הודעהעל ידי מה שנכון נכון » ב' מרץ 02, 2015 9:10 pm
שו"ת יביע אומר חלק ג - חושן משפט סימן ז
(ג) ותבט עיני להגאון מופת דורינו מהרצ"פ פראנק שליט"א בס' הר צבי שנדפס בסוף ספרי הטורים (בחו"מ סי' תט), שנשאל בדין זה, וכתב, לדעתי יש לדון בענין זה להיתרא, ולומר שכיון שבמשך הזמן נתבטל האיסור והותר לגדל בהמה דקה בא"י, שוב אין הדבר חוזר לאיסורו אלא ע"י מנין חדש, וכ"ז שלא נגזר במנין מחדש הרי הוא כגזרה חדשה שאין עושים מעצמנו גזרות חדשות. וראיה לזה מהירוש' (פ"ג דסנהדרין ה"ה) טייב בזמן הזה מהו, ר' ירמיה סבר מימר בטל הדין בטלה גזירתא. ר' יוסי סבר מימר לעולם הגזירה במקומה עד שיעמיד ב"ד אחר ויבטלה. ופי' בקרבן העדה, טייב בזה"ז, אמתני' דשביעית קאי, דתנן התם שדה שנטייבה לא תזרע במוצאי שביעית, אבל משום ארנונת המלך התירו לזרעה במוצאי שביעית, ומבעיא ליה עכשיו שבטל האונס שדה שנטייבה בשביעית מותרת או לא. וא"ר ירמיה בטל הדין אע"פ שבטלה הגזרה, כלו' תקנת חכמים שגזרו איסור שמטה אף בשביעית בזה"ז שנתבטלה מחמת האונס שהתירו לחרוש, השתא שנתבטל האונס מותרת לזרעה שכבר בטלה התקנה. ל"א, בטל הדין כלומר עבר האונס אפ"ה בטלה גזרת חכמים, שכיון שנתבטלה פעם אחת שהרי התירו לחרוש בטלה לעולם. ור' יוסי ס"ל דלעולם גזרת חכמים במקומה עד שנתבטל ע"י ב"ד אחר, אבל זו לא נתבטלה ע"י ב"ד שלא התירו אלא מפני האונס, ואין זה קרוי ביטול ב"ד. עכ"ל הקה"ע. נמצא דלר' ירמיה אם בטלה הגזרה פעם אחת מאיזו סיבה שהיא נתבטלה הגזרה לעולם ושוב אינה חוזרת מעצמה. וה"נ בנ"ד מכיון שנתבטלה הגזירה של גידול בהמה דקה בא"י שוב אינה חוזרת מעצמה, דמשהותרה הותרה. ואף לר' יוסי י"ל דלא פליג אלא התם שלא היה היתר גמור אלא שהקילו משום אונס, משא"כ הכא שהותר לגמרי מפני שבטל הטעם גם ר' יוסי יודה ששוב אין הגזרה חוזרת מעצמה. ואפי' נימא דר' יוסי פליג בנ"ד, כיון דהוי פלוגתא דאמוראי ולא הוכרעה ההלכה, אין זה אלא ספק בתקנה דרבנן ומותר. עכת"ד. ובהורמנותיה דמר נלע"ד להשיב ע"ד קדשו, כי הנה מה שסיים, שמכיון שלא הוכרעה ההלכה אזלינן לקולא, לא ידענא אמאי קאמר מר שלא הוכרעה הלכה, והרי מבואר להדיא בהרמב"ם (פ"א משמטה ויובל הי"א והי"ג) שקנסו אותו, ולא תזרע למוצאי שביעית. ע"ש. אלמא שחזרה הגזרה למקומה וכר' יוסי. ועוד דבירושלמי שביעית (פ"ד ה"ב) מייתי לדר' ירמיה, ומסיים, א"ר יוסי ולא שמיע לר' ירמיה שהוא לוקה (מכת מרדות) ופסול לעדות? חזר ואמר אין דהוא שמיע אלא כאיניש דשמע מילה ומקשי עלה. ופי' הר"ש סיריליאו, שאף ר' ירמיה אינו אלא כמתמיה, אבל לדינא ודאי דלא התיר. וכן פי' הפני משה. [וכיו"ב מצינו בתוס' כתובות (קח:) ד"ה אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי דאדמון לא פליג אדרבנן, אלא מתמיה בעלמא הוא. וכ"ה בהרא"ש שם. ע"ש. וע"ע בהרא"ש סנהדרין (כו:). ובשו"ת מהר"י קולון (שרש פז). ובשו"ת באר שבע (סי' עב). ע"ש]. והדר קאמר, א"ר חזקיה איתותבת קומי ר' ירמיה וכי איזה ב"ד עמד וביטל. וע' בפני משה שם. ויוצא לפ"ז שגם ר' ירמיה לא ס"ל להתיר לדינא. ואף לפמ"ש הר"ש סיריליאו, דר' חזקיה פליג אדר' יוסי, והכי קאמר, דאותיבו קמיה דר' ירמיה הקושיא דלעיל דאטו לא שמיע ליה דלוקה ופסול לעדות, והשיב, וכי איזה ב"ד עמד וביטל היתר הראשונים אחר שנתבטל האונס. ומשמע דר' ירמיה התיר בודאי ודלא כר' יוסי. עכ"פ לא נפקא מידי פלגותא בדעת ר' ירמיה. ואין ספקו מוציא מידי ודאי דר' יוסי שאוסר. ומה גם שהרואה יראה שפי' הר"ש סיריליאו דחוק בזה. וכל זה לפי' הקרבן העדה הנ"ל, דלדידיה צ"ל דשביעית גופא ודאי שחזרה לאיסורה גם לר' ירמיה, דרבנן בתראי שהיו אחר ביטול גזרת המלכות, חידשו וגזרו איסור מלאכה בשביעית בזה"ז, אשר כח בהם בזמן התלמוד לתקן ולגזור. ורק הקנס שקנסו שלא תזרע למוצאי שביעית לא חזרו לגזור. אולם הוא דוחק, שמכיון שצ"ל שחידשו הגזרה לאסור בשביעית בזה"ז, ודאי שהחזירוה לכל דיניה. ועוד דאעיקרא מהיכא תיתי לומר שהואיל ונאנסו לעבוד בשביעית ע"פ גזרת המלכות נתבטל האיסור לגמרי. ומכ"ש לפמ"ש בתשו' הרשב"א ח"ג (ס"ס ריד), והר"ן (רפ"ב דביצה), דשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש, ולא הותרה היתר גמור. וכ"ה בכ"מ (ספ"ב מה' שבת). ואכמ"ל. ויותר נראה כפי' הפני משה שמחלוקת ר' ירמיה ור' יוסי היא אם קנסו בנטייבה גם בזה"ז שאין השביעית אלא מדרבנן. ע"ש. וכן פי' כיו"ב הר"ש סיריליאו. וכן הסכים הרידב"ז שם. וכן ראיתי להגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (חאו"ח סי' יז אות ד) שהביא פי' הר"א פולדא, שמפרש כהקה"ע, וכתב שפירושו דחוק, ויותר נראה שפי' הירוש' כהפני משה. ע"ש. ומעתה אין מהירוש' שום ראיה לנידונינו. והרי הוא כמבואר.
(ד) ובהיותי בזה נזכרתי במה שהתעוררתי בכיוצא בזה בהיותי משרת בקודש במצרים (קהיר), בדבר מה שנהגו להגבות לנשים כתובתן אלמנות או גרושות, וידוע מ"ש בשו"ת פאר הדור (סי' קנב) שהרמב"ם ובית - דינו החרימו בחרם חמור וגדול על כל ב"ד שיעמוד אחריהם בכל ארץ מצרים, שלא ידון להגבות כתובה, אא"כ נשבעה האלמנה (בגלגול שבועת אלמנה) שטבלה לנדתה במי מקוה כהלכת גוברין יהודאין. ועל מה סמכו כיום להגבותן כתובה בלי שבועה זו. וחשבתי דרכי, שאפשר שאחרי דורות רבים, אכשור דרי, בזמן הנגידים והרדב"ז ומהריק"ש מרי דאתרין, ובראותם כי אשתני למעליותא, ולא היה עוד מקום לחשוש שאינן טובלות לנדתן, (והקראים לבדד ישכונו, ואין להם חלק ונחלה עם הרבנים.) לכן בטלוה לשבועתא דא, שמכיון שבטל הטעם המפורש בתשו' פאר הדור שם (שהדבר היה ברוב ערי מצרים ופשתה המספחת ברוב בני ישראל, וגם לאחר שדרשו והודיעו להן חומר האיסור, לא חזרו למוטב זולת אחת מני אלף. והנשים הרשעיות שהחזיקו במינות וקשה עליהן הטבילה הן הנה היו לבני ישראל כצנינים בצדם. ע"ש.) בטלה הגזירה. וכמ"ש בתשו' הרא"ש (כלל ב סי' ח) הנ"ל. ואע"פ שבזמן האחרון חזר הדבר לקלקולו, כי לצערנו רוב הנשים המודרניות נמנעות לטבול במקוה, הואיל ואשתרי אשתרי. ולפ"ז גם בנ"ד היה מקום להקל. אכן בחפשי מצאתי לרבני מצרים שכבר העירו מזה, כי בשו"ת תעלומות לב ח"ג (סי' לד) ישב על מדוכה זו, שאיך לא נהגו להשביע כן בתי הדין הבאים אחר הרמב"ם, ותירץ בקצרה, ואולי אכשור דרי אחרי כן ולא הוצרכו לכך. ולא חששו שיחזור הדבר לסורו. ע"כ. ולכאו' לא תירץ כלום השתא הכא שחזר דבר לקלקולו. וכנראה שסמך בעיקר על מה שסיים אח"כ, כי נקיים אנו משבועתו זאת, כי גלוי וידוע לפני הרמב"ם ובית דינו בעלמא דקשוט שאין דורנו דומה יפה ואין בכחנו לגדור גדרים. ועוד שכל הנשים ההן בנות בוטחות שלא תאונה להם רעה מאתנו, שאין צריכים לבא דוקא לב"ד לגבות כתובתן, כי אויבינו פלילים ולפניהם יקרבו למשפט בעניני הכתובות והירושות. ע"ש. וכן בקדש חזיתיה למהר"א בן שמעון בנהר מצרים ח"ב (דקצ"ב ע"א) שתירץ, שאין כוונת הרמב"ם וב"ד לגזור על הפרט שבכל דור ודור נמצאים אנשים פרטיים עוברי על דת, רק הרמב"ם וב"ד לדורם תקנו שהיה פרוץ בדבר רובו ככולו, ולכן לא נכנסו ב"ד שבדורותינו בחומר גזרתו, שאין למדין מן הפרט על הכלל, ומכיון שרוב הקהל כשרים הם ואכשור דרי פורתא מיהא לשמור דיני נדה וטבילתה כדש"ת, לא חלה תקנתו על דורינו. (ועוד כתב ליישב כעין דברי התע"ל הנ"ל.) ע"ש. והלום ראיתי בחי' הריטב"א (ב"ב קכא:) גבי יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל, שכ' וז"ל, מאי דרוש ממנו ולא מבנינו. פי' ושמעינן מינה שאילו אמרו סתם אף בניהם בכלל. וש"מ דצבור יוכל לעשות חרם ואיסור אפי' על העתידין. אבל יחיד אינו בדין זה כלל. ע"כ. ומ"מ הרמב"ם ובית דינו ודאי דחשיבי כהסכמת כל הקהל שרשאים להטיל חרם אפי' על הנולדים. וכמ"ש בתשו' הרא"ש (כלל ה סי' ד). (וע"ע בשו"ת רגמ"ה (סי' סז עמוד קנז), ובהערת המו"ל שם.) וכ"פ ביו"ד (סי' רכח סל"ה). וע"ע בשו"ת נוב"י מה"ת (חיו"ד סי' קמו). ע"ש. וע' בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' יב). וי"ל. ואכמ"ל.
(ה) והנה ראיתי בשו"ת כסא דהרסנא (ס"ס לו) שכ', ואני נבוך אם הכלל שצריך מנין אחר להתירו נאמר גם בתקנות וקבלות שהן חיוב, שאפשר שלא נאמר כן אלא בקבלות שליליות. ע"כ. ותימה, שהדבר ברור שכלל זה הוא גם בתקנות חיוביות. וכמו שמבואר באור זרוע ח"א (סי' תשנב) לענין קידוש בבהכ"נ בליל שבת, והביא ראיה מתקנת ברכת מעין שבע שנתקנה רק בשביל הסכנה, שלא היו בתי כנסיות שלהם ביישוב, ועכשיו בהכ"נ שלנו בעיר, וליכא למימר האי טעמא, ואפ"ה אנו מברכים אותה. ע"כ. וכ"כ הרשב"א בתשו' (סי' שכג). והר"ן והמאירי (ר"פ ערבי פסחים). ועוד ראשונים. וע' בב"י א"ח (סי' קכד) בד"ה וכתב הרד"א, בשם הרמב"ם. ע"ש. ולדאתן עלה בנ"ד נלע"ד שהעיקר לאסור בזה"ז לגדל בהמה דקה בא"י, הואיל ואשתני למעליותא, שרוב ככל השדות של ישראל נינהו. וחזר הדין לעיקרו. וכן פסק בפשיטות מהר"ח שבתי ז"ל בשו"ת דברי יחזקיהו (קונטריס ב דס"א ע"א). ע"ש. ופשוט מאד שאין שייכות בזה למאי דאמרי' בעלמא הואיל ואשתרי אשתרי, דלא שייך לומר כן אלא במי שיש לו בהמה דקה בעת שהתחיל מחדש האיסור של גידול בהמה דקה בא"י, שאז אפשר שיש מקום לומר דהואיל ואשתרי מתחלה לגדל הואיל והיישוב היה של עכו"ם, אשתרי גם כשקנו ישראל את השדות מעכו"ם, לגדל הבהמה דקה שיש לו מכבר. אבל עכשיו שזה עשרות בשנים שהיישוב של ישראל, וקמאי אזלו להו, והני אחריני נינהו. הא ודאי דלא שייך בכה"ג הואיל ואשתרי אשתרי. ואפי' במי שהתחיל לגדל קודם האיסור י"ל דלא שייך בכה"ג הואיל ואשתרי אשתרי, לפמ"ש הנוב"י תנינא (חיו"ד סי' סד) בד"ה שנית, דע"כ לא מספק"ל בחולין (יז) אי אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי, אלא כגון בשר נחירה שלא נאסרו בו במדבר, ונצטוו במדבר שבבואם לא"י לא יאכלו אלא שחוטה, ומכיון שקבע זמן שלא יתחיל האיסור עד שיבאו לא"י, בזה הוא שי"ל שלא הקפיד אלא על שינחרו לאחר זמן האיסור, אבל מה שיש להם מקודם מותר, כמו שמצינו שהקפיד שלא יתחיל האיסור אלא לאחר זמן הקבוע. אבל בדבר שמתחיל האיסור תיכף אין שום חילוק בין מה שהיה בידו מקודם לבין מה שיבא לידו אח"כ. ולכן האוסר עצמו באיזה דבר או נזיר המקבל עליו גזירות, מיד נאסר במה שקיבל עליו, ואין חילוק בין מה שהיה בידו מקודם וכו'. ומש"ה לא מספק"ל בחולין שם אליבא דכ"ע בכל איסורי תורה חלב ודם ובהמות ועופות טמאים שהיו בידם קודם מתן תורה, אם נאסר לאכול הנותר מהם אחר מתן תורה, א"ד הואיל ואשתרי אשתרי. א"ו דבהא בודאי שנאסרו מיד. (וכ"כ בפשיטות המשנה ברורה (סי' תצד ס"ק יב) בשם גדול אחד. ע"ש.) עכת"ד. ומינה דבכה"ג שהאיסור חל מיד כשהיישוב של ישראל, לא שייך לומר בכה"ג הואיל ואשתרי אשתרי. והוי כגר שנפלו לו בירושתו ורועה שעשה תשובה, דקי"ל בב"ק (פ) שאין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד. ע"ש. וע' בשד"ח (מע' ה כלל קיא) ובשו"ת רב פעלים ח"ג (חיו"ד סי' ז) בדין הואיל ואשתרי אשתרי. ואכמ"ל. (רק זאת אעיר ע"ד הגאון רב פעלים שם, שהביא מ"ש הפמ"ג יו"ד (מש"ז סי' צד סק"ט) וז"ל, ובערב שבת ובשעה"ד נוכל לסמוך לבשל בקדרה כזו, ואף בחול אח"כ תו שרי, דלא מסתבר לאסור אח"כ. וכן כל היכא דמתירים לצורך ע"ש אי נתותר לחול לא מסתבר לאסור אח"כ, דהואיל ואשתרי אשתרי. עכ"ל. והקשה ע"ז הרב פעלים, מדתנן (בפ"ד דדמאי מ"א), הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן, ושואלו בשבת, יאכל על פיו. חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר. והיינו משום דבשבת האמינו לע"ה דאימת שבת עליו. נמצא דלא אמרינן על הנותר הואיל ואשתרי אשתרי. ושו"ר בדעת קדושים (כללי הפ"מ) דס"ל כהפמ"ג הנ"ל. ושכן דעת הנטע שעשועים, והרגיש ממתני' דדמאי, ותי' דשאני התם דמעיקרא הכי תקינו וכו'. ע"ש. ולפע"ד מעיקרא לק"מ ממתני' דדמאי, דהיכא דשרינן משום כבוד שבת או בהפ"מ, היינו משום דמעיקר הדין יש להתיר. וכמ"ש להדיא הרמ"א בהקדמת התורת חטאת וזת"ד, ולפעמים כתבתי להקל בהפ"מ או לכבוד שבת, מטעם שהיה נ"ל כי יש להתיר אליבא דהלכתא, רק שהאחרונים החמירו בדבר, ולכן במקום הצורך יש להעמיד הדבר על דינו. וכן מצינו לקמאי ובתראי דעבדי הכי. ע"כ. וע"ע בשו"ת עטרת חכמים (חיו"ד סי' ה). ע"ש. ולהכי גם הנותר לאחר השבת שפיר אמרינן ביה הואיל ואשתרי אשתרי. הואיל ומעיקר הדין הוא מותר. אבל באיסור דמאי ליכא למימר הכי, שהרי חששו חכמים למיעוט המצוי שאינם מעשרים בהצטרפות חזקת איסור של טבל. וכמ"ש התוס' שבת (יג) ויבמות (קיט). ע"ש. ומש"ה נחשב כאילו איסור ודאי הוא. וכדמוכח בחולין (ו) אר"ז אפשר גזרו על תערובת דמאי ומסתייעא מילתא דרב אסי למיכל איסורא, השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כ"ש. ולא אמרינן דקמי שמיא גליא שאותם פירות היו מעושרים. אלמא דלאחר גזרה ספקו כודאו. כעין מ"ש הרב איסור והיתר הובא בש"ך ופר"ח יו"ד (סי' קי). ואכמ"ל בזה. ועכ"פ גם הרב פעלים מסיק כהפמ"ג, ושכן מצא מפורש להרשב"א במשמרת הבית שאם לקח פת מפלטר, ושוב בא לשם פלטר ישראל, אע"פ שמעתה אסור ליקח פת מפלטר גוי, הפת שכבר לקח מותר לאכלו ולא יצא מהיתרו הראשון, דאלת"ה מחזי כחוכא ואיטלולא שבשלחן אחד ניתר ונאסר וחזר והותר. ע"ש. וכן מצאתי הלום בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' לט) שהביא ראיה זו מד' הרשב"א. וחילק במתני' דדמאי כעין מש"כ. ע"ש. וכ"כ בשו"ת עצי הלבנון (סי' נז) להסתמך על הראיה מד' הרשב"א הנ"ל. וע"ע בשד"ח (מע' ה כלל קיא). ובשו"ת זכר יהוסף (סי' קלג אות ב. ובסי' רט, בד"ה הנה). ובשו"ת שערי דעה (סי' ר). ובשו"ת יד יוסף (סי' ס). ודו"ק כי קצרתי. ובתשובה אחרת כתבתי עוד בזה בס"ד.). וקצת יש להעיר עוד בנ"ד דדמי למ"ש השד"ח (מע' ד אות כא) וז"ל, וכתב הרדב"ז בח"ד (סי' צד) דדוקא דבר שנאסר במנין ורוצים עתה להתיר צריך מנין אחר, אבל אם הוא בהיפך שהתירו איזה דבר שבמנין, או פטרו חיוב מצוה במנין, ורוצים להחזיר החיוב או האיסור, לא נאמר כלל זה, וא"צ מנין אחר. עכ"ל. ולפ"ז ה"נ בנ"ד שא"צ מנין אחר, אלא הדר איסורא לאתריה ממילא. והמעיין בתשו' הרדב"ז שם ימצא מקום להיימין ולהשמאיל בזה. מ"מ בלא זה נלע"ד שהעיקר לאסור. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו הקדושה. אמן. עובדיה יוסף ס"ט