הנני מציג לפני התלמידי חכמים דברי המאירי שקשין לי מאוד ואם שייך לבארו יהי' לי לטובה גדולה
המאירי על מסכת עבודה זרה דף כב
"ומה שאמרו אין שליח לדבר עבירה דוקא שהמשתלח בן מצוה ועברה ואף בזו אין האיסור נפקע בכך"
המאירי עוסק בסוגיא שכירות קבלנות דאסרו חז"ל לצוות לגוי לעשות מלאכה בשבת וע"ז מקשה דהא קיי"ל אין שליח לדבר עבירה (והאחרונים האריכו בזה ביסוד החתם סופר והבית מאיר האם הגדרת מצות שביתת שבת היא שגופו יהא שובת דלפי"ז אין מקום לשאול דהמשלח יעבור כשהשליח עושה לו מלאכה כעין דברי התוס' רי"ד בענין מצוה שבגוף לפי כל הביאורים שם ולא רציתי לדון כאן בהאי דיון) וע"ז מתרץ דברים הנשגבין מבינתי הדל "דוקא שהמשתלח בן מצוה ועברה" ובפשטות כוונתו דרק כשהמשלח בן מצוה ועבירה יהודי שומתו"מ אמרי' דכיון דעליו יש תביעה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין על כן אין שליחות וכמו כל החילוקים שחילקו הראשונים בענין כשהשליח שוגג תוס' בב"מ תוס' בב"ק וכו' הש"ך והנתיבות, והחידוש שיש בדברי המאירי אלו דלפיכך "הגוי" יש בו משום שליחות ולכאורה אם נגדיר איסור אמירה לעכו"ם משום שליחות (ובאמת מצינו בשועה"ר סי' רמ"ג דאמירה לעכו"ם אסרו חז"ל משום שליחות) נראה מדבריו דאפי' בגוי יש שליחות (וחידוש כזה מצינו בדברי הנתיבות המופלאים ביותר בהל' שלוחין שמחלק בין חלות ומעשה באריכות בסי' קפ"ג דאפי' בגוי דאינו בר שליחות היינו דוקא בדבר שצריך חלות אבל במעשה שא"א לשנות אמרי' דאפי' לגוי יש שליחות לחייבו בעונש) והאם אכן זהו כוונת המאירי כאן
וביותר נתקשתי בסוף דברי המאירי "ואף בזו אין האיסור נפקע בכך" האם כוונתו לומר דבשליח לדבר עבירה השליחות אינו בטל וכהמחלוקת בין הגר"י המבורגער והנוב"י?