שאלת צרכיו בשבת

[אוהב אוצר]

יש הגדרה מדוייקת מה נכלל ב'צרכיו'?

[בית אליהו]

המג"א והמ"ב כ' דאומרין בשבת אלקי עד שלא נוצרתי כי וידוי אינו בכלל שאלת צרכים ודווקא כשמתפלל על חולי או פרנסה ודומה לו שיש צער לפניו, ותו מבואר במ"ב דמסיים נמי יה"ר שלא אחטא עוד, ולכאו' צ''ע דזו ודאי בקשה, ולכאו' ע"כ לא התירו אלא משום שמתענה, או שמא כסברת המאירי דאזלינן בתר עיקר הברכה והכא עיקרו וידוי דשרי, וכן יל"ע במאי דעמא דבר להקל בשירת תחנונים, ושמא בדרך שיר קיל טפי, וכן דין יו"ט אינו ברור, דהמג"א צידד דמקילין בה טפי, אבל הגדר לא נתבאר, דודאי תחנונים ממש לא אמרינן, ומאידך להתענות ת"ח ביו"ט מצינו דמחמירין טפי, וכן בכל שבת אומרים צדקתך ואב הרחמים ולא ביו"ט לבד מכשמזכירין נשמות, וכ"ז צ"ת טובא, וכן צ"ב ענין יקום פורקן ויה"ר דברכת החודש, ובחלק מינייהו איכא למידחי דעיקרן ברכה בעלמא, וכן לענין ריבון דנ"כ יעוי' שיש שהחמירו בזה עד שיש שלא נשאו כפים ביו"ט שחל בשבת, ומאידך דווקא בוולוזין שהיו תלמידי הגר"א שהחמיר טובא בכל הני נהגו לומר הריבון ואף בשבת.
ויותר לא נתברר דין יו"כ ודין ר"ה, ויעוי' מש"כ האחרונים גבי אמירת רבש"ע ביו"כ, וצ"ע טפי כשחל ר"ה בשבת, דמחד גיסא א"א אבינו מלכנו ואף כשחל בע"ש וע"כ אית ביה נמי מדין תחנון, ומאידך כשיש ברית אומרים א"מ, ומאידך אף בר"ה שחל בשבת נהגו לומר יה"ר בלילו על מיני האוכלים, ואף דיש לדחות דהתם עיקרו ברכה בעלמא לשנה טובה ומתוקה, מ"מ נהגו לומר אף קרע רוע גזר דיננו, ויתמו ויסתלקו שונאינו, ובשם החזו"א דשרי לומר תחנונים באלקי נצור עכ"פ כשחל בחול, והא ודאי שלא נהגו לומר רבש"ע בהוצאת ס"ת, ויעוי' מט"א דא"צ לומר שבת היא מלזעוק בר"ה, וכמדומה שלא נהגו כן.
ולכאו' ע"כ לומר דאין כאן איסור גמור ולא היתר גמור, והעיקר הוא מש"כ הריב"ש בזה דהכל לפי המנהג, ואף דלכאו' אין במנהגנו כלל ברור, אפשר שראו חכמי הדורות כל דבר מהו חשיבותו ואם שייך לוותר עליו אם לאו, ומאידך עד כמה הוא בכלל תחנונים, ואם הוא טופס ברכה וכמש"כ הירו', או עיקרו בענין אחר וכמש"כ המאירי, או שהוא בל' ברכה בעלמא, וכן שקלו כמה חמור אותו היום בכבודו, דשבת חמירא מעט מיו"ט, ור"ה וכ"ש יו"כ קילי טפי, ובכלל זה יתברר הרבה קושיות, וכמו א"מ דאפשר שלבטל סליחות לגמרי משום ברית בעלמא לא רצו, וסגי שא"א תחנון ממש, ומאידך בר"ה שכבר אמרוהו בשחרית שפיר לא יאמרו במנחה משום כבוד שבת, או בשבת גופא משום דאומרין למחר, או דכיון שכבר מתחננים בתוך התפילה לא איכפ"ל דמשמיטין עכ"פ א"מ, או דהא גופא רצו לעשות זכר לשבת, וכן אב הרחמים שקבעוהו אפי' בשבת מצד חשיבותו שלא יהא רק לפעמים מועטות בהזכרת נשמות ביו"ט, ומאידך א"צ כל שבת ממש, וע"כ ביטלוהו בכל צד תוספת עונג כל דהו כשבת מברכין, ומאידך בהזכרת נשמות ודאי חובה להזכיר נמי נשמות הצדיקים, סוף דבר הכל מסור ביד חכמים ואין לנו אלא המנהג שבידנו, וכלפי מה שאין המנהג ברור לכאו' הדבר מסור ביד המורה שבימיך.

[רחמים]

יש תשובה מאוד מעניינת בנושא בשו"ת תורה לשמה סימן קג

השואל צרכיו בשבת אם נקרא עבריין.
שאלה מ"ש חז"ל שאסור לאדם לשאול צרכיו בשבת אם אחד עבר ושאל נקרא עבריין. גם רצינו לדעת היכן כתוב דין זה בגמרא. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.

תשובה דבר זה אינו כתוב בתלמוד בבלי אלא הוא בתלמוד ירושלמי בשבת פרק ט"ו דאלו קשרים דהכי איתא התם תניא אסור לתבוע צרכיו בשבת רבי זעירא שאל לר"ח בר בא מהו מימר רעיני פרנסינו א"ל טופס ברכות כך הם ע"ש ופירש מהר"ש יפה ז"ל בי"מ טעם האיסור הוא מפני שיש בזה טרדת הלב ודאגה ומכלל עונג שבת שיחשוב כאילו כל מלאכתו עשויה ואין לו שום צרה ויגון כמו שמטעם זה אסר הרב יונה ההרהור בעסקיו וכו' ולא אסרו אלא לתבוע דבר מחודש שאינו רגיל לתבוע ומה שאין אנחנו מתפללין כל י"ח בשבת הא אמרינן בברכות בפרק מ"ש דמשום כבוד שבת לא אטרחוה עכ"ל ודין זה הנז' בירושלמי לא פסקו הרמב"ם ז"ל להלכה אך הטור ז"ל בא"ח סי' קפ"ח הזכירו שכתב גרסינן בירושלמי תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת ר"ז שאיל לרחב"א וכו' א"ל טופס ברכות כך הוא וכתב מרן ז"ל בבית יוסף וז"ל ולמוכיחים מכאן דאין למעט בהרחמן לא ינעם לי דהרחמן תוספת שנהגו להוסיף מעצמם הוא ולא מקרי טופס ברכות וכתב מור"ם ז"ל בד"מ וז"ל ובא"ז כתב כדברי שבלי הלקט וז"ל ואומר הרחמן בשבת כדרך שאומרו בחו"ל ואין בזה משום שואל צרכיו בשבת עכ"ל ע"ש והנה המנהג פשוט שאומרים הרחמן בשבת כדרך שאומרו בחול והיינו טעמא כמ"ש מהר"ש יפה ז"ל דלא אסרו אלא לתבוע דבר מחודש שאינו רגיל לתבוע בו ולכן כל תפלה שהוא רגיל לאומרה בכל יום מותר לאומרה בשבת ג"כ ולכן נהגו לומר בקשת יהא רעוא בשלוש סעודות של שבת ואף על פי שיש בה שאלת צרכיו כיון דרגיל לאומרה וכן כתוב בספר הכונות שסידר מהרש"ו ז"ל שהיא בקשה טובה לאומרה קודם כל סעודה מסעודת שבת ע"ש וגדולה מזאת מצאנו מפורש בזוה"ק שאומרים בשבת בהוצאת ס"ת בריך שמיה דמארי עלמא וכו' ויש בתפלה זו ג"כ שאלת צרכיו ואף על גב דלא נהגו לומר תפלה זו אלא בשבת ואין אומרים אותה בחול אפ"ה שרי. והיינו מאחר שבכל שבת ושבת אומרים אותה מקרי בזה רגיל ואינו תובע דבר מחודש שאינו רגיל בו.

המורם מכל האמור דאין אסור אלא לתבוע דבר מחודש שאינו רגיל בו וכל הטעם הוא משום עונג שבת שלא יביא דאגה בלבו מיהו עכ"ז אם האדם עבר ושאל דבר מחודש שאינו רגיל בו לא חשיב זה עבד איסורא ממש יען כי אף על גב דכתבו בירושלמי לישנא דאיסורא על זה אין זה איסור ממש לא מדאורייתא ולא מדרבנן אלא אסור ממידת חסידות וכמו ההיא שאמרו בגמרא אסור לעשות שותפות עם הגוי דליכא בזה איסורא לא מדאורייתא ולא מדרבנן ולא מיתסר אלא ממדת חסידות וכמ"ש הר"ן ז"ל סוף פ"ק דע"ז בשם הרמב"ן ז"ל וכ"כ הרב נימוקי יוסף ז"ל בסנהדרין סוף פרק ארבע מיתות וכן עוד תמצא כזאת בגמרא דאסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים וכן אמרו שאסור להלוות לגוי בריבית וכל אלו ממדת חסידות הם אסורים ועיין להתוספות ז"ל בתענית דף י"א במ"ש שאסור לשמש בשני רעבון ע"ש וכן הענין בהאי לישנא דאיסורא שכתבו בירושלמי בשאלת צרכיו.

מיהו לדעת הגאונים ז"ל אפילו בכהאי גוונא שהוא אסור ממדת חסידות העובר על זה קורין אותו עובר על תקנת חכמים והוא כי מצינו שרז"ל אסרו בגמרא לאדם למלאת שחוק פיו בעוה"ז וכן אמרו שאסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס ודברים אלו חומרות הם ועכ"ז הגאונים ז"ל בתשובה אשר הביאה רבינו ירוחם ז"ל חלק אדם נתיב י"ח וכתבו מהרי"ק ז"ל בבדק הבית י"ד סי' קנ"ז אמרו שהעובר על זה קורין אותו עובר על תקנת חכמים ע"ש וא"כ ה"ה הכא וכל זה בשואל דבר מחודש שאינו רגיל בו אבל תפילה הרגיל בה אין בזה איסורא ולא חשיב עובר על תקנת חכמים דהא מתירים בזה וכן עמא דבר וגם בדבר מחודש נראה לומר דאם יש לו צער ודאגה בלבו בשבת ובעת שהוא שואל ומבקש על זה מאת השי"ת יהיה לו מנוחה והשקט בלבו מדאגתו וירגיש לבו טוב עליו אין בזה איסור דכהאי גוונא התירו לבכות בשבת היכא שבזה הבכיה תשתכך דאגתו וצערו והרי הוא לו כמו עונג והכל לפי הענין ולפי העת. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.