תה"ד - נראה שלא מחמירים בלא פלוג כמו גוף הגזירה

[גם זו לטובה]

כתב התה"ד (פסו"כ קסד') "אשר דרשתני חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אם צריך לשורפה או ישליכה במקום הפקר? דע כי מנהג הוא לשורפה כדכתב מרדכי פ' קמא דפסחים בשם ר"י, דחטה בתרנגולת צריך כפיית כלי כדי לשורפה בחוה"מ, ואין נראה דאחטה גופא קאי דפחות מכזית א"צ ביעור כדאיתא פ' אלו עוברין, ור"י מייתי ראייה משום דקי"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ע"ש. מה שהוגד לך משמי שהתרתי חמץ נוקשה בנותן טעם לפגם אפילו במקום שנוהגין איסור, לא ידענא מהאי מילתא כלל, אף על פי שנראה שיש לחלק משום דלא מחמירינן בלא פלוג כמו בגוף הגזירה דמשהו. והא קמן דאפי' בחמץ גמור רוב הפוסקים הסכימו להיתר נט"ל =נותן טעם לפגם=, דלא תלינן נותן טעם לפגם בטעם משהו, מ"מ אני זוכר דאתיא האי עובדא לקמן ולא הוריתי בה לא איסור ולא היתר"

א' האם הכלל הנ"ל מוסכם, והאם מצאנו כן בעוד מקומות
ב' האם ה"ה במקום שבטל הטעם, והגזירה במקומה עומדת, נמי אמרינן הכי?

יש"כ לרב "מה שנכון נכון" על ההפנייה לתה"ד הנ"ל

[עושה חדשות]

יש"כ לרב "מה שנכון נכון" על ההפנייה לתה"ד הנ"ל

הנידון היה כאן -
viewtopic.php?f=19&t=21757&p=215076&hilit#p214740
ועי' גם כאן -
viewtopic.php?f=17&t=24494&hilit#p246506

והתעוררתי בזה כעת עוד,
דהנה אי' בשבת דכ"ט -

תניא אמר רבי יהודה פעם אחת שבתינו בעליית בית נתזה בלוד והביאו לנו שפופרת של ביצה ומלאנוה שמן ונקבנוה והנחנוה על פי הנר והיה שם רבי טרפון וזקנים ולא אמרו לנו דבר אמרו לו משם ראיה שאני בית נתזה דזריזין הן אבין ציפוראה גרר ספסלא בעיליתא דשישא לעילא מרבי יצחק בן אלעזר אמר ליה אי שתוקי לך כדשתיקו ליה חבריא לרבי יהודה נפיק מיניה חורבא גזירה עליתא דשישא אטו עליתא דעלמא

וצ"ע דאם כבר נתקנו הך גזירות מהו ההיתר והקולא של בית נתזה ולמה לא מיחה רבי יצחק בן אלעזר מיד.
ועל כרחינו דעדיין לא נתקנה הגזירה ואעפ"כ ראוי לחוש ולהחמיר כדי שלא יהיה נפיק מיניה חורבא ולא יבוא להיכשל באיסור.
וא"כ גם אחרי שתיקנו רבנן איזה גזירה, מ"מ נשאר בזה גם הטעם היסודי משום סיבת הגזירה גם בלא שיסדוה כתקנה קבועה ומחוייבת.
וכד' הרשב"א המובאים באשכול המצויין לעיל, שכ' בחולין דק"ו דבתקנה דרבנן יש ב' ענינים, "שהיה בדין להטעין את הידים נטילה ואפילו לא צוו חכמים וכל שכן עכשיו שיש בדבר מצות חכמים".
ולאידך גיסא יתיישב בזה מה שאמר רבי ישמעאל אני אקרא ולא אטה, כיון דס"ל דעדיין לא נתקנה כתקנה קבועה אלא כחשש וסיבה בעצם, וא"כ לגביו סבר דלא שייך האי חששא.

ועכ"פ ממילא מתבאר בזה ההבדל בין לא פלוג ובין עיקר התקנה. כי לעיקר התקנה ראוי לחוש גם בלי המחייב של מצוה לשמוע דברי חכמים.

והנה ברא"ש בפס' ותוס' בשבת דכ"א כ' אמר ליה אין מדליקין. מה טעם, הא גזירה לגזירה היא. ואמר ליה לפי שאין מדליקין. כלומר בעינייהו אינו נמשך כלל ובודאי אתי לאטויי הילכך חדא גזירה הוא.
וצ"ע מהו שכ' ודאי אתי לאטויי.
ונראה הביאור שיש גזירות דרבנן שהם מתוך חשש גדול הקרוב לודאי, וממילא יש כאן סיבה בעצם להימנע, מכח הדין להיזהר באיסור דאו'.
ובתורי"ד שם כ' עוד בודאי כרמלית לא נאסרה אלא מחמת דבר אחר שלא אסרו חכמים להוציא מרה"י לכרמלית אלא משום גזירה שלא יוציא לרה"ר והילכך לא גזרי' בהו גזירה לגזירה אבל פסולי שמנים לא נאסרו מחמת דבר אחר אלא מחמת עצמן שמא יטה ... וכל דבר שלא נאסר מחמת דבר אחר אלא מחמת עצמו אף על פי שאיסורו מדרבנן שלא יעבור על דברי תורה גזרי' בהו גזירה אחרת.
וא"כ יש לנו חלוקה בגזירות דרבנן, ופעמים שזה לא נחשב כגזירה ושבות בפנ"ע אלא כהתרחקות מהאיסור דאו'.
וז"ל ראב"ן בשו"ת (בסוף הספר) דשמנים שפסלו חכמים לאו גזירה חשיב ליה, אלא כאיסורא דאורייתא חשיב ליה כיון דטעם פסול שלהם לפי שודאי אין נמשכין אחר הפתילה אלא בהטייה כמדליק נר קרוב למזיד הוא דודאי יבוא להטות בשוגג כשיחסר השמן ולא ימשוך אחר הפתילה כמו שרגיל לעשות כל ימי החול ולא מסיק אדעתיה דהאידנא שבת היא וכמביא עצמו לידי איסור שוגג דמי, ומשום הכי לאו גזרינן גזירה לגזירה הוא מאי דגזר מעורב אטו שאינו מעורב.
וזכורני שראיתי פעם באיזה ספר שהלך בדרך זו ליישב ענין נוסף. דהנה ידוע להק' דכיון דנחמיה הוא דגזר על המוקצה, מהו ששאל שלמה איך לטלטל את אביו דוד כשמת. ומקובל התי' כד' הגר"ז לחלק בין גזירת מוקצה לגזירת כלים. אבל בפס' הריא"ז כ' להדיא דנחמיה הוא שגזר על איסור טלטול אבנים. וי"ל, דאמנם עדיין לא נקבעה גזירת מוקצה כחיוב גמור עד נחמיה, אבל קודם לכן נמי היה זה מן הראוי שלא יהיה טלטולך בשבת כטלטולך בחול, (וכמו די"ל דלבשו בגדי שבת עוד קודם שאמר ישעי' וכיבדתו וכו').
וראיתי לציין בזה עוד שיש הגדרה באיסורים דרבנן שהם באים להרחיב את האיסור דאו' עצמו.
וחילא דידי הוא ממש"כ הפמ"ג בסי' שנד ומושיט גופא חידוש הוא למעלה מי"ט לא גזרו חז"ל באגדו בידו.
והיינו דאע"ג שמושיט הוא איסור דאו' גמור, מ"מ כיון דחידוש הוא לא גזרו עליו תוספת איסור מדרבנן.
וכיו"ב מצינו בריטב"א שבת די"ט דס"ל דשביתת כלים היא גזירה מדאו', ואפ"ה יש בזה את הכלל דלא גזרי' גזירה לגזירה.
וא"כ בכל איסור דרבנן יש לבחון כמה דברים, האם זה בא כהרחבה של האיסור דאו', או האם זה חשש גמור שיפגע בדאו' וראוי להחמיר כן גם בלי התקנה, או דהוי בגדר שבות בפנ"ע.



וע"ע כאן - viewtopic.php?p=274059#p273770

[עושה חדשות]

שאלתי אי פעם ועדיין לא מצאתי מקור,

האם מצינו בספרי הפוסקים באיזהו מקומן, שאם יש מחלוקת הפוס' או איזה קולא מחודשת קצת שאין ראוי לסמוך עליה כ"כ בסתמא, ואעפ"כ יהיה אפשר להקל בזה באופן שאין את עיקר הטעם של המצוה. ואין כוונתי על דרבנן, אלא על דאורייתא.

ובזכרוני שיש בחת"ס על קולא מסויימת בהל' ריבית (דאו'), שאין ראוי לסמוך עליה בהלוואה לעני אלא דוקא בהלוואה לעשיר.

[לענין]

משיב דבר (פליישמאן).PNG (143.08 KiB) נצפה 1140 פעמים