מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

פסיק רישא כשחוזר על אותה פעולה כמה פעמים

דברי תורה, עיוני שמעתתא, חידושי אגדה וכל פטפוטיא דאורייתא טבין
ארי במסתרים
הודעות: 611
הצטרף: ג' נובמבר 29, 2011 10:25 am

פסיק רישא כשחוזר על אותה פעולה כמה פעמים

הודעהעל ידי ארי במסתרים » א' דצמבר 21, 2014 4:33 am

כתב הביה"ל סימן שכח ד"ה לשום:

ויש לעיין מ"ט אסור גבי פתילה הא אינו מכוין להשרת נימין דאם אמרו בגמרא גבי צרור דאסור ומשום דהוי פסיק רישא להשרת נימין כמו שכתבו התוס' נימא אנן מדנפשין גם גבי פתילה כן, צרור שאני דקשה הוא משא"כ בפתילה דהוא דבר רך... וע"פ הדחק נוכל ליישב כמו שכתבתי במ"ב דמפני שהוא מכניס ומוציא כ"פ אפשר דחשבו זה לפ"ר להשרת נימין ועדיין צ"ע.

ומבואר שאף שבפעולה אחת אין זה פסיק רישא, אם עושה כן כמה פעמים ואז ודאי שתיעשה המלאכה, חשיב פסיק רישא.

האם ידוע ראיות או סתירות ליסוד זה, או מי שדיבר מחידוש זה.

יבורכו המסייעים.

ארפכשד
הודעות: 110
הצטרף: ש' אוקטובר 25, 2014 8:43 pm

Re: פסיק רישא כשחוזר על אותה פעולה כמה פעמים

הודעהעל ידי ארפכשד » א' דצמבר 21, 2014 8:50 am

ראה נא נידון דומה כאן, ודוק.
ואל תשית לבבך אל דברי הרב ברזילי שליט"א אע"פ שסייעו הרב משנ"נ שליט"א כי משלנל"נ.

ברזילי
הודעות: 3230
הצטרף: ב' ספטמבר 13, 2010 7:23 am

Re: פסיק רישא כשחוזר על אותה פעולה כמה פעמים

הודעהעל ידי ברזילי » א' דצמבר 21, 2014 11:47 am

במנחת-שלמה ביצה כב העיר ע"ז מדברי המאירי שכתב גבי כיבוד הבית ששטח קטן מותר, אך שטח גדול אסור משום שהוא פס"ר
ולאידך גיסא, ראה שש"כ פכ"ו הערה סז (במהדורה החדשה), ויש לחלק בין פעולות המצטרפות לעשיה אחת, לסתם חזרה על פעולה פעמים רבות, וכן בין ספק לשעבר לספק להבא וכו' וכו'

סכינא חריפא
הודעות: 771
הצטרף: א' אפריל 13, 2014 9:24 pm

Re: פסיק רישא כשחוזר על אותה פעולה כמה פעמים

הודעהעל ידי סכינא חריפא » א' דצמבר 21, 2014 5:24 pm

סריקת שערות וקירוד בהמה

מן השורה
הודעות: 300
הצטרף: א' דצמבר 22, 2013 8:59 pm

Re: פסיק רישא כשחוזר על אותה פעולה כמה פעמים

הודעהעל ידי מן השורה » א' דצמבר 21, 2014 11:22 pm

עיין היטב בשו"ת הריב"ש סי' שצ"ד, ותרוה נחת, [אולי מישהו יעלהו לכאן?]

ארי במסתרים
הודעות: 611
הצטרף: ג' נובמבר 29, 2011 10:25 am

Re: פסיק רישא כשחוזר על אותה פעולה כמה פעמים

הודעהעל ידי ארי במסתרים » א' דצמבר 21, 2014 11:53 pm

מן השורה כתב:עיין היטב בשו"ת הריב"ש סי' שצ"ד, ותרוה נחת, [אולי מישהו יעלהו לכאן?]

שו"ת הריב"ש סימן שצד

פנפלונא. לה"ר חיים, נ"ר, בן גליפפה.

ראיתיך: איל מנגח, וקרנים מידך, לך: קרני ברזל. בחמת כחך, תרוץ, תתמרמר אל אבירי בשן: לשלח אותם לעזאזל. ותצא חוצץ, לפוצץ הררי עד, לשוח גבעות עולם. בזעם, ארץ תצעד. עלית בגדרות, אשר היו מימי קדם, לנו חומה. וכלי משחתך בידך: מקבות והגרזן. מפץ אתה להם, כלי מלחמה: מה פרצת פרץ! נופל נבעה, בחומה נשגבה. ותעש לך שם, כהיום הזה. חשפת זרועך הנטויה; עמודי שמים להשכיב למעצבה. על הרועים, חרה אפך, ותעלם על שפת לשון. היו בעיניך: כחגבים; זה כפול, וזה רשון. המאור הגדול, רבינו שלמה זצ"ל /רש"י/, גלה עמוקות התלמוד, מני חשך. לא עממוהו כל סתום. ובזולת פירושו, היה כדברי הספר החתום. והמאור השני: רבינו יעקב, איש תם /רבינו תם/; אשר כמוהו בפלפול, לא נהיה מאחר שהתלמוד נחתם, תלמוד ערוך בפיו, ושגור. סיני, ועוקר הרים וטוחנן זה בזה; מפלפולו, ועמק שכלו, ורחב בינתו. כל חכם לב, הן גור יגור. ואת שאר הכוכבים, חכמי הצרפתים: מפיהם, אנו חיין, ומימיהם אנו שותים. לא זכו בעיניך! הם כלם: כמר מדלי, וכשחק מאזנים נחשבו. וכמוצא מים אשר מימיו נכזבו. תחשוב צפרנך, עבה מכרסם; וברוח שפתיך תמטיר על חלקתם, אש וגפרית. ורוח זלעפות, מנת כוסם. באמרך כל היום: גם לך, לבב כמוהם. ולשונך, לדבר צחות כאלה, תמהר. לא תחוש: אם יטמאו המה, ואתה תטהר. בעיניך, משפטם יצא מעקל. וצדיקים כבירים, לא חקר. תרשיע ותכתיר, לא תקפיד. אם יאסרו המה, אתה תתיר. תחשוב: כלם נבראו לשרתך, לקרות לפניך: אברך. לא תשים לב: אם יקללו המה, ואתה תברך. על כן, תרים ראש לאמר: באו על גבים, לא מצאו מים. ואני, מנחל בדרך אשתה, וגם אשאב: כי הייתי לישראל לאב. ה' אלהים נתן לי לשון למודים, לדעת לעות ברעות רוחי, כח אבנים. כחי, כחא דהתרא עדיף לי. ואף אם נהגו אסור, הנה הוא מנהג בטעות. תוציא מזרות: זרות; וסברות נכריות, לא שערום אבותינו. ועלימו, יתד תתקע. ואשר פשט אסורו בכל ישראל, מפי סופרים ומפי ספרים, תדרוש בפרקא להתיר. לא תחרד: אם בעיר, שופר יתקע. ואם לעזה עליך מדינה: מימינו, לא ראינו; כך תאמר להם: מותרים את'. ומי כמוני מורה, יודע אני: לטהר השרץ. אני אדון ואטהרנו. אי בעית אימא: קרא; ואב"א: סברא. לא אשוב מפני כל, ולא ינועו אמות ספי, מקול הקורא. שמעתי, כאלה רבות עמך, ולא הייתי מאמין. אמרתי בלבי: חלילה לזקן: שקנה חכמה, ויושב בישיבה, שיאמר על שמאל: שהוא ימין; ושיקל באסורין, שהם משמרת למשמרת. ואם יורה יורה, ידין ידין; יתיר אסורין, אל יתיר! ואם נראה לו, איזה התר להלכה; מפני שהוא מדמה, לא יעשה מעשה; ומן ההמון, ההתר ההוא, יעלים, ויסתיר. אצ"ל: שלא יפתח פיו: לדבר תועה על הראשונים: היה לבם, כפתחו של אולם. ומאמר: אם הראשונים מלאכים, אנו בני אנוש, וכו' (שבת קי"ב:); ממנו לא נעלם. ובמספרים, תחת גערתי, יאורי דבתם רעה. בכף לשוני, אחריב, אלחם את לוחמיך, ואת יריביך, אנכי אריב. וכל הדובר עליך, ומפטיר בשפה: לעשות תורתך פלסתר, חצי אכלה בו: חימות עליו, אספה. ואכפה על פיו, פסכתר. גם פעמים רבות, העיד לי אחד מתלמידך, בפני כל החבורה: כי ראה אותך ביום השבת, מסלסל בשערך, וסורק. גערתי בו בנזיפה, והייתי בו: מרה זורק. עתה, כשלוח אלי המיוחד שבעדה: הרב רבי חסדאי שלמה, נ"ר, קונדריסך הראשון, גם את השני; וראיתי הכתוב בהן: בענין הסריקה, וגבינת הפרות; וראיתיך, מבקש התר, ורדפהו: והוא תהלתך, והוא פארך. ומאסת את מי השילוח, ההולכים למשרים: דברי הראשונים ז"ל. ובחרת בחיים: לשתות מים מבורך, ונוזלים מתוך בארך. והבאת ראיה מר"ת ז"ל, להתיר התרים: בחמץ, וביין נסך; אסרום הקודמים לו. דמית: היו תהיה כמוהו, מורה; ויכלת עשה, כמעשיו וכגבורותיו. וכמה טעית בדמיונך! כי בימיו, עדיין לא נעשו חבורין על התלמוד, כי אם מעט מזער, כגון: שאלתות, והלכות גדולות, ופירוש ר"ח, ורש"י ז"ל. וגם באלה, אין בהם דבר חדש על הכתוב בתלמוד; כי אם באור, ומעט תוספת. ועוד, דשאני ר"ת, דרב גובריה; והיה כאחד מהם, ואולי יותר מהם, בחריפות ובקיאות: לפי מה שנראה, ממה שחדש בתלמוד. וכל חכמי ישראל הנמצאים היום, כלם כקליפות השום, וכגרגיר שומשום, נגד אחד מתלמידיו הקטנים. והוא היה מראה פנים לדבריו: מביא ראיות מן התלמוד. ואתה, כבודך במקומו מונח, אינך מביא ראיה לדבריך, כי אם מעשה לסתור: העדות שהעדת על העיר ההיא; שהיו סורקין בה הבחורות. וחסורי מיחסר': ההיא דנזיר /מ"ב/. ולא ביש לן, על דאמר': על מותר, מותר; אלא שאתה אומר על אסור; מותר. ואם מצאת בדברי שום מחבר, שיאמר: מותר לסרוק בשבת; ונטית אחריו, החרשתי. ואף אם האחרונים דחו דברי המתיר, והייתי דן אותך לזכות, כאשר עשיתי במה שהתרת באושקה: להאכיל לקטנים גבינה של עובד כוכבים, בשנת הבצורת, מפני סברת הרשב"א ז"ל ביבמות פ' חרש (קי"ד). אמרתי: אף על פי שהתר זה, נראה זר להמון, והיה טוב ראוי להעלימו. גם שיש לדון עליו. כדאי הוא הרשב"א ז"ל, לסמוך עליו, ומה בשעת הדחק. אבל התר הסריקה, שאתה מחדש מעצמך: לא נמצא לשום מחבר ומפרש, ואסורו ברור לכל, ופשט בכל ישראל, והמנהג מוכיח.

עוד ראיתיך אומר: כי בזמן הזה, אין להעלים התר בשביל עמי הארץ, כי כלם: חכמים, ונבונים, ויודעים את התורה, ובקיאים בדקדוקי מצות, ומלאים מצות כרמון. והנה אתה מברך אותם בקול גדול. כי, חי נפשי, בעירנו זאת, שהיא עיר ואם בישראל, ויש בה אנשים: חכמים, ונבונים, וידועים; ג"כ יש בה: רבים מעמי הארץ; אין עושין סכה בחג הסכות, וכל החג אוכלין חוץ לסוכה; רק שבלילה הראשון, מקדשין באיזו סכה, או שומעין הקדוש מפי המקדש בסכתו, והולכים להם. ומדעתי: כמו כן, עושין שכמותם: בשאר מקומות ארגון. ראה עתה: איך הם בקיאין בדקדוקי מצות; שבמצוה מפורסמת כזו, טועים זה הטעות. ואין אני צריך להביא עוד בזה ראיה ממעשיהם, כי בזה די; ואיני חפץ לספר בגנותן של בני אברהם, יצחק, ויעקב. ואמרינן במסכת חולין פ"ק (ט"ו): כי מורי להו רב, לתלמידיה: מורי כרבי מאיר. וכי דריש בפרקא: דריש כרבי יהודה; משום עמי הארץ. ותמה על עצמך! סוריא /כנראה צ"ל: סורא/, אתריה דרב: והרבה שם ישיבות, כפירש"י בפ"ק דגטין (ו', בד"ה מכי), לאו בני תורה; ופנפלונה, בני תורה! ראה בעיניך: מה שכתב הרמב"ן ז"ל, בפ"ק דחולין, עלה דההיא: דכי מורי להו רב לתלמידיה וכו', וז"ל: ולענין פסקא דשמעתא, ראיתי לבעל הלכות, ולרב אחא משבחא גאון, שפסקו כר' יהודה, וכן עיקר. חדא: דרב דריש הכי בפרקא, משום עמי הארץ. ואפי' אורויי נמי, אית לן לאורויי; השתא הכי, דנפישי עמי הארץ. עכ"ל. ראה כמה רחוקה דרכך, מדרכו! ובפ' גיד הנשה (צ"ג:), מקשי תלמודא: אכשור דרי? וכן בפ' החולץ (מ':). כל שכן וכ"ש, שי"ל כן בזמננו זה! ועתה, אבקש מאת כבודך, לבל תשים אשם נפשך, להתיר הדברים המפורסמים באסור. ואם חכמת, חכמת לך: ומתוך חכמתך: יראה לך להקל, ולהתיר להלכה; אל תורה לעשות מעשה! יהי לך, אשר לך; ואין לזרים. כי נאה לחכם כמוך, להרים מכשול מדרך: לא להכשיל העברים; פן יהיו מחלוקות רבות עליך. ויקראו אחריך, מלא: כל חכמי הגלילות, פה אחד ושפה אחת. מהמונם תענה, ומקולם תחת. ולמה תחזיק במחלוקת, אחרי שחבריך חלוקין עליך, ורבים אשר אתם. ואתה לא שמעת מפי המרובין, כי אם משקול דעתך. הטוב, טוב אתה: מר' אליעזר בן הורקנוס, כותלי בית המדרש נטו מפניו, וחרוב אז ידלג כאיל, ואמת המים ראתה ותנוס (ב"מ נ"ט:)? ולכן, חזור בך, והסר מעל כל תופסי התורה, דבת: עם דמפקי ברננה, ויהיו בפיהם לשמצה. אומרים אמור: הני רבנן, כל אחד בונה במה לעצמו, ומתיר מה שלבו חפץ. יהא רעוא: דלשרו לן תרבא, חמצא, ובר חמצא. וכי תאמר בלבבך: מי זה שבא לרדותנו, בתוך ביתנו? האלהים! אין זה כי אם מתוך אהבה, וחבה. כי מנעורי, גדלני כאב, ומבטן אמי אנחנה: לאהוב החכמים, אהבת נפש. ותיתי לי, דכל צורבא מרבנן: חביב לי כגופאי. ואם ידעתי: אינני ראוי להוכיח; אהבה מקלקלת השורה ולמדתנו רבינו: הוכח; אין לי אלא הרב לתלמיד; תלמיד לרב מנין? תלמוד לומר: תוכיח; מ"מ (שם /מסכת בבא מציעא/ ל"ג). ואני מקוה ממך, שתוסיף בי אהבה. כדאמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי: שמים וארץ; שכמה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל. וכ"ש שהוסיף בי אהבה, לקיים מה שנאמר: הוכח לחכם ויאהבך; (ערכין ט"ז:). ומעתה, אודיעך דעתי, באותן הדברים שנחלקתם בהם. והאל, ברוך הוא, ינקני משגיאות.

תחלה: אם מותר לסרוק במסרק בשבת?

דבר ברור הוא, שאסור: דתנן במסכת נזיר (מ"ב), ומייתינן לה במסכת שבת, פרק במה טומנין (נ':), לענין שבת: נזיר חופף ומפספס, אבל לא סורק. ומקשינן התם בגמרא, במסכת נזיר: חופף ומפספס; אתאן לר' שמעון. אבל: סורק; אתאן לרבנן? ומשני: אמר רבא: כל הסורק, להשיר נימין המדולדלין הוא סורק. ונראה מפשט סוגיא זו: שאין הסריקה פסיק רישיה, אבל אסור: מטעם שהוא מתכוין להשיר נימין המדולדלין. ואם כן, הדבר ברור שאסור לסרוק בשבת, אם הוא מתכוין להשיר. ואם באת להתיר, ולהוסיף בנוסחא: כל נזיר הסורק וכו'; מפני חשקך להקל ולהתיר; אין שומעין לך לשבש הספרים, ולהוסיף על הנוסחאות. וכל המוסיף, גורע. והטעם שנתת בדבר: דנזיר, לפי שאינו יכול לגלח כל ימי נזרו, ושערו מכביד עליו, כונתו: לתלוש, ולהסיר שער בשעת סריקה להקל שערו; אבל אינש דעלמא, דיכול להקל שערו בתער ובמספרים, לא. הטעם הזה, לפגם הוא! ואדרבה! אם באנו לחלק, איפכא מסתברא: שהנזיר שעתיד לגלח בסוף נזירותו, מה לו לסלסל בשערו, ולהקפיד בנימין המדולדלין. ונזירות המשובחת היא: להרחיק סלסול השער, כההיא דשמעון הצדיק דבפ"ק דנדרים (ט':). אבל אדם אחר, רגיל הוא להקפיד בהן, ולהשירן. שהרי אסרו (בשבת קמ"ט) לראות במראה של מתכת בשבת, גזרה שמא ישיר בה נימין המדולדלין. ועוד, דנזיר הואיל ואסור לו להשירן, מסתמא אינו מכוין להשירן: דלא ניחא ליה באסורא. כדאמרינן בפרק שלוח הקן (קמ"א:), ובפרק השואל בבבא מציעא (ק"ב): והשתא דאמר רב: אסור לזכות בבצים, כל זמן שהאם רובצת עליהם, שנאמר: שלח תשלח את האם; והדר: את הבנים תקח לך; אפילו תימא: אף על פי דנפל לחצרו; כל היכא דאיהו לא מצי זכי, חצרו נמי לא זכיא ליה. כלומר: שכיון שאסור לזכות בהן, אין חצירו זוכה לו בהן, שלא מדעתו. דמסתמא לא ניחא ליה באסורא, ואם אדם אחד אינו מכוין להשיר, תמה על עצמך! בהתר אינו מכוין להשיר, ונזיר באסור, מכוין להשיר! אלא ודאי, לא שנא! וכשאמרו: כל הסורק; לא על נזיר לבד אמרו, אלא הוא לקיחת הוראה משאר אנשים, על הנזיר. כלומר: כל אדם הסורק, להשיר נימין הוא סורק. א"כ, אף בנזיר אסור, מטעם זה. וה"ה לשבת: דכי הדדי נינהו. ואדרבה: לאוי דשבת חמירי, ואסרו לראות בו במראה של מתכת, ואפי' קבועה: גזרה משום השרת נימין. ולא מצינו שגזרו כן בנזיר. ועוד, דבנזיר: כל שישאר בהן כדי לכוף ראש לעקרן, לא הוי כעין תער, ולא עבר בלאו: דתער לא יעבור על ראשו; אלא בעשה: דגדל פרע. אבל בשבת, בכל ענין הוי מלאכה גמורה, משום גוזז: ואיכא סקילה וכרת. אבל רש"י ז"ל כתב בפרק במה טומנין, טעם אסור הסריקה בנזיר: משום דהוה פסיק רישיה. והוא מן התמה: איך נעלמה הלכה מפורשת במקומ', מעיני מאור הגולה? דבנזיר, משמע: טעמא משום דהוי מתכוין, כמ"ש למעלה. ואפשר לומר: שנראה לו לרב ז"ל: שאם היה אסור הסריקה מפני שהוא מתכוין, לא היה לו לתנא: להכניס אסור הסריקה, בין החפיפה בנתר ובחול, והפספוס; ובין החפיפה באדמה, שאסר רבי ישמעאל, מפני שמשרת /מלשון נושר/ השער. והיה לו לתנא לשנות משנה בפני עצמה: נזיר אסור לסרוק על כן הבין הרב ז"ל: שהכל הוא משום פסיק רישיה: היתר החפיפה והפספוס, דלא הוי פסיק רישיה; ואסור הסריקה, משום פסיק רישיה. והוסיף ר' ישמעאל: אסור האדמה, משום פסיק רישיה. ומה שאמרו בגמרא: כל הסורק, להשיר נימין המדולדלין הוא סורק. יש לישבו לדבריו: לפי שהמקשה היה סבור: שיש סריקה, דלא הוי פסיק רישיה: אם יסרוק אדם ראשו, וקווצותיו סדורות לו: תלתלים; ואין בראשו נימין מדולדלין; אז אפשר שלא ישיר שער כלל. ולזה השיב רבא: דפסיק רישיה הוא: שאין אדם סורק, אלא כשיש נימין מדולדלין בראשו, כדי להשירן: שאין הסריקה דבר אחר רק להפסיק הנימין המדולדלין, והנקשרין זו בזו. ולא בשופטני; עסקינן: שיסרקו לבטלה, ואין נימין מדולדלין ונקשרים בראשם. ואפשר שבכלל דברי רבא: שגם כן מכוין להסיר; כיון שאין אדם סורק אא"כ יש נימין מדולדלין, וא"א להפרידן מפני קשורן, רק בהשרה. א"כ, על כרחך: מכוין הוא להשירן; שהרי אין הסריקה רק להפריד השערות בהשרה, שזהו שיחתכו קצתם מן הקשירה ולמטה, או שיתלשו מעקרן1 וכבר ידמה: שיקשה לרש"י, מה שפירש הוא עצמו בשם רבותיו בפ' המצניע, (צ"ד:) פוקסת: מתקנת שערה במסרק. ואמרו שם בגמ': שאסורו משום: בונה; ולא אמרו: משום גוזז; אם הוא פסיק רישיה! אלא שאין כונתם בזה: בסריקה; שהרי לא אמרו: סורקת במסרק. ועוד, דסריקה לא דמיא לבונה כלל, אלא הוא תקון אחר, נעשה במסרק, דומה: לגודלת; שאמרו שם: שאסורו משום: בונה. ואפשר, שהוא התקון שעושין הנערות, שאחר שראשן סרוק יפה, ואין בו חשש השרת נימין, רוחצין המסרק בשמן טרוף במים, ומעבירין המסרק על ראשן: להדביק השערות זו בזו, ולהשכיבן על הראש. וזה דומה לבנין. אבל הסריקה, היא משום גוזז; והויא פסיק רישיה, ואסורה בשבת; כדקיי"ל: דמודה ר"ש =רבי שמעון= בפסיק רישיה.

ומה שרצית להכחיש מסברתך: היות הסריקה פסיק רישיה; ונתת טעם לדבריך: דהואיל וחזינן: דאין הסורק תולש כל שער ראשו, עד שלא ישאר בו אפילו אחד, הנה הוברר דלאו פסיק רישיה הוא, שהרי כל שער ושער הוא בגדר האפשר. וכיון שכן, אפשר שלא יתלוש אפילו אחד מהם. זה מבואר הבטול! שאם כן, במסוכריא דנזייתא, תאמר: שאינו פסיק רישיה; כיון שאין כל היין נסחט ממנו, עד שישאר יבש כחרש. ובכתובות (ו') אמרו: שהוא אסור לכ"ע, משום דהוי פסיק רישיה. אלא שכל שיהיה נסחט ממנו בודאי, בשעור הראוי להתחייב עליו, אסור ונקרא: פסיק רישיה. כי מה שאינו נסחט הכל, הוא מפני שאינו מוכן להסחט כמו המשקה היוצא הראשון. אף בסריקה, הוא פסיק רישיה להשיר שתי נימין מדולדלין; שהרי אין אדם סורק לבטלה, אלא כשקצת שערותיו מדולדלין, קשורין זה בזה. וכשהותרו הנקשרים על ידי השרה, נחו שקטו האחרים. ועוד ראיה לסתור דבריך: מכבוד הבית, שאסרו קצת הפוסקים. דס"ל: דכי אמרי' בפ' המצניע (צ"ה): והאידנא דס"ל כר' שמעון, שרי לכתחלה: ארבוץ בלחוד קאי; אבל: כבוד; הוי פסיק רישיה, משום שווי גומות. ואף על פי שהרב אלפסי ז"ל, התיר בתשובה: אף הכבוד; כתב הראב"ד ז"ל: שלא התיר, אלא בבית שנתכבד מערב שבת, אלא שרוצה לכבדו בשבת: משום פרורין. ואז, לא הוי פסיק רישיה: אם מפני שאין שם עפר כדי להשוותה, או מפני שלא יניע מעט עפר שבו לגומא. אבל אם לא נתכבד ערב שבת, כיון דלא אפשר לבית בלא גומות, לא סגיא: דלא משוי גומות. ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ובודאי, שהמכבד הבית אינו משוה כל גומותיו, עד שלא תשאר אחת. אעפ"כ, הוי פסיק רישיה: כיון שאי אפשר בלי השואת אחת מהנה. ועוד ראיה לסתור דבריך, דגרסינן בפרק במה מדליקין (כ"ט:), על פלוגתא דר"ש =דרבי שמעון= ורבי יהודה: אמר עולא: מחלוקת בקטנים; אבל בגדולים: דברי הכל: אסור. פירוש דהוי פסיק רישיה. ובודאי, אין הגדולים עושין חריץ בכל הבית, וגם במקום שעושין: אין יורד ונוקב עד תהום. ואעפ"כ, נקרא: פסיק רישיה; כיון שאי אפשר בלתי חריץ כשעור, ראוי להתחייב עליו. אלא שלפעמים יקרה פגישתו בקרקע קשה, בלתי מוכן להתפעל בגרירת הספסל, אף בהיותו גדול. ואעפ"י שיש גורסים שם, בההיא דעולא, וכן הוא ברוב הספרים: אבל בגדולים, דברי הכל: מותר. דרבי יהודה מודה בה דשרי, כיון דלא אפשר אלא בגרירה. הנה הקשו על גרסא זו: דאשכחן לרבי יהודה דאסר, אף על גב דלא אפשר. דתנן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (ל"ג:): בכור שאחזו דם: אפילו מת, אין מקיזין לו דם; דברי רבי יהודה. וכן נמי במסכת ביצה (כ"ג:) תנן: רבי יהודה אומר: כל הכלים: אין נגררין בשבת, חוץ מן העגלה: מפני שכובשת. ומדקתני: כל הכלים; משמע: בין גדולים, בין קטנים. ועוד, דסתם עגלה: גדולה; וטעמא: מפני שכובשת; הא בעושין חריץ: אסור לרבי יהודה. והני מתניתין הוו תיובתיה דעולא, לפי גרסא זו. אלא הגרסא הנכונה: היא דברי הכל: אסור; והיא גירסת ריב"א /כנראה =רבי יצחק ברבי אשר= הלוי, מראשוני בעלי התוספות/ ז"ל: דבגדולים, הוי פסיק רישיה. והא דמוקמינן במסכת ביצה (שם /כ"ג:/), מתני' דקתני גבי: עגלה של קטן; ואינה נגררת, אלא על גבי כלים: דלא כר"ש =כרבי שמעון=; ולא אמרי': דפסיק רישיה הוא; לא קשיא לגרסא זו. דעגלה של קטן, כלי קטן הוא. ועוד, דעגלה, אפילו בגדולה: כיון דאפשר שכובשת, לאו פסיק רישי' הוא. ואף לפי הגרסא הראשונה, אינה קשה לדברינו: דאף בגדולים אפשר דלא הוי פסיק רישיה, דלפעמים כובשים, ואינן עושין חריץ. ועוד ראיה לסתור דבריך, מדאמר רבא, בפ' המוציא יין (פ"א): אמר רבא: אסור למשמש בצרור בשבת, כדרך שממשמש בחול. ופרש"י ז"ל, למשמש בצרור: באותו מקום, כדאמרינן התם: הנצרך לנקביו, ואינו יכול ליפנות: רב המנונא אמר: ימשמש בצרור באותו מקום. ואסור משום השרת נימין. וע"כ אית לן למימר: דהוי פסיק רישיה; דאי לא, אמאי אסור? הא רבא, כר"ש ס"ל. ואם דבר זה הוא פסיק רישיה, הנה דבריך בטל. אלא שאתה תאמר: דרש"י אזיל לטעמיה בסריקה; ותפרש למשמש בצרור, כפר"ח ז"ל2

והטעם האחר שכתבת: דכיון שאפשר שיקרה שאדם א', יסרוק פעם א' ביובל, ולא ישיר: א"כ לא הוי פסיק רישיה. ולזה אמר שמואל (כתובות ו:): פרצה דחוקה, מותר ליכנס בה בשבת, ואעפ"י שמשיר בה צרורו'. ומדקאמר: אעפ"י שמשיר; ולא קאמר: אעפ"י שאפשר שמשיר; משמע דודאי משיר: כגון בסלע הבא בידים. ואעפ"כ, לא הוי פסיק רישיה; כיון שאם היה כותל גויל, לא הוי פסיק רישיה. וכן, לבעול בתחלה בשבת, שמותר לשאינו בקי, אף על גב דלדידיה הוי פסיק רישיה; כיון דאפשר בהטיה לבקי. והארכת בדברים האלה. בושנו מדבריך! חכם שכמותך: איך יעסוק בדברים הללו! והדבר ברור: שאם לעושה המלאכה הוא פסיק רישיה, שאסור לו; אעפ"י שלאדם אחר לא היה פסיק רישיה! וזהו שהקשו בפ"ק דכתובות (שם /ו:/): יאמרו בקי מותר, שאינו בקי אסור? דקס"ד: דלשאינו בקי, פסיק רישיה הוא, ולא תזדמן לו הטיה, לעולם. אבל הבקי, מותר: כיון דלדידיה לא הוי פסיק רישיה. ושני: רוב בקיאין הן. ולדבריך: למה היו צריכין: לרוב בקיאין הן? אלא שיתרץ: כיון דלבקי לא הוי פסיק רישיה, אף לשאינו בקי, מותר; אף על גב דלדידיה, הוי פסיק רישיה. ואף אם לא ימצא בקי, כי אם אחד מעיר. אלא ודאי, הוצרכו: לרוב בקיאין; לומר דכיון דהטיה מצויה, עד שהרוב בקיאין בה; אף למי שאינו בקי, אפשר שתזדמן, אף ע"פ שאינו מכוין לה. ואף לדידיה לא הוי פסיק רישיה. אלא שאעפ"כ, הוא פטור מלקרות ק"ש, דטרוד הוא: כיון שאינו בקי, ומוחזק בעצמו: להטות; כמו שפר"ת ז"ל. וכ"ש, לפרש"י: דרוב בקיאין הן; ומשום הנהו קאמר סתמא: מותר לבעול; כיון דרובא נינהו. ומיהו שאינו בקי, אסור; דלדידיה הוי פסיק רישיה. ועוד ראיה, דבפרק שמנה שרצים (ק"י) גבי כוס עקרין: אמר רבי יוחנן: לירקונה תרי בשכרא, ומעקר. ואקשינן: ומי שרי? והא תניא: מנין לסרוס וכו'. ומסקינן: דאסיר; ואף על גב דלא מכוין לסרוס, אלא לרפואה. ובודאי הך מסקנא, לא אתיא דלא כהלכתא! ועל כרחך, אית לן למימר: דפסיק רישיה הוא. ואם כדבריך: דכל שאפשר שימצא אדם אחד, על צד הזרות, שיצא מאותו כלל: לא הוי פסיק רישיה; הכא הא אפשר: שימצא אדם חזק התולדה, שלא יסרסנו, הסם ההוא. כדאמרינן בפרק המפלת (ל':): איכא גופא דלא מקבל סמא דנפצא. ובכל אחד ואחד, נאמר: זה, אפשר שיהיה מהם. אלא שהדבר ברור: שאין הולכין במצות התורה, אלא אחר הדברים המורגלים, ולא אחר מה שיקרה על צד הזרות. וכן נקרא הדבר: פסיק רישיה; אעפ"י שאם היה הדבר, הנעשה בזה המלאכה, בתכונה אחרת, לא היה פסיק רישיה. ולזה אסרו קצת מפרשים ז"ל, כבוד הבית, אא"כ הוא רצוף ברצפת אבנים. ונראה: דילפי לה, מדאמרינן בהמצניע (צ"ה): רבינא3 שרי זילחא, במחוזא. וס"ל שלא מפני: הרבוץ; הוצרך רבינא: למחוזא. דבודאי, רבינא כר"ש ס"ל. ולר"ש: שרי: רבוץ; לכתחלה. אלא מפני הכבוד הוא; לפי שדרך המרבץ לכבד, קודם רבוץ. והכבוד אסור, אפילו לר"ש: דפסיק רישיה הוא. אבל במחוזא, שהיו הבתים רצופים ברצפת אבנים, אין לחוש. ולא התירו הבלתי רצופים, מפני הרצופים, כמו שאתה אומר. ואדרבה! היה ראוי לגזור, ולאסור הרצופים: מפני הבלתי רצופים. וכן נראה: שהרי לא התיר רבינא, אלא במחוזא: שכולה, או רובה רצופה; ולא שייך למגזר: רובה אטו מעוטה. ולא עיר אחת, אטו עיר אחרת, כדאמרינן בפרק כל הבשר (ק"ד:), גבי: חלת חוצה לארץ. אבל בעיר אחת, ראוי לאסור הרצוף, מפני הבלתי רצוף. כדאמרינן בפרק במה מדליקין (כ"ט:): גזרה עיליתא דשישא, אטו עיליתא דעלמא. וכן כתב הרא"ש ז"ל. וכל שכן, בענין הסריקה! שאף אם יקרה פעם אחת ביובל, שאדם בקי לסרוק בנחת, לא ישיר שער; או שיהיה ראשו סרוק כבר, ואין בראשו נימין מדולדלין, וקשורין: שראוי לאסור זה, מפני זה. וכל דכן הוא: אם בביתא דשישא, שא"א חריץ כלל, גזרינן אטו: עיליתא דעלמא; דאסיר לרבי יהודה, כיון דהנהו הוו רובא; כ"ש שראוי לאסור הסריק', שאפשר בהשרה, אף על גב דלא הוי פסיק רישיה; אטו הסריק' דהוי פסיק רישיה. וכ"ש, דההיא לא הויא, אלא: מעוטא דמעוטא. וכן רבנן גזרי בפ"ב דביצה (כ"ג): קרצוף, דלא עביד חבורה; אטו: קרוד, דעביד חבורה. והוה קיי"ל: כותייהו; אי לאו משום דקיי"ל: כרבי שמעון. ואפי': קרוד; שרי: דדבר שאינו מתכוין הוא. ויש תמה בדברי הרמב"ם ז"ל, שכתב: ואסור לכבד את הקרקע: שמא ישוה גומות; אלא א"כ היה רצוף אבנים. נראה מלשונו: שלא אסר הכבוד, משום פסיק רישיה. שאם כן: לא היה לו לומר: שמא. ואם כן, הוא תימה: למה אסרו? דהא קיימא לן: כרבי שמעון; והוא עצמו כתב בזילוף: שהוא מותר; ואינו חושש: שמא ישוה גומות. שהרי אינו מתכוין לכך. ובודאי ג"כ, אפשר: ברבוץ; שישוה גומות. שאל"כ, לא היה צריך לומר: שהרי אינו מתכוין לכך. ואם רצה לומר: שהכבוד, לאו פסיק רישיה הוא; אלא שחששו: שמא ישוה גומות, בידים בכונה. וילמד דבר מענינו, ממה שכתב /הרמב"ם/ ז"ל בפרק ההוא, בסמוך לזה: אבל ברבוץ, אין לחוש: שהרי אינו מכוין. א"כ נראה מדבריו: שבכבוד הוא מכוין לכך. וא"כ, למה אנו צריכים שישוה בידיו, כיון שהוא מכוין, ואפשר השואת גומות בכבוד? א"כ, לכ"ע אסור. ועוד, שלא נאמר גזרה זו, אלא באוצר. כדאמרי' בפ' מפנין (קכ"ז): ובלבד שלא יגמור את האוצר, דלמא אתי לאשויי גומות; שכן דרך מכבד אוצר, לפנותן מפני האורחים. ועוד דאם כן, טעמא דרבנן: דכבוד משום שבות הוא; מטעם זה: שמא יבא להשוות בידים. והוא הדין והוא הטעם: ברבוץ. וא"כ, מהו זה שאמרו בשלהי ההיא סוגיא /שבת/ (צ"ה): והאידנא דקיי"ל כר"ש, שרי לכתחלה? ומה ענין גזרה זו לדר"ש? ונראה: שהיתה כונת הרב, לומר: שהמכבד, מכוין ליפות קרקע הבית, ולתקנה. ואעפ"י שהכבוד לאו פסיק רישיה; מ"מ הכונה שיש לו ביפוי הבית, ובתקונו: חשיבא כונה לענין השואת גומות. אבל: ברבוץ; אינו מכוין ליפוי קרקע, כי אם ללחלח האויר, או שלא יעלה האבק. ולזה, אף אם אפשר שישוה גומות, מותר: שהרי אינו מכוין לכך. ואשר אמרו: והאידנא, דקיימא לן כרבי שמעון, שרי לכתחלה: ארבוץ בלחוד קאי. אבל הכבוד, אסור; דהרי הוא כמכוין. אלא שמפני שאינו מכוין גמור, אינו כי אם שבות. זה נראה שהיתה כונת הרב ז"ל בזה. אבל כל שאר הפוסקים, שאסרו הכבוד, לא אסרוהו אלא משום פסיק רישיה. ומה שדקד*קת מלשון: אעפ"י שמשיר בה צרורות; דמשמע: ודאי משיר; חי נפשי, לא דקדקת יפה! שהרי בקרוד אמרו: משום דקא עביד חבורה. והכונה: שלפעמים עביד חבורה. דהא חשיב ליה רבי שמעון: דבר שאין מתכוין. ואף לפי דקדוקך, רצה לומר: אעפ"י שמשיר בה צרורות, אינו עושה אסור, כיון שאפשר שלא ישיר. וכן אמרו, בפרק כל פסולי המוקדשים (ל"ג:): רבי שמעון אומר: יקיז, אעפ"י שעושה בו מום. וטעמיה: משום דהוה ליה דבר שאין מתכוין; כדאיתא התם בגמרא. וע"כ, יש לך לפרש: אעפ"י שאפשר שעושה בו מום. וכ"ש במה שאמרו: ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ; שאין הוראת זה הלשון: שעושה בודאי חריץ.

ומה שהבאת ראיה: ממה שלא אסרו: קרוד הבהמה מפני השרת השער; כמה פירש לך יפה, הרב רבי חסדאי נ"ר, טעם הדבר: שאין הקרוד והקרצוף, בסריקת ראש האדם: לפי ששערות הבהמה, קצרים ואינן מתערבבין ומתקשרין, זה בזה. ולזה, אין נעקרין אלא אותן שנעקרו כבר; שגם בהעברת היד על גבה, יפלו כמה שערות נעקרין. ואין הקרוד: רק ליפותה, ולהעביר ממנה אבק ועפר, ואין ה"נ =הכי נמי=, שבשערות צוארה, או בזנבה: שהם ארוכים. שאסור לסרוק, דהוי פסיק רישיה. ועוד היה אפשר לומר: ששערות הבהמה, גסים וחזקים; ואינם נעקרים בקל, כמו שערות האדם. וראה בעיניך: כמה אתה עביד דגזים: שלא היה די לך, במה שכתבת: דלא הוי פסיק רישיה; עד שכתבת: דתלישת שער בסריקה, לא שכיח ושריא אפילו לרבי יהודה: דאסר דבר שאין מתכוין; דמשום הכי, לא הזכירו בפרק שני דביצה: גבי קרוד, לרבי יהודה; אלא: דעביד חבורה. ולא אמרו: מפני שהוא תולש שער מעקרו. והנה לדבריך: הסריקה לרבי יהודה, מותרת בשבת; והחפיפה והפספוס, על כרחך: אסורין; כדאיתא, בפרק במה טומנין. ראה איך אתה מהפך הדברים!

עוד אמרת: שאף אם תהיה הסריקה, פסיק רישיה: מותרת; כפי סברת בעל הערוך ז"ל. דלא מודה ר"ש: בפסיק רישיה; אלא היכא דניחא ליה, ונהנה בדבר; אבל היכא דאזיל לאבוד, לא. וכתבת: שהאחרונים ז"ל הכריעו בראיות ברורות, כדבריו. ומן הראיות ההם, הבאת שתים: ההיא דפרק לולב הגזול (ל"ג:), גבי: היו ענביו מרובין מעליו; דמקשי. והא מודה רבי שמעון וכו'? ומשני: כגון: דאית ליה הושענא אחריתי. וההיא: דעששית של ברזל, דבפ' אמר להם הממונה (ל"ד:). וכתבת: שע"פ סברא זו, נהגו לתחוב ולהדק בשבת, סתימת נעורת: בברזא שבצד הקנקן; אף על פי שאי אפשר בלא סחיטה, אלא שנזהרין שלא לתת כלי תחת הברזא, לקבל היין הנסחט, אלא שילך לאבוד. ע"כ. לו יהי כדברי בעל הערוך ז"ל, הנה בכאן: אסור: דנהנה בהשרת השער; כיון שהוא רוצה בהפרדת השערות המדולדלים והנקשרים, שהם נמנעי ההפרדה, בזולת השרה. א"כ, נהנה הוא בהשרה; ואין הסריקה דבר אחר, רק השרת השער, כמו שכתבתי למעלה, בפי*רוש ההיא דנזיר: דכל הסורק וכו'. ולא דמי: להדוק הברזא: שאין ההדוק תלוי בסחיטה, אלא שהסחיטה נעשית מאליה, מפני ההדוק. ואף על פי שנהנה בהדוק: כיון שאינה נהנה בסחיטה, והוא אינו מכוין לה, שרי; ואף על גב דהוי פסיק רישיה. וכן נמי, ההיא דפציעת חלזון (שבת ע"ה): שאין הוצאת הדם תלויה בנטילת נשמה; כיון שאינו נהנה בה, שרי; לפי סברת הרב ז"ל, ופירושו; אף על פי שנהנה בהוצאת הדם. אבל /כנראה צריך להוסיף: אם/ הוצאת הדם היתה תלויה בנטילת הנשמה, הנה היה חייב, גם מפני נטילת נשמה, אף על פי שלא היה מכוין בה; שהרי נהנה הוא בה, כיון שנהנה בהוצאת הדם, וא"א להוצאת הדם זולתה. וכן הוא הענין, בסריקה: שהרי נהנה הוא בהשרה. ואף על פי שהשערות הנושרות, אזלי לאבוד: מה בכך, כיון שהוא נהנה במלאכה ההיא! שהרי הנוטל צפרניו בכלי, אף על פי שאינו צריך לצפרניו, אלא אזלי לאבוד, חייב אפי' לר"ש: דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה; שהרי הנטילה היא המלאכ', וכן בשער. ואף על פי: שבהפשטה, נראה בפרק כל כתבי הקדש (קי"ז): דכל שהעור אזיל לאבוד, לא מחייב בפסיק רישיה: כגון דשקיל ליה בברזי; התם היינו טעמא: משום דאין דרך הפשטה בכך, ואפילו במכוין לא מחייב, כמו שפרש"י ז"ל (בד"ה דשקיל). אבל בנטילת שער, וצפרנים, דרך נטילה בכך. ונראה לומר ג"כ: דהפשטה, לא הואי במשכן, רק לצורך העור. וא"כ, עקר מלאכת הפשטה היא, לצורך העור. וכל שהעור נפסד, פטור. אבל גזיזה היתה במשכן, שלא לצורך הצמר והשער; רק לצורך העור, כגון: בעורות תחשים. ועל כן, חייב כל שהוא לצורך גופו, אף על פי שאינו צריך לשער. ומלאכה הצריכה לגופה היא, ודמי: לחופר גומא, וצריך לגומא: חייב, אף על פי שאינו צריך לעפרה, ולכן, הסריקה אסורה מטעם: פסיק רישיה, אף לדעת בעל הערוך ז"ל. וכ"ש, שדברי בעל הערוך ז"ל: דחה אותם הרמב"ן ז"ל, והרבה מן האחרונים ז"ל. ומה שנהגו בהדוק ברזא, ולא חששו לסחיטה: לא מפני סברת בעל הערוך ז"ל, נהגו כן. אלא מפני סברת ר"ת ז"ל: דתרי מיני סחיטה נינהו: סחיטה דמשקין, וסחיטה דמים. סחיטה דמשקין, היא משום: מפרק; דהויא תולדה: דדש; כמו סחיטת ענבים. והא, כיון דלאבוד אזיל, אפילו במכוין, מותר: דלאו כלום קא עביד. דהא אמרינן בפרק תולין (קל"ט:): מסננין את היין בסודרין, ולא חיישינן: דלמא אתי לידי סחיטה; כדחיישינן בכמה דוכתי בכה"ג. והיינו משום: דאזיל לאבוד. וכן בפרק חבית (קמ"ה): הסוחט כבשים: אם לגופן מותר; אם למימיהן, חייב. וסחיטה דמים: היא כעין כבוס, ואסירא משום: מלבן: בין אזיל לאבוד, בין לא אזיל לאבוד; כל שהבגד מתלבן בו. ובשאר משקין, כגון: יין ושמן; ליכא משום מלבן. אדרבה! לכלוכי מלכלכי. וכן הסכימו הרשב"א, והרבה מן האחרונים לדעת ר"ת בזה. וכבר קלסה הרמב"ן ז"ל לסברא זו, בחדושיו במסכת כתובות; ודחה דברי בעל הערוך ז"ל, וסתר כל ראיותיו. כי ההיא דבפ' לולב הגזול: דאית ליה הושענא אחריתי, דבר פשוט הוא: שאינה ראיה של כלום. שהרי מעוט ענבי ההדס, אינו תקון בגוף ההדס: והאסור הוא מפני התקון שיש בו לצורך המצוה. וכל שאינו צריך לו למצותו, כגון: דאית ליה אחריתי, אין כאן תקון כלל. שהרי אין ההדס עומד ומיוחד, כי אם להריח בו, או לענין אחר. וא"כ, לא עשה שום מלאכה. והרי הממעט ענבי ההדס בחג, בשיש לו הושענא אחריתי, כממעט אותו בפסח: שלא שמענו בו שום אסור. ואף על פי שאפשר שיצטרך לו, והוי אז מתקן: כיון דאית ליה אחריתי, לא הוי פסיק רישיה, בתקון. אבל לרבי יהודה אסור: שאם יצטרך לו, הרי תקן כלי; ואף על פי שלא כיון לתקון, דהא אית ליה אחריתי, אסור. וההיא: דעששית של ברזל; ג"כ כתב הרמב"ן ז"ל, שאינה ראיה של כלום. דההיא, אביי אמרה מקמי דגמר מרבא: דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה. ומשו"ה, אקשי' עליה, מההיא: דמילה בצרעת; דאיתמר מקמיה הכי, כדמפורש בפרק רבי אליעזר דמילה (קל"ג). ובתר הכי, מסקינן: דהואיל: וצרוף; מדרבנן הוא, והוא אינו עושה לשם כך, מותר; שאין לגזור כאן משום: מתקן; שהרי אינו נראה כמתקן. עכ"ל. ועוד יש לומר: דההיא ברייתא: דעששיות; רבי יהודה קתני לה ולדידיה, ליכא הפרישא בין פסיק רישיה, ללא פסיק רישיה: דבכולהו, דבר שאין מתכוין אסור אלא דס"ל לאביי: דלר' יהודה, כל דבר שאין מתכוין: מותר דאורייתא, ואסור דרבנן. ובמקד*ש, שרי: דאין שבות במקדש. ולהכי מוקי לה, לההיא: דעששיות, בשאין מתכוין. ומש"ה, מקשינן ליה, מההיא דמילה בצרעת, דאמר אביי: לא נצרכה, אלא לרבי יהודה. אלמא: דבר שאין מתכוין, לר' יהודה אסור דאורייתא. דלהכי, אצטריך קרא: דבשר; ושניה: דה"מ =דהני מילי=, בכל התורה כלה וכו': דבשאר אסורין הוא, דאית ליה לר"י: דבר שאין מתכוין, אסור דאורייתא. אבל הכא: צרוף; דרבנן הוא, כיון שאינו מכוין: דבשבת: מלאכת מחשבת, אסרה תורה, ואין שבות במקדש. ויש גרסאות שם מוכיחות הפי' הזה. ומכל מקום, אף לדברי בעל הערוך ז"ל, קשה: מה ראיה היא לדבריו? שהרי התם, אם הוא פסיק רישיה: בצרוף; הנה נהנה הוא בו, אף על פי שאין מכוין. והתם לא אזיל לאבוד, אלא א"כ יאמר: שהעששיות היו משל מקדש, ואין המצרף עצמו נהנה מהן. כההיא דפ' הבונה (ק"ג): דעביד בארעא, דלאו דיליה; כפי פירושו. ואם כן, נוכל ג"כ לומר: דאף אם הוא פסיק רישיה, שרי לר' שמעון: דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, כיון שאין המצרף מכוין לצרוף, ולא צריך לו. ואף על גב דבעלמא, פטור אבל אסור; הכא אין שבות במקדש. גם הראיה, שהביא בעל הערוך ז"ל, מההיא דפ' הבונה (ק"ג): כגון דעביד בארעא, דלאו דיליה. אפילו לדבריו, אין משם ראיה: להתיר לכתחלה; דהא לענין חיוב חטאת איירי התם: אם חייב בכל שהוא, או בגרוגרת, וכמלא פי הגדי. ומ"מ, אפי' לפטור: אין משום ראיה כלל; דמשום מלאכה שאינה צריכה לגופה, פטור: כדעביד בארעא דלאו דיליה; ורבי שמעון היא. וכ"כ הרמב"ן ז"ל. וכן, ההיא דפציעת חלזון דפרק כלל גדול (ע"ה), פרשוה: משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, לר' שמעון. ואף על פי דבההיא, רבי יהודה נמי איירי בה: דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה; הכא, כיון דמקלקל הוא, פטור. דהכי אמרי' בההוא פ' /מסכת שבת/ (ע"ג:): בחופר גומא, ואין צריך אלא לעפרה: פטור עליה. ואפילו לר' יהודה, דאמר: חייב עליה; ה"מ: מתקן; אבל האי, מקלקל הוא. וכל ההיא סוגיא, לענין חיוב חטאת היא. ועוד כתב הרמב"ן ז"ל, דהתם הכי קאמרינן: דכיון דכמה דאית ביה נשמה טפי, ניחא ליה: הוא פוצעו בדרך שפשר שלא ימות. ואם מת, לא נעשית מחשבתו. והיינו דקרי ליה: מתעסק; ולאו: פסיק רישיה הוא. וההיא דפ' רבי אליעזר דמילה (קל"ג): אי דאיכא אחר, ליעביד אחר: נמי לאו ראיה היא. דלאביי בלחוד, פריך. ובודאי, הכי הוא. דאיך יקשה לרבא, דאמר: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות: דאיכא אחר, ליעביד אחר? כלומר: וכיון שאינו נהנה, לאו פסיק רישיה הוא. וכי סברא זו של בעל הערוך ז"ל, מוכרחת היא: עד שיקשה ממנה לרבא, על הסתם? ואף על פי ששמענו אותה, בתרוץ קושיא, לפי דבריו, אינה מוכרחת: עד שיקשה ממנה. וכל מקשה צריך להוכיח, ולאמת דבריו. ועוד, שהיה לו לפרש ולומר: ואפי' לרבא נמי: אחר, לא פסיק רישיה הוא, כיון דלית ליה הנאה. אלא ודאי, לאביי בלחוד פריך. אלא שאעפ"כ, אין להוכיח מכאן: מדלא מקשי לרבא; משמע: דלדידיה, הוי פסיק רישיה; כנגד סברת בעל הערוך ז"ל. דא"ל: דהא דלא מקשי לרבא, משום דלא מצי לאקשויי ליה: מהכריחא; אלא מסברא, כמו שכתבתי. וכן ההיא, דבפ' כל כתבי (קי"ז), גבי הפשטת הפסח, כגון: דלא קבעי ליה לעור. ומקשינן: והא אביי ורבא, דאמרי תרווייהו: מודה ר"ש: בפסיק רישיה ולא ימות? דשקיל ליה בברזי. התם היינו טעמא, כדפרש"י ז"ל: דאין הפשטה בכך, ולא מלאכה היא, אלא שבות. ואדרבה! משם נ"ל ראיה ברורה: לסתור דברי בעל הערוך ז"ל, המתיר לכתחלה: פסיק רישיה, באזיל לאבוד. דהא התם, עור נפסד, שהוא עקר ההפשטה. דהא חשבינן ליה: דבר שאין מתכוין; משום דלא בעי לעור, ולא מכוין להפשטה בשביל העור, אף על פי שמכוין להפשיט, בשביל בשר. והיינו משום דלא דמי: להפשט אילים ותחשים, דמשכן. וכי שקיל ליה בברזי, אמרינן: דלא הוי מלאכה, אלא שבות. כדקתני בברייתא /מסכת שבת/ (קט"ז:): אם מצילין תיק הספר עם הספר, לא נפשיט את הפסח, מעורו? ואמרינן נמי: מי דמי? התם: טלטול; הכא מלאכה. ושקלינן וטרינן בהא, טובא. אלמא: בהפשטת הפסח, איכא אסורא דרבנן: אלא שמתירין אותה, משום צורך גבוה. ולדברי בעל הערוך ז"ל, הוא מותר גמור. וזו סתירה לדבריו. ואם נאמר: שפסיק רישיה איכא מלאכה גמורה, אף על גב דאזיל לאבוד: הכא היינו טעמא, דהוה שבות גרידא: משום דאין דרך הפשטה בכך; כמ"ש בסמוך. וכן ההיא (שם /מסכת שבת/ ק"כ:): דנר שעל גבי טבלא: מנער את הטבלא, והיא נופלת. ואם כבתה, לאו פסיק רישיה הוא. דהא תרגמה הרשב"א ז"ל: בנר שעוה. גם מורינו הרב רבינו נסים זצ"ל כתב, בפי' ההלכות שלו, וז"ל: פי' דוקא בנר של חלב, או של שעוה. דאלו בנר של שמן, כיון שא"א שלא ישפוך מן השמן, וקיי"ל (ביצה כ"ב): דהמסתפק מן השמן שבנר, חייב משום מכבה. פסיק רישיה הוי, ואסור: דהא א"א בלא כבוי. עכ"ל. ובודאי, הכי הוא! דאי בנר של שמן, דהוי פסיק רישיה, אלא שטעם ההתר הוא: מפני שאינו נהנה, כיון שנופל. והלא עדיין נהנה הוא: שהרי תשאר הפתילה; וגם מן השמן, אפשר שישאר בנר: שלא ישפוך הכל. ואם לא כבה, היה הכל כלה. דהא על כרחיך, הכי אית לך למימר, לפי סברא זו, באידך: דנר שאחורי הדלת: דלייט עלה רב. ומפרשים בגמ', טעמא: משום דהוי פסיק רישיה. ומה שאמרת: דבנר שאחורי הדלת, דדעתיה עלויה: ניחא ליה שתכבה, כחס על השמן והפתילה. אבל בנר שעל הטבלא, הואיל ושכחה שם: ודאי נתיאש משמנה ומפתילתה, ולא חשיב להו כלל. אדרבא! איפכא מסתברא! דבמניח לדעת, מתיאש ממנה. דאין עומד ומצפה, מתי תכבה נרו. אבל בשוכח, הוה ליה יאוש שלא מדעת. ופי' נר שאחורי הדלת: פותח ונועל; ואם כבתה, כבתה. נראה לי, שרש"י ז"ל דפירש שפסיק רישיה הוא: שהרוח מכבה; לא ברוח הנכנס דרך הפתח קאמר; דאם כן, לא ה"ל למימר אלא: פותח אדם דלת כנגד הנר; ואם כבה, כבה; כדאמרינן: פותח אדם דלת כנגד המדורה. והוה ליה לאפלוגי בהא נמי: בין רוח מצויה, לרוח שאינה מצויה; דהכי שייך לאפלוגי: בכבוי; כמו בהבערה. אלא רש"י כיון: לרוח המתעורר בנדנוד הדלת, ובפתיחתו. שהרי זה: כמניף במניפה בפני הנר, כדי לכבותו. וכאן ג"כ, הדלת הוא כמניפה. ואף על פי שאינו מכוין, פסיק רישיה הוא. מעתה, אין אנו צריכים, למה שכתב הרשב"א ז"ל. וגם לא שיפול הנר. ולא לפי' ר"ח ז"ל, שפירש: שבפתיחת הדלת, תגע הדלת בנר הקבוע בכותל שאחורי הדלת, ויכבנו. ואתה, חוץ מכבודך, לא הבנת פי*רושו, ובלבלת הכל. וחלמת חלום עוד: שאין דלתותינו, כדלתותיהם. והארכת בזה פתרונות, כדי להתיר בדורך, הדברים שנאסרו מתלמוד. מרי חלמא לשנאך, ופשריה לערך. ועוד ראי' לסתור דבריך, מדאמרינן בפ' במה טומנין (נ':): במאי אוקימתא, להא דתניא אסור: כר' יהודה. אימא סופא: אבל פניו ידיו ורגליו, מותר. והא קא מעבר שער? משמע: דלרבי שמעון, ניחא ושרי. ואמרינן עלה: דבאהלא, אסיר: דהוה פסיק רישיה. ואם אתה אומר בסריקה: דכיון דלא ניחא ליה בנשירת שער, ושימרט ראשו, וגם שהשער אזיל לאבוד; משום הכי שרי. כ"ש שתאמר כן: בפניו ובזקנו. וא"כ, הך סוגיא הוי תיובתך!

ואחר שנתבאר סתירת דברי בעל הערוך ז"ל: המתיר לכתחלה פסיק רישיה, בדלית ליה הנאה מיניה: הנה, אם השרת השער בסריקה הוי פסיק רישיה, כדברי רש"י ז"ל, וסיעתו; אין דרך להתיר הסריקה בשבת בשום פנים! וכבר כתבתי למעלה: שאף לדברי בעל הערוך ז"ל, אסורה. ונמצא לקצת מחברים ז"ל, כתוב בפשיטות: אסור הסריקה. ובתוכם הגאון רב אחא משבחא ז"ל, שדבריו מקובלים כאלו נכתבו בתלמוד, כתב בשאלתות (בפרשת אחרי מות): ואי מתרמי טבילותא בבי שמשי דשבתא, דלא אפשר למסרק: משום דאתיא לאתורי שער: חופפת ביממא, וטובלת בליליא. ע"כ. גם בספר המצות לרבינו משה מקוצי ז"ל, כתוב בהלכות נדה, וז"ל: וטוב ונכון לאשה החופפת מערב שבת, וטובלת למוצאי שבת: שתרחץ מערב שבת, כל גופה, וראשה; ולמוצאי שבת: תחמם קדרה גדולה, מלאה חמין, ולשפשף בם גופה בידיה; גם תסרוק ראשה, במסרק. ואם הוא י"ט במוצאי שבת; או שחל טבילתה, ליל שני בשבתא, והרי שני ימים טובים ארעו: באחד בשבת, שאינה יכולה לרחוץ בחמין כלל, ולא לסרוק כלל ראשה: אז תרחץ בחמין בערב שבת, ותחוף ותסרוק; ותשמור עצמה בימים שבנתים, כל יכולתה: מן הטנוף וכו'. ע"כ. וזה הלשון בעצמו, כתוב בספר התרומה. ולא נמצא לשום פוסק ומחבר: שיתיר סריקה. ומעולם לא היה נודד כנף, ופוצה פה להתירה: עד שקמת. והעדות שהעדת: שראית בקטלוני"א, בעיר חכמים וגדולים: שהכלות והבחורות היו סורקין ראשיהם, ולא היו מוחין בידם; גם אני מקטלוני"א כמוך. ועירי, היתה עיר גדולה לחכמים וגדולים, יותר מעירך. ומעולם לא ראיתי, ולא שמעתי: מי שיהיה חוכך להתיר הסריקה, ולא מי שיפרוץ בה במעשה: גם בחור, גם בתולה, יונק עם איש שיבה! ואף טלטול המסרק, היה להם כטלטול כלי שמלאכתו לאסור! רק שהבחורות מתקנות מעט שער ראשן, בכלי העשוי משערות החזיר. והדבר ידוע, שאין בו משום השרת שער, או: דלא הוי פסיק רישיה4 גם מבין ריסי עדותך נכר: שגם בעיר ההיא היתה הסריקה אסורה להם, שהרי לפי דבריך: לא ראית רק מהבחורות והכלות. אבל האנשים, לא היו סורקים. כי אם היה אחד סורק בה, היית מעיד גם על האנשים, ולא היית כובש עדות. ואם לא מיחו החכמים והגדולים שהיו בה, על הבחורות והכלות, אולי היה לפי שלא היו מקבלות מהם: ומוטב יהיו שוגגין, ואל יהיו מזידין. כדאמרינן גבי תוספות ענוי דיום הכפורים, במסכת (יומא) [שבת קמ"ח:].

בענין גבינת הפרות, הראית פנים להתיר; ואינם אלא פנים של זעם. שהרי כשאסרו: גבינת העובדי ככבים; לא חלקו בין גבינה, לגבינה. דאי לא תימא הכי, מאי האי, דמקשינן בגמ' (ע"ז ל"ה): למ"ד: משום נקור; אלא מעתה, יבשה, תשתרי? נימא: דאין ה"נ; דכיון דטעמא משום: נקור; כל דליכא למיחש לנקור, שרי. ועוד, דאם היה הדבר אמת: דבגבינת הפרות, ליכא למיחש לתערובת חלב טמא, ושרי לר' ירמיה5 דאמר: דטעמא דגבינה: לפי שא"א לה, בלא צחצוחי חלב. וכפי פירש [רש"י]: שר"ל: חלב טמא. א"כ, הו"ל לאקשויי נמי בגמ': אלא מעתה, גבינת הפרות, דאסירא, לאינך טעמי; לישתרי להאי טעמי. ולישני: דאין ה"נ =הכי נמי=. אי נמי, דלימא תלמודא: מאי בינייהו? גבינת הפרות; איכא בינייהו. אלא ודאי, כשאסרו גבינת העובדי ככבים, לגמרי אסרוה; ולא חלקו: בין גבינה לגבינה, ולא בין לחה ויבשה. אלא דמקשי תלמודא: דאם איתא: דטעמא: משום נקור; כשגזרו, לא היה להם לגזור: ביבשה; כיון דליכא למיחש בה לנקור. גם הפי', שנסמכת עליו: דטעמא דגבינה משום: תערובת; אינו! דבגבינת העובדי ככבי', ליכא למיחש: לתערובת, כלל! דכיון שטהור עומד, טמא אינו עומד: אין הכותי מערב חלב טהור, עם חלב טמא, העומד לגבינה; כדי שישאר ממנו, ביני טיפי, ומה שאמרו בגמ' (שם /מסכת עבודה זרה ל"ה:/:), בפסקא: חלב שחלבו עובד ככבים וכו'. השתא דאתית להכי; גבינה נמי; איכא דקאי (נמי), ביני טיפי. אין הפי' כמו שחשבת: שיהיה טעם: לאסור גבינה של כותי. אבל הפי' הוא לומר: דחלב הנקח מן הכותי, אין לו תקנה בשיעשה ממנו גבינה; כדקס"ד מעקרא. דאמרי': אי דבעי ליה לגבינה, ה"נ וכו'. שהרי כיון שהכותי אפשר שערב בו חלב טמא, להרבות מדתו; אף כשיגבנהו הישראל, הגבינה אסורה: דאיכא דקאי ביני טיפי. ומאי דקאמר רבי ירמיה: לפי שא"א לה בלא צחצוחי חלב; כבר פירשו המפרשים ז"ל: דתרוצא הוא לקושית: אלא מעתה, יבשה תשתרי? ור' ירמיה, אטעמי דנקור קאי. ולא גרסינן: אלא. והכריחו כן בראיות. והרב אלפסי ז"ל לא הביא כאן: טעם אסור הגבינה. דכיון דלא נפקא לן מידי בטעמא; דאע"פ שבטל דבר, לא בטלה גזרה: לא חשש להזכירו. וסמך על מה שהביא בפ' כל הבשר (קט"ז:) אגב גררא: טעמא דשמואל, מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה. וכבר כתב כן, הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהל' מאכלות אסורות): שחלב הנמצא ביד כותי, אסור מן הדין: מפני חשש תערובת. וגבינת הכותי מותרת, מפני שחלב טמא אינו מתגבן. אלא שבימי המשנה, גזרו עליה ואסרוה, מפני שמעמידין אותה, בעור קיבת נבלה. וכתב עוד: גבינת הכותי אסורה לעולם, ואפי' במקום שמעמידין בעשבים: שהרי גזרו על כל גבינה של כותי. אבל חמאה שלא גזרו עליה, אינה אסורה; אלא אם כן, יש לחוש מן הדין: לתערובת. ויש גאונים שהתירוה; שאין לחוש לה לתערובת; דטהור עומד, טמא אינו עומד. ויש שאסורה מן הדין, מפני צחצוחי חלב שבה. ע"כ. וגם ר"י הזקן ז"ל כתב בתשובה לחכמי פרובינצ"א: שגבינת הכותי אסורה, בכל מקום ובכל זמן; שאע"פ שבטל דבר, לא בטלה גזרה. וכל המפרשים ז"ל שכתבו בזה, אמרו בסוף מאמרם: ופורץ גדר, ישכנו נחש. וכל הראיות שהבאת, הם ראיה לסתור דבריך. והבאת ראיה מפרפינאן, שנהגו לאכלה. ואמת הוא: שקצתן נהגו כן, ע"פ איזה חכם, מיקל באסורין, שהורה להם כן, מקדם. וההמון שומעין להקל, וילפי ממקלקלתא. אבל בזמננו זה, הסירו המנהג הרע ההוא, והחרימו הגוי כלו: שלא לאכלה. וכן היה ראוי לך לעשות, במקום שאוכלין גבינת הפרות. וכי נהגו במקום אסורא, לא שבקינן להו, כדאיתא במס' ר"ה =ראש השנה= (ט"ו:). ומה שאמרת: דגבינת הפרות, אינו נכלל בשם: גבינה סתם; דמידי דממליך עליה שליחא, הוא. ונראה מדבריך, שדעתך גם כן לומר: שהנודר מן הגבינה, מותר בגבינת הפרות; משום דממליך עליה שליחא. ולו יהי כדבריך: שגבינת הפרות הוא, מידי דממליך עליה שליחא; הא קיימא לן: כרבי עקיבא: דכל מידי דממליך עליה שליחא, מיניה הוא. דהא סתם לן כותיה, בפרק כל הבשר (ק"ד), ואמרינן נמי, בפרק הנודר מן המבושל (נ"ד:): דתנא דפליג עליה דרבי עקיבא, יחידאה הוא: והיינו רשב"ג. דקיי"ל: הל*כה כר' עקיבא, מחבירו. ודאי, שאין גבינת הפרות: מידי דממליך עליה שליחא. שכל חלב מגובן, נקרא: גבינה אלא שלזה קורין: גבינת רחלים; ולזה: גבינת עזים; ולזה: גבינת פרות. וכן, יש להם שם לווי, לפי התחלפות המקומות. והכל הוא גבינה: כי הכל נעשה מחלב. וכמו שהנודר: מן החלב; אסור בכל חלב; כן הנודר: מן הגבינה; אסור בכל גבינה. ולזה אמרו בברייתא שם /מסכת נדרים/ (נ"ב:): הנודר: מן הגבינה; מותר בחלב. הא בגבינה, אסור בכל גבינה. וכדתנן במתניתין /מסכת נדרים/ (נ"א:): הנודר מן הגבינה, אסור בה: בין מלוחה, בין תפלה. ולא דמי: לנודר: מן היין; שמותר ביין תפוחים. ונודר: מן השמן, שמותר בשמן שומשומין /מסכת נדרים/ (נ"ג). דהתם, הם שני מינין: דיין ענבים, נקרא: יין, סתם; ויין תפוחים, יש לו שם לווי. וכן, שמן זיתים, נקרא: שמן, סתם; ושמן שומשמין, יש לו שם לווי. אבל כל חלב מגובן, נקרא גבינה. ואפי' בשמן שומשמין, אמרינן התם בגמרא /מסכת נדרים/: דבמקום שמסתפקין, מזה ומזה; אסור בזה ובזה; ואף על גב דרובא מסתפקין מחד! לא אזלינן בתר רובא, דספק אסורא לחומרא.

ותשובת ר"ת ז"ל, שהבאת: נכונה הי': דחלב שחלבו עובד כוכבים, לא נאסר במנין, אלא שאסור מן הדין: כיון דאיכא למיחש לתערובת חלב טמא; כמו שהיה אסור השמן והדבש, אי לאו משום טעמא: דמסרא סרי. וכל חלב, שחלבו לגבינה, מותר: דליכא למיחש לתערובת, כיון דלא קאי. א"כ, נראה מדבריו: שאין לאסור גבינת העובדי כוכבים, משום תערובת; כמו שחשבת, אלא טעם אסורה: מדשמואל, או מן הטעמים האחרים שהוזכרו בגמרא: שגבינת הפרות, וזולתה, שוין בהם. ואף על פי שבטל הטעם, הגזירה במקומה עומדת: שהרי נאסרה במנין; כדאמרינן עלה בגמרא: גזרה חדשה היא, ואין מפקפק בה. וכבר כתבו המפרשים ז"ל: דשכרא דארמאי, לא אסרוהו ראשונים. שהרי לא נזכר אסורו: לא במשנה, ולא בברייתא. אלא שהאחרונים היו פורשין ממנו: אי משום גלויי, אי משום חתנות. ומשום הכי, למ"ד: משום גלוי; לא היה אסור, רק באתרא דמצלי /כנראה צ"ל: דמשלי/ מיא; ולמ"ד: משום חתנות; מפקי ליה לבבא דחנותא, או מייתו ליה לביתיה ושתי; אף על פי שהפת הנאסר משום חתנות, אסור בכל מקום. וההיא: דלפני אידיהן של עובדי כוכבים, אסור לשאת ולתת; שנוהגין עתה לישא וליתן עמהם, מטעמא: דעובדי כוכבים שבחוצה לארץ, לאו עובדי ע"ז הם, אלא מנהג אבותיהן בידיהן; ולא אזלי ומודו, דלא אדיקי בע"ז, כולי האי. ולא אמרינן: אף על פי שבטל דבר, לא בטלה גזרה. התם היינו טעמא: משום דתחלת התקנה כך היתה: לאסור ולהתיר, לפי המקומות, ולפי האנשים. כדאמר שמואל (ע"ז ז':) בגולה, אינו אסור, אלא יום אידם בלבד. וכן הנהו עובדא דבפרק בתרא /מסכת עבודה זרה/ (ס"ה): רב יהודה שדר קורבנא לדבי אדרבן וכו'. רב שדר קורב*נא לבר ששך וכו', ולא גמרי' מינה, לשאר התקנות; דכולהו לאו בחדא מתחא /צ"ל מחתא/ מחתינהו. והיכא דאתמר, אתמר. היכא דלא אתמר, לא אתמר. וראיה: מסתם יינן, שנאסר משום בנותיהן. ומומר לע"א, דהוי מומר לכל התורה כלה, סתם יינו אסור: שהרי הוא בכלל גזרה זו. כדאמרינן בפ"ק דחולין (ד':), גבי: הכי השתא: שתיה? סתם יינן, הוא! ועדיין לא נאסר; יין של עוב' כוכבים! משמע: שאחר שנאסר יינן של עוב' כוכבים, יין מומר לע"ז אסור; אף ע"פ שאין בו: משום בנותיהן. וקדושיו ג"כ קדושין: דישראל הוא, אעפ"י שחטא! וטעמא דמלתא: דכיון שקצת יינו, אסור: שזהו שנתנסך ודאי לע"ז, גם סתם יינו אסור; כיון שהוא כמומר לכל התורה כלה. והשוו בו חכמים מדותיהם. סוף דבר, איני יודע בשום צד: על מה נסמך המתיר גבינת הפרות. אלא אולי שראה אותה חשובה וטובה, ואמר: כמה יפה גבינה זו! מה ראו חכמים: לאסרה. והתירה, להמשכו אחר תאותו6.

בענין טומאת הכהנים.

דבר ברור הוא: שאם טומאה תחת האכסדרה, או תחת הזיז; והם אוכלים בפתח טפח, שהבית טמא; אלא א"כ, פתח הבית נעול. והיינו דבפרק י"ד דאהלות /משנה ד'/, במתניתין: דזיז שהוא סובב את כל הבית; נקט: ואוכל בפתח שלש אצבעות. כלומר: שהזיז סובב כל כתלי הבית מבחוץ; וכנגד הבית אוכל שלש אצבעות. ועל שאר הפתח, אין זיז. ומיירי בזיז שהוא גבוה מן הפתח, יותר מג' נדבכין: שהם שנים עשר טפחים. וזיז כזה, אינו מביא את הטומאה אלא בפותח טפח. אבל, אם אינו גבוה מן הפתח כשעור הזה, מביא את הטומאה בכל שהוא, לפי שמצטרף לפתח. וכדתנן /מסכת אהלות/ בריש פרק י"ד, וכן פירשה הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות. וכיון דגבוה שעור זה: דשעורו בפותח טפח; נקט הכא בהך מתני': ואוכל בפתח שלש אצבעות. ומשו"ה אינו מביא את הטומאה לבית, כדברי רבי יהושע; והלכה כדבריו. ואפילו בשפתח הבית פתוח: דאין דרך טומאה ליכנס לבית, בפחות מטפח. ואפילו תהיה הזיז, או האכסדרה רחבה הרבה; כיון שאינו אוכל בפתח, רק שלש אצבעות: אינו מביא הטומאה לבית; דטפח על טפח מרובע בעינן, לא בתשבורת. כדתנן התם /מסכת אהלות/ בפרק ג': טפח על טפח, על רום טפח מרובע: מביא את הטומאה, וחוצץ בפני הטומאה. אבל טומאה בבית: כל מה שתחת הזיז, טמא: שדרך טומאה לצאת מן הבית לחצר, אפילו בזיז כזה. וכן: בחצר שהיא מוקפת אכסדרה; בענין זה הוא, שאינו אוכל בפתח, כי אם שלש אצבעות. אבל אם אוכל בפתח טפח, לדברי הכל מביא את הטומאה לבית. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פרק י"ז מהל' טומאת מת), וז"ל: זיז שהוא סובב את כל הבית, ואוכל בפתח טפח: מביא את הטומאה. היה אוכל בפתח פחות מטפח, וטומאה בבית: כלים שתחתיו, טמאין; טומאה תחתיו, [אינו] מביא את הטומאה לבית. וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה. ע"כ. ומבואר בכמה משניות במסכת אהלות: שהטומאה באה מן האכסדרה לבית, דרך פתח הבית. דתנן התם /מסכת אהלות/ (פ"ו): קוברי המת שהיו עוברין באכסדרה, הגיף אחד מהם את הדלת, וסמכו במפתח: אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו, טהור; ואם לאו, טמא. דכיון שאין הדלת יכול לעמוד בפני עצמו, בזולת סמיכת המפתח, הרי אין כאן חציצה, אלא מפני המפתח. ואין המפתח חוצץ בפני טומאה, לפי שמקבל טומאה. וא"כ, הרי הוא כאלו הבית פתוח; וטומאת המת שתחת האכסדרה, נכנסת לבית דרך הפתח; דמיירי באכסדרה שמקפת הפתח. וכן נמי בפ"י =בפרק עשירי= גבי קדרה, תנן התם /מסכת אהלות/: היתה נתונה בצד האסקופה וכו'. היתה גבוה מן הארץ טפח: טומאה תחתיה, או בבית: תחתיה והבית, טמא. הנה כאן מבואר: שהטומאה באה מן החצר, או מרשות הרבים לבית, דרך הפתח: בפותח טפח. ותנן נמי /מסכת אהלות/ פ' י"א: היה משקיף בעד החלון, והאהיל על קוברי המת: ב"ש אומרים: אינו מביא את הטומאה; וב"ה אומרים: מביא את הטומאה. דסבירא להו, לב"ה: דאע"פ שגופו דבוק לחלון; צד עליון שבו, מביא את הטומאה לבית: דהא איכא חלל גופו, דהוי טפח. וב"ש לא חשבי: חלל גופו. וסיפא דמתני': מודים שאם היה לבוש בכליו, או שהיו שנים זה על גב זה, שהן מביאין את הטומא'. הנה גם כאן מבואר: שהטומאה באה מרשות הרבים לבית, דרך חלון: על ידי חלל טפח. כ"ש מן האכסדרה לבית. ומעתה, אף על פי שדברי הרב אלפסי ז"ל, סתומים; על כרחנו יש לנו לבאר אותם, שהם: בשאין הזיז, או האכסדרה, אוכלין בפתח טפח; כי אם שלש אצבעות. דומיא דההיא מתני', שמביא ראיה לדבריו, שמפורש כן. ואם תאמר: שדבריו ז"ל, הם אפי': בשהזיז או האכסדרה מקיפין כל הפתח. על כרחנו נצטרך לומר, דמיירי: בשדלת הבית נעול; וקאי אמאי דכתב הרב /הרי"ף/ ז"ל בסמוך: ואי סכר לכוותא בעצים ואבנים וכו'. ומשום טומאת פתחים נגע בה; וטומאה בבית, כלים שתחת הזיז או האכסדרה, טמאין משום טומאת פתחים. וטומאה תחת הזיז או האכסדרה, כלים שבבית טהורין: כיון שהפתח נעול, ואין כאן משום טומאת פתחים. ואפילו היה פתח החצר, הפתוח לרשות הרבים, נעול: שכנגדו בבית, היה מטמא כל פתחיו הסתומים; הכא הבית טהור, שאין דרך טומאה ליכנס לבית; ואין כאן משום טומאת פתחים, כיון שאין דרך להוציא המת דרך הבית. אבל בפתח פתוח, ודאי הבית טמא; דומיא: דחלונות שאין בהם משום טומאת פתחים במגופות, לפי שאין דרך להוציא המת דרך חלון. ואם היו פתוחות, טמאות. כדתניא בתוספתא דאהלות: המת בבית, ולו פתחים הרבה: כלן טמאין. נפתח אחד מהן, אף על פי שלא חשב עליו: טהר את כלן. היו לו חלונות הרבה, וכלן מגופות: כלן טהורות. נפתחו: כלן טמאות, ולא הצילו על הפתחים. ע"כ. אף על פי שהרב אלפסי ז"ל, כתב בלשונו סתם: שדרך טומאה לצאת, ואין דרך טומאה ליכנס. ואנחנו מפרשים דבריו: בשפתח הבית מוגף; אין בזה תימה! שהרי לשון זה מוזכר במשנה, באהלות. ועל כרחנו יש לנו לפרשו: בפתח מוגף. דתנן התם /מסכת אהלות/ (פ"ד): מגדל שהוא עומד באויר וכו'. עומד בתוך הבית, טומאה בתוכו: הבית טמא. טומאה בבית: מה שבתוכו טהור; שדרך טומאה לצאת, ואין דרך טומאה ליכנס. ובודאי, כי אמרי': טומאה בבית: מה שבתוכו טהור; מיירי: בשדלת המגדל מוגף. ואז טהור מה שבתוכו; שהמגדל מציל וחוצץ, לפי שאינו מקבל טומאה. דכלי הבא במדה, הוא. וכשטומאה בתוכו, הבית טמא: אף על פי שדלת המגדל מוגף: לפי שהטומאה, דרכה לצאת. וכיון שהיא תוך אהל הבית: כל מה שבבית טמא. אבל אם היה דלת המגדל פתוח, אפילו בטומאה בבית, היה טמא מה שבתוך המגדל: שהרי הטומאה נכנסת במגדל דרך פתחו, שהוא בתוך אהל הבית. וכן פירשה לזו, רבינו שמשון ז"ל, בפירוש המשניות, וז"ל: טומאה בבית: מה שבתוכו טהור: כגון דדלתות המגדל מגופות; דאי בפתוחות, לא גרע מחלון שבין שני בתים. טומאה בתוכו, הבית טמא, אעפ"י שמגופות; כדמפרשינן טעמא: שדרך טומאה לצאת מן המגדל לבית. אבל אין דרכה ליכנס מן הבית, למגדל. עכ"ל. וכן אפשר לפרש, דברי הרב אלפסי ז"ל בענין זה; דר"ל: בשדלת הבית נעול. אלא שיקשה לזה: שהראיה שהביא ממתני' דאהלות: דזיז שהוא סובב וכו'; אינה ענין לדבריו כלל. דהתם: בפתח פתוח איירי. דאי בנעול, למאי נקט: ואוכל בפתח שלש אצבעות? ואם הביאה ללמוד ממנה: שדרך טומאה לצאת, ואין דרך טומאה ליכנס; היה לו לרב ז"ל /הרי"ף/, להביא כמה משניות שבמסכת אהלות, ששנינו בהן כן בהדיא. וצריך לדחוק ולומר: שהביא את זו, מפני שהענין דומה קצת: בהיות החצר מוקפת זיזין, או אכסדרה. אבל הנכון בעיני, לומר: שדברי הרב אלפסי ז"ל: בפתח פתוח, וכשאין הזיז או האכסדרה אוכלין בפתח, כי אם שלש אצבעו'; דומי' דמתני'7.

מה שכתבת, בענין: כל נדרי.

ותקנת הלשון: להבא; יפה תקנת. והלכת בזה, בעקבות הגאונים ז"ל, שאסרו לאמרו: בלשון לשעבר; אלא לשון: תנאי להבא; כמו שכתוב בתשובותיהם, ובהלכות הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל, ורבינו תם ז"ל כתב: שהוא טעות לאמרו: לשעבר. ותיקן הלשון, שיהא משמעותו: להבא. ואעפ"י שממה שמזכיר בנוסח: לשון סליחה; ואם הוא: תנאי להבא; מה צריך כפרה? אפשר שהוא לומר: שאם ידור נדרים בזו השנה, וישכח הבטול; ופעמים שאינו נזהר בנדרו, ועובר עליו, קודם שיזכור הבטול. ואף על פי שכבר בטלו, צריך הוא כפרה! כדאמרי' בפרק עשרה יוחסין (פ"א:): זה שהיה סבור לאכול בשר חזיר, ועלה בידו בשר טלה; צריך מחילה. וכן תרגמה הרא"ש ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב במשפט החרם /נדפס בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפ"ח/, וז"ל: ואף אותן שנהגו לומר: כל נדרי; אמרו: שאין התרתם, אלא לכגון שגגות צבור, ונדרי טעות: כגון אותן ד' נדרים, שהתירו חכמים; שהן צריכין לפתוח להן פתח, ממקום אחר. אבל לשאר חרמים ונדרים ושבועות, לא עלה על הדעת. וכן תמצא כתוב לרב סעדיה גאון ז"ל. והגאונים אסרו עליהם, מפני שהתרם סתם. ומשמעות הדבר: לנדרי' הקיימים. לפיכך, חששו שמא יבא הדבר לידי טעות: להתיר בהתר זה, שאר נדרים וחרמים. ואין הדבר מועיל להם בענין זה כלל: מפני ד' טעמים הברורים, שפי' רבינו יעקב /רבינו תם/ ז"ל. עכ"ל הרמב"ן ז"ל. והד' דברים, שהזכיר רבינו תם ז"ל, הם אותם שהזכרת, והרא"ש ז"ל דוחק, וממשכן נפשיה: לקיים לשון: לשעבר. ואומר: שאינו התר נדרים לגמרי, שיוכל לעבור עליהם עתה; רק שאם עבר עליהם כבר, מתירין אותן כדי להנצל מן העונש. ובענין זה, אין צריך לפרוט את הנדר; כיון שאינו מתירן מכאן ולהבא. גם אנן סהדי: שכיון שעבר עליהן, מתחרט הוא חרטה דמעקרא. והקהל מתירין זה לזה, ואין כאן משום: הוא אינו מוחל, אבל אחרין מוחלין לו. וההיא: דאין נשאלין לנדרים בשבת, אלא לצורך השבת (שבת קנ"ז); אולי יאמר הרא"ש ז"ל ג"כ: שכיון שאין זה רק למה שעבר כדי שיתכפר לו, והיום הוא יום סליחה וכפרה; לצורך היום חשיב ליה. או יאמר: שהם אומרים אותו, קודם ברכת זמן; ועדיין לא קבלו י"ט עליהם. וזהו המוזכר בנוסח: מיום הכפורים הבא עלינו; דמשמע: שלא חל עדיין. וכל אלה דוחקים, ללא צורך. ועוד, דודאי, כיון שאומרי' אותו בלשון: מדבר לעצמו; אין זה: אחרים מוחלין לו. ועוד אני אומר: שמלשון הנוסח נראה: שראוי שנתקן תנאי להבא, לא התר לשעבר. שהרי אומר שם, בהתחלת לשון ההתר: יהון שביתין, ושביקין; ולשון: שביתין; הוא לשון בטול. כדמתרגמינן: תשביתו שאור: תבטלון. והוא לשון: הפרת הבעל; כדמתרגמינן: והפר: ויבטל. ותניא בפרק נערה המאורסה (ע"ז:): לא יאמר אדם לאשתו בשבת: מופר ליכי; כדרך שאומר בחול. וכיון שלשון: שביתין; הוא לשון: הפרה, ובטול; אין זה מועיל בהתר נדרים; מדרבי יוחנן דאמר (שם /מסכת נדרים ע"ז:/): חכם שאמר בלשון בעל, לא אמר כלום. והיה ראוי שיוזכר בלשון ההוא: יהון מותרין; או: יהון שרוין; שהוא לשון התר נדרים, בדברי רז"ל. ואף על פי שאומר בו גם כן: אין כאן נדר; אין כאן שבועה; שהוא לשון חכם, כדאיתא בירושלמי (שם /מסכת נדרים/ פ"י ה"ח); מ"מ לא היה להם להזכיר כלל: לשון בטול. וכל שכן, לפתוח בו תחלה. אבל אם הוא תנאי להבא, ניחא: דהכי הוא, לישנא דמתני' /מסכת נדרים/ (כ"ג): כל נדר שאני עתיד לידור, הרי הוא בטל. והרי"ט ז"ל, אחרי כתבו בחדושיו דברי ר"ת ז"ל בארוכה, כתב וז"ל: אבל אפשר לומר: שאין כונתם, אלא לומר דרך בקשה: דיהא רעוא דיהון שביקין, בשמים; ממאי דעברו עליהון, בשגגה. כדכתיב: ונסלח לכל עדת ישראל וכו'. ואעפ"כ, טוב היה הדבר, שלא לאמרו: מפני שנותנ' /כנראה צ"ל: נוהגים/ קלות ראש בנדרים, בפני עמי הארץ, ובפני כל מי שאינו תלמיד חכם. עכ"ל. נראה מדבריו: שאף האומרים אותו בלשון עבר: אין כונתם להתר, אף במה שעברו; אלא בקשת מחילה לבד. אבל אם זאת היא הכונה, קשה: איחרטנא בהון. אלא א"כ יאמר: שהוא החרטה, שהיא מדרכי התשובה: להתחרט על שעבר, ועל שנשבע כלל; ואינה החרטה, הנזכרת בהתר נדרים. ומ"מ, אף אם יהיה הלשון: להבא; ויהיה תנאי; טוב שלא לאמרו כלל, כדי שלא יקלו ראשם בנדרים. דהא תנא: מסתם לה סתומי; כדאיתא התם. ובכל קטלוניא, אין אומרין אותו. ומדעתי: אחרי אשר קבלו ממך, אנשי מקומך: לתקן הלשון, שהיה מורגל אצלם, מעתה תוכל לבטלו לגמרי, אעפ"י שבתחלה אולי לא היו שומעין. דומיא דההיא, דשור של פטם, דבפ"ק דעבודה זרה (ט"ז) דחסר ד' רבוון, שלא יקריבו אותו היום וכו'. ואי יישר חילך, ותבטליני' לגמרי, יודוך כל חכמי הארץ8!

מה שכתבת, בבאור לשון התוספות שבפ' המדיר (ע"ו: בד"ה כל וכו'); הכל בטל, ואין לו שחר! כי לא הבנת הלשון כלל, כבודך במקומו מונח, ואין בזה תימה. דאטו מאן דלא ידע פירושא דההוא דיבורא, לאו גברא רבה הוא? אבל מה שראוי להתפלא: איך אחרי הודיע אותך, הרב רבי חסדאי נ"ר, ביאור הלשון ההוא: איך לא הודית על האמת, שהוא מתכונות החכם העצמיות? ואדרבה! נתעצמת ונתחזקת על אפם. ושנית השמות: מבעל הפרה: לבעל החמור; כרצונך. ובלבלת הכל. ודמית ההיא דפרק השואל (ק') לספק וודאי; וקראת: בעל הפרה השני: ודאי; מפני שהאחר מודה לו: שהיא שלו; והולד, ירך אמו הוא. ובעל החמור ספק: שאין זה מודה לו בה, כלום. וזה אינו כלום! שאין לומר: ספק וודאי; בענין זה כלל. אלא בכגון ההיא, דספק ויבם (יבמות ל"ח): שהיבם, כיון שהוא ודאי בן הסבא: הוא מוחזק בכל הנכסים, לפי שהוא יורש ודאי. והספק בא להוציא ממנו חצי הנכסים, על הספק. אבל בכגון זה, שאין מחלקותם רק על הולד; ואין ודאות לאחד, על חברו; אין זה: ספק וודאי. ומשנת: שנים אוחזין בטלית; תוכיח, כמו שכתבו שם המפרשים ז"ל9 ועוד, שאם כדברך, מה לנו לומר: נחזי ברשותא דמאן, קיימא; כיון שיש כאן ספק וודאי? אבל הדבר ברור למבין ענין: ספק וודאי; על אמתתו; שאין כאן: ספק וודאי. ואין כאן, אלא: ספק בולד, שהם דנין עליו. שהרי בעל הפרה הראשון, ודאי בפרה, עד שעת המשיכה; ובעל החמור, ודאי בה משעת משיכה, ואילך. ושניהם ספק בולד: אם נולד קודם משיכה, או אחר משיכה. ועוד נטית ק"ו תהו, ואמרת: אם מי שנולד הספק ברשותו, מפסיד כל החמור, כשמת; כ"ש שאין לו לקבל הולד, כשילדה; וירויח יותר מחלקו. ואמרת: שזהו קל וחומר, שאין עליו תשובה. והאמת: שאם אין ק"ו, אין תשובה. וכאן אין ק"ו; ולא דבר, דבור על אפניו; חוץ מכבודך. וזה העני, בעל החמור, למה ילקה בחסר וביתר: שנעמיד הפרה ברשותו; ואם מתה, מתה לו; אלא א"כ, יביא ראיה, ולא תהיה ברשותו, לענין: שאם תלד, שיהי' הולד שלו. אם אין כאן ראיה, אין זו סברא כלל; אלא א"כ, נתן טעם לזה, ממקום אחר. ואכתוב לך; אות באות, תיבה בתיבה; מ"ש =מה שכתבתי= בבאור הלשון ההוא, לרב רבי חסדאי נ"ר. זה לי חמש שני', בהיותי ברצלונה, שלחו אלי שם; למען תראה: כי קודם מעשה, אמרתיה. וז"ל10: ומה ששאלתני: לבאר לשון תוספות, שבפ' המדיר. יען אשתעשע בו, כל דבריך האדון נ"ר, הם שעשוע אנשי עצתי. וכך, נ"ל באור לשונם: כל שנולד הספק ברשותו; כלומר: בעל הפרה, שנולד הספק ברשותו. שהרי מכיון שנמשכה הפרה, הרי החמור ברשות בעל הפרה. וא"כ, אם הוא טוען: שקודם לכן, מת; כדי לבטל הקנין, עליו להביא ראיה. ולא מפני חזקת הממון שיש לבעל החמור, שהפרה ברשותו, שכבר משכה, ובעל הפרה בא להוציאה. אלא, אפילו היה בעל הפרה מוחזק: כגון שתפסה אחר כן, או ששבה מעצמה אל ביתו; עליו להביא ראיה. שהכל תלוי בנולד הספק ברשותו, ואפילו הוא מוחזק בממון: והיינו דכייל ואמר: כל שנולד וכו'. והביאו ראיה לזה, מדמקשי בסמוך, מההיא: דמחט שנמצאת; ואמרינן: אי דלא יהיב טבחא דמי, מייתי בעל בהמה ומפיק. ואמאי: והא ספק ברשות טבח אתיליד? אלמא: שעל מי שנולד הספק ברשותו, עליו להביא ראיה; ואפילו הוא מוחזק בממון. דאי לאו, לא קשיא מידי, מההיא דהתם: הטבח מוחזק במעות. דבדלא יהיב דמי היא, ומשום הכי: אעפ"י שהספק נולד ברשותו, אינו צריך להביא ראיה. אלא בעל בהמה מייתי ראי', ומפיק. והקשו התוספות, מדאמרינן בפרק השואל גבי: המחליף פרה בחמור, וילדה; ולחזי ברשותא דמאן קיימא? ולהוי אידך: המוציא מחבירו, ועליו הראיה? משמע: דאי משך בעל הפרה את החמור, והכל בידו; על בעל החמור, להביא ראיה; כי הוא מוציא. ואמאי: הרי משעה שמשך בעל הפרה את החמור, עמדה הפרה ברשות בעל החמור; אפילו היא בבית האחר? וכיון שנולד הספק ברשותו, לטובתו; יש לנו לומר: שברשותו נולד, ועל האחר להביא ראיה. כמו, שאם היה לרעתו, היינו אומרים: שברשותו נולד, ועליו להביא ראיה, שהוא בהפך? ותירצו התוספות ז"ל: שצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותא, או בין ספק שנולד לרעותא. ולא פירש יותר. ונראה לי הטעם: שכשנולד ברשותו, הספק לרעותא; כמו בהא דהכא דשמואל; יש לנו לומר: שעל בעל הפרה, שנולד הספק ברשותו, להביא ראיה. לפי שמפני ספק זה, הוא בא לבטל קנין, שהיינו מוחזקין בקיומו. וכיון שנולד ברשותו הספק, עליו להביא ראיה. אבל בההיא דהתם: אין הקנין מתבטל מפני הספק; שאין אנו דנין, אלא על הוולד. ומפני זה, אין הולכין: אחר מי שנולד הספק ברשותו; אלא אחר: המוציא מחבירו. זהו, מה שנראה בבאור לשון התוספות, ובכונתם, ע"כ לשון כתבי, והוא דבר ברור. ולשון הרא"ש ז"ל מדוקדק; ולא כאשר חשדתו. כי מעיד אני עלי שמים וארץ, שהלשון ההוא בעצמו: אות באות הוא, וכן הוא בתוספות שאנ"ץ, שהיו אז בידי. ונראה: שבהיות הלשון ההוא צריך באור, העתיקו הרב רבינו האשר"י ז"ל, מלה במלה. זהו מה שנראה לי, במה שנחלקתם בו. ואשלחה להגיד לך. המברך את עמו בשלום, ישפות לכם שלום, ויטע ביניכם: אהבה ושלום. ואל עמו, ואל חסידיו; ידבר שלום. כנפשך הטהורה, ונפש נושא אליך, משאות שלום. ואת אוהבי תורתך, יפקוד לשלום. כי אדבר, אני לשלום. יצחק בר רבי ששת זלה"ה. שעל הכתב גבר בכולא, גבר חסיד. קופת הרוכלין, ובור סיד: שאינו מאבד טפה. החכם השלם, ה"ר חיים נ"ר בן גליפפה.

מן השורה
הודעות: 300
הצטרף: א' דצמבר 22, 2013 8:59 pm

Re: פסיק רישא כשחוזר על אותה פעולה כמה פעמים

הודעהעל ידי מן השורה » ב' דצמבר 22, 2014 12:01 am

עברתי מלמעלה, אני רואה שטעיתי, הוא לא מדבר על זה ממש. [אלא רק על טענה אחרת, שכל שערה אי"ז פס"ר שתתלש, וע"ז ענה שלא משנה רק העיקר שודאי שייתלש שתי שערות. אבל אי"ז ראיה לנדו"ד כמובן]

ארי במסתרים
הודעות: 611
הצטרף: ג' נובמבר 29, 2011 10:25 am

Re: פסיק רישא כשחוזר על אותה פעולה כמה פעמים

הודעהעל ידי ארי במסתרים » ג' דצמבר 23, 2014 5:29 am

ברזילי כתב:במנחת-שלמה ביצה כב העיר ע"ז מדברי המאירי שכתב גבי כיבוד הבית ששטח קטן מותר, אך שטח גדול אסור משום שהוא פס"ר
ולאידך גיסא, ראה שש"כ פכ"ו הערה סז (במהדורה החדשה), ויש לחלק בין פעולות המצטרפות לעשיה אחת, לסתם חזרה על פעולה פעמים רבות, וכן בין ספק לשעבר לספק להבא וכו' וכו'

יישר כח על ההפניות
מן השורה כתב:עברתי מלמעלה, אני רואה שטעיתי, הוא לא מדבר על זה ממש. [אלא רק על טענה אחרת, שכל שערה אי"ז פס"ר שתתלש, וע"ז ענה שלא משנה רק העיקר שודאי שייתלש שתי שערות. אבל אי"ז ראיה לנדו"ד כמובן]

מדוע חזרת ממשנתך הראשונה? הלא לכאורה יש ראיה ברורה מהריב"ש שאף בנד"ד חשיב פסיק רישא. משום שאין הסירוק [וכיבוד הבית] נעשה בפעולה אחת אלא בכמה פעולות, ובכל פעולה ופעולה אין וודאות תיתלש שערה, ועכ"ז חשיב פסיק רישא. אמנם עיין במנחת שלמה שציין אליו הרב ברזילי, שדחה ראיה זו מצד אחר.
ולגופם של דברים, עיין בהגהות רע"א (סי' תרסט) שהביא מחלוקת בין הרב פר"ח שאסר ללכת בשמח"ת עם אבוקת שעוה לפני הס"ת, לבין שו"ת בתי כהונה (ח"א סי' יח-יט) שהתיר.
ובבתי כהונה שם (סוף סימן יח) כתב שאף אם נוטפות טיפות שעוה מהאבוקה, מכל מקום אין כל נענוע ונענוע גורם שתיפול טיפת שעוה, אלא שברוב הנענועים לא ימלט שתיפול שעוה, ובכה"ג לא חשיב פסיק רישא. והוכיח כן ממה דאמרינן בזבחים צ"א ב' יין מזלפו ע"ג האישים משום דהוי דבר שאין מתכוין, ופרש"י שם והתוספות יומא ל"ד א' דאפשר דאזליף לה בטפין דקות מאד הילכך אפילו אם יזלף טפין גסות הוי דבר שאין מתכוין. וע"ז כתב הבתי כהונה שאנן סהדי שאי אפשר שלא יזלף בפעם אחד טפין גסות אלא עכ"ח כיון שבכל זילוף יש להסתפק דילמא עכשיו לא יהיה רק דקות לכן מותר. ועוד הוכיח ממה דקיי"ל (עירובין ק ע"ב, שו"ע סימן של"ו ס"ג) דמותר להלך על עשבים דאף אם יתלוש מהם הוי דבר שאין מתכוין. והלא אי אפשר שלא יתלוש עשב אחד באיזה פסיעה, אלא עכ"ח דדנים על כל פסיעה לעצמה ולא על ההילוך בכללות.

ועיין בקובץ דמשק אליעזר מה שכתב בזה הרב יואל כץ (עמ' 735 מדפי האוצר).

עושה חדשות
הודעות: 8880
הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am

Re: פסיק רישא כשחוזר על אותה פעולה כמה פעמים

הודעהעל ידי עושה חדשות » ד' מאי 13, 2020 5:57 pm

מהי דרגת הוודאות הנצרכת ע"מ להגדיר פסיק רישא?
וכגון בציור הנידון כאן, דבר שהוא בגדר 50%, וחוזר על אותה פעולה כמה פעמים.
אז פעם ראשונה זה 50%, שניה 75, שלישית 87.5, רביעית 93.75, חמישית 96.875, וכו'
בכמה פעולות נחשב כבר פסיק רישא?

דורש טוב לעמו
הודעות: 141
הצטרף: ד' יוני 12, 2019 4:44 pm

Re: פסיק רישא כשחוזר על אותה פעולה כמה פעמים

הודעהעל ידי דורש טוב לעמו » ד' מאי 13, 2020 6:02 pm

עושה חדשות כתב:מהי דרגת הוודאות הנצרכת ע"מ להגדיר פסיק רישא?
וכגון בציור הנידון כאן, דבר שהוא בגדר 50%, וחוזר על אותה פעולה כמה פעמים.
אז פעם ראשונה זה 50%, שניה 75, שלישית 87.5, רביעית 93.75, חמישית 96.875, וכו'
בכמה פעולות נחשב כבר פסיק רישא?


אם כבר כבודו נכנס לעניין של חישוב באחוזים, לפי"ז צריך לתת גם שיעור באחוזים של פס"ר, וגם שיעור לסוגיית 'קרוב לפס"ר'.


פלוריש
הודעות: 1144
הצטרף: ה' ינואר 15, 2015 6:17 pm
שם מלא: אריאל דוד

Re: פסיק רישא כשחוזר על אותה פעולה כמה פעמים

הודעהעל ידי פלוריש » ו' מאי 15, 2020 1:52 am

הדוגמא הקלאסית של 'פסיק רישיה' היא חתיכת ראש העוף שכוונת החותך אינה להרוג אותו.
בדוגמא זו ישנם %100 שהפעולה האסורה תעשה. אולם מה יהיה במקרים בהם לא בטוח ב %100
שהפעולה האסורה תעשה, האם נגדיר מעשה זה כפסיק רישיה או כדבר שאינו מתכוון?
באמת לפי הדוגמא שנקטה הגמ' משמע שצריך את מלוא האחוזים שמלאכת האיסור תתקיים
בשביל לאסור גם את המעשה המותר, אבל אם אין %100 שהמלאכה האסורה תתקיים, אזי אין לנו
לאסור את הפעולה המותרת. וכ"כ הריטב"א (כתובות ה:) וז"ל: "דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפילו
בצד רחוק לא חשיב פסיק רישיה, ולשון פסיק רישיה מוכרח כך". וכ"נ מדברי הרשב"א שם,
והתוספות בפסחים (קא: ד"ה והלכה). וכן מורה לשון הרמב"ם (פ"א ה"ו) שכתב: "עשה מעשה ונעשית
בגללו מלאכה שודאי תעשה..."

אלא שמהגמ' בשבת קכ: לגבי פתיחת דלת שמאחורי הנר ויש חשש שבפתיחת הדלת יכבה הנר אם
מותר לפותחה בשבת, אומרת הגמ' שרב לייט על מי שפתח דלת זו בשבת אע"פ שאין ודאות
מוחלטת לגבי כיבוי הנר. וגם השו"ע (רעז, א) פסק לאסור בזה. ובשו"ת יביע אומר (ח"ד סימן לז אות ו)
כתב דשאני נר שאחורי הדלת שיכול לפתוח ולנעול בנחת, ולכן מי שאינו עושה כך ואינו מתחשב
בקדושת השבת רב לייט עליה, דרך קללה בעלמא, ולכן אין ללמוד מכאן לעניין פ"ר. ובמנוחת אהבה
דחה דבריו. אולם כתב שאין ללמוד מדין הנר לעניין איסור פ"ר אלא במקום המצוי מאוד שהוא
מעשים בכל יום, ולכן למעשה הסכים המנוחת אהבה עם דברי הגרע"י שרק במקום שודאי
שתעשה המלאכה יש לאסור.

הריב"ש (סימן שצ"ד) דוחה לחלוטין את הדיעה שפסיק רישיה הוא רק בוודאות גמורה שייעשה
איסור. אם-כי אינו מגדיר באופן מדויק מהו הגבול בין דבר שאינו מתכוון לפסיק רישיה.
וכדבריו נראה ביראים, שגרירת ספסלים כבדים אסורה משום 'קרוב לפסיק רישיה'.

לעומתו, המאירי בשאלת 'כוס של עקרין' (בדף קי.) מסביר שאין זה פסיק רישיה, שכן קצת בני-אדם
שותים ואינם מתעקרים - משמע שמבין שפסיק רישיה הוא בוודאות גמורה או קרוב לה.

המ"ב (שלז סק"ב) כתב בהגדרת פסיק רישיה "פרוש, שבודאי תעשה מלאכה האחרת", אולם בבאור
הלכה (רעז ד"ה שמא) כתב שאף באופן שאינו אלא קרוב לודאי שתעשה המלאכה נחשב הדבר
כפסיק רישיה ואסור. וכ"כ במ"ב (שיד ס"ק נב. שכח ס"ק קנא).

[מכאן: http://www.smicha.co.il/gallery/sikumim ... es-130.pdf]


חזור אל “בית המדרש”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 17 אורחים