בדאו' הלך אחר המחמיר - האם מקיימים ד"ז

[ערבי פסחים]

יש גמ' בע"ז ז ששני חכמים שנחלקו אם שוים הם אז בדאו' הלך אחר המחמיר ובדרבנן להקל. כמדומה שאין העולם מקיימים זה כגון אני שומע אף בנידונים דאו' "אני סומך על הגרשז"א" בו בזמן שיש גדולים שחלקו עליו. ובשלמא אם היה תלמידו שפיר למיעבד כן עי' חזו"א יו"ד סי' קנ שאדם רשאי לבחור לו רב ולעשות כוותיה בין בדאו' בין בדרבנן לקולא ולחומרא אפי' רבים חולקים עליו. אבל כ"ז שיש לו כמה רבנים כגון הגריש"א הגרשז"א האג"מ ועוד, בכל נידון עליו להחמיר בדאו' ובדרבנן יכול להקל. ול"ע מה הדין בשעה"ד האם באופן חד פעמי יכול להקל אפי' בדאו'.
אולי יש עוד כללים בענין זה חסרים לי ולכן אני תמה. א"כ יבואו הת"ח ויוסיפו לן מ"מ והרחבה בנושא.

[בברכה המשולשת]

כמדומני שבמי שאינו מו"צ, עליו לשאול מו"צ מוסמך. ולגבי מו"צ- הרי שהוא עצמו מצווה ללמוד ולהגיע למסקנה משלו, ואז הוא רשאי להכריע למעשה כשיטה אחת (במח' גדול"י בדורינו- ולא במח' קודמות). ואה"נ אם לא הגיע למסקנה- עליו להורות לחומרא בדאו'

[מאיר סובל]

ודאי בנידון של ספק אמיתי, או מחלוקת ברורה בפוסקים, בדאורייתא הלך אחר המחמיר.
אבל במקום שהגרשז"א מיקל, למשל, אין זה אלא שאלה בצורת ההכרעה למעשה ולא ספק בעצם.
הרי הגרשז"א אף הוא שקל בשיקוליו את ספק דאורייתא לחומרא ואת הלך אחר המחמיר, ובכל זאת אחר השיקול הזה יצא לו קולא!
אין זה מכריח שחייבים להקל, אבל זה כבר לא ספק עצמותי, ולא מחלוקת תנאים או אמוראים או פוסקים.

[תוכן]

אבל היה פוסק אחר שגם שקל את הכל, והגיע להכרעה שיש להחמיר, אז למה לגבי דידי זה לא ספק דאורייתא?

[ברזילי]

ודאי בנידון של ספק אמיתי, או מחלוקת ברורה בפוסקים, בדאורייתא הלך אחר המחמיר.
אבל במקום שהגרשז"א מיקל, למשל, אין זה אלא שאלה בצורת ההכרעה למעשה ולא ספק בעצם.
הרי הגרשז"א אף הוא שקל בשיקוליו את ספק דאורייתא לחומרא ואת הלך אחר המחמיר, ובכל זאת אחר השיקול הזה יצא לו קולא!
אין זה מכריח שחייבים להקל, אבל זה כבר לא ספק עצמותי, ולא מחלוקת תנאים או אמוראים או פוסקים.

לא הבנתי, התנאים האמוראים והפוסקים לא שקללו בפסיקתם את היות הענין דאורייתא?

[אוצר החכמה]

הפשט השוט הוא ששם מדובר ככששאל אותם.
ובזה מתיישבת הסתירה בין זה לבין דעביד כמר עביד על ב"ש וב"ה.

והזכרתי פעם כאן שלפני שנים שאלתי את הגר"י אדלשטיין אם במחלוקת האחרונים אפשר לומר דעביד כמר עביד והשיב לי שמסתבר שכן.

[ברזילי]

הפשט השוט הוא ששם מדובר ככששאל אותם.
ובזה מתיישבת הסתירה בין זה לבין דעביד כמר עביד על ב"ש וב"ה.

כן ניתן להבין את לשון הברייתא בע"ז, אבל הראשונים צטטו את הכלל גם באופן שלא שאל אותם (למשל רמב"ם ממרים), והרמב"ן-רשב"א-ריטב"א שהקשו מכלל זה על הרוצה לעשות כב"ש עושה גם הם לא הבינו כמוך, אלא תרצו באופנים אחרים

[מה שנכון נכון]

שו"ת הרשב"א חלק א סימן רנג

ומה שאמרת הלכה למעשה בדברים שהן במחלוקת בין חכמי הפוסקים שזה אוסר וזה מתיר. נאמר כדאי הוא פלוני המיקל לסמוך עליו? או נאמר כיון שהרב האלפסי והרמב"ם ז"ל שוין בכל לדעת אחת זולתי במקומות ישנו דין. מן החיוב הוא שנסמוך עליהם בין בקוליהון בין בחומריהון ולא נסמוך על פוסק אחר להקל?

תשובה תחלת כל דבר אומר שאין אומרין כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בזמן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין. דהלכה פסוקה היא דהולכין אחר הגדול בחכמה ובמנין. ואפילו בשעת הדחק אין סומכין על הקטן בחכמה ובמנין. וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים אלא אם כן שעת הדחק שיש בו הפסד מרובה או כיוצא בזה. וכמו שאמרו בפ' קמא דנדה (דף ט ב) ועשה רבי כרבי אלעזר. לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר' אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק... ומכל מקום עיקרי דברים אלו שאמרת יש בהן חלוקין. שאין כל הפוסקים והחכמים שוים ולא כל המקומות שוים מן הדין. כיצד שורת הדין אם שנים הפוסקים באחד זה אוסר וזה מתיר. אם נודע האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן הולכין אחריו בין להחמיר בין להקל. היו שניהם שוין ולא נודע מי גדול משניהם. בשל תורה הולכין אחר המחמיר דהוה ליה כספיקא דאורייתא ובשל סופרים הולכין אחר המקל וכדאיתא בריש פרק קמא דעבודה זרה (דף ז). ומי שסומך על המקל בשל תורה עובר. וזה מאותן שנאמר עליהן (הושע ד) ומקלו יגיד לו כמו שאמר'. אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו. זהו חלוקת ארץ ישראל ובבל בתרבא דאיתרא דאלו אוסרין ואלו מתירין ואוכלין. ואוכל בחשאי אפי' בבבל אם דעתו לחזור ולהמנות עם אנשי מקומו ואף על פי שהוא חלב דאורייתא לדברי בני בבל. והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל. ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי רבם. ובפרק כל הבשר (דף קי"ז) אמרינן לוי איקלע לבי יוסף רישבא. איתיאו ליה רישא דטוסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי. כי אתא קמיה דרב אמר ליה אמאי לא תשמתינהו. אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב. וכן רבים. ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם. ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירין נוהג בו איסור. שאין אלו כרבם ממש דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו. כתרבא דאיתרא דבא"י שכלם נוהגין בו התר כרבם שלמדם כל חלב לרבות חלב שעל הקרב. ובמקום שיש שנים שוים שהולכין אחר המחמיר בשל תורה דוקא בשהם אחד כנגד אחד. אבל אם שנים הם כנגד האחד הולכין אחר הרוב. ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המקל בזה אפשר שיעשה בקולו מפני שהוא מסכים כהוראתו עם המקל והם רבים כנגד היחיד. זה שנראה לי בענינים אלו.

[סגן אלוף]

הפשט השוט הוא ששם מדובר ככששאל אותם.
ובזה מתיישבת הסתירה בין זה לבין דעביד כמר עביד על ב"ש וב"ה.

כן ניתן להבין את לשון הברייתא בע"ז, אבל הראשונים צטטו את הכלל גם באופן שלא שאל אותם (למשל רמב"ם ממרים), והרמב"ן-רשב"א-ריטב"א שהקשו מכלל זה על הרוצה לעשות כב"ש עושה גם הם לא הבינו כמוך, אלא תרצו באופנים אחרים

ובריטב"א מפורש להיפך, שכשנשאלו על חתיכה א' אין משמעות לדאוריתא ולדרבנן כיון שיש כאן ב' הוראות ומה שירצה יעשה ודוקא בדעות ב' ת"ח שלא על חתיכה מסוימת הולכין אחר המחמיר

[אוצר החכמה]

אם כך מה אתם מיישבים על שאלת פותח הנושא?

ותשובת הרב בברכה משולשת לא הבנתי, דעדיין יודע שהמו"צ מיקל אבל הגריש"א מחמיר ובשל תורה צריך לילך אחר המחמיר.

[סגן אלוף]

אם כך מה אתם מיישבים על שאלת פותח הנושא?

ותשובת הרב בברכה משולשת לא הבנתי, דעדיין יודע המוץ מקיל אבל הגריש"א מחמיר ובשל תורה צריך לילך אחר המחמיר.

קושייתך על הרב בברכה לא הבנתי, זו היא כח הוראת חכם על חתיכה מסוימת להנהיג בה את סברתו, ולעיתים בטעות בשיקול הדעת אפילו בהתיר אסור להגריש"א לבוא ולאסור.

[אוצר החכמה]

אם כך מה אתם מיישבים על שאלת פותח הנושא?

ותשובת הרב בברכה משולשת לא הבנתי, דעדיין יודע המוץ מקיל אבל הגריש"א מחמיר ובשל תורה צריך לילך אחר המחמיר.

קושייתך על הרב בברכה לא הבנתי, זו היא כח הוראת חכם על חתיכה מסוימת להנהיג בה את סברתו, ולעיתים בטעות בשיקול הדעת אפילו בהתיר אסור להגריש"א לבוא ולאסור.

הוא לא שואל על חתיכה מסויימת הוא רוצה לדעת אם מותר לו לעשות משהו כל שבת.

[סגן אלוף]

ישנם בזה ב' חלקים שאינם בהכרח תלויים זב"ז
א' האיסור לעקור את הוראת החכם שזהו דוקא בחתיכה המסוימת אבל אין כח ביד החכם להחיל את הוראותיו על העתיד
ב- אבל ההסתמכות היא לעולם כאשר שמע מפיו של חכם וקיבל הוראותיו על ענין זה
וכמדומה שהגרמ"פ באג"מ החדשים מאריך בזה, אחפש ואעלה בס"ד

[חשבונות רבים]

הדין דבדאורייתא הלך אחר המחמיר הוא גם אם המחמיר סובר כן מספק? נ"ל שעל הרוב אלו הן המחלוקות שבין רבני זמנינו.

[סגן אלוף]

ודאי בנידון של ספק אמיתי, או מחלוקת ברורה בפוסקים, בדאורייתא הלך אחר המחמיר.
אבל במקום שהגרשז"א מיקל, למשל, אין זה אלא שאלה בצורת ההכרעה למעשה ולא ספק בעצם.
הרי הגרשז"א אף הוא שקל בשיקוליו את ספק דאורייתא לחומרא ואת הלך אחר המחמיר, ובכל זאת אחר השיקול הזה יצא לו קולא!
אין זה מכריח שחייבים להקל, אבל זה כבר לא ספק עצמותי, ולא מחלוקת תנאים או אמוראים או פוסקים.

לא הבנתי, התנאים האמוראים והפוסקים לא שקללו בפסיקתם את היות הענין דאורייתא?

ובכל אופן מצאתי שכתב הגרשז"א במנחת שלמה ח"א סימן מד אות ב' וז"ל: "חושבני שהבא לשאול משני חכמים ואחד אוסר ואחד מתיר, כיוון דכללא הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל, מסתבר שאף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מ"מ אם גם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, נראה שאם לאחר גמר הוויכוח בין האוסר למתיר, יחזור שוב השואל וישאל אותם איך עלי להתנהג, מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו האי כללא שבדרבנן הלך אחר המיקל."

[אוצר החכמה]

הפשט השוט הוא ששם מדובר ככששאל אותם.
ובזה מתיישבת הסתירה בין זה לבין דעביד כמר עביד על ב"ש וב"ה.

כן ניתן להבין את לשון הברייתא בע"ז, אבל הראשונים צטטו את הכלל גם באופן שלא שאל אותם (למשל רמב"ם ממרים), והרמב"ן-רשב"א-ריטב"א שהקשו מכלל זה על הרוצה לעשות כב"ש עושה גם הם לא הבינו כמוך, אלא תרצו באופנים אחרים

בריטב"א במקום לא מצאתי ששאל משם. (רק מיבמות) איפה הרמב"ן והרשב"א?
תשובת הרשב"א דלעיל אינה שייכת לזה.

[סגן אלוף]

חולין מ"ג ב' בראשונים יעוי"ש
וז"ל הרמב"ן: "הא דתניא הרוצה לעשות כב"ש כקולהון וכחומרהון עושה או כב"ה כקולהון וכחומרהון, קשיא לי, והא קי"ל אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר, אם היה אחד מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל, כדאיתא בפ"ק דע"ג. וי"ל, מתוך שמחלוקתם של תלמידי ב"ש וב"ה גדולה וכל חכמי ישראל נכנסים תחתיה ונעשית להם תורה כב' תורות, רשות לכל אחד לעשות כדבריהם, כדאמרינן ביבמות, וכיוון שכן, זה הרוצה להיות עם ב"ש ולעשות כדבריהם לעולם, רשאי הוא. ומיהו, בפ"ק דעירובין אמרינן, ואיבעית אימא כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי כגון מחלוקת ב"ש וב"ה ולא איתמר הלכה לא כמר ולא כמר לא תעביד לא כחומרי דמר וכחומרי דמר וכקולי דמר וכקולי דמר אלא כקולי דמר וכחומרי עביד. אלא י"ל דהתם בחדא מילתא דאית בה קולא וחומרא למר וקולא וחומרא למר, כגון מבוי עקום וכגון שור זה, וקס"ד לא סתרן ומסקנא והוא דסתרן, הא לאו הכי כדברי המחמיר".
וז"ל הרשב"א: "והא דמשמע מהכא דכל תרי תנאי או תרי אמוראי דלא אתמר הלכתא כחד מינייהו, אלו רצה לעשות כדברי זה כקולו וכחומרו או כזה כקולו וכחומרו עושה, וכן נמי משמע במסכת עירובין פ"ק גבי מבוי עקום, דאמרינן התם כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי, ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, לא תעביד לא כחומרי דמר וכחומרי דמר וכקולי דמר וכקולי דמר, אלא או כקולי או כחומרי דמר עביד או כקולי וכחומרי דמר עביד, דוקא במילתא דאית בה לכל אחד מהני תרי אמוראי או הני תרי תנאי קולא וחומרא, כעין מחלוקת ב"ש וב"ה בשדרה וגולגולת ובמבוי עקום דהתם, אבל במילתא דלמר לחומרא ולמר לקולא הא דילפינן בריש פ"ק דע"ז, היה אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל".

ולענין הריטב"א שאני הבאתי שבחתיכה שהורו עליה אדרבה אפשר להקל אפי' בדאוריתא
וזה לשון הריטב"א ביבמות י"ד א' "בית שמאי מחדדי טפי, פירוש וכיוון דכן הוו להו שקולים, ואלו עושים כדבריהם ואפילו להקל וגם מורים לאחרים, ואלו מורים ועושים כדבריהם, וכההיא דאמרינן (ע"ז מ. נז:), נפקי שיפורי דמר ושרו ושיפורי דמר ואסרי. ובההיא חתיכה גופא דמורו כל חד וחד, הרשות ביד כל אדם לעשות כדברי מי שירצה כיוון שהן שקולים, דאי לאו היכי מפיק שיפורי מאן דשרי, אבל בחתיכה אחרת כיוצא בה קיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל, כדאיתא פ"ק דע"ז, ממוהר"ב הר"ם"
וז"ל הריטב"א בע"ז ז' א' "היו שניהם, פירוש שנשאלה השאלה לפניהם כאחד. אחד מטמא ואחד מטהר... והווי יודע דכי אמרינן הלך אחר המחמיר, היינו לדידן דכיוון דספיקא הוא נקטינן בספיקא דאורייתא לחומרא, אבל לדידהו גופייהו ודאי כיוון דשקולין נינהו וכל אחד עומד בשמועתו, זה נוהג כדבריו אפילו לקולא וזה נוהג כדבריו, והכי מוכח ביבמות פרק קמא. ודאמר נמי דאחרים הבאין לעשות בהוראתן הולכין אחר המחמיר בדאורייתא, דוקא בענין אחר כיוצא בזה שנחלקו אלו, אבל באותה חתיכה עצמה שנחלקו בה כיוון דשקולין הם וכי הדרי איפליגי בה, אין הוראת איסור חל באותה חתיכה, והכי מוכח התם ביבמות דאמרינן התם דבית הלל ובית שמאי אלו עושין כדבריהם והיו מתירין צרת הבת והיתה מותרת להנשא להם, שעל כל אחד ואחד שהיה מעשה בא אליהם היו מורין לו בה להיתר, ואלו לא היה לזה לעשות כהוראתם כנגד ב"ה לא היו מורים בה להיתר, אלא ודאי שמע מינה שאותה אישה מותרת היתה לינשא על פיהן. והיינו הא דקאמרינן במכילתין נפקי שיפורי דרבא ושרי שיפור דרב הונא בר חנינא ואסרי, וכיון דמר אסר היכי הוי שרי מר בשיפורי לאחרים דהוה מוקים הוה להו למעבד כהוראתו לקולא. וליכא למימר דהוה מוקים נפשיה רב הונא בר חנינא גדול בחכמה ובמנין, דהא מסתמא שקולין נינהו, ואפילו לא הוו שקולין לא הוה מר עביד והורה לאוקומיה נפשיה בהכי ולפרסומי מילתא כולי האי, כי מי כמוהו ענו ושפל רוח, אלא ודאי כדאמרן. וכל היכא דהוו שקולין ונחלקו באחת, לא חל איסור באותה חתיכה, ורשאי המיקל להורות לאחרים קולא באותה חתיכה, והרוצה לסמוך עליו ולנהוג קולא באותה חתיכה שהורה בה הרשות בידו, אבל בחתיכה אחרת דכוותיה, בהא ודאי בשל תורה הלך אחר המחמיר. ונראין דברים דכיון דפליגי בשיקול הדעת ושניהם שקולין, אי חד מינייהו סמוך אגמריה שהולכין אחריו אפילו בחתיכה אחרת וכל שכן באותה חתיכה עצמה, ואפשר דמהאי טעמא נפקי שיפורי דרבא ושרי, משום דסמיך אגמריה, וכדאמר ליה התם רבא לר"נ והא מר הוא דאמר וכי שכשוך עושה יין נסך כדבעינן לאפרושי בס"ד, אלמא טעמא דידהו כדכתיבנא ברישא שלא נחלקו בבת אחת דאמרינן שאין שומעין למיקל אלא ודאי אפילו כשהאחרון המתיר סמוך אגמרינן איתא והכי מוכח בפרק אלו טריפות בההיא פסוקת הגרגרת דשריא רבא בר בר חנא דאקשי ליה וכיון דרב אסר היכי שרי מר והתניא חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר ופרקי שאני התם דרב לא אסרה ולבסוף דפרכינן וכיון דאורי בה חכם היכי אכיל מיניה אוקימנא דרבה בר בר חנה אגמריה סמיך ואפי"ה אי לא דר' לא אסרה הוי אסיר ואע"ג דסמיך רבה בר בר חנה אגמריה דאי לאו הוה מפרקי' מעיקרא דאגמריה סמוך כדפרקי' לבסוף משום אידך פרכא אלא ודאי כדאמרן להרי זה נכון מפי רבינו נ"ר."

[אוצר החכמה]

יישר כח.

[סגן אלוף]

ישנם בזה ב' חלקים שאינם בהכרח תלויים זב"ז
א' האיסור לעקור את הוראת החכם שזהו דוקא בחתיכה המסוימת אבל אין כח ביד החכם להחיל את הוראותיו על העתיד
ב- אבל ההסתמכות היא לעולם כאשר שמע מפיו של חכם וקיבל הוראותיו על ענין זה
וכמדומה שהגרמ"פ באג"מ החדשים מאריך בזה, אחפש ואעלה בס"ד

תיקון טעות
הגרמ"פ באג"מ ח"ט יו"ד סימן ח' אות י' י"א נוטה בהתחלה שיכול לסמוך על ההוראה אפילו לגבי חתיכה שלא נשאל עליה ואפילו נגד רבים, אבל לבסוף נוטה להיפך.
ומ"מ מחוורתא כדברי חשבונות רבים

הדין דבדאורייתא הלך אחר המחמיר הוא גם אם המחמיר סובר כן מספק? נ"ל שעל הרוב אלו הן המחלוקות שבין רבני זמנינו.

[אחימעץ]

ועדיין לא נתבאר כאן למה לא עוברים בכגון דא על איסור 'לא תתגודדו' כאשר אין קהילות נפרדות שכל א' נוהגת כמנהג רבה, אלא כ"א וא' בוחר לו את הפסק הנראה בעיניו?
ואפשר לומר דאף בזה ע"כ דמיירי בדרבנן שמעיקה"ד יכול להקל, ומי שמחמיר ע"ע אינו יכול לאסור את השאר בלא תתגודדו, וצ"ת.
וכמדומה שאפשר למצוא מקרים של דאורייתא שיש אוסרים ויש מתירים כגון מגבונים לחים בשבת, וכל א' וא' בוחר לו את הנראה בעיניו גם בתוככי קהילה אחת וביכ"נ א', מה באמת הטעם בה? למה בטל איסור לא תתגודדו בימינו ואינו עולה על לב?

[עדיאל ברויאר]

נושא האשכול נידון בהרחבה ע"י מו"ר בספר טל חיים כללי הוראה. אני מעלה כאן שוב את הסימן העוסק בנידון זה. ובאמת מו"ר מקיים את השאלה וסובר להלכה שאם אדם לא הולך אחר רבו המובהק, אין לו היתר שלא לומר בכל נידון בשל תורה הלך אחר המחמיר וכו' (אולם אין הכרח לחפש בכל נידון האם יש חולקים). ניתן לראות את הכרעתו בעמוד האחרון של הקובץ, תחת הכותרת "הלכה למעשה".

ביחס לדברי הרב אחימעץ יש לשים לב שדין לא תתגודדו תלוי גם בראייתם של האחרים ("הרואה אומר"), וממילא אם הדברים נעשים בתוך ביתו אין בזה איסור. אמנם באמת בדברים אחרים שאלתך קמה גם ניצבה. יתר על כן, מדוע אין איסור שכזה בקהילות מעורבות של אשכנזים וספרדים ביחד?