זמן וכמות - בראי היהדות

[רונן]

כותרת קצת מוזרה אני אסביר בקצרה, מסרתי שיעור בעניני דיומא לפני יוה"כ, ועכשיו בעניני ישיבה בסוכה וכו' , ואחד המשתתפים יהודי מתחזק (שנוטה לעניני "רוחניות" כדוגמת המזרח הרחוק , להבדיל קבלה וכו' אך ירא שמים וצמא באמת לדעת) שאל אותי מדוע ביהדות הכל (או הרבה) נסוב סביב הגבלות של זמן - כדי אכילת פרס שיעור עיכול, הפסק וכו', או סביב עניני כמות- כזית, כביצה, ככותבת, למעשה רוב הלכות אורח חיים, וחיי היום יום הם סביב זה...האם יש למישהו רעיון מענין או מאמר שהוא קרא בנושא... ( אני לא מחפש תשובות לעצמי כמו כך קיבלו חז"ל וכו' או העולם הזה הוא גשמי ולכן המצוות מוגבלות בזמן ושאר עניני החומר) תודה רבה..


נ.ב - הוספתי שהוא נוטה לעניני "רוחניות" כהמזרח הרחוק שכידוע הרבה נסוב שם סביב הלצאת מהלחץ היומ יומי למעבר לזמן , ולהבדיל גם בקבלה המושגים יותר שמימים, לכן קשה לו לקבל..שרצון השם ותכלית האדם היא לאכול בט"ו בתשרי 30 גרם לחם ב4 דק' וכד' (מעיקר הדין)

[מחולת המחנים]

כידוע בדתנו העיקר הוא המעשה, וכוונת נותן התורה איננה שהאדם ישוטט במחשבתו אך ורק בעניני רוחניות, אך כל זה לא ימצא שום ביטוי וקשר לחיי המעשה, אלא רצון הקב"ה שהאדם יתקשר עם קונו ע"י קיום המצוות המעשיות דוקא.
ואולי גם מסיבה זו אנו מוצאים גם הדגשות רבות בזמן ובכמות, כדי להראות לאדם שרצון ה' הוא דוקא שיעבדו אותו מתוך אותם דברים הקשורים בחיי המעשה, מאלו הנראים לאדם הפשוט כקטנויות, ועל ידי כך לרומם ולקדש את כל מעשיו לה' יתברך.

אפשר גם להרחיב את הרעיון בפסוק (איוב ז' י"ח) לרגעים תבחננו.

[רחמים]

כל העולם הגשמי בנוי כך, במיוחד אתה יכול להראות לו את זה ברפואה, למשל בדיקור סיני שבא מהמזרח הרחוק יש כ365 נקודות דיקור אם לא תדקור בדיוק במקום הנכון ובעומק הנכון ובזוית הנכונה לא תפעל את הפעולה
וכן הדם של האדם מורכב מעשרות או מאות מרכיבים כאשר לכל מרכיב את הכמות שלו לכל מ"ל של דם, וגם בזה יש טווח ערכים מאוד נוקשה שאם המרכיב נמצא בכמות גדולה או קטנה מידי האדם יחלה ואף יכול למות ח"ו.
כל תרופה בין קונבציונלית ובין של צימחי מרפה בנויה ממרכיבים שונים בהתאמה מדוקדמת של כמויות ויחסים בינהם, וגם המטופל צריך לקחת את התרופה בזמנים קבועים ובכמיות קבועות.

גם בקבלה, ללומדים השיטחיים אולי הוא נראה משהו מופשט ושמיימי אבל גם הם יכולים לראות שמי שמתפלל על פי כוונות האר"י והרש"ש יש להם המון מה לכוון ואיך לכוון וכן בקבלה המעשית יש כל מיני צירופי שמות מאוד מדוקדקים ואם לא מדייקים במשהו זה פשוט לא פועל, וכן הוא בעינין הקמאות.

או כלך לדרך זו, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, כלומר אם הקב"ה היה מצווה לאכול מצה, מתי? מתי שתרצה, כמה? כמה שתרצה, בכמה זמן? לא משנה, היתה לנו רק מצווה אחת, אבל כעת על כל דיקדוק הלכה אנו מקבלים שכר!

[רונן]

ישר כח גדול רבותי, דברים נפלאים

[לייטנר]

ב'בעין יהודית' היה מאמר בנושא זה בדיוק.

[סגי נהור]

תשובתו של הרב אהרן מוס לשאלה דומה.

שאלה:

למה נראה כאילו הדת היהודית עסוקה בכפייתיות בפרטים שלכאורה בלתי חשובים?

כמה מצה עלינו לאכול? באיזו כף השתמשתי לחלב ובאיזו לבשר? מהי הדרך הנכונה לשרוך את שרוכי הנעליים שלי? נראה לי שמרוב עצים לא רואים את היער – מתמקדים על הפרטים הקטנים, ושוכחים להסתכל על כל התמונה. האם היהודים קוראים לחיטוט הזה רוחניות?

(דרך אגב: את השאלה הזו שלחתי לך כבר לפני שבוע ועדיין לא ענית לי. אולי בגלל שסוף סוף ישנה שאלה שאין לך תשובה עליה?)

תשובה:

ראשית, מעולם לא טענתי שאני יודע את התשובות לכל השאלות. ישנן שאלות רבות שהן מעבר להשגתי. אך דווקא הפעם עניתי לך על השאלה. והעובדה שלא קיבלת את התשובה – היא היא התשובה.

אתה רואה, שלחתי לך תשובה, אך כתבתי את כתובת הדואר האלקטרוני שלך בלי הנקודה לפני com. חשבתי שאתה צריך לקבל את המייל שלי בכל מקרה, משום שאחרי הכל מדובר פה סך הכל בנקודה קטנטונת. אתה יודע, זה לא כאילו שלא אייתתי את השם נכונה או משהו דרסטי דומה! זה הרי כל-כך קטנוני להבדיל בין yahoocom לבין yahoo.com! זה לא מגוחך שלא קיבלת את המייל שלי רק בגלל נקודה קטנה?

לא, זה לא מגוחך. מפני שהנקודה היא לא רק נקודה. היא מייצגת משהו. נקודה זו יש לה משמעות הרבה יותר גדולה מאשר הפיקסלים על המסך שיוצרים אותה. לי זה נראה חסר משמעות, אך זאת בגלל שאין לי מושג בשפת האינטרנט. כל מה שאני יודע הוא, שעם הנקודה הדואר יגיע ליעדו, ובלי הנקודה המייל ילך לטמיון.

למצוות היהודיות יש עומק אינסופי. כל ניואנס ופרט מכיל עולם של סמליות. כל נקודה נחשבת. כאשר הן מבוצעות בדיוק מרבי, נשלחת תנודה רוחנית, כמו דואר אלקטרוני, דרך היקום, אל "תיבת הדואר הנכנס" של הקב"ה.

אם אתה רוצה להבין את סמליותה של הנקודה, לך תלמד איך בנויה שפת האינטרנט IT.

אם אתה רוצה להבין את סמליותן של המצוות ביהדות – למד אותן.

(מתוך אתר "בית חב"ד")

[לייטנר]

וכך כתב ת"ח:

חלקו האחרון של ספר שמות מוקדש בעיקרו למעשה המשכן, על כל פרטיו ודקדוקיו. אך מה פשר כל הפרטים הללו, ולשם מה עלינו להתייגע בהם ולחזור ולשנותם?
דומה כי מעבר לחשיבות הספציפית של כל פרט, מבקשת התורה ללמד עיקרון יסודי: הדרך להשגת היעד מחייבת ירידה לפרטי פרטים, כי ריבון העולמים אינו שת לבו רק לכלל ו"האלוהים מצוי בפרטים הקטנים".
דימוי נאה להמחשת הדבר, שמעתי מפי מורה לתורה, אשר ביקשה להסביר לתלמידיה את ערך הפרטים:
פעם אחת – סיפרה – צלצלתי בטלפון לכתובת מסוימת, לצורך עניין דחוף ביותר. צלצלתי וצלצלתי ולא נעניתי. בסופו של דבר נתחוור לי שפשוט טעיתי במספר הטלפון בספרה אחת... רק בספרה אחת קטנה... אך די היה בכך כדי להחטיא את היעד המבוקש...

[שש משזר]

[כמו"כ יש לבאר ע"פ שיטת קעלם הידועה בדייקנותה בזמן].

[שרוליק]

לדעתי פשוט מאוד שזה הטבע של האנשים!

היום בכל התרומות יודעים שמבקשים הו"ק כי זה יותר מחייב מסתם התחייבות כספית שמי יודע אם תגיע בכלל ואם תגיע מי יודע כמה... וכמו זה דוגמאות למכביר שאם יש הגבלות עושים את זה יותר ממתי שאין הגבלות

[סכינא חריפא]

ידועים דברי החזו"א וזה לשונו

במה שהקשו על תקופת שמואל שאינה בדקדוק, יש לומר, דמצינו כיו"ב בריבוע יותר על העיגול ובאלכסונא תרי חומשא דזהו בכלל שיעורין ונתנה ההלכה לחשוב בקירוב שלא נתנו המצות אלא לצרף הבריות ולדקדק בצואותיו ית' לקבלת מלכותו ית'. וגם לקיום חכמת התורה הכלולה בכל דיני המצוה ולסוד הפנימיות ולכל הני אינו מפסיד אם הקביעות של גבולי הצמצום יהי' בקירוב כדי שיוכלו לקיים מצות המעשיות אף חלושי הדעת.

ושלא כמש"נ לעיל
[כזית משערים לפי דעתו של רואה, ועוד דוגמאות למכביר]

ועיקרה של שאלה צריך לזכור כי על דא אפקוהו לר' ירמיה מבי מדרשא


אמנם בקובץ שעורים קונטרס דברי סופרים סימן ו כתב

א) כתובות דק"ד וחכמ"א כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמשה שנים ובגמ' שם א"ל אביי לר' יוסף אתאי קודם שקיעת החמה גובה כתובתה לאחר שקה"ח לא גביא בההיא פורתא אחילתא אמר ליה אין כל מדת חכמים כן היא בארבעים סאה טובל במ' סאה חסר קורטוב אינו טובל ע"כ וקשה דמה ענין זל"ז דלענין ארבעים סאה דמקוה דהוא מכלל שיעורין שהן הלכה למשה מסיני בודאי השיעור מצומצם בכל שהוא שכך נאמרה ההלכה אבל לענין עשרים וחמשה שנים דכתובה דהוא מטעם אומדן הדעת של בני אדם שפיר קשיא ליה לאביי ההיא פורתא אחילתיה.

ב) והנה ז"ל הרע"ב בריש מס' אבות משה קבל תורה מסיני אומר אני לפי שמסכת זו אינה מיוסדת ע"פ מצוה ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה אלא כולה מוסרים ומדות וחכמי הנכרים ג"כ חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חבירו לפיכך התחיל התנא במסכת זו משה קבל תורה מסיני לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכת לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני עכ"ל.

ג) ונראה דה"ה כל האומדנות שבגמ' לא בדו אותם חכמי הגמ' מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני וכמו שנאמר בסיני דטריפה אינו חי יותר מי"ב חדש דהוא חק הטבע דבודאי אין להקשות שם ולומר דבסוף י"ב חדש קודם שקיעת החמה הוא יכול להיות לאחר שקיעת החמה אינו יכול לחיות בההיא פורתא מת דזו אינה קושיא כלל דחוקי הטבע שהוטבעו בתחלת הבריאה בודאי הן מצומצמין בכל שהוא ועיין בפירוש רש"י בראשית ויכל אלהים ביום השביעי ר"ש אומר בשר ודם שאינו יכול לצמצם עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש אבל הקדוש ברוך הוא שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום עכ"ל
וה"ה לענין כ"ה שנים דתביעת חוב ג"כ הוא חק הטבע מכחות הנפש דעד כ"ה שנים אפשר לו לאדם לשתוק על תביעתו ויותר מכ"ה שנים אינו יכול לשתוק אלא א"כ מחל לגמרי.

ד) ובפ' לא יחפור דכ"ג בעי ר' ירמיה רגלו אחת תוך חמשים ורגלו אחת חוץ לחמשים מהו ועל דא אפקוהו לר' ירמיה מבי מדרשא ועיין שם בתוס' פירוש רבינו תם דמשום הכי אפקוהו משום דמדדה אינו מדדה כלל יותר מחמשים אמה אפילו רגלו אחת דכל מדות חכמים כן הוא עכ"ל והיינו שראו משאלת ר' ירמי' שהוא מפקפק בשיעורי חכמים לומר שאינן בצמצום ובאמת הן בצמצום גדול וכן הוא בפ"ק דר"ה די"ג א"ל ר' ירמיה לר' זירא וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש א"ל ליה לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא [ופרש"י לפקפק בשיעורי חכמים] כל מדות חכמים כן הוא במ' סאה טובל בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול וכו' דטעמא דארבעים סאה הוא משום דבעינן מים שכל גופו של אדם בינוני עולה בהן בבת אחת וקיבלו חכמים מסיני דכך היא מדת אדם בינוני ארבעים סאה לא פחות ולא יותר וכן הא דכביצה מטמא טומאת אוכלין משום דבעינן אוכל הנאכל בבת אחת וקיבלו חכמים הל"מ מסיני דכך היתה בריאתו של אדם דאין בית הבליעה שלו מחזיק יותר מביצת תרנגולת.

ה) אלא דצ"ע בפירש"י שכתב כל מדות חכמים כן הוא העמידוה יתד ולא תמוט עכ"ל ולכאורה כונתו דהוא מטעם לא פלוג
ויותר נראה כן מדברי הרשב"א ר"פ חזקת הבתים דכ"ט הובא שם בשיטה מקובצת וז"ל הא דאקשי ליה אביי לרבא אלא מעתה הני דבי בר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמיצרא ה"נ דלאלתר הוי חזקה וכ"ת ה"נ א"כ נתת דבריך לשיעורין תמוה לי דאדרבה מה"ט ה"ל למימר דבי בר אלישיב לא נחזיק עלייהו בבציר מתלת משום דכל מדת חכמים כך היא שמתקנים על דרך הרוב ועל דרך הכלל לא על דרך הפרט בארבעים סאה טובל מים שכל גופו של אדם עולה בהן בארבעים סאה פחות קורטוב אינו טובל ואפילו קטן שכל גופו עולה בעשרים סאה עכ"ל ומשמע מדבריו דהא דאין טבילה בפחות מארבעים סאה לקטן הוא מטעם לא פלוג ולפי"ז אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא עלתה לו טבילה לקטן בפחות מארבעים סאה ותימה גדולה לומר כן וצ"ע מאוד

[סכינא חריפא]

ובעיקר הנושא viewtopic.php?f=7&t=17894&p=170938&hilit=#p173558

[אלכסנדר וימפן]

ועיקרה של שאלה צריך לזכור כי על דא אפקוהו לר' ירמיה מבי מדרשא

אני לא הבנתי מה זה עונה על השאלה וגם לא מה זה קשור

[סכינא חריפא]

ועיקרה של שאלה צריך לזכור כי על דא אפקוהו לר' ירמיה מבי מדרשא

אני לא הבנתי מה זה עונה על השאלה וגם לא מה זה קשור

אסביר את עצמי.

באמת הדיון היה על הדקדוק בהלכה בעניני זמנים ושיעורים. והיו אלו שאמרו פה כי ככה זה עובד כמו מספרי טלפון ושאר משלים ממשלים שונים. ע"ז הבאתי את הדיון על שיעורי התורה אם הם מדויקים עד חוט השערה מעצמותם, ואמרתי שזה שאלתו של ר' ירמיה.

[סכינא חריפא]

וכך כתב ת"ח:

חלקו האחרון של ספר שמות מוקדש בעיקרו למעשה המשכן, על כל פרטיו ודקדוקיו. אך מה פשר כל הפרטים הללו, ולשם מה עלינו להתייגע בהם ולחזור ולשנותם?
דומה כי מעבר לחשיבות הספציפית של כל פרט, מבקשת התורה ללמד עיקרון יסודי: הדרך להשגת היעד מחייבת ירידה לפרטי פרטים, כי ריבון העולמים אינו שת לבו רק לכלל ו"האלוהים מצוי בפרטים הקטנים".
דימוי נאה להמחשת הדבר, שמעתי מפי מורה לתורה, אשר ביקשה להסביר לתלמידיה את ערך הפרטים:
פעם אחת – סיפרה – צלצלתי בטלפון לכתובת מסוימת, לצורך עניין דחוף ביותר. צלצלתי וצלצלתי ולא נעניתי. בסופו של דבר נתחוור לי שפשוט טעיתי במספר הטלפון בספרה אחת... רק בספרה אחת קטנה... אך די היה בכך כדי להחטיא את היעד המבוקש...

מדברי הרמב"ם במוה"נ ח"ג פכ"ו http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_3_26.htm

מה שראוי שכּל שלם בשׂכלו יאמין בו בעניין זה הוא מה שאתאר לך, והוא שלכל המצוות יש בהכרח טעם, והציווי עליהן ניתן לתועלת כלשהי. ואילו הפרטים שלהן הם אשר עליהם נאמר שהם בגלל הציווי בלבד. דוגמה לזאת שהריגת בעלי-חיים מתוך הכרח התזונה הטובה תועלתה ברורה, כמו שעוד נבהיר אבל שזה יהיה בשחיטה, ולא בנחירה, ובחיתוך הוושט ובית הבליעה במקום מסוים - אלה וכיוצא בהם לצרוף בהן את הבריות. כך יתברר לך מן הדוגמה שלהם שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף. הזכרתי לך דוגמה זאת רק בגלל הניסוח של (החכמים) ז"ל: שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף. אבל כאשר בודקים את הדבר לאמיתו, הרי מכיוון שההכרח מביא לאכילת בעלי- חיים, כוּון למוות הקל ביותר יחד עם קלות הביצוע. שכּן אי-אפשר לערוף אלא בחרב או כיוצא בה, ואִילו לשחוט אפשר בכל דבר, ולהקלת המוות התנו שהסכין תהיה חדה.
דוגמה למהות האמיתית של עניין הפרטים הוא הקורבן. כי לציווי להקריב קורבנות יש תועלת רבה ברורה, כמו שאני עתיד להבהיר. אך שקורבן זה כבשֹ וזה איל ושמספרם מספר מסוים, לזאת לעולם לא יינתנו טעמים. לדעתי, כל מי שיתעסק במתן טעמים למשהו מפרטים אלה הוזה הזיה ממושכת שלא יסיר בה אבסורד, אלא יוסיף אבסורדים. מי שמדמה של(פרטים) אלה אפשר לתת טעמים רחוק מן האמת כמי שמדמה שלמצוָה בכללותה אין תועלת מציאותית. דע שהחוכמה חייבה - ואם תרצה תאמר שההכרח גורם - שיהיו פרטים שאי-אפשר לתת להם טעמים. כביכול, דבר נמנע הוא לגבי התורה שלא יהיה בה משהו מן האופן הזה. זה נמנע מפני שאם תאמר: "מדוע כבשֹ ולא איל?" אותה שאלה עצמה היתה מתחייבת לוּ נאמר איל במקום כבשֹ. והרי אין מנוס ממין כלשהו. וכן אם תאמר: "מדוע שבעה כבשֹים (במדבר כ"ח,) ולא שמונה?", היו שואלים כן לוּ אמר "שמונה" או "עשֹרה" או "עשֹרים". והרי בהכרח אין מנוס ממספר. זה דומה כביכול לטבע האפשר. שבהכרח אין מנוס מקיום אחד האפשריים, ואין שואלים מדוע אפשרי זה הווה ולא אפשרי אחר. כי אותה שאלה היתה מתחייבת לוּ הגיע לידי מציאות האפשרי האחר במקום זה. דע עניין זה והבן אותו!

[לייטנר]

זו תשובה כללית לשאלה הנ"ל.
שיטתו של הרמב"ם ידועה ומפורסמת, ואעפ"כ היא אינה הדעה היחידה.

אגב, למרות שתרגומו של שוורץ איכותי וחביב עלי, קשה לי לקרוא במו"נ מילה כמו 'אבסורד'. עניין של טעם אישי.

[אוצר החכמה]

התשובה של הרב אהרן מוס עם אימייל נחמדה אבל לא משכנעת.
הלא כל זה בגלל שהמחשב אידיוט, וכשיחכים יותר יידע להתעלם משגיאות כתיב כמו שאנחנו מצליחים להתעלם ועאכו"כ ממ"ה הקב"ה.

[סכינא חריפא]

זו תשובה כללית לשאלה הנ"ל.

לא זכיתי להבין מה התשובה בזה, אדרבה זה רק מעצים את השאלה אם הפרטים לא חשובים למה הם קיימים.
כמדו' שהתשובה עמוקה יותר, וזה בדוקא לצרף את הבריות בשיעורים מדוקדקים.

[יורד ומתעה]

כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים לראות מילת אבסורד בדברי הרמב''ם.
מאיזה תרגום לקחת את זה, שורץ?

[סכינא חריפא]

התשובה של הרב אהרן מוס עם אימייל נחמדה אבל לא משכנעת.
הלא כל זה בגלל שהמחשב אידיוט, וכשיחכים יותר יידע להתעלם משגיאות כתיב כמו שאנחנו מצליחים להתעלם ועאכו"כ ממ"ה הקב"ה.

אין כאן שאלה של 'שגיאה' אדרבה אם יש שגיאות והלב לשמים הרי רחמנא ליבא בעי וגדולה עבירה לשמו וכד' המדרש ודילוגו עלי אהבה, הנושא כאן הוא למה מעיקה"ד ישנם גבולות קשיחים כל כך למצוות.

[סכינא חריפא]

כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים לראות מילת אבסורד בדברי הרמב''ם.

בזכרוני הצחוק שאחזני לשמוע איזה ראשישיבע שמתפתל ואומר 'כנפי ברזל המסתובבות בכח האלקטרי לפזר האויר על בני אדם לקררם' או כל כהאי גוונא, ולא ניח"ל לומר מאורר. וכי הערבית המדעית של הרמב"ם גרועה משפת ימינו?

[יורד ומתעה]

לא גרועה כלל, אלא שהערבית המדעית היא של הרמב"ם ושפת ימינו של ימינו.
אלא שממילא הרמב"ם צריך לסבול מכל חוקרי ימינו פרשנויות אנכרוניסטיות לרעיונותיו, כך שלא נראה לי שיהיה קשה בעיניו קצת אנכרוניזם מילולי.

[אוצר החכמה]

כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים לראות מילת אבסורד בדברי הרמב''ם.

בזכרוני הצחוק שאחזני לשמוע איזה ראשישיבע שמתפתל ואומר 'כנפי ברזל המסתובבות בכח האלקטרי לפזר האויר על בני אדם לקררם' או כל כהאי גוונא, ולא ניח"ל לומר מאורר. וכי הערבית המדעית של הרמב"ם גרועה משפת ימינו?

זה ראייה להיפך. כי הראש ישיבה היה בן ימינו ולכן זה נראה לך מוזר שהתבטא באופן שאינו תואם את התקופה שלו.
כי נוח לנו שלא רק התוכן אלא גם הלשון נתפסת כמותאמת לתקופה. ולכן הגיוני לתרגם את הרמב"ם באופן שמתאים לדרך שבה נראה לנו שהוא עצמו היה כותב את דבריו בעברית.

[אוצר החכמה]

התשובה של הרב אהרן מוס עם אימייל נחמדה אבל לא משכנעת.
הלא כל זה בגלל שהמחשב אידיוט, וכשיחכים יותר יידע להתעלם משגיאות כתיב כמו שאנחנו מצליחים להתעלם ועאכו"כ ממ"ה הקב"ה.

אין כאן שאלה של 'שגיאה' אדרבה אם יש שגיאות והלב לשמים הרי רחמנא ליבא בעי וגדולה עבירה לשמו וכד' המדרש ודילוגו עלי אהבה, הנושא כאן הוא למה מעיקה"ד ישנם גבולות קשיחים כל כך למצוות.

אני לא בא לדון על עיקר השאלה שאותי אינה מטרידה כלל. אבל הדוגמה שהביא אע"פ שהיא נחמדה ומוצגת בשום שכל, כוללת בתוכה בעייה, שאינה עונה על השאלה. כי אם מישהו סובר שראוי היה שהמידות יהיו יותר חופשיות וכללי המצוות פחות נוקשים כי רחמנא ליבא בעי וכדומה, להביא ראייה מהמחשב האידיוט שלא מסתדר עם זה זה קצת דחוק, גם כללי כתיבת המייל היו יכולים להיות יותר חפשיים אם המחשב היה קצת יותר חכם.
אבל אין משיבים על ההתחכמות, וכאמור היא מוצגת באופן מוצלח.

[סכינא חריפא]

זה ראייה להיפך. כי הראש ישיבה היה בן ימינו ולכן זה נראה לך מוזר שהתבטא באופן שאינו תואם את התקופה שלו.
כי נוח לנו שלא רק התוכן אלא גם הלשון נתפסת כמותאמת לתקופה. ולכן הגיוני לתרגם את הרמב"ם באופן שמתאים לדרך שבה נראה לנו שהוא עצמו היה כותב את דבריו בעברית.

אולי מבחינת האסתטיקה לא היה ראוי באמת להכניס ללשון הרמב"ם מילים מעודכנות [ודרך אגב אבסורד היא מילה לטינית עתיקה - absurdus], אבל מבחינת מהות התרגום כמדומני שהמילה 'אבסורד' מתאימה יותר למילה שנאעה' מאשר המילה 'גנות' כפי שתרגמו שאר המתרגמים שאולי היא תרגום מילולי אבל אין בה את התוכן שרצה הרמב"ם להביע.

[יורד ומתעה]

זה ראייה להיפך. כי הראש ישיבה היה בן ימינו ולכן זה נראה לך מוזר שהתבטא באופן שאינו תואם את התקופה שלו.
כי נוח לנו שלא רק התוכן אלא גם הלשון נתפסת כמותאמת לתקופה. ולכן הגיוני לתרגם את הרמב"ם באופן שמתאים לדרך שבה נראה לנו שהוא עצמו היה כותב את דבריו בעברית.

אולי מבחינת האסתטיקה לא היה ראוי באמת להכניס ללשון הרמב"ם מילים מעודכנות [ודרך אגב אבסורד היא מילה לטינית עתיקה - absurdus], אבל מבחינת מהות התרגום כמדומני שהמילה 'אבסורד' מתאימה יותר למילה שנאעה' מאשר המילה 'גנות' כפי שתרגמו שאר המתרגמים שאולי היא תרגום מילולי אבל אין בה את התוכן שרצה הרמב"ם להביע.

עליך נאמר יודע דעת עליון, שתאמר כך?

לי דווקא נראה שהמילה אבסורד לא שייכת למבנה התחבירי של המשפט כלל. 'שלא יסיר בה אבסורד אלא יוסיף אבסורדים.' מי מדבר ככה?

[בברכה המשולשת]

כמדומני שעל עיקר השאלה כבר השיב בהרחבה בנפה"ח

[ראש]

שאלה מעניינת מאוד.
לענ"ד, כדברי קודמי, אמונה מעופפת אין בה כלום.

כולנו רואים את ההבדל התהומי בין המערב למזרח בהתפתחות הכלכלית ובכל תחומי החיים.
כשאתה תופס דברים באופן מעשי, אתה והחברה מתקדמים. ככה חיים במערב. אכן, צמיחה אמיתית תלויה במעשיות.
המעשיות היא אכן תמיד מוגבלת, כמו כל עניני העולם הגשמי בו אנו נמצאים.
אבל סכנה יש בגישה זו, והיא ההתמקדות בנושא מסויים בלבד כמוקד ההתפתחות (למשל: זמר או ספורטאי שמפיקים מעצמם את המירב, אבל רק בתחום מוגבל מאוד שכמעט ולא נוגע בעצם האישיות), מה שיוצר לנו קריקטורה אנושית.

המזרח, לעומת זאת, מחפש הרמוניה, לא צמיחה של תחומים מסויימים בלבד כמו שקורה במזרח, ההתאמה בין כל המערכות, והאושר שבכנפיה חשובה להם לאין ערוך על הצמיחה.
אבל הם נשארים מאחור. החברה בירידה. אין דחף ליצור מעגל ספריאלי שעולה למעלה. אפשרי ולגיטימי לשבלת על קצה הר ולעשות מדיטציה חצי משעות היום על מנת 'להתחבר' לאישיות הפנימית ולבנות אותה.

היהדות משלבת בין שני הגישות.
מצד אחד, אתה חייב לעשות כל מה שמצווה עליך עם כל ההגבלות בזמן ומקום. מאידך, הקב"ה מדגיש כמה חשובה בעיניו כל התקדמות שהיא.(ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא וכד').
כל אחד יודע כמה מחשיבים כל התגברות שהיא. וזו עוצמה. כח מקבל וכח מעודד.

שמעתי דברים אלו מהרב שלום סרברניק שליט"א.