הוה אמינא כתב:אישי כתב:לא התכוונתי שאין מקום לחוק ע"פ ההלכה, אלא שבנושא ספציפי זה מנהג בתי הדינים הוא כהשו"ע שמקבל רק כפועל בטל ולא כנאמר בחוק. ואין זה סותר למבואר בשו"ע שהולכים אחר המנהג, כי כאן המנהג הוא שלא כחוק. וכל זה ביחס לסתם שכיר, אבל ביחס למלמד אה"נ שהמנהג הוא לשלם שכר מלא כנאמר בחוק. אך זה רק משום שגם מצד ההלכה יש לזה מקום באומדנא, ולא נהגו לבדוק את הנסיבות בכל מקרה לגופו, [על אף שהגריש"א ז"ל כן התחשב בנסיבות וכמובא בספר שהעליתי]. אבל במקרה שלנו שהשכיר עצמו יודע שאין מקום מצד ההלכה לשלם לו, כי איננו מוכן לעבוד עוד, הרי ע"ז לא שמענו מנהג, כי אי"ז דבר השכיח טובא, [וגם החוק אינו מתייחס ישירות למצב זה], והדרינן לעיקר הדין שלא מגיע לו תשלום על כך.
א. מעניין וחדש לי מה שאתה כותב שהמנהג לגבי הפסקת עבודה למורה באמצע השנה הוא שלא כחוק. (אין לי כלי לבדוק זאת. אשמח אם תכתוב מקור).
ב. ביחס למלמד שמשלמים מלא ולא כפועל בטל, חס ושלום לחשוב שזה מצד המנהג שלא כהלכה, אלא מצד דין אוכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי, שהדין הוא שאין בהם דינא דכפועל בטל. (זכור לי שזה בנו"כ בסימן של"ג, ולא מצאתי את זה כרגע).
דברי לא הובנו כהלכה.
לא כתבתי שהמנהג לגבי מורה הוא שלא כחוק, אלא שהמנהג לגבי פיטורי פועל בשאר עבודות, שהוא מקבל רק כפועל בטל, הוא שלא כחוק. ומצו"ב נוסח החוק כפי שהוא מופיע בנספחים שבספר משפט הפועלים. [ועי"ש בהערה 7 שלפי החוק אפילו אם הפועל מצא לו עבודה אחרת ולא הפסיד כלום מהפיטורין חייב המעביד לשלם לו משכורת מלאה, ובזה ודאי לא נהגו כן אלא דוקא אם לא מצא עבודה אחרת הוא מקבל כפועל בטל].
לגבי מלמד ומורה, ברור שהמנהג מבוסס על ההלכה כפי שכתבת ולא על החוק, אלא שמצד ההלכה היה ראוי לבדוק בכל מקרה לגופו את הנסיבות, כפי שעשה הגריש"א ז"ל בציטוט הקודם שהעליתי מהספר הנ"ל, ואילו המנהג כיום בבתי דינים הוא שתמיד מחייבים משכורת מלאה. כך הבנתי מדברי הספר שם.
