האם איסור נדה נקרא 'עריות'?

[גם זה יעבור]

והאם יש נפק"מ אם כן או לא?

[צופר הנעמתי]

נפקא מינה אם יהרג ואל יעבור ויש בזה נידון באחרונים בסי' קצ"ה לגבי מישוש הדופק של אשתו נידה.

[נוטר הכרמים]

עי' מנ"ח מצוה רצו לענין דין יהרג ואל יעבור בנדה, ובספר אור גדול פ"ה מיסוה"ת.
וע"ע בספרי השו"ת. (אבנ"ז יו"ד קכט, מהרש"ם ח"ב קפב, אגרו"מ יו"ד ח"א נה, ועוד).

וראה באריכות בשיעורי ר' דוד פוברסקי ריש יבמות אות כז בהגדרת הענין דרק ביאתה ביאת ערוה ואינה נחשבת בעצם לערוה.

[גם זה יעבור]

יש"כ גדול

[בברכה המשולשת]

ויעויין עוד בהרחבה בתחילת ספר טהרת הבית לגרע"י זצ"ל

[יעקובי]

מן הכתוב אצלי בס"ד:

כתב רבינו אליעזר ממיץ בספר היראים (עמוד עריות דף כ"ד ע"א) וזה לשונו, והנדה יען שהיא רגילה עם בעלה, החמירו בה יותר מבשאר עריות וכו', ע"כ. (ומייתי ראיה מהאיסור לאכול עמה בשולחן אחד, מפני הרגל עבירה, משא"כ בשאר עריות).

ומעין זה מבואר בתשובת הרשב"א (ח"א סי' אלף קפ"ח), דאפילו הושטת כלי מיד אשתו נדה לידו אסור, לפי שלבו גס בה, ובקריבות מעט איכא למיחש להרגל, אבל בשאר נשים שאין לבו גס בהן בדברים אלו, כגון הושטת כלי וכיוצא בו, אין בהם משום הרגל עבירה, במי שאין לבו גס בה, עכ"ל. ע"ש עוד. (ואף לטעמי אחריני דאית לן באיסור הושטה, כגון ע"מ שלא יכשלו בנגיעה, ג"כ צריכינן להפרש שבין נדה לשאר עריות, דהא הושטה מותרת מידו ליד אשת איש, כמבואר בברכות [ס"א ע"א] ובעירובין [י"ח ע"ב], ובלבד שלא ע"מ להסתכל, אבל בלא הא שרי, ולא חיישינן לשמא יגע. ואילו באשתו נדה אפילו הושטה בעלמא אסורה מחשש שמא יגע, כדבר האמור. אלא על כרחך חשש דשמא יגע הינו חשש רחוק קצת, ומשום כך לא חששו בשאר עריות, משא"כ באשתו נדה דרגילה עמו ולבו גס בה החמירו טפי אפילו בחשש שהוא רחוק קצת).

לעומת זה ישנם דברים שאדרבה הקילו באשתו נדה יותר מבשאר עריות. כגון המבואר ברמב"ם (איסו"ב פכ"א ה"ב וד'), דאסור להביט ביפיה של הערוה, ואילו באשתו מותר להביט כשהיא נדה, אע"פ שהיא ערוה, ויש לו הנאת לב בראייתה דהואיל ומותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לדבר מכשול, ע"ש. והובא ג"כ לפסק הלכה בטוש"ע (אה"ע סי' כ"א).

וכן גבי דין יחוד דקי"ל דאסור בכל העריות, ואילו באשתו נדה אם בעל פעם אחת ומותרת לו לאחר זמן מותרים ביחוד, דתו לא תקיף יצריה, ולא חיישינן דאתו לידי מכשול. (ובקיצור הלכות נדה להרא"ש [שבסוף הרא"ש מסכת נדה], נדפס גם בשו"ת הרא"ש [כלל מ"א], איתא, דהתורה אסרה יחוד של כל העריות, וגם נדה היא בכרת כשאר כל העריות, מ"מ קשה להזהר מיחוד אשתו נדה, ולפיכך לא נאסר דבר זה, ומצאו לו סמך להיתר וכו'. ובשביל שמתייחד תמיד עמה עשו גדר וסייג שיזכור נדותה, כגון שלא יאכל עמה על שולחן אחד וכו', ע"ש. ומבואר דהיינו גופא הטעם להפרש שיש בכמה הרחקות בין נדה לשאר עריות, דבנדה גזרו ובשאר עריות לא גזרו, לפי שעם הנדה הוא מתייחד משא"כ עם שאר עריות ולפיכך לא הוצרכו להרחקות).

ולזה נתכוין הרב סדרי טהרה ז"ל (סי' קצ"ה אות ט"ו) וזה לשונו, ודע דבכמה ענינים החמירו באשתו נדה יותר מן הערוה דעלמא, ובכמה ענינים הקילו באשתו נדה יותר מן הערוה דעלמא, וטעמא כמו שכתב הרא"ש ז"ל בהלכות נדה הקצר וכו' (ומייתי לדבריו הנ"ל), ומשום הכי בקצת החמירו משום סייג וגדר, ובקצת הקילו מפני שראו שהוא דבר קשה ואי אפשר להזהר, עכ"ד. (אח"כ ראיתי דברים נכוחים בזה להרב ערוך השולחן [אות א'], עיין עליו).

וכל אלו הדברים שיערו חכמים ברוחב בינתם, במה ראוי להחמיר טפי בנדה ובמה ראוי להקל, ואימתי איכא למיחש להרגל דבר ואימתי ליכא למיחש. ואין אלו הדברים מסורים ביד כל אדם, רק לפי גדרי הדין, כמבואר לחז"ל בשורשי הסוגיות ובדברי רבותינו הפוסקים ז"ל.

[נוה הלבנון]

זה לא קשור דווקא לאשתו.
פנויה נדה אסורה מדאורייתא ביחוד ובקירבה, משא"כ אם היא טהורה.
(לבד מלאו דלא תהיה קדשה)
ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)

[מה שנכון נכון]

וראה באריכות בשיעורי ר' דוד פוברסקי ריש יבמות אות כז בהגדרת הענין דרק ביאתה ביאת ערוה ואינה נחשבת בעצם לערוה.

לכאורה הכונה לדברים הידועים מהגרי"ז במכתבים שבסו"ס עהר"מ.

[כולל יונגערמאן]

זה לא קשור דווקא לאשתו.
פנויה נדה אסורה מדאורייתא ביחוד ובקירבה, משא"כ אם היא טהורה.
(לבד מלאו דלא תהיה קדשה)
ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)

פנויה נדה פשוט דליכא איסור דאורייתא, שכן התורה לא אסרה יחוד דנדה. (ופשוט דהחילוק בין בעל או לא אינו מדאורייתא). והגם דמבואר בגמ' סוטה טעמא דקרא משום דיש היתר לאיסורו, ופת בסלו, וזה לא שייך כ"כ בפנויה, מ"מ אי דרשינן טעמא דקרא ניראה כאותן שמביא הפרישה שדקדקו ממימרא של ר"מ דפנויה נדה אינה אסורה כלל. (ובאמת מרפסין איגרא שהפרישה שם נזקק לתרץ למה לא נאמר כן בג' תירוצים).

וממה שנתחבטו בהיתר היחוד דנדה, רואין בפשיטות דנדה דינה כעריות, דאלת"ה מה"ת תהא אסורה ביחוד?

[הצב''י]

החפץ חיים דומני בפירושו על התורת כהנים כתב בפשיטות שהרודף אחר הנידה אפשר להצילו בנפשו ולהורגו, כדין רודף אחר הערוה.

[נוה הלבנון]

והאם יש נפק"מ אם כן או לא?

עין בספר טהרת ישראל לבעל הח"ח, כמדומני פרק ג'
דהיא ערווה גמורה לכל דבר וענין.

[צופר הנעמתי]

ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)

נכון ביחס לש"ך ולגר"א, אבל יש שם נידון באחרונים גם לגבי עיקר דין יהרג ואל יעבור בנידה.

[נוה הלבנון]

ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)

נכון ביחס לש"ך ולגר"א, אבל יש שם נידון באחרונים גם לגבי עיקר דין יהרג ואל יעבור בנידה.

כבודו יצטט בבקשה מקור, ולא סתם שמועות פורחות באוויר.

[מה שנכון נכון]

שו"ת יביע אומר חלק ו - יורה דעה סימן טו ד"ה (ב) ומעתה

(ב) ומעתה הבוא נבוא לבאר אם נדה הויא בכלל דבר שבערוה, כי הנה התוס' גיטין (ב): בד"ה הוי דבר שבערוה, כתבו, האי דנקט הו"ל דבר שבערוה אומר ר"י משום דביבמות (פח) מספק"ל בשאר איסורים אי עד א' נאמן אפי' איתחזק איסורא ולאו בידו או לא. וא"ת אי עד א' נאמן בשאר איסורין אפי' איתחזק איסורא ולאו בידו אמאי אצטריך וספרה לה לעצמה וי"ל דסלקא דעתין דחשיב כמו דבר שבערוה. עכ"ל. ומוכח מלשונם דלקושטא דמילתא נדה לא חשיבא דבר שבערוה. אבל בחידושי הרשב"א (חולין י:) כ' בזה"ל: והא דאמרי' בכתובות (עב) וספרה לה לעצמה, דמשמע מדאצטריך קרא לנדה שתהא נאמנת לספור לעצמה, אלמא בשאר איסורין אינה נאמנת. התם משום דאתחזק איסורא ואין בידה לתקן עד שתספור ז' נקיים, ואי לאו קרא לא הוה מהימנא. וביבמות (פח) איצטריכינן לטעמא דעד א' נאמן על הטבל אע"ג דאתחזק איסורא משום שבידו לתקן. ואפי' למאן דלית ליה הכי נ"ל דאצטריך קרא דוספרה לה משום דהוי דבר שבערוה, דבעלמא אין פחות משנים והכא בודקת וסופרת לעצמה ונאמנת. עכ"ל. אלמא דס"ל דלקושטא דמילתא הויא דבר שבערוה. נמצא שיש בזה מחלוקת הראשונים, אי נדה חשיבא כדבר שבערוה או לא. וראיתי בשו"ת מעיל צדקה (סי' לד דמ"ה ע"ד) שהביא דברי התוס' גיטין הנ"ל, וכתב, שמשמע להדיא דס"ל להתוס' דנדה מקרי דבר שבערוה אלא שבכל זאת התורה האמינתה לספור לעצמה, ומ"ש התוס' דס"ד דחשיב כדבר שבערוה, ומשמע שאין האמת כן, י"ל שכוונתם דס"ד דהוי דבר שבערוה ובעינן שנים קמ"ל שנאמנת לעצמה. ע"כ. וכן בס' המקנה בחי' לקידושין (סו) בתוס' ד"ה נטמאו טהרותיך הבין בדברי התוס' דנדה הוי דבר שבערוה. ע"ש. וע"ע בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' קפג וקפד). ע"ש. אולם האמת שאין זה פשט התוס'. וכ"כ הנודע ביהודה קמא (חאה"ע סי' נה) שכ' שבאמת נדה לא חשיבא דבר שבערוה אע"פ שהיא בכרת, וכדמוכח בתוס' גיטין (ב:) שכתבו דהוה ס"ד דנדה חשיב כדבר שבערוה, משמע שהאמת אינו כן, ומשום דנדה תפסי בה קידושין והולד כשר ויש היתר לאיסורה ע"י טבילה. ע"ש. גם בשו"ת בית שלמה (חאה"ע ס"ס לה) הבין כדברינו, ושוב הביא דברי המקנה הנ"ל שלא כתב כן, וכתב עליו, ואני תמה מאד על הגאון הזה, שהרי מד' התוס' גיטין מוכח להיפך, שכ' דהוה ס"ד דהוי דבר שבערוה, ש"מ דהאמת אינו כן וכו'. ע"ש. גם הכתב סופר בחי' לגיטין שם כתב, שדעת התוס' דנדה לא חשיב דבר שבערוה. ע"ש. וכן מוכח בתשו' הגרע"א (ס"ס קכד) ד"ה אולם מסוף וכו'. וכן מבואר בס' חמדת שלמה בחי' לגיטין (ב:) ע"ש. וכ"כ הגאון ר' אלחנן וסרמן בס' קובץ ביאורים (ריש גיטין). וגם הלום ראיתי בשו"ת מלבושי יום טוב (חיו"ד סימן ו) שהביא דברי המקנה הנ"ל וכתב שהאחרונים השיגו ע"ז וכתבו שמהתוס' ריש גיטין שכ' דהוה ס"ד דהוי דבר שבערוה משמע שלפי האמת אינו כן. וכן מבואר בד' מהר"י קולון (שרש עב). ע"ש. ושם בד"ה אמנם, כתב להוכיח שגם הרמב"ן ס"ל כד' התוס' דנדה לא חשיבא כדבר שבערוה. ע"ש. והלום ראיתי בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' קפב) בד"ה והנה רו"מ, שכ', שנ"ל ברור שמסקנת התוס' גיטין (ב:) דנדה לא הויא בכלל דבר שבערוה. ושכן מבואר להדיא בספר הישר לר"ת בענינים שונים שבסופו (דפ"ג ע"ד) שהאריך להוכיח בראיות דנדה לא הויא דבר שבערוה. ובמפתחות שבסוף הספר הביא מ"ש המעיל צדקה הנ"ל, והשיג עליו שלא ראה דברי ר"ת בס' הישר הנ"ל. והוסיף להוכיח כן בראיות נכוחות דנדה לא הויא דבר שבערוה. ע"ש.
(ג) ולכאורה יש להעיר ממ"ש מרן הב"י יו"ד (סי' קצה), כ' בתשו' להרמב"ן (סי' קכז), אסור לבעל למשש דופק אשתו נדה. ואם החולי מסוכן ואין שם רופאים אחרים משמע קצת מדבריו דשרי משום פקוח נפש. אלא שי"ל דלטעמיה אזיל דס"ל שנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן, אבל לד' הרמב"ם שנגיעת ערוה אסורה מן התורה, אע"פ שיש בזה פקוח נפש, אפשר שאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות. וצ"ע. עכ"ד. ומוכח מדברי מרן שאיסור נדה הוי בכלל גילוי עריות. (וכן דעת הש"ך שם). וכן מבואר בנמוקי יוסף (פסחים כה) בשם הרא"ה, וז"ל, דגילוי עריות דאמרינן יהרג ואל יעבור היינו דוקא היכא דאיכא איסורא דאורייתא במיתה או דאיכא פגם, כגון ישראל הבא על אחת מן העריות או על הנדה, או ישראל הבא על גויה, שקנאים פוגעים בו. לאפוקי בת ישראל שאמרו לה להבעל לגוי דליכא משום פגם ולד שהולד כשר. ע"ש. ומבואר דנדה הויא דבר שבערוה. וע' בגיטין (ו:) כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלש עבירות, גילוי עריות /שפיכות/ שפיכום דמים וחילול שבת. ופרש"י, גילוי עריות כשהגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה. ע"ש. אולם בשו"ת פני יהושע ח"ב (סי' מד) האריך למעניתו ע"ד מרן הבית יוסף הנ"ל והעלה שבאיסור נדה לא אמרינן יהרג ואל יעבור כיון שאין הולד ממנה ממזר, וגם הבא על הנדה לא עשאה זונה, כמ"ש הרמב"ם (פי"ח מה' איסורי ביאה ה"ה). ואמרינן נמי ביבמות (ס) את אלה לא יקח, מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה. וא"כ פשיטא דלא הוי בכלל גילוי עריות. וע' בפרש"י (סנהד' עג:) ד"ה אפגמה רבה, שחרפתה מרובה שהולד ממזר ועשאה זונה בבעילתו וכו'. ע"ש. ובנדה דלא שייכי הני תרי מילי ליכא פגמא שתיחשב בכלל ג"ע. והאריך עוד בזה. ע"ש. ובשו"ת תורה לשמה (סי' תצד) נשאל ג"כ מי שאונסים אותו לבוא על אשתו נדה אי הוי בכלל ג"ע שיהרג ואל יעבור. והביא מ"ש בתמורה (כט:) אתנן של כל העריות אסור חוץ מאתנן אשתו נדה, מ"ט אתנן זונה כתיב והאי לאו זונה היא. וכן פסק הרמב"ם (פי"ח מה' איסורי ביאה). וא"כ נראה שאינה בכלל ג"ע דאמרינן בהו יהרג ואל יעבור. ואף שמרן הב"י יו"ד (סי' קצה) כתב, ברופא שאשתו נדה חולה בחולי שיש בו סכנה שאפשר שאסור למשש הדופק אע"פ שיש בזה פקוח נפש משום דהוי אביזרא דג"ע. מ"מ כיון שלא כתב כן מרן אלא בדרך אפשר, והניח בצ"ע, לכן לענין הלכה הבא לשאול צריך להורות לו שאין זה בכלל מ"ש יהרג ואל יעבור. ע"כ. ובמנחת חינוך (מצוה רצ"ו) כ' שנדה בכלל ג"ע לענין זה. וראיה מהב"י הנ"ל. ושו"ר בפני יהושע בתשו' שפלפל בזה ולא נפנה לעיין בדבריו. ע"כ. ובהגהות חכמת שלמה יו"ד (סי' קנז) פלפל בזה והביא מכמה מקומות דמוכח דנדה הוי בכלל ג"ע. וסיים בצ"ע. ע"ש. (וע"ע בשו"ת מהר"י שטייף סי' קפז. וי"ל ע"ד). והגר"י ענגיל בס' אתוון דאורייתא (כלל כא), העיר בזה מהירוש' שבת (פ"ז ה"ב), דפריך, למה יצאה נדה מכלל עריות, לכתוב בה דין העראה, הא מצינן למילף משאר עריות שהעראה כגמר ביאה, ומשני, שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאה לא נעשה בה את המערה כגומר. ופי' קה"ע, הואיל ואין חייבין על הנדה משום ערוה אלא משום נדה הילכך הו"א דלא נילף לה משאר עריות. ומוכח דנדה לא הויא בכלל טומאה כעריות (ע' יבמות יא), אלא רק איסור גרידא, ונ"מ לענין דלא הויא בכלל דין יהרג ואל יעבור. וכבר הוכיחו האחרונים מהתוס' גיטין (ב:) דנדה לא הוי דבר שבערוה. (ושוב ציין לפרש"י גיטין ו: הנ"ל). עכת"ד. גם בשו"ת חלקת יואב (חיו"ד סי' כט) בהגה, כ', ולפלא לי על הב"י והש"ך ביו"ד ס"ס קצה דס"ל דבנדה יהרג ואל יעבור, והוא פלא דהא ודאי דנדה אינה בכלל ערוה, וכדמוכח בירושלמי (פ"ז דשבת ה"ב) דנדה אסורה משום טומאה ולא משום ערוה. (ע' הגירסא בגה"ש בירוש' שם). והרי חזינן דלא נקראת זונה ותפסי בה קידושין. וכ"ה בס' המקנה (ס"פ האומר) דגבי נדה לא ניתן להצילו בנפשו. ע"ש. וע"ע במפתחות שבסוף שו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' קפב) מ"ש בזה. ע"ש. נמצא דבהאי מילתא דפליגי בה התוס' ור"ת והרמב"ן עם הרשב"א אי נדה הויא דבר שבערוה איכא נ"מ טובא אי אמרינן גבי נדה יהרג ואל יעבור או לא. וי"ל. ובמקום אחר הארכנו בס"ד ע"ד מרן הב"י והש"ך הנ"ל. ואכמ"ל.

[צופר הנעמתי]

מ"מ מתוך ס' שיעורי טהרה להגר"מ גרוס.

[נוה הלבנון]

מ"מ מתוך ס' שיעורי טהרה להגר"מ גרוס.

תודה.
בטהרת ישראל לבעל החפץ חיים שציינתי לעיל כתב כדבר פשוט שהוי בכלל ג' חמורות.
בל"נ אעיין שוב. ייש"כ.

[יאיר1]

זה לא קשור דווקא לאשתו.
פנויה נדה אסורה מדאורייתא ביחוד ובקירבה, משא"כ אם היא טהורה.
(לבד מלאו דלא תהיה קדשה)
ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)

פנויה נדה פשוט דליכא איסור דאורייתא, שכן התורה לא אסרה יחוד דנדה.

כוונתך כמובן שאין איסור דאורייתא ביחוד, אך בקרבה יש איסור דאורייתא כמובן.

[אפרקסתא דעניא]

כמדומני שיש נידון בגמ' או בראשונים לגבי נפילת נידה (או צרתה) לייבום?

[נוטר הכרמים]

כמדומני שיש נידון בגמ' או בראשונים לגבי נפילת נידה (או צרתה) לייבום?

נרמז לעיל, נתבאר בהרחבה בשיעורי הגרד"פ בריש יבמות הנ"ל.

[כולל יונגערמאן]

זה לא קשור דווקא לאשתו.
פנויה נדה אסורה מדאורייתא ביחוד ובקירבה, משא"כ אם היא טהורה.
(לבד מלאו דלא תהיה קדשה)
ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)

פנויה נדה פשוט דליכא איסור דאורייתא, שכן התורה לא אסרה יחוד דנדה.

כוונתך כמובן שאין איסור דאורייתא ביחוד, אך בקרבה יש איסור דאורייתא כמובן.

כפשוט.

[נוה הלבנון]

זה לא קשור דווקא לאשתו.
פנויה נדה אסורה מדאורייתא ביחוד ובקירבה, משא"כ אם היא טהורה.
(לבד מלאו דלא תהיה קדשה)
ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)

פנויה נדה פשוט דליכא איסור דאורייתא, שכן התורה לא אסרה יחוד דנדה. (

למה זה כ"כ פשוט?
לשון השו"ע:
אָסוּר לְהִתְיַחֵד עִם עֶרְוָה מֵהָעֲרָיוֹת, בֵּין זְקֵנָה בֵּין יַלְדָּה, שֶׁדָּבָר זֶּה גּוֹרֵם לְגַלּוֹת עֶרְוָה. חוּץ מֵהָאֵם עִם בְּנָהּ וְהָאָב עִם בִּתּוֹ וְהַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ נִדָּה.
המשמעות הפשוטה שנדה אסורה כשאר העריות, (ואפי לפי המקורות שהביאו שנידה אינה ביהרג ואל יעבור -נ"ל שלא נפקא משם 'עריות') חוץ מבעל ואשתו נדה.
לדבריך כל נדה מופקעת מהאיסור הרגיל של יחוד.
אנא החכימני בינה באם מצאת דברים מפורשים כדבריך.

[אוצר החכמה]

לדעתי הוא הסיק את זה מהקושי שהיה לו שאם יש איסור איך דרשו חז"ל סוגה בשושנים להתיר.
והנה מלשון התוספות בסנהדרין אפשר להבין כדבריו שהתשובה שלו היה שכל נדה כיוון שיש לה היתר לבסוף אינה באיסור ייחוד, אבל ראיתי מביאים (דברי סופרים) מלשון הרא"ש בקיצור הלכות נדה שמשמע ממנו שיש איסור ייחוד ולפי זה יש לבאר שכיוון שכל עניין איסור ייחוד הוא שמא יבא עליה (או שאר קירבה תלוי בהא דעולא), אם יש ראייה שאין חשש היינו משום סוגה בשושנים אין איסור.
וכשלמדנו כתובות אצל הגר"ה זקס זצ"ל ביאר שעיקר איסור ייחוד אינו משום שמא יבא עליה אלא דהוא איסור בעצם משום קורבה, ורק האיסור בחתן שפירסה נדה שהוא ישן בין האנשים הוא איסור אחר מדרבנן שמא יבא עליה.

[כולל יונגערמאן]

זה לא קשור דווקא לאשתו.
פנויה נדה אסורה מדאורייתא ביחוד ובקירבה, משא"כ אם היא טהורה.
(לבד מלאו דלא תהיה קדשה)
ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)

פנויה נדה פשוט דליכא איסור דאורייתא, שכן התורה לא אסרה יחוד דנדה. (

למה זה כ"כ פשוט?
לשון השו"ע:
אָסוּר לְהִתְיַחֵד עִם עֶרְוָה מֵהָעֲרָיוֹת, בֵּין זְקֵנָה בֵּין יַלְדָּה, שֶׁדָּבָר זֶּה גּוֹרֵם לְגַלּוֹת עֶרְוָה. חוּץ מֵהָאֵם עִם בְּנָהּ וְהָאָב עִם בִּתּוֹ וְהַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ נִדָּה.
המשמעות הפשוטה שנדה אסורה כשאר העריות, (ואפי לפי המקורות שהביאו שנידה אינה ביהרג ואל יעבור -נ"ל שלא נפקא משם 'עריות') חוץ מבעל ואשתו נדה.
לדבריך כל נדה מופקעת מהאיסור הרגיל של יחוד.
אנא החכימני בינה באם מצאת דברים מפורשים כדבריך.

צדקת ממני.

מבואר בריב"ש דנדה פנויה אסורה מה"ת כעריות, וכן דייקו כמה בדברי הרא"ש, וכן כתב בבינת אדם. אולי יש חולקים בזה, עכ"פ לא הוי מילתא דפשיטא.

(אבל לכאורה עדיין לא מסתבר לומר דלא בעל הוי דאורייתא, הגם שמרוצת לשון התוס' בסנהדרין יכולין להישמע כן, וכן אכן הבין המהר"ם שם, מ"מ מכל הקולות שמצינו בפוסקים בדין זה של לא בעל, כגון הדעה שביום מותר להתיחד או ספיקו של התרוה"ד בחתן שעצר כח כמה ימים מוכח להדיא דלא ס"ל דהוי דאורייתא.

אלא, שלגוף הדבר על פי סברא היה יותר מובן אילו הוי אמרינן דמה"ת אסירא עד שבעל, דבאמת ק' להבין דעת הריב"ש איזה חילוק יש בין פנויה לנשואה, בשניהם אסירא עכשיו ומותרת לאחר זמן, ועכ"פ אם התורה לא כללה נדה באיסור יחוד משום דעבידא דמשתריא מהיכי תיתי לחלק ביניהם, וגם צריך לעיין לדעה זו מה הדין בארוסה, ומה הדין אם מחמת סיבות לא תטבול לאחר נישואיה (ובאמת המהרש"ם אכן הבין דבכה"ג אסירא ביחוד מדאורייתא, אלא שכ"ז קשה מאוד להעמיס חילוקים כאלו בדאורייתא), ואולי באמת התוס' חולקים על דעה זו, ולדעת הריב"ש אולי ההיתר באמת מכח סוגה בשושנים דקאי אנשואה והוא יישב קו' התוס' דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן באופן אחר).

[נוה הלבנון]

אעיר מס' נקודות לפני שאעיין בשלל הנקודות שהתייחסת אליהם.
א. אכן ראיתי הריב"ש שציינת ועוד ונראה שכן הוא הדעה לרוב הפוסקים.
אמנם מצאתי שהביאו (טרם סיפק בידי לעיין במקור) בשם שו"ת הפני יהושע (ח"ב מ"ד) ובנו"ב (תנינא אה"ע סי' ל"ז) דסברי דהוא אינו דאורייתא. והציץ אליעזר דן בדברי הנו"ב דנסתר מהריב"ש הנ"ל.
ב. החילוק בין נשואה לפנויה -דפנויה, שמא לא תתרצה לו לאחר זמן.
ע"כ לע"ע.

[כולל יונגערמאן]

ב.

ולמה אתה מניח שעכשיו כן תתרצה אליו? הוא רק מייחד עמה, לא תובעה לדבר עבירה. (מסתמא כיוונת שאז אולי פשוט לא תזדמן להתייחד עמו, או לא תתרצה על היחוד).

[נוה הלבנון]

ב.

ולמה אתה מניח שעכשיו כן תתרצה אליו? הוא רק מייחד עמה, לא תובעה לדבר עבירה. (מסתמא כיוונת שאז אולי פשוט לא תזדמן להתייחד עמו, או לא תתרצה על היחוד).

אף אחד לא מניח שעכשיו תתרצה.
יחוד זה חשש שיחטאו, במקרה שהם יבואו לעשות איסור , הרי כיון שיש לו אפשרות לאחר זמן - הוא יחכה ולא יחטא.
אם אין לו ערובה לאפשרות לאחר זמן, במקרה שהם יבואו לחטוא לא יהיה מה שימנע מהם לחטוא.

בכל מקרה זה לא סברא שלי, אני צריך להיזכר היכן ראיתי את זה והאם זה מפי בר סמכא.

[נוה הלבנון]

אעיר מס' נקודות לפני שאעיין בשלל הנקודות שהתייחסת אליהם.
א. אכן ראיתי הריב"ש שציינת ועוד ונראה שכן הוא הדעה לרוב הפוסקים.
אמנם מצאתי שהביאו (טרם סיפק בידי לעיין במקור) בשם שו"ת הפני יהושע (ח"ב מ"ד) ובנו"ב (תנינא אה"ע סי' ל"ז) דסברי דהוא אינו דאורייתא. והציץ אליעזר דן בדברי הנו"ב דנסתר מהריב"ש הנ"ל.
ב. החילוק בין נשואה לפנויה -דפנויה, שמא לא תתרצה לו לאחר זמן.
ע"כ לע"ע.

לא כצעקתה.
אמנם כן הפנ"י [בהערת אגב, המדובר באבי סבו של בעל הפנ"י על הש"ס. היה תלמיד הסמ"ע ורבו של הש"ך] טוען שנדה לא חשיב ערווה ואין איסור יחוד מדאורייתא בנדה.
מנסה בפלפול גדול (כלומר ארוך) ועצום להתיר איש שנמצא בסכנה ויבוא לריפוי ע"י שיבוא על אשתו נדה!
אמנם בנו"ב, לא מוכרח כן.
ראשית אציין שהמודבר בתשובה מבנו של הנודע ביהודה. והוא שם דן אי שרי לאדם לשאת מינקת חברו. אחד ההתרים זה בשביל להצילו מיחוד עם המשרתת פנויה.
וכתב שם שיחוד עם המשרתת הוא איסור דרבנן. עיי"ש.
ואני אומר שיתכן שנתכוון שיכול לקחת משרתת טהורה וכגון זקנה. וחילי, דלפני זה חילק במפורש כשתי דרגות בין פנויה נדה לבין פנויה סתם שהוא מגזירת דוד.
סוף דבר, לדעתי אין ראיה מהנודע ביהודה שהבאתי.

[נוה הלבנון]

מכיון שהמקור הכמעט יחיד שהובא כאן -הטוען כי נדה אינו כשאר העריות, הובא מספר 'שעורי טהרה',
[מלבד המובא מהיביע אומר, שלרוב אריכות הדברים לא עיינתי בהם]

מצורף כאן קטע מתוך הספר הנ"ל הכותב שלדעת רוב הפוסקים נדה הוי כשאר עריות אפי' לענין יהרג ואל יעבור.

שעורי טהרה להגר"מ גרוס עמ' טו

שעורי טהרה.png (48.48 KiB) נצפה 13748 פעמים

[מעט דבש]

וכשלמדנו כתובות אצל הגר"ה זקס זצ"ל ביאר שעיקר איסור ייחוד אינו משום שמא יבא עליה אלא דהוא איסור בעצם משום קורבה, ורק האיסור בחתן שפירסה נדה שהוא ישן בין האנשים הוא איסור אחר מדרבנן שמא יבא עליה.

ולמה בעלה בעיר אין חוששין משום ייחוד?

וגם לשון הרמב"ם (איסו"ב כב, כ) לא משמע כן, שכתב:

לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן, ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול, גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד.

[קראקובער]

לעצם השאלה אאל"ט רבי יוסף אנג'ל באחד מספריו יש סימן בנושא.

[כדכד]

וכשלמדנו כתובות אצל הגר"ה זקס זצ"ל ביאר שעיקר איסור ייחוד אינו משום שמא יבא עליה אלא דהוא איסור בעצם משום קורבה, ורק האיסור בחתן שפירסה נדה שהוא ישן בין האנשים הוא איסור אחר מדרבנן שמא יבא עליה.

...

וגם לשון הרמב"ם (איסו"ב כב, כ) לא משמע כן, שכתב:

לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן, ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול, גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד.

אולי את הקושייה אפשר ליישב שייחוד באופן כזה שעשוי להגרם ממנו חשש ביאה הוא המקרב ולכן נאסר הן מפני הקרוב והן מפני החשש

[מעט דבש]

וכשלמדנו כתובות אצל הגר"ה זקס זצ"ל ביאר שעיקר איסור ייחוד אינו משום שמא יבא עליה אלא דהוא איסור בעצם משום קורבה, ורק האיסור בחתן שפירסה נדה שהוא ישן בין האנשים הוא איסור אחר מדרבנן שמא יבא עליה.

ולמה בעלה בעיר אין חוששין משום ייחוד?

שוב מצאתי באבי עזרי (הלכות איסו"ב כב, יב) שזהו באמת טעמו של רש"י (קידושין פא. ד"ה בעלה) שבעלה בעיר ג"כ אסור להתייחד, וכל מה שאמרו שאין חוששין משום ייחוד, הוא רק לענין מלקות - משום שייחוד הוא איסור עצמי, ואין להתירו אף אם אין חשש ביאה.
ורק במקומות שבהם מדאורייתא אין איסור (כגון ייחוד עם שתי נשים), והאיסור הוא רק מדרבנן שמא יבוא עליה, בזה יש להתיר אם אין חשש ביאה.

אבל להלכה אנו נוקטים כתוס' שם (ד"ה בעלה) שבבעלה בעיר מותר לכתחילה (עיין בית שמואל אבה"ע כב, יב).

[העיברי]

ראה מש"כ הרב זוין בספרו באור ההלכה מאמר "הכוזרי" בענ"ז.

[ההוא דאמר]

עיין חידושי מרן רי"ז הלוי [מכתבים סוף הספר].
וביאור דבריו שמעתי מא' מגדולי הרמי"ם שליט"א, שנידה היא ערווה לענין ביאה, עיי"ש.

[ברי היזיקא]

באדרת אליהו סוף פרשת קדושים מנה את חייבי הכריתות, ובתוך דבריו כתב: וחמשה עשר גבי עריות - היינו דחשבינן כל עריות לחדא (רצה לומר, מה שנכלל בפסוק אחד ), היינו בתו ובת בתו ובת בנו, וכן בתה ובת בתה ובת בנה, וחמותו ואם חמותו ואם חמיו, הכל אחד, הרי אחד. ואחות אשה, הרי שנים. אמו ואחות אמו ואחות אביו ואחותו, הרי ארבע. וארבע באישות - היינו אשת אחיו ואשת אביו ואשת אחי אביו וכלתו, הרי ארבע. הרי עשרה. ונדה ואשת איש וזכר וזכר עם בהמה ונקבה עם בהמה. עכ"ל.

פשטות לשונו מורה כי נדה וכן הבא על בהמה וזכר - הרי הם בכלל עריות.

וראה רמב"ם הלכות איסורי ביאה פ"ד ה"א: הנדה הרי היא כשאר כל העריות וכו' [וכן משמע מלשונותיו במקומות רבים]. אולם עיין תוס' יבמות ב, א ד"ה ואחות אשתו, ותו"ר ואחרונים שם שנדה אינה ערוה. ועיין עוד טור ושו"ע יו"ד סי' קצה סעיפים טז-יז ובביאורהגר"א שם סק"כ-כא. וכמו כן נראה מלשונו כי אף זכור ובהמה הם בכלל ערוה, וכן מבואר ברמב"ם שם פ"א ה"ד ופי"ד ה"ח שדינם ביהרג ואל יעבור. אמנם בתוס' כתובות ג, ב ד"ה ולדרוש, מוכח שביאת אשה בבהמה אינה בכלל יהרג ואל יעבור. ובפנ"י שם כתב שאע"פ שאשה המביאה בהמה עליה חייבת מיתה, היינו מגזירת הכתוב, אך אין זה בכלל גילוי עריות.

[מיללער]

קטע מספר גליוני הש"ס להגר"י ענגיל ק(גיטין ב:) הנוגע לענינינו

[אהוביון]

עיין רש''י, גיטין דף ו' ע''ב, על מש"ש "אמר רב יהודה אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי ג' עבירות גילוי עריות וכו'". וברש''י ד''ה גילוי עריות, כתב "כשמגיע זמן טבילה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נידה" עכ''ד. נמצאנו למדים שנדה נכלל בעריות.

[מיללער]

מתוס' ב"ק יא. ד"ה דאין מקצת, עולה שאיסור בעילת נדה הוא דוקא איסור ערוה ולא טומאה ולכן אין דנין בה דיני טומאה כמו ספק טומאה ברה"ר וברה"י.

האם דנו האחרונים להביא מזה לדיון שעל האשכול?

[שמואל דוד]

מתוס' ב"ק יא. ד"ה דאין מקצת, עולה שאיסור בעילת נדה הוא דוקא איסור ערוה ולא טומאה ולכן אין דנין בה דיני טומאה כמו ספק טומאה ברה"ר וברה"י.

האם דנו האחרונים להביא מזה לדיון שעל האשכול?

עיין ספר רזא דשבתי הרבה ציונים בזה

[מיללער]

מתוס' ב"ק יא. ד"ה דאין מקצת, עולה שאיסור בעילת נדה הוא דוקא איסור ערוה ולא טומאה ולכן אין דנין בה דיני טומאה כמו ספק טומאה ברה"ר וברה"י.

האם דנו האחרונים להביא מזה לדיון שעל האשכול?

עיין ספר רזא דשבתי הרבה ציונים בזה

תודה רבה

יש לעיין בהמראי מקומות בפנים, אבל בהכותרת שם לא העתיקו הדיון האם יש ראיה מזה שזה 'איסור ערוה' אלא בשלילי שאין זה דין 'טומאה'.