פורום אוצר החכמה

בעקבות האשכול הזה התבוננתי לחשוב האם ישנם מצוות מעבר לתרי"ג מצוות ומעבר למצוות דרבנן.
ואתחיל בדברי החפץ חיים וז"ל

ומפני גודל הרעות שנמצאו במדה המגונה הזאת, הזהירה התורה אותנו בפרטות על לאו זה (ויקרא יט,טז) ד"לא תלך רכיל" וגו' וכמו שנבאר לקמן. ולא כמו כעס ואכזריות וליצנות ושאר מדות הנשחתות, אף שגם המה משחיתים את תואר הנפש וצורתה, וגם עליהם רמזה התורה בכמה מקומות כמבואר בדברי חז"ל עם כל זה אין עליהם לאו בפירוש במנין תרי"ג.

מאידך מצאתי בספרים הקדושים ועוד ושם נאמר שיש מצוות שלא נכללו בתרי"ג מצוות וגם לא במצוות דרבנן, ואף על פי כן עלינו להיזהר בהן, ולדעת כמה מהן חומרתן יותר מתרי"ג מצוות וגם מהמצוות הדרבנן ודברי סופרים.

לומד_בישיבה כתב:בעקבות האשכול הזה התבוננתי לחשוב האם ישנם מצוות מעבר לתרי"ג מצוות ומעבר למצוות דרבנן.
ואתחיל בדברי החפץ חיים וז"ל

ומפני גודל הרעות שנמצאו במדה המגונה הזאת, הזהירה התורה אותנו בפרטות על לאו זה (ויקרא יט,טז) ד"לא תלך רכיל" וגו' וכמו שנבאר לקמן. ולא כמו כעס ואכזריות וליצנות ושאר מדות הנשחתות, אף שגם המה משחיתים את תואר הנפש וצורתה, וגם עליהם רמזה התורה בכמה מקומות כמבואר בדברי חז"ל עם כל זה אין עליהם לאו בפירוש במנין תרי"ג.

מאידך מצאתי בספרים הקדושים ועוד ושם נאמר שיש מצוות שלא נכללו בתרי"ג מצוות וגם לא במצוות דרבנן, ואף על פי כן עלינו להיזהר בהן, ולדעת כמה מהן חומרתן יותר מתרי"ג מצוות וגם מהמצוות הדרבנן ודברי סופרים.

כוונתך לשו"ע חמישי?

הרב עשוי בכוונה כתבתי השו"ע השביעי ועם התקדמות האשכול אסביר את עצמי.
החמישי והששי תפוס כבר. -:)

וז"ל רח"ו ז"ל בספרו שערי קדושה חלק א שער ב'

ובזה תבין ענין מה שאמרו רז"ל: כל הכועס עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצוות. וכן אמרו מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר, וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער וכו' וכאלה רבות והבן זה מאוד, כי להיותם עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצוות, התלויות בנפש השכלית. ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות, יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצוות.

בהמשך אעלה לכאן עוד ועוד מקורות ואקווה שהחברים ישתפו פעולה ואחכים יותר.

השו"ע השביעי כפי שאתה קורא לה, הנה בעצם כל ספרי המוסר וספרי המוסר אינם הלכה ואינם מחייבים, כך לפחות סבר החפץ חיים ואעתיק לשונו הזהב בהקדמה.

ואל יפלא בעיני הקורא. כיון שכל הספר הזה הוא מיוסד על עקרי ההלכה, למה אני מביא בכמה מקומות ראיות מספר "שערי תשובה" לרבינו יונה, שהוא מכלל ספרי מוסר. כי באמת נראה לעינים למתבונן היטב במאמריו הקדושים בכמה מקומות, ששמר ודקדק את דבריו שלא ייצא מגזר הדין. ובפרט בדיני לשון הרע שלו בכל ענין וענין שכתב יש על זה מקור מן הש"ס עכ"ל.

אציין עם זאת, שלא כולם הסכימו עם זה שהרבינו יונה בספרו שערי תשובה מיוסד על הדין ועוד חזון למועד.

אאאא_ב כתב:השו"ע השביעי כפי שאתה קורא לה, הנה בעצם כל ספרי המוסר וספרי המוסר אינם הלכה ואינם מחייבים, כך לפחות סבר החפץ חיים ואעתיק לשונו הזהב בהקדמה.

ואל יפלא בעיני הקורא. כיון שכל הספר הזה הוא מיוסד על עקרי ההלכה, למה אני מביא בכמה מקומות ראיות מספר "שערי תשובה" לרבינו יונה, שהוא מכלל ספרי מוסר. כי באמת נראה לעינים למתבונן היטב במאמריו הקדושים בכמה מקומות, ששמר ודקדק את דבריו שלא ייצא מגזר הדין. ובפרט בדיני לשון הרע שלו בכל ענין וענין שכתב יש על זה מקור מן הש"ס עכ"ל.

אציין עם זאת, שלא כולם הסכימו עם זה שהרבינו יונה בספרו שערי תשובה מיוסד על הדין ועוד חזון למועד.

לדעתי רוב דבריו בשערי תשובה מיוסד על ההלכה, ואלו שהשיגו על השערי תשובה ביקשו לחקור מהו מקורו. כמו כאן.

ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך: – עיין בשערי תשובה לרבנו יונה ז"ל שער ג' ס"ק ס'. דלאו זה נוהג אפילו בבן חורין, וזה לשונו שם. - ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מו). לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם, אבל אדם שאינו נוהג כשורה מתר לצוותו לכל אשר יחפץ. עכ"ל. והנה בפשטות לאו זה נוהג רק בעבד עברי, וכן מבואר להדיא בתו"כ כאן. בו אי אתה רודה בפרך אבל אתה רודה בבן חורין בפרך. וצ"ע מתו"כ הנ"ל על רבנו יונה ז"ל.

בכתבים של בריסק.

אבקש לעשות בזה קצת סדר.

א. לדעת בעלי המוסר אכזריות לשון הרע ליצנות עצלות וכו' הינם מצוות עשה מן התורה ואולי יותר מכך. והם קראו לה "עבודת המידות" מקורם אינו ידוע ולכן לא כולם קיבלו את שיטת המוסר.

ב. לדעת המקובלים ובעקבותם החסידים, "מידות רעות" מקורה בזוהמה שהטיל הנחש בחוה ואדם, והוא היצר הרע והוא השטן והמלאך המות וחובת האדם לזכך את החומר שלא יימשך אחר כל המדות הרעות הללו והם נקראים "הני כלבין דחציפין".

ג. לדעת בית בריסק לדורותיהם, וכפי הנראה כך גם סבר החפץ חיים, אין להוסיף על המצוות שמונה אותם הרמב"ם במסגרת תרי"ג מצוות ועל מצוות דרבנן, ועבודת המידות הנה "מדת חסידות" שאין דורשים אותו מכל אדם.

ובהמשך אאריך בזה עוד בל"נ להוכיח את מה שכתבתי.

וכמו ה'מצוה גדולה להיות בשמחה'...

וידועים דברי הבית אהרן מקורלין (משהו כזה), ששמחה איננה מצוה ועצבות איננה עבירה, אבל עם שמחה יכולים להתעלות באופן שא"א ע"י שום מצוה, וע"י עצבות ומרה שחורה יכולים ליפול עשר מעלות אחורנית יותר מכל עבירות שבתורה.

לא זכיתי להבין הדיון ?
השאלות התחילו אצל שיטה שפיתחו 'בעלי המוסר' 'המקובלים' 'גדולי החסידות' 'בית בריסק' ?
ברשות כת"ר אשאל 2 שאלות ממקורות שנכתבו קצת לפני שנולדו בעלי המוסר/המקובלים/החסידות/בריסק ורבותיהם:
1. פסוקים בתורה:
וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ:
לִשְׁמֹ֞ר אֶת־מִצְוֹ֤ת יְקֹוָק֙ וְאֶת־חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ:
יש כאן 30 מילים בטקסט, אם כת"ר יוכל להסביר לי פשט, מה שייך ל4 חלקי שלחן ערוך. ומה לא.
2.משנה במסכת הראשונה בש"ס.
א. שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה.
ב. ואח"כ יקבל עליו עול מצוות.
לאן כת"ר משייך את 4 חלקי שלחן ערוך לחלק א' או חלק ב'.

בדקתי את ספרו של החפץ חיים ז"ל ואכן הוא נראה כספר הלכה לכל דבר.
אבקש להביא עוד ראיה שלא מדובר בספר מוסר מזה שאמרו בסוטה ובערכין טו שאין לדבר לשון הרע על הדומם כמו על ארץ ישראל הרי להדיא שאין כאן עניין של מדות ואכזריות.
אם כי שאיני זוכר כעת אם החפץ חיים ז"ל הביאו להלכה.
מה באמת הדין, האם אסור לדבר על הדומם כמו על א"י ועל המן.
בבקשה רבנים.
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טו עמוד א

תניא, א"ר אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן? ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה. ממאי? דלמא משום דר' חנינא בר פפא, דאמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב: (במדבר י"ג) כי חזק הוא ממנו, אל תיקרי כי חזק הוא ממנו אלא ממנו, כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם! אלא אמר רבה אמר ר"ל, אמר קרא: +במדבר יד+ וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה, על דבת הארץ שהוציאו.

הראייה שהבאת מא"י היא ראייה לסתור. כי אדרבה אין בזה איסור הלכתי וק"ו הוא ממתים שמדאורייתא אין איסור לדבר לשה"ר עליהם ורק חכמים מנעו זאת. והעניין הוא רק עניין מוסרי (שלא להרגיל עצמו לראות בגנות דברים הטובים לו) או כלפי שמיא שהוא כופר בברכתו של הקב"ה או ע"פ סוד.

בכל מקרה ברור שהספר ח"ח הוא ספר הלכה ואין צריך ראיות לזה, הח"ח חיבר גם ספר מוסר וקראו שמירת הלשון כידוע לכולם.

הרב אוצה"ח יש לי מקור מפורש שהחפץ חיים פוסק להלכה שאסור לדבר לשון הרע על הדומם מדין לשון הרע וראה מה שהבאתי מגמ' בערכין. האם כבודו מבקש לומר שהם נענשו כי לא שמרו על המוסר.
דיבת הארץ לחם הקלוקל הנחשים השרפים - מה זה כל הדברים האלו.
והרי מפורשים בתורה ועיין שם רש"י.
במדבר פרק-יג

{ב} שלח לך אנשים. למה נסמכה (א) פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר (במ"ר טז, ו):

ילמדנו רבינו הרב אוצה"ח.

ולא לקחו מוסר

אני חושב שהביאור בזה כמו שכתבתי שמדובר בכפירה בטובת ה'. אבל אין בזה איסור לשה"ר ונראה לי שהק"ו ממת אלים הוא.

דומני שהראיה ממתים הינה בגדר קושיא, אך לא ניתן לומר שהמרגלים נענשו על זה שלא שמרו על המוסר וראה גמ' ערכין שגזר דינם נחתם על לשון הרע וכן הוא אצל לחם הקלוקל והנחשים השרפים.
כלומר, מה שכבודו טוען אינו בגדר ראיה אלא בגדר קושיא, כנלע"ד.
אלא אם כן כבודו יש לו מקור.
חיפשתי שם במפרשים ולא מצאתי.

המרגלים לא נענשו על עבירה של איסור לשה"ר.
המרגלים נענשו על היותם עדה רעה הכופרת בציווי הקב"ה לכבוש את הארץ. ומאסם בארץ חמדה ובהבטחת ה' להביאנו אליה.
ועניין הוצאת דיבת הארץ רעה המוזכר בתורה הוא הגדרה של המעשה שעשו.


ואני מתפלא על טענתך, כי גם להבנתך, הבאת הוכחה מדין הנוגע למעשה הוא ראייה והמרגלים הוא קושיה ולא להיפך.

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טו עמוד א
שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר: וינסו אותי זה עשר פעמים וגו'.
ויחנו ברתמה. על שם לשון הרע של מרגלים, שנאמר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים (תהלים קכ,ד):
הרי להדיא בגלל לשון הרע וראה עוד בגמ' שם.
תניא, א"ר אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן? ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה.
---
לא שאני בא לחלוק.
אני באמת רוצה להבין מה הפשט?

בפסוקים נראה כמעט מפורש שבחטא המרגלים היו שני פנים, האחד חסרון באמונה, והשני מאיסה בארץ ישראל (ועונשם מופרד לשתי פרשיות, יד, כא-כה "ולא שמעו בקולי", ושוב יד, כז-לה "אשר מאסתם בה", ובדברים מודגש הענין הראשון, אך בתהילים, וכן בתוכחת משה לבני גד וב"ר דווקא הענין השני).

עצם הדבר ששיך עונש חמור על התנהגות (כמו מאיסה בא"י), שאינה (?) איסור מפורש בתורה ובודאי לא איסור שיש בו עונש חמור כמיתה ביד"ש, אכן זוקק מחשבה, וקשור לאשכול הסמוך. כדמות ראיה יש ממה שאמרו שמקדש שני חרב בעוון שנאת חנם, שבגדרי ההלכה אין בו אפילו מלקות, וכ"ש עונש חמור של חורבן (וכמובן יש לדחות ששנאת חנם הביאה לכלל איסורים חמורים, אבל בכל זאת לא אמרו שחרב על אותם האיסורים אלא על ההשחתה של שנאת חנם) ויש עוד.

אגב ענין זה של שנאת חנם כגורם החורבן, כתב הרב הוטנר (יוה"כ טו,ב) "כל מי שהתבונן בהנהגתם של גדולים, וכ"ש מי שזכה לשמשם, ודאי שהזדמן לו הרבה פעמים שהרגיש כי לעתים תכופות היתה פעולה בלתי הגונה משמשת להם לפירכא יותר גדולה על בעל-הפעולה מאשר מעשה עבירה ממש". דומני שהגר"ח לא היה מסכים עם הדברים.

חכ"א הפנה אותי לדברי הרמב"ם.
רמב"ם הלכות דעות פרק ז

כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם, ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע לבד.

זה מבואר בחפץ חיים שאם אין שום נזק לזה שמדברים עליו אין בזה איסור, ועיין מה שכתב גבי קטן. כך שהדבר לא צריך לפנים שכל אלו הערות על דרך המוסר והאגדה,(שהם עיקר גדול בתורתינו רק אינם הלכה) ולא על עיקר הדין ההלכתי. וזה כ"כ פשוט שאין איסור לומר על אבן סתם שהיא שבורה ולא הווי לשה"ר על דבר אמת ואין צריך לדון אם זה לתועלת וכולי שפלא בעיני הדיון בזה.

לומד_בישיבה כתב:בעקבות האשכול הזה התבוננתי לחשוב האם ישנם מצוות מעבר לתרי"ג מצוות ומעבר למצוות דרבנן.
ואתחיל בדברי החפץ חיים וז"ל

ומפני גודל הרעות שנמצאו במדה המגונה הזאת, הזהירה התורה אותנו בפרטות על לאו זה (ויקרא יט,טז) ד"לא תלך רכיל" וגו' וכמו שנבאר לקמן. ולא כמו כעס ואכזריות וליצנות ושאר מדות הנשחתות, אף שגם המה משחיתים את תואר הנפש וצורתה, וגם עליהם רמזה התורה בכמה מקומות כמבואר בדברי חז"ל עם כל זה אין עליהם לאו בפירוש במנין תרי"ג.

מאידך מצאתי בספרים הקדושים ועוד ושם נאמר שיש מצוות שלא נכללו בתרי"ג מצוות וגם לא במצוות דרבנן, ואף על פי כן עלינו להיזהר בהן, ולדעת כמה מהן חומרתן יותר מתרי"ג מצוות וגם מהמצוות הדרבנן ודברי סופרים.

הבסיס לכל זה הוא מה שנאמר אצל חז"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה". לכן במסכת ברכות יש פרק שלם על הילכות נימוסי שולחן אשר (אינן לא מדאורייתא ולא מדרבנן ואשר) חלקן הובאו להלכה גם בשו"ע (בהלכות סעודה), ולכן יש ברמב"ם הלכות דעות (כלומר הלכות התנהגויות), וכדומה.

כמו כן, יש בשולחן ערוך דינים אשר עליהם מצוין במפורש שהם רק ממידת "חסידות", וכמובן יש בשו"ע גם דינים ממידת זריזות (כגון מה שנאמר באו"ח לב יד על "הסופרים הזריזים"), וכדומה.

הרב אלי כהן.
ראה כאן ותחכים.

לומד_בישיבה כתב:אלי כהן.
ראה כאן ותחכים.

ראשית, תודה.
שנית, אני התייחסתי למילים המפורשות "דרך ארץ קדמה לתורה". ועיין שם למשל בטורים תרפ-תרפא, ועוד.

עצם הדבר ששיך עונש חמור על התנהגות (כמו מאיסה בא"י), שאינה (?) איסור מפורש בתורה ובודאי לא איסור שיש בו עונש חמור כמיתה ביד"ש, אכן זוקק מחשבה, וקשור לאשכול הסמוך. כדמות ראיה יש ממה שאמרו שמקדש שני חרב בעוון שנאת חנם, שבגדרי ההלכה אין בו אפילו מלקות, וכ"ש עונש חמור של חורבן (וכמובן יש לדחות ששנאת חנם הביאה לכלל איסורים חמורים, אבל בכל זאת לא אמרו שחרב על אותם האיסורים אלא על ההשחתה של שנאת חנם) ויש עוד.

הרב ברזילי. חשבתי לפרש שאין הכוונה שמפני שנאת חנם חרבה בית מקדשינו, אלא הכוונה בזה, שאילו היו באחדות, היה הקב"ה מבליג וכעין דברי רש"י אצל דור הפלגה, למה הדבר דומה, לחולה ל"ע שאין לו מערכת חיסונית שעלול למות ל"ע מפני חיידק, האם הכוונה שמת בגלל חיידק או בגלל שאין לו מערכת חיסונית, ה"ה אצל שנאת חינם, אילו היו באחדות היה מחוסנים כביכול, והקב"ה לא היה מחריב את בית מקדשינו.

אבל לפי זה באמת מה היה החטא שבגללו חרב בית שני?

"מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' דברים שהיו בו ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם", ונראה טפי שבאו לתור אחר סיבת החורבן -- מפני מה חרב -- ולא רק לציין מפני מה לא נמחל להם, וכמו שבבית ראשון מן הסתם לא תאמר שג' החמורות היו רק סיבה שלא נמחל (ואגב אורחא ש"מ ששיך להיות עוסקים בגמ"ח ותוך כך ללקות בשנאת חנם).

על עבודת המדות והמסתעף עיין אגרת הרמב"ן עם באור ישמח משה (אינו באוצר).
יו"ל ע"י קרן רות בת שרה (ר' יצחק לייב ורות רעננערט) ניתן להשיגו חינם לזיכוי הרבים.
(אם אקבל רשות אעלה את הספר בקובץ PDF בל"נ).

נהג_חדש כתב:מה באמת הדין, האם אסור לדבר על הדומם כמו על א"י ועל המן.
בבקשה רבנים.
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טו עמוד א

תניא, א"ר אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן? ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה. ממאי? דלמא משום דר' חנינא בר פפא, דאמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב: (במדבר י"ג) כי חזק הוא ממנו, אל תיקרי כי חזק הוא ממנו אלא ממנו, כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם! אלא אמר רבה אמר ר"ל, אמר קרא: +במדבר יד+ וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה, על דבת הארץ שהוציאו.

חפץ חיים הל' לשה"ר ה, ז

וְדַע דִּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לְהוֹצִיא דִּבָּה עַל חֲבֵרוֹ כֵּן עַל חֲפָצָיו אָסוּר לְהוֹצִיא דִּבָּה (רַבֵּנוּ אֱלִיעֶזֶר מִמִּיץ בְּסֵפֶר יְרֵאִים). וְזֶה מָצוּי מְאֹד, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁחֶנְוָנִי אֶחָד מוֹצִיא דִּבָּה עַל נִכְסֵי חֶנְוָנִי אַחֵר וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא מִפְּנֵי הַקִּנְאָה, וְזוֹ הִיא לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה מִדְּאוֹרַיְתָא:

וזה לשון ספר יראים סימן קצא (בדפו"י סימן מא):

אפילו על עסקי חברו וממונו אסור להוציא דבה כגון שרוצה לתת מתנה לחבירו ובא אחר וגינה אותו על שקר ונמצא מוציא דבה. כדאמרינן בערכין פ' יש בערכין להקל (ערכין טו.) לא נחתם גזר דינם של אבותינו אלא בשביל שהוציאו דבה על הארץ. ואמר ר' שמעון בן לקיש וימותו מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' על דבת הארץ מתו. ותניא ר' אליעזר [בן] פרטא אומר בא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע מנלן ממרגלים ומה מוציא שם רע על העצים ועל האבנים כך המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה.

ומשמע שהאיסור הוא מחמת שמבזה בזה את הנותן, וכן בחנוני, מבזה בזה את החנוני (או מזיקו), והאיסור הוא מחמת מי שמאחורי הדומם, ובודאי לא על הדומם עצמו.