"שליחות" בעבירה שבגופו?!

[תורת ישראל]

אשתומם כשעה חדא: למאי בעינן כולי האי דאמרינן "אין שליח לדבר עבירה" דדברי הרב והתלמיד דברי מי שומעין [קידושין מב:] הלא תיפו"ל לפפום רעיונו הנודע דהתורי"ד דבמצוה שבגופו לא שייך שליחות ה"נ בעבירה שודאי כל מהותה היא בגופו לא שייך כלל שליחות?! וחשבתי שמא לדרבנן הוא דאמרינן לה [יעוי' מל"מ בעניין מן ב"ק נב.] אמנם בפשטות נוקטים שבדרבנן אינו כן. ואולי תליא בגדרי השליחות ובפשטו של התורי"ד [יעוי' טבעת החושן או"ש וקצות קפ"ב] אולם לפו"ר פשטו דבמידי דתליא במציאות והוא חיובו לא מיתפיבס ביה ענין השליחות וכדומה לו. וה"נ הכא. [והוא תימה עצומה לשמאי דס"ל יש שליח לרציחה שם מג. מאי שייכא כלל זאת] ויחננו הי"ת דעה בזה.

[אוצר החכמה]

לא הבנתי כהן שולח שליח לקדש גרושה מה שייכות יש לזה לתוספות רי"ד
ואולי כוונתך לאלו שסוברים (במחלוקת של הנו"ב ומחותנו) שהמעשה קיים ורק העבירה לא נחשבת למשלח שאז שייך העניין לגופו כי זה רק העבירה אבל לענ"ד ברור שזה לא כך כי התוספות רי"ד מדבר על המעשה ולא ולא על המיוחס וכאן המעשה הוא עניין של חלות ואיתיה בשליחות.

[מור]

ה"נ בעבירה שודאי כל מהותה היא בגופו לא שייך כלל שליחות?!

מדוע פשיטא לך שעבירה כל מהותה היא בגוף יותר מאשר מצוות? כשם שבמצוות ישנן כאלו וכאלו (אתרוג - מצוה שבגוף; מילת בנו - מצוה שלא בגוף המצווה [וידעתי גם ידעתי לד' הרמ"א ורעק"א בזה, ודוגמא בעלמא נקטתי]), ה"נ בעבירות ישנן כאלו וכאלו (חילול שבת - עבירה שבגוף; גניבה - עבירה שלא בגוף).
וממילא אף לא אבין תמיהתך אשיטת שמאי: מנא לך שרציחה היא עבירה שבגוף? לכשעצמי, אני נוטה לחלק את סוגי המצוות והעבירות לכאלו שענינם במעשה דהגברא - דע"ז קאי ד' התורי"ד, לבין אלו שענינם בתוצאה. ואשר לפי"ז נראה דענין עבירת הרציחה הוא בהוצאת נשמת הנרצח, ולא במעשה הרציחה, ולק"מ.

[ומענין לענין באות"ע: דע, כי באגרות הגרי"ד זצ"ל מבוסטון מובא, שפעם אחת הגיע לבקר בסוכת הגרא"י פינקל זצ"ל ממיר, וישבו שם גדולי הת"ח דאז, ואיפלגו כדלהלן: לשמאי דיש שליח לדבר עבירה, את מי יתרו העדים, את השליח או המשלח. אינני זוכר הפרטים במדויק, אך כמדומני שהגרי"ד נקט שיתרו במשלח ושאר הגאונים התם נקטו דיתרו בשליח, והגרי"ד שם מביא ראיה שהביא להם כדבריו, והודו לו].

[תורת ישראל]

לא הבנתי כהן שולח שליח לקדש גרושה מה שייכות יש לזה לתוספות רי"ד
ואולי כוונתך לאלו שסוברים (במחלוקת של הנו"ב ומחותנו) שהמעשה קיים ורק העבירה לא נחשבת למשלח שאז שייך העניין לגופו כי זה רק העבירה אבל לענ"ד ברור שזה לא כך כי התוספות רי"ד מדבר על המעשה ולא ולא על המיוחס וכאן המעשה הוא עניין של חלות ואיתיה בשליחות.

נכון. אבל ישנם כאלה שאינם בני חלות. כך דוגמא רציחה ודומיהם. שהינם דררא דמציאות גרידא!

[אוצר החכמה]

רציחה אין בה חלות וע"ז דנים בישיבות על עניין השליחות בזה אבל אין לזה שייכות לתוספות רי"ד כי רציחה אינה עבירה שבגופו
מצווה שבגופו הגדרה שעיקר הדבר הוא שאתה תעשה ולא שהדבר ייעשה
כך תפילין עיקר רצון התורה הוא שתניח תפילין ולא שהתפילין יונחו
להבדיל מקדשים למשל שהתורה רצתה שהקרבן שלך יוקרב ולכן מועיל שליחות על השחיטה
וכן ברציחה התורה רצתה שהאדם לא ימות ולכן זה לא נקרא עבירה שבגופו.

מה שאפשר קצת לדון עליו זה חלבים שמה צריך לטעם שכן נהנה הרי אפשר להגדירם כעבירה שבגופו וגם בזה יש לדון (וגם אפשר לטעון שכל זה בכלל ה"שכן נהנה")
(כתבתי דווקא חלבים כי עריות יותר פשוט שלא מקרי בגופו)

[תורת ישראל]

שוב. זה לפי הפשט שלך בתורי"ד שעיקר הדגש הינו על גדר חפץ התורה- העשייה או התוצאה. אולם לדידי שהפשט בו הוא שיש לחלק בין מצוה שתליא במציאות ללא, הוא החילוק נמי. אמנם גם לדידך לא הבינותי מדוע שרציחה לא נאמר שקפדה תורה על מעשה ולא על תוצאה כפום פשוטו.וידוע מהאו"ש כמדומני כן.
[ אכן, אולי מן צריכותא דקרא בשנים שזרקו לבור והרגו דפטור, ולא תיפו"ל מהא דאין כאן עשייה, חזזינן שעיקרו התוצאה. ואכ"מ לענינו, ונסור לגוף העניין.

[אוצר החכמה]

אמנם גם לדידך לא הבינותי מדוע שרציחה לא נאמר שקפדה תורה על מעשה ולא על תוצאה כפום פשוטו.

קודם כל מסתבר שע"ז התורה הקפידה ועוד ההוכחה היא מזה שיש דינא זוטא בשולח להרוג (אפילו בלא שליחות) ואין זה מצד לפני עוור אלא מצד שהתורה הקפידה על התוצאה

וכמו שכתב מור גבי חילול שבת שהוא בגופו הסברא היא שהשולח את חבירו לחלל שבת אין בזה דינא זוטא רק לפני עוור

[תורת ישראל]

וזו שאלתי. לא הוכחה. טענתי גם מאו"ש נודע.

[שליטא]

דע"ז קאי ד' התורי"ד, לבין אלו שענינם בתוצאה. ואשר לפי"ז נראה דענין עבירת הרציחה הוא בהוצאת נשמת הנרצח, ולא במעשה הרציחה, ולק"מ.

אבל מכוון שכל המרים יד על חבירו נקרא רשע משמע שרציחה זה גם על על מעשה הרציחה

[שליטא]

אשתומם כשעה חדא: למאי בעינן כולי האי דאמרינן "אין שליח לדבר עבירה" דדברי הרב והתלמיד דברי מי שומעין [קידושין מב:] הלא תיפו"ל לפפום רעיונו הנודע דהתורי"ד דבמצוה שבגופו לא שייך שליחות ה"נ בעבירה שודאי כל מהותה היא בגופו לא שייך כלל שליחות?! וחשבתי שמא לדרבנן הוא דאמרינן לה [יעוי' מל"מ בעניין מן ב"ק נב.] אמנם בפשטות נוקטים שבדרבנן אינו כן. ואולי תליא בגדרי השליחות ובפשטו של התורי"ד [יעוי' טבעת החושן או"ש וקצות קפ"ב] אולם לפו"ר פשטו דבמידי דתליא במציאות והוא חיובו לא מיתפיבס ביה ענין השליחות וכדומה לו. וה"נ הכא. [והוא תימה עצומה לשמאי דס"ל יש שליח לרציחה שם מג. מאי שייכא כלל זאת] ויחננו הי"ת דעה בזה.

אבל בעבירה גם השליח נענש בלי קשר לשליחות משא"כ במצוה שבגופו המשלח לא מקבל שום שכר..
לכן בלי דברי הרב והתלמיד כו'..
אין לזה שום קשר לשליחות כנ"ל ומשום כך חז"ל לא אמרו שבעבירה שבגופו לא שייך שליחות..

[שליטא]

רציחה אין בה חלות וע"ז דנים בישיבות על עניין השליחות בזה אבל אין לזה שייכות לתוספות רי"ד כי רציחה אינה עבירה שבגופו
מצווה שבגופו הגדרה שעיקר הדבר הוא שאתה תעשה ולא שהדבר ייעשה
כך תפילין עיקר רצון התורה הוא שתניח תפילין ולא שהתפילין יונחו
להבדיל מקדשים למשל שהתורה רצתה שהקרבן שלך יוקרב ולכן מועיל שליחות על השחיטה
וכן ברציחה התורה רצתה שהאדם לא ימות ולכן זה לא נקרא עבירה שבגופו.

מה שאפשר קצת לדון עליו זה חלבים שמה צריך לטעם שכן נהנה הרי אפשר להגדירם כעבירה שבגופו וגם בזה יש לדון (וגם אפשר לטעון שכל זה בכלל ה"שכן נהנה")
(כתבתי דווקא חלבים כי עריות יותר פשוט שלא מקרי בגופו)

ברציחה התורה גם רצתה שהאדם אפ' לא ירים יד..

[מיללער]

וכמו שכתב מור גבי חילול שבת שהוא בגופו הסברא היא שהשולח את חבירו לחלל שבת אין בזה דינא זוטא רק לפני עוור

*מור?

-

בב"ק פרק מרובה בטביחה ומכירה דמהני ע"י שליח, מתרצינן (שם עא.) לגבי טביחה בשבת דמיירי בטובח ע"י שליח. וכתב המשל"מ (גניבה פ"ג, ו) וכן נקט בקצוה"ח (סי' קפ"ב סק"ב) דמיירי שלא שלחו לטבוח בשבת רק שלחו סתם על הטביחה והשליח טבח מעצמו בשבת, דאם שלחו לטבוח בשבת הרי מצד העבירה של שבת הא אמרי' אשלד"ע, ולהשיטות דבשלד"ע אף עצם השליחות בטלה, הרי נמצא שכל השליחות בטלה וממילא פטור המשלח גם על הד' וה' שעל הטביחה.

אולם באו"ש שם כתב דלא כדבריהם, וטענתו בידו דלכאורה מדובר כאן בב' שליחות נפרדות א. שיטבוח את הבהמה ב. שהטביחה יהי' בשבת, וממילא לא שייך לומר שהשליחות נתבטלה על עצם הטביחה, עיי"ש בדבריו.

אולם לכאורה יש לתמוה על כל הדיון מעיקרו, דחילול שבת בוודאי הוו עבירה 'שבגופו' (למען ינוח) וממילא בשלח שליח לחלל שבת ממילא אין כאן שליחות בכלל לא מצד הדין דאשלד"ע, ובוודאי באופן כזה לא שייך לומר שגם השליחות על הטביחה נתבטלה, וצ"ע טובא על המשל"מ והקצוה"ח שלא נחו לזה.

[יושב ירושלים]

עריות יותר פשוט שלא מקרי בגופו

בראש השנה [יז.] מבואר ש'פושעי אומות העולם בגופן' היינו בעבירה.

[חוות דעת]

שנינו בקידושין (דף מג.) אמר רבא את"ל סבר שמאי שני כתובים הבאים כאחד מלמדין והוא ההוא לא דריש מודה באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב ע״כ.

וקשה כקושיית הרב תורת ישראל, באומר לשלוחו צא ובעול את הערוה למה בעינן הסברא דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, הרי תיפו״ל משום דהויא עבירה שבגופו.

וובאמת עי׳ בברכת שמואל [סי' כ] כתב בשם הגר''ח דזוהי כוונת רבא ''לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב''.

והנודע ביהודה [מהדו''ק סי' עה ד''ה ואף שבמעילה''] פי' הסברה ''לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב'' דכיון דהשליח יש לו הנאה אין עושה את העבירה בשביל המשלח אלא להנאת עצמו. ולדבריו תקשי כנ״ל.

[מיללער]

אשתומם כשעה חדא: למאי בעינן כולי האי דאמרינן "אין שליח לדבר עבירה" דדברי הרב והתלמיד דברי מי שומעין [קידושין מב:] הלא תיפו"ל לפפום רעיונו הנודע דהתורי"ד דבמצוה שבגופו לא שייך שליחות ה"נ בעבירה שודאי כל מהותה היא בגופו לא שייך כלל שליחות?! וחשבתי שמא לדרבנן הוא דאמרינן לה [יעוי' מל"מ בעניין מן ב"ק נב.] אמנם בפשטות נוקטים שבדרבנן אינו כן. ואולי תליא בגדרי השליחות ובפשטו של התורי"ד [יעוי' טבעת החושן או"ש וקצות קפ"ב] אולם לפו"ר פשטו דבמידי דתליא במציאות והוא חיובו לא מיתפיבס ביה ענין השליחות וכדומה לו. וה"נ הכא. [והוא תימה עצומה לשמאי דס"ל יש שליח לרציחה שם מג. מאי שייכא כלל זאת] ויחננו הי"ת דעה בזה.

הלא זו בעצם קושיתו של הקצוה"ח בריש הלכות שלוחין להפריך דהרי התוס' רי"ד, ועיי"ש בהגהות שמביאים את דברי האו"ש ליישב.

אולם לכאורה איסור רציחה אינו 'עבירה שבגופו' כמו חילול שבת, או איסורי אכילה והנאה, אלא כמו להבדיל מצוה של תרומה, מילה ושאר מצוות דמהני בהו שליחות.