הלכה פסוקה בשו"ע (קטו,ו קעח,ט) ע"פ הרמב"ם ותוס' ועוד ראשונים, "דהאשה שאמרה לבעלה נטמאתי ומאמין לה הבעל הרי זה חייב להוציאה" אולם האגרו"מ (אה"ע ג,ל) ס"ל "שהכופר באומדנא שלהם הוא בדין אפיקורס" וע"כ פירש דכוונת הראשונים והשו"ע "דוקא באופן שאומר דראה עניני כיעור ושאר דברים שאית לו מהם רגלים לדבר שלכן מאמינה" ועפ"ז הורה למעשה להתיר אשה לבעלה.
ודבריו תמוהים ביותר ופשיטא דאין הדין כן דסתימת הראשונים והשו"ע וש"פ כפירושם דלא מיירי בכה"ג, וגם מסברא פשוט דלא הוי אפיקורס ואין זה נגד חז"ל. [כמ"ש הגריש"א (קובץ תשובות ג,רח)] [נפלאתי על בעל ה"מענה לאגרות" שלא העיר בזה כלום..]
וז"ל האגרו"מ הנראה לע"ד דכיון דמדינא אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך מהא דמשנה אחרונה סוף נדרים מטעם דאפשר שעיניה נתנה באחר, משום דאף שהוא מלתא דכסיפא לה אמדו חכמים דעת האשה שבשביל רצונה להנשא לאחר תאמר דבר שקר כזה אף שהוא גנאי לה, אינו כלום מה שהבעל אומר שמאמינה מטעם סברתו דאי אפשר שתבדה על נפשה דבר שהוא גנאי לה אף בשביל רצונה להנשא לאחר, דהרי הוא כמכחיש דברי חז"ל שהם אמרו שראו ואמדו את דעת הנשים שלא איכפת להו בבזיון כשרוצים להנשא לאחר, דאף דבדורות הראשונים שלפני זמן משנה אחרונה לא היו הנשים חצופות והיו בושין כל כך בזנות שלא היו אומרות על עצמן בשביל תאוותם לבעל אחר ובשביל זה האמינוה מסברא זו, מ"מ רבנן בתראי חזו דאיכא למיחש מחמת שנתקלקלו הדורות ואין מתביישות כל כך בזנות שבשביל תאוה גדולה כזו להנשא לאחר לא איכפת לה אף לבדות שקר כזה דזנות על עצמה שלכן אין נאמנות כדאיתא בר"ן, וא"כ איך שייך לומר שיהיה ממשות בדבריו נגד אומדנא דחז"ל, וצריכין הב"ד לומר לו שהוא טועה במה שמאמין לה מצד סברא זו. לא מבעיא כשהוא אדם שלא למד ולא ידע שחז"ל אמרו שאין להאמינה, אלא אף אם הוא ת"ח שיודע דחז"ל אמרו שאינה נאמנת ואומר שמ"מ הוא מאמינה אין דבריו כלום ואין בהם ממש להחשיב כשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא מאחר שאומר לנו הטעם שמאמין לה שהוא נגד חז"ל. דהא דין חד"א הוא רק כשאומר שדבר הזה יודע שהוא דבר אסור אבל כשאומר גם הוא עצמו איך הוא הדבר שהוא לדינא דבר המותר אך הוא אומר שדן החתיכה לדבר אסור אינו כלום, וכן הוא ממש כשאומר שיודע שחז"ל אמרו שאינה נאמנת ומותרת לו אבל הוא סבור שלא כדברי חז"ל אלא שהיא נאמנת ואסורה לו, שהוא כאומר דבר כשר זה אני אומר שהוא דבר אסור שאין בזה שויא חד"א להאסר עליו. וגם פשוט שאיכא בזה בטלה דעתו דאם אמרינן בעלמא בטלה דעתו אצל כל אדם כ"ש שאמרינן בטלה דעתו אצל דעת חז"ל שהכופר באומדנא שלהם הוא בדין אפיקורס.
ומוכרחין לומר דמה שנאסרה עליו כשאומר הבעל שהוא מאמינה, הוא דוקא באופן שאומר דראה עניני כיעור ושאר דברים שאית לו מהם רגלים לדבר שלכן מאמינה, משום דבכה"ג אם היה גם לב"ד רגלים לדבר ע"י עדים שראו בה עניני כיעור ושא"ד היה נעשה גם לב"ד ספק ורגלים לדבר והיו אז מאמינים, אך מכיון שליכא עדים לא ידוע זה לב"ד ואין להם רגלים לדבר שלכן אין מאמינים לה, אבל הוא שיודע שאר הענינים ויש לו רגלים לדבר שפיר מאמין לה שנמצא שאינו אומר נגד אומדנא דחז"ל, שלכן נאמן על עצמו מדין שויא אנפשיה חד"א, דאנחנו בעצמנו אין מאמינים לו שיש לו רגלים לדבר אבל הוא עכ"פ נאסר מדין שויא אנפשיה חד"א".