הערות על ספר לבושה של תורה

[עובר ושב]

ההערות כתובות בשפה נאה ומכבדת, ובטוב טעם ודעת.

למרות שהכותב מצטנע ומצניע את עצמו, הערותיו מוכיחות כי הוא מונח בדברים לפני ולפנים ובאופן כללי הוא ת"ח מופלג.

בזמן האחרון מפיצים בבית המדרש פשקווילים עילגים כנגד הרב פאלק בשפה בוטה וירודה, וזה מסתמא גורם שמתייחסים אוטומטית אל ההערות ככאלה, ולא היא. הקורא את הקובץ יתרשם מאוד לטובה, גם מהניסוח הבהיר וגם מהתוכן.

וכבר ציינו כאן שגם בשו"ת בני בנים הביע ביקורת כלפי ספריו של הרב פאלק, כדרכה של תורה, על היותו מחמיר גדול ומאסף לחומרות של כולם, ועל כך שהוא כורך חומרות עם עיקרי דינים.

מצ"ב קובץ העוסק באחד הנדונים בחוברת.

[מלבב]

ההערות כתובות בשפה נאה ומכבדת, ובטוב טעם ודעת.

למרות שהכותב מצטנע ומצניע את עצמו, הערותיו מוכיחות כי הוא מונח בדברים לפני ולפנים ובאופן כללי הוא ת"ח מופלג.

בזמן האחרון מפיצים בבית המדרש פשקווילים עילגים כנגד הרב פאלק בשפה בוטה וירודה, וזה מסתמא גורם שמתייחסים אוטומטית אל ההערות ככאלה, ולא היא. הקורא את הקובץ יתרשם מאוד לטובה, גם מהניסוח הבהיר וגם מהתוכן.

וכבר ציינו כאן שגם בשו"ת בני בנים הביע ביקורת כלפי ספריו של הרב פאלק, כדרכה של תורה, על היותו מחמיר גדול ומאסף לחומרות של כולם, ועל כך שהוא כורך חומרות עם עיקרי דינים.

מי זה שות בני בנים?

[פלוריש]

מחבר שו"ת בני בנים הוא הרב יהודה הנקין שליט"א

[מלבב]

תמיד תמהתי איך זה שהרב פאלק שהוא תמיד כ״כ ישר בסברא חיבר כזה ספר עם ראיות כאלה קלושות, עכשיו אני מבין שכנראה שיש לו מדיניות שלכל דבר צריך הכרעה ברורה, אז כיון שבסוגיה זו אין ראיות ממש, אז חייבים להסתפק בראיות שכאלה.

[זאב ערבות]

הרימו מכשול מדרך עמי - אודות הספר עוז והדר לבושה

[אוצר החכמה]

הרבה הבלים
הנה אחד לדוגמה

"בתקופת חז"ל לבשו הנשים בגדי צבעונים כדי להיראות יפות"
הנה לא ציין מנין לו זאת, ואם שמצינו שנשים מתקשטות בבגדי צבעונים אך מנין שהיה זה גם
ברשות הרבים? ועי' ברש"י במסכת ע"ז כ: דבגדי צבעונים לא שכיחי, הרי שלא היה מצוי
לאחרים לראות אשה לבושה בבגדי צבעונים. ולא באנו לדון כאן אם מותר או אסור, רק קבלנו
על הקביעה ההיסטורית שהמציא ללא שום מקור, בכדי לרתום גם את נשות חז ל" לרעיונות
העוועים הללו ולמושגי "הצניעות המתקדמת"...

את הרש"י בע"ז כמובן שלא הבין.

[עובר ושב]

כל דבריהם הם הבל הבלים, הקונטרס "הרימו מכשול מדרך עמי" הוא מגוחך ומופרך לגמרי.

הלכו ואספו את הדברים הבאים מהספר "עוז והדר לבושה", כביכול הוא כתב שם דברים חמורים ונוראים:

❖"ההלכה מכירה בהחלט בצורך הקיים אצל נשים להתלבש בצורה נעימה ובטוב טעם, ואף מעודדת אותן לכך" (עמ' ט').

❖"גם אשה או נערה הלובשת בגדים צנועים מדי, בצורה שתפגין את צניעותה בפני כל, מנצלת את בגדיה הצנועים להשגת מטרה שהיא היפך הצניעות... לפיכך, אין ללבוש חצאית המגיעה כמעט עד הרצפה, ללבוש בגדים קודרים מדי, לפסוע בפסיעות מעודנות מדי, וכו', כי כאמור הפגנת יתר של צניעות היא בעצמה חוסר צניעות" (עמ' מ"ו).

❖"אשה נשואה... עליה להתלבש בצורה נעימה ונאה, באופן המשקף את שמחתה ואצילותה... כיון שכיסוי הראש ממלא תפקיד כה חשוב, מתאים שסגנונו ישקף את עדינותה הפנימית ורגישויותיה של בת ישראל. לפיכך, עליו להיות פריט לבוש המוסיף חן ואצילות למעמדה המלכותי של האשה היהודיה" (עמ' רכ"ו).

❖"במקום לגלוש לקיצוניות זו או אחרת, עליה להקפיד על תסרוקת נעימה למראה, היוצרת רושם מכובד ואפילו נאה. בת ישראל שייכת הרי למשפחת המלוכה, והופעתה צריכה להעיד על כך" (עמ' רנ"ב).

❖"שמלה נאה מסווה את הגוף עצמו, במקום להציגו לראווה, כי תשומת הלב מתמקדת בחן הבגד עצמו, ולא ביופי הלובשת. כאשר אבימלך שחרר את שרה מארמונו, לאחר שטעה בחושבו כי היא פנויה לנישואין, הוא נתן לה "כסות עינים". המדרש מסביר כי מדובר היה בבגד יפה. מדוע נתן אבימלך לשרה בגד שכזה? אמר רבי יוחנן עשה לה כסות שיהיו מביטים בה (בכסות) ולא בנויה (ביופייה של שרה). מאמר חז"ל זה מעביר מסר חשוב ביותר. שמלה יפה מסיטה את תשומת הלב מהגוף עצמו. לפיכך, טוב וראוי לשמלה שתהא פרחונית ומקושטת בכל צורה שהיא, בתנאי שהיא לא בולטת במיוחד ביופיה ואינה מושכת תשומת לב מופרזת" (עמ' שי"ט).

❖"יש נשים המתלבשות בבגדים קודרים וחדגוניים, וכמעט שאינן מקדישות מחשבה להופעתן. ביניהן יש אפילו כאלה, הנוהגות כך מתוך רגש מוטעה של צניעות וענווה. לדוגמא, לא איכפת להן כיצד נראית הפאה שעל ראשן, והן יוצאות מביתן חבושות פאה לא מסורקת ומוזנחת. בנוסף לכך, הן לובשות שמלות חסרות צורה וצבע, משוללות כל חן. סגנון לבוש כזה גורם תחושת אי נוחות לרוב הנשים, היודעות להעריך טעם טוב ולבוש אסתטי, ולכל הפחות מצפות מאשה שתקפיד על הופעה נאה ונעימה. התלבשות בבגדים קודרים ועלובים אינה מעשה מצער ובלתי חברותי בלבד, בנוסף לכך יש כמה סיבות חיוביות ביותר מדוע נשים ובנות צריכות להקפיד תמיד על הופעה נאה ולבוש נעים לעין... תכשיטים הינם חלק טבעי מלבושה של האשה, בתנאי שהם נעימים ועדינים. מותר אפילו לענוד תכשיטים במקומות ציבוריים... למעשה אנו מוצאים בחז"ל שאפילו נשים חשובות ביותר, כאשתו של רבי עקיבא, ענדו תכשיטים" (עמ' שצ"ח).

❖"המדרש (ויקרא רבה יג, ד. וכן מובא בתוספות חגיגה ט ע"ב) מביא משל מיוחד מאוד: "יאי עניותא לברתיה דיעקב כערקתא סומקתא לסוסיא חיורא" כלומר, נאה מיעוט [תכשיטים] לבת ישראל, כמו סרט אדום הקשור סביב צוארו של סוס לבן. נראה כי כוונת חז"ל היא: סוס לבן נחשב לבריה אצילית ביותר. חבל לקשט חיה כזו במידה מופרזת, המסתירה ומסווה את יופיו הטבעי של הסוס. ברם, סרט אדום הקשור סביב צוארו של סוס לבן הינו קישוט מתאים ואף ראוי לשבח. חוט זה הוא פריט קטן, המבליט את מראהו האצילי של הסוס הלבן ואת יופיו, שהרי הצבע הלבן נראה יפה במיוחד בתוספת מעט צבע אדום המנוגד לו. כך לגבי השימוש במיעוט תכשיטים במקום הפרזה והגזמה. חינה של בת ישראל וענוותנותה אינם מוסתרים כאשר היא עונדת לגופה תכשיטים בטוב טעם - נהפוך הוא, התכשיטים תורמים לחן, לאצילות ולמראה הטוב בהם התברכו בנות עמנו במידה גדושה" (עמ' ת"א).

❖"השימוש הנכון באיפור משפר את הופעת האשה ויוצר תדמית בריאה, מאושרת ונעימה לעין" (עמ' ת"ו).

אבל מי שאינו בור ועם הארץ, יודע שהדברים הנ"ל מפורשים בפוסקים.

אשה מקושטת לת"ח

בגמ' במסכת שבת (כה:) איתא, "מאי ותזנח משלום נפשי, אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת. נשיתי טובה... רבי אבא אמר: זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים".

אשת ת"ח צריכה להיזהר יותר

בספר אורחות חיים (חלק ב', הלכות כתובות) לרבי אהרן הכהן מלוניל (מהראשונים בתקופת הרשב"א), כתב על גמ' זו: "דרשו רז"ל על פסוק נשיתי טובה, "זו מטה נאה ואשה מקושטת לתלמיד חכם". פירוש, כדי שלא יתאוה לאחרת לפי שיצרו גדול משאר בני אדם, כמו שאמרו רז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, לפי שיצר הרע מתגרה בו כל היום להחטיאו. נראה מזו שאסור לת"ח להניח לאשתו שתתנוול אפילו בימי אבלה, כדי שלא תתגנה בעיניו, שמא יכופנו יצרו להתאוות לאשה אחרת. דומיא לדההיא דאמרו רז"ל, אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה וכו', וזו נמי אסורה כדי שלא תתגנה ותביא בעלה לידי מכשול תאוה. וכן בכל אשת איש, אלא צריך להשמר יותר לתלמיד חכם".

להשתדל לקחת נשים יפות

כן כתב הגאון רבי אליעזר פאפו זצ"ל בספר "פלא יועץ" (בערך "יופי"), וזה לשונו: "כתיב שקר החן והבל היופי… אבל אם מוצא יופי ויראת ה' במקום אחד, בוודאי שיבחר ויקרב גם את היופי, שהרי אמרו (כתובות נט:) "אין אשה אלא ליופי..." וראוי לכל אדם להשתדל לקחת לבניו נשים יפות, כדי שלא יתנו עיניהם באחרת. וכן מטעם זה ילביש את אשתו ויקנה לה תכשיטין ביותר ממה שיש לו, כדי שתמצא חן בעיניו ולא יתן עיניו באחרת".

בזכות שמתקשטת, דעתו רק עליה

כן כתב בספר "דרושי רבי משה מאימראן" (דף ר"ל), להגאון המקובל רבי משה מאימראן זצ"ל, מחכמי מקנאס שבמרוקו, וזה לשונו: "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. בפרשת חוקת פירש רש"י שלל, ביזת מלבוש ותכשיטין. ויובן ע"פ מה שאמרו בפרק ג' דתענית, אבא חלקיה... כי מטא למתא נפקא דביתהו לאפיה כי מקשטא. ויהיב טעמא התם, כדי שלא ליתן עיניו באשה אחרת. ולכן אמר שאשת חיל זו, בטח בה לב בעלה, שהיו עיניו ולבו בה כל הימים, ולא עלתה על לבו אשה אחרת מעולם, אלא בטח בה לבו שלא היה מהרהר בזולתה, יען כי "שלל" שהם התכשיטין, "לא יחסר", אינו מחסר לה שום תכשיט וקישוט, וכיון דמקשטא לאפיה, לא יהיב דעתא אלא עליה".

מי שאשתו כעורה, נותן עיניו באשת חבירו

כן כתב בהגהות יעב"ץ למסכת יבמות (סג:) הנדפסים בסוף המסכת, וזה לשונו: "אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפליים. קמ"ל שלא ישא כעורה... כדי שלא יתן עיניו באשת חבירו. היינו דסמיך ליה "העלם עיניך מאשת חן פן תלכד במצודתה וכו', מאן דעבד הא עבד הא".

ת"ח צריך אשה נאה

בספר "אור החיים" על התורה, להגאון הקדוש רבי חיים בן עטר זצ"ל, בפרשת ויצא, עה"פ "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה", כתב לפרש זאת ע"פ הגמ' בשבת (כה:) שתלמיד חכם צריך שתהיה לו אשה נאה כנגד יצר הרע, והתורה באה ללמד לאדם דעת לקחת אשה נאה.

האיפור והקישוט הוא גם בחוץ, לכל העולם

מרן הגאון פאר הדור והדרו, רבי שלום משאש זצוק"ל, ראב"ד ירושלים ורבה של יהדות מרוקו, כתב בספרו "שמש ומגן", שהיום נהגו לצאת איש ואשתו לרחובה של עיר, והנשים היום יוצאות הרבה בחוץ, ועל כן אשה שאינה מתקשטת בחוץ, היא מתגנה בעיני בעלה, וכל מה שנאמר במקורות הנ"ל, שייך גם בהתקשטות בחוץ (כמובן לא באופן יוצא דופן ובולט), וכך כתב:

"מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן ולכל העולם בהיתר, ולא להתנוול ע"י מטפחת ויגרמו לבעליהן לתת עיניהם באחרות ח"ו, וכמה חששו חז"ל והתירו הרבה איסורין שלא תתגנה האשה על בעלה".

אין צורך במקור

כשנשאל על דבריו אלו, ע"י הרב משה לוי זצ"ל, ענה לו בזה הלשון:

"ומה שתמה כת"ר על מה שכתבתי בסוף דברי שהדבר ברור להתיר, וגם מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן ולכל העולם בהיתר. וחז"ל התירו כמה איסורים כדי שלא תתגנה אשה על בעלה. ע"כ. וע"ז תמה כיצד אני מצוה לנשים להתקשט לכל העולם, וזה איסור גמור, ובודאי סכין המהירות פלטו, ולבעליהן זה ודאי מצוה, אבל הקישוט לבעל הוא בבית, לא בשוק וכו', עכ"ל.

ברוך ה' אין כאן סכין, ולא מהירות, ולא פליטה, אלא בכוונה גדולה. והמידה האחת המיוחדת שיש בי, שחנן אותי ה' יתברך בחסדו הגדול, היא שאין אני נבהל להשיב, ואיני ממהר להוציא שום פסק דין מתחת ידי עד שאני מניחו ומתבונן בו וחוזר עליו הרבה פעמים, ומזה יצא לי הרבה פעמים להגיה ולשנות הרבה דברים, ואני שמח בזה. ולא כמו אחרים שמשיבים מהר על אתר, מה שבא לדעתם בהשקפה ראשונה, ומזה יוצא להם מאמר חז"ל פרי המהירות חרטה, וגם כבודו נתפס בזה כעת".

הבעל יתבייש אם אשתו תתכער ברחוב

"והאמת היא שבזה לא הוצרכתי למקורות, בדבר הפשוט והניכר לכל העולם, שכל הנשים שבעולם וגם אשת כת"ר בכלל, כאשר רוצים לצאת לשוק, אז מתלבשות יפה בבגדי כבוד כדי שיתראו בכלל נשים נכבדות ויקרות, ובבית אין לובשין אותן, שהם יקרים. וגם בבית מטפלים בבנים ובבישול ובכל צרכי הבית, ויתלכלכו להם. גם מעולם לא יצאו לשוק בבגדי בית, שבזה הן מורידין את כבודן ואת כבוד בעליהן, ובודאי שצעוק יצעק הבעל על אשתו אם יראה אותה מנוולת בשוק לפני חברותיה, ותתגנה בעיניו, אף אם תלבש בגדי כבוד בבית, כי הבעלים מקפידים על השוק יותר מהבית, ופוק חזי מאי עמא דבר, אין צריך להאריך בזה. וגם הבעלים בבית מסירים בגדי כבוד של השוק ולובשים בגדים פשוטים שיוכלו ללכלכן וכיוצא, וגם שיהיו בני חורין מעט מכובדם של בגדי השוק, וזה שייך גם בנשים, ובפרט שע"פ רוב ולפי רוח היום, יוצאים יחד לשוק בעל ואשתו בבת אחת, ויתבייש לראות אשתו מנוולת כמו ערבית, בתוך נשים אירופאיות מלובשות ומקושטות כראוי לרוח הזמן ובהיתר".

כך מקובל מגדולי ישראל

כדבריו כתב הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א בקובץ אור ישראל ל"ו, וזה לשונו: "עוד מקובל מגדולי ישראל טעם על שלא רצו להחמיר כל כך בזה, מפני שלא תתגנה על בעלה. ובפרט בדורותינו אלה ראו ענין זה נחוץ למאוד, שדרכו לצאת חוצות לפרנסתו".

מפורש בגמ' תענית

כדבריהם מפורש בגמ' תענית כ"ג, וזה לשון תרגום "מהדורת שוטנשטיין" שם: "אבא חלקיה היה נכדו של חוני המעגל וכו'. פעם אחת היה העולם זקוק לגשם, שלחו החכמים זוג חכמים אליו לומר לו לבקש רחמי שמים שיבואו גשמים. הלכו לביתו, אך לא מצאו אותו שם. הלכו לשדה לחפש אותו, ומצאוהו שהיה עודר בשדה וכו'. כשהגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים". ע"כ. והלכו כך עד שהגיעו לביתו וכו'. ובהמשך מובא בגמ': "אמרו לו החכמים לאבא חלקיה, אנו יודעים שהגשם בא מחמת תפילת הרב, כלומר: מכירים אנו בגדולתך ואין אנו מהרהרים אחריך. אלא שבכל זאת אנו מבקשים שיסביר לנו הרב את פשר הדברים האלה הנראים לנו תמוהים... מאיזה טעם, כאשר הרב הגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים? אמר להם אבא חלקיה: כדי שלא אתן עיני אלא בה, ולא באשה אחרת". ע"כ.

והנראה בפשטות בביאור הדברים, שהחכמים תמהו: מדוע יצאה אשתו לקראתו עד פתח העיר כשהיא מקושטת, והלא היא מכשילה בזה את עין הרואה, והיה לה להתקשט רק בביתה לעיני בעלה ולא לעיניהם! (ובספר "בן יהוידע" כתב: "החכמים שידעו בה לא הסתכלו בה ח"ו, אלא כך נזדמנה ראייתה לנגדם בעל כרחם, וכאשר אמרו בגמ' על רבן גמליאל כשראה ריבה אחת ובירך על ראייתה"). וענה להם אבא חלקיה, שהעיר אינה כמו השדה, כי בעיר מצויות נשים, ויש חשש שיתן עיניו באשה אחרת, ועל כן באה אשתו הצדקת כשהיא מקושטת, ללוותו בהליכתו ברחובה של עיר, כדי שלא יתן עיניו באחרות עד שיגיע לביתו. ואע"פ שגם אחרים יכולים לראותה מקושטת ויהרהרו אחריה, הרי זו חובתם שלא להסתכל בה, והיא יצאה ידי חובתה כשאינה לובשת בגד אדום וכו', ואינה יוצאת דופן בין הנשים.

ובספר "שלמת חיים" רצה לדחות דאיירי שביתו היה סמוך לשדות. וזה דחוק מאוד, ולא משמע כך מפשטות הגמ', "כי מטא למתא", דמשמע שיצאה אשתו לקראתו לפתח העיר, ואם היה שם ביתו, היה צ"ל "כי מטא לביתיה", ולא כך כתוב, אלא: "כי מטא למתא נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא. כי מטא לביתיה עלת דביתהו ברישא". ומשמע שהיתה כברת דרך מפתח העיר לביתו, ולאחר שיצאה אשתו לקראתו, הלכו כך עד שהגיעו לביתו.

ועוד משמע כדברינו, ממה שתמהו החכמים תמיהה רבתי, "לימא לן מר הני מילי דתמיה לן... מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא", ואם התקשטה בביתה ובחצרה, כמו שכתב הנ"ל, מאי תמיהה איכא, הרי מצוה על האשה להתקשט לבעלה, וגם לא מובן התשובה שענה להם, "כדי שלא אתן עיני באשה אחרת", והיה צריך לענות להם דמותר לאשה להתקשט בתוך ביתה, ומה שראו אותה, היה מפני שלא ידעה שיבואו פתאום, ולכן יצאה לקראתו (וגם זה תמוה, שהרי לא תמיד מגיע הבעל לבדו לביתו, והיתה צריכה לדעת זאת).

ובספר "דקדוקי חברים" למסכת תענית (נדפס בשנת תקע"ג), כתב וזה לשונו: "מן התימה על חסידי עליון הללו כי למה לא ראו לחוש למה שהזכרנו, על שיצאה אשתו מפתח ביתה לקראתו עד מבוא העיר כשהיא מקושטת בתכשיטין כמ"ש רש"י, כי לכאורה זר מעשיה, ולא זו הדרך לבנות ישראל הכשרות... כי מכל מקום היתה ראויה לחוש פן אחרים יתלו עיניהם בה, וקא עברה אלפני עור בקום עשה, דאם מידי עבירה יצאו, מידי הרהור לא יצאו". עכ"ל. אולם תמיהתו היא תמיהתם של אותם החכמים, ותשובתו של אבא חלקיה עונה על כך במישרין.

מדוע בחר יעקב ברחל

וכן כתב הרה"ג הרב שמעון חיררי זצ"ל בשו"ת "אשמח בהשם" יו"ד סימן כ"ג, וזה לשונו: "בנותן טעם למה יעקב בחר דוקא ברחל היפה... מאחר שבעיני יעקב היה הדבר כמו ציצית, צריך להיות נאה. ולכן בחר בה, שהיא היתה יפת תואר ויפת מראה... הגמרא בתענית (כ"ג) באבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל... כאשר הגיע לעיר יצאה אשתו לפניו מקושטת... לשאלת החכמים מדוע יצאה לקראתו מקושטת, אמר להם כדי שלא אתן עיני באחרת. ואם כן הכא נמי דכוותה, כאשר יש לו לאדם אשה נאה, לא יתן עינו באחרת. וכל שכן בקדושים אשר בארץ המה, כי הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו...

אלא שבאמת עצם דברי הגמרא לא ברורים כפי הצורך, דהנפש היפה שואלת להיכן יצאה לקראתו, האם הכוונה על יד פתח ביתה, ואם כן מאי נפקא מינה, מה דהוה הוה, כי כבר כעת נכנס לביתו, ומהו החשש יש בזה "כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת", ועוד לשון הגמ' דקאמר "כי מטא למתא נפקא דביתהו לאפיה" משמע מיד בכניסתו לעיר, ואם כן יקשה איך לא חשו שיתקלו בה ח"ו אחרים, וכמו שראוה הני זוגא דרבנן..."

הטעם שהיו האמהות עקרות

"הראה לי ידידי וחביבי משה אזולאי נרו יאיר, מש"כ הרשב"א: מטה מוצעת ואשה מקושטת לת"ח, פירוש מקושטת מלשון קשוט עצמך, כלומר מתוקנת והגונה במעשיה... וכבר הבאתי לעיל שאשתו של אבא חלקיה היתה יוצאת מקושטת, האם שם גם כן אפשר לפרש נאה במעשיה? וכבר הבאתי פירוש הרש"י שפירש מקושטת במלבושים, והגאון [רבי יוסף חיים בעל "בן איש חי"] פירש מקושטת בפנים. ושא נא עיניך וראה מה שהבאתי בספרי הקטן "ישמח אב" (עמ' קל"א מהמדרש רבה מה, ד) שלדעת רבי עזריה בשם רבי יוחנן בר פפא, הטעם שהיו האמהות עקרות, כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין, שישארו ביופיין ולא יהיו מכוערות ע"י הלידה. ורב הונא ורבי אבון בשם רבי מאיר אומרים כדי שיהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עוברין היא מתכערת, ע"ש באורך". עכ"ל.

לא אסרו חכמים על האשה להתייפות ברשות הרבים

כתב מרן הגר"ש משאש (שו"ת תבואות שמש): "לא אסרו חכמים לאשה שתתייפה כל מה שתוכל, רק שיהיה בהיתר, ועל האנשים לשמור עצמם שלא יביטו בהם. ואם באנו לזה, הלא כמה נשים יפיפיות שאפי' יכסו ראשן במטפחת ובצעיף, הלא רק מחמת רוב יופיין יש גירוי יצה"ר, האם נאסור עליהם לצאת לשוק, או נאמר להם לכסות פניהם כגויים כדי שלא יביטו בהם אנשים? וגם ישנם היום הלובשים איזה כובעים או מטפחות על ראשן יוצאים מן הכלל ובוחרים בזה יותר משערותיהן, ויש בזה גירוי יותר מהשיער, האם נאסור להם? גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפים האשה מאד, האם נאסור להם? אלא ודאי כל מה שהוא מותר ע"פ הדין, בין אם תכסה בבגד, או בשיער, העיקר הוא שלא יהיה מגופה, הוי ליה מלבוש על ראשה, ואין לנו להיכנס אם הוא מייפה אותה או לא, דזהו ענין הגברים שחובתם שלא להביט, ואפי' תהיה מכוסה בכובע אין ראוי להביט".

לא ברשיעי עסקינן

כדבריו כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, חבר מועצת גדולי התורה, בשו"ת אז נדברו (חלק י"ד סי' מ"ז), וזה לשונו: "אשה מותרת לצאת בבגדי צבעונין, אף שמדינא אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה, אפי' בתלויות בכותל... וכן ביו"ט משמחה בבגדי צבעונין, ולא אמרו שצריכה להתלבש בחוץ בבגדים שחורים. וכל הפרק במה אשה יוצאת המדובר באיסור יציאה בשבת בתכשיטין, משמע דבחול שרי ולא חוששין להסתכלות, דלאו ברשיעי עסקינן שמסתכלים בכוונה על נשים".

בזמן חז"ל יצאו בתכשיטים לרחוב

כן כתב הגאון רבי יהודה שיינפלד שליט"א, בשו"ת "אוסרי לגפן" (חלק ט' עמ' קע"ה ואילך): "אי אפשר לאסור להתנאות ברה"ר, דכך טבע האשה מבריאת העולם (עכ"פ מאז שאכלה מעץ הדעת), ובזמן חז"ל יצאו בתכשיטין לרה"ר בימות החול, ורק בשבת אסרו שמא תשלוף להראות לחברתה, ומבואר שהתכשיטין היו להתנאות לפני חברותיה ולא רק בפני בעלה, ומפורש בחז"ל שמשמחים אותה ברגל בבגדי צבעונין, ועיין כתובות (סה.) רש"י ד"ה לך ולחברך ולחברורך, "שלא אתבזה על הבריות", הרי שכך דרך האשה מאז ומתמיד, צא ובדוק אצל הנשים הצנועות ביותר, שלובשות בגדים נאים יותר מבעליהן שלובשים חליפה שחורה פשוטה".

מפורש בשו"ע וברמ"א להתיר

היתר יציאה לרה"ר בתכשיטין, מפורש במסכת שבת, וראה בתוס' שם (דף סד: ד"ה רבי ענני), וזה לשונו: "ואנו שאין לנו רשות הרבים גמור... הרי היא כחצר שאינה מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים". וברא"ש שם: "הלכך מותר להתקשט בחצר וכן נמי ברשות הרבים שאין רחב ט"ו אמה". ובשו"ע או"ח (סי' ש"ג סעיף י"ח): "והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין". וברמ"א שם: "עכשיו שכיחי תכשיטין, ויוצאים בהם אף בחול". והביאוהו כל האחרונים.

אין שום מצוה אצלינו שהאשה תתכער

הגאון רבי יוסף קאפח זצ"ל, חבר בית הדין הרבני העליון, ומגדולי חכמי תימן, כתב בתשובה כתב יד: "פאה נכרית קדושה ומקודשת, והלוואי וכל בנות ישראל ינהגו בה. כי אין שום הלכה אצלנו שיש לקחת את האישה לדקורטור [מעצב] כדי שיבחר ויתאים לה את הלבוש המכער אותה דוקא, אלא מותרת להתנאות בפאה נכרית. ועיין פירוש המשניות [לרמב"ם] שבת פ"ו מ"ה. ומחלוקת האחרונים בזה ידועה, עיין שדי חמד" (קובץ המשביר עמ' מ'). וכן הביא בספר "ברכת משה" על הלכות ברכות (פרק א' סעיף מ"ב בהערה): "וכ"כ מורי הגאון זצ"ל בתשובה כתב יד וזה לשונו, גם כיום לדעתי יכולה הכלה לחבוש פאה נכרית יפה שביפות ונהדרה שבנהדרות, והכי איתא במשנה, והוי כיסוי ראש מעליא".

[תורת המן]

אגב באמת מה פירוש אסתר ירקרוקת היתה (מצד שם ירוק מבואר בתוספות בלולב הגזול שאין להוכיח) ולכן יש להסתפק האם הכוונה מה שאנו קוראים צהוב, שזה לכאורה יותר מסתבר לפי המצוי שפני חולים יותר צהובות מאשר ירוקות או דלמא שכוונת הגמרא ירוק כמו שכתב רש"י שם כהדסה זו.

הרי כל עיקרו של מאמרם ז"ל שירוקרקית היתה, מיוסד על דרשת השם "הדסה", ולזה כיוון רש"י שם. מה יש להסתפק?

באמת תמוה מאד לומר כן, וכי יעלה על דעתך שהיתה חוץ מגדר האנושי, ומראיתה כMartian?

כן אמרתי מסברא הרבה פעמים, ואח"ז רב הראיני חכ"א דברי הגר"ח מוולאזין בענין, בשו"ת חוט המשולש סימן כ"ג:

2021-07-27 (2).png (135.78 KiB) נצפה 1884 פעמים

[תורת המן]

והנה, במש"כ הגר"ח מוולאזין, "דלא כמו שראיתי בספר אחד, (איזה ספר?), לפרש דברי הזוהר תיקון כ"א על ירוק גרין, עפ"י דברי רש"י ז"ל במה שאמרו (מגילה יג.) אסתר ירקרקת היתה, וכתב רש"י ז"ל 'כהדסה' ע"ש, ודייק לה מדקרי לה הדסה, ואין זה מוכרח בגמ', ואין להאריך".

משמע מדבריו ז"ל דאע"פ שאה"נ, כן נראה מדברי רש"י, אך בגמרא אינו מוכרח, דבגמרא לפנינו ליכא מקור להך דירקרוקת היתה, וי"ל דהכי קים לן, ושפיר יש לומר דהכוונה למראה גע"ל, ובפרט לדברי הזוהר, ומסברא.

וחיפשתי קצת, וראיתי בדיקדוקי סופרים שם, שבכ"י פ' גרס לה בגמ' 'ירקרוקת היתה כהדסה'. ובת"ת אסתר פ"ב ז כתב, "המלה כהדסה המוסגרת בין שני חצאי מרובע נמצאת כן בש"ס כ"י, והוא נכון, כי גם הוא מוסיף טעם לשם הדסה". וא"כ עכ"פ לגרסא זה הטעם הוא בעצם הגמרא.

אמנם כשאני לעצמי, איני מבין הראיה, כי הלא ידוע, (עי' תוס' בסוכה דף לא: ובנדה), כי חז"ל כינו מראה גע"ל, גרי"ן, ובלו"י, כולם בשם ירוק, וע"כ לדעתם כולם גוונים לצבע אחד, וא"כ שפיר י"ל דטעם הדרשה הוא כדרש לשמה הדסה, אך כל הדרש היא שאסתר ירוק היתה כמו שהדסה ירוקה, אבל הוא דבר המובן מעצמו דהכוונה לגע"ל השייך באדם, ודוק.

[תורת המן]

וכעת בלמדי מסכת סוטה, ראיתי ברש"י כן נמי, שהביאור בירקרוקת אינו גרי"ן,
וז"ל דף יב. ד"ה ליריעות,

בלי תואר אדמומית, דמחמת חוליה היתה ירקרקת

הרי דברי רש"י ז"ל ברור מללו, כי ירקרקת הוא רק מי שאין לו אדמומית, והוא דבר הרגיל מחמת חולי, לא בריה חדשה.

[עובר ושב]

הרבה הבלים, הנה אחד לדוגמה:

"בתקופת חז"ל לבשו הנשים בגדי צבעונים כדי להיראות יפות"
הנה לא ציין מנין לו זאת, ואם שמצינו שנשים מתקשטות בבגדי צבעונים אך מנין שהיה זה גם ברשות הרבים?

ולא באנו לדון כאן אם מותר או אסור, רק קבלנו
על הקביעה ההיסטורית שהמציא ללא שום מקור, בכדי לרתום גם את נשות חז"ל לרעיונות העוועים הללו ולמושגי "הצניעות המתקדמת"...

לא רק הבל הבלים, אלא גם עם הארצות גמורה.

הרי מפורש במדרש (ספרי דברים כ"ב): "לא יהיה כלי גבר על אשה... שלא תלבש אשה כלים לבנים, ואיש לא יתכסה בגדי צבעונים". ומוכח שהיו הנשים רגילות בזמנם לצאת בבגדי צבעונים בלבד, עד כדי כך שהיה אסור להם לצאת בבגדים לבנים.

ובגמ' כתובות (דף ע"א) מובא שאם נדרה לא ללבוש בגדי צבעונין מפר משום עינוי נפש, ופירש רש"י: "גנאי ובזיון הוא לה ומתגנה עליו".

ובמדרש רבה רות (פרשה ג), "נכנסה רות עם נעמי, והיתה זו יוצאה וזו נכנסת, ותהום כל העיר עליהן... לשעבר היתה מתכסה בבגדי צבעונין ומילתין שלה, ועכשיו היא מתכסה בסמרטוטין".

כל זה בנוסף לדברי חז"ל הידועים שצריך לשמחה ברגל בבגדי צבעונין, ובוודאי לא איירי בפיג'מה.

[צופה_ומביט]

הבנתי נכון? בעל הקונטרס שהובא בתחילת האשכול טוען על הרב פאלק שהוא מחמיר מדי, ובעל הקונטרס הרימו מכשול טוען על הרב פאלק שהוא מיקל מדי?

[ליטוואק פון בודאפעסט]

בעל הקונטרס 'הרימו מכשול' אינו ראוי ליריקה בכלל. סתם פאשקעוויל מבן אדם מתוסכל. ולהעיר, שהוא בעצמו מראה פנים להקונטרס 'מחר יהיה מאוחר' המלא הבלים וגויישקייט, ונראה שמחבר אחד לשניהם, ודי בזה.

אבל לגופו של ספר 'לבושה של תורה'. אחרי שמעיינים במקורותיו רואים שבהרבה מהם אין לו על מה לסמוך.

למשל, כאשר דיבר על נהיגה לנשים, הביא סברא אחר סברא, וכולם ללא מקור. אכן, הסתייג שהדברים לא נאמרו אלא לגבי אותם מקומות שנהגו הנשים שלא לנהוג, אבל אפילו במקומות שאין נוהגות הנשים לנהוג, לא הביא שום מקור לדבריו. ועוד, שהתעלם כליל מכל הבעיות היוצאות ממה שהנשים לא נוהגות, כאילו הצד היותר צנוע הוא במה שאין נוהגות. כל הבעיות עם נהגי מוניות, כל מה שסובלות כשהולכות ברחוב עמוס אנשים, הכל כאילו לא קורה ולא קרה.

[זאב ערבות]

הספר לש"ת נועד לציבור מסויים, ועובדה שלא נתקבל כפי שלדוגמא שמירת שבת כהלכתה נתקבל. ועוד, בעניני צניעות נראה שכל המחמיר הרי זה משובח, כאילו יש פחד מלהורות היתר היכן שניתן להקל

[עובר ושב]

יש חומרות המביאות לידי קולות, ואין צורך לפרט.

כמו כן, כאשר הנשים מתרגלות שהכל אסור מדינא, ולמעשה בפועל העולם נוהג היתר (בכל מיני עניינים שבעצם מותרים מדינא, ובפרסומי הצניעות כתבו לאסור בהסתמך על פשקוויל, או בהסתמך על פוסק אחד שאסר נגד כולם, או ע"י גיבוב מקורות שאין מהם שום הכרח), אז הנשים מבינות ש"הכל שטויות", סתם חומרות מיותרות, ומגיעות לזלזל בדברים שהם איסורי דאורייתא - גילוי שליש הראש, או גילוי הברך בחצאית קצרה, נגע שהולך ומתפשט, או גילוי המרפקים, דברים הפשוטים וברורים לאסור לכולי עלמא.

לכן יפה עשה בקונטרס "הערות על לבושה של תורה" שהוכיח שהמחבר לא עמד בדיבורו במה שהצהיר שיש לפסוק דין רק ע"פ מקורות ברורים, ולמעשה אסר הרבה דברים מסברא בעלמא. ולמעשה כל החומרות האלה גורמות לנשים לזלזל בעיקרי הצניעות. וכן התבטא במפורש הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל.

ויש להעמיד את הדברים על עיקר הדין, מבלי להקל ומבלי להחמיר, ולא ללכת ראש בקיר נגד מנהג שכבר פשט בכלל ישראל ולדינא יש לו על מה לסמוך.