איטריות (בעקשיטש) כשקובע עליהם סעודה

[אשרי משכיל אל דל]

נשאלתי אודות הקובע סעודתו על איטריות ושאר מעשה קדרה מחמשת מיני דגן, האם צריך לברך עליהן המוציא וברכת המזון, כדין הקובע סעודתו על פת כסנין, וכמבואר בש"ע (סימן קסח ס"ו), או לעולם אין לברך על מעשה קדרה אלא בורא מיני מזונות ועל המחיה?

א) התוספות בפסחים (לז ב), וכן הרא"ש בפסקיו (שם סימן טז) ובהלכות חלה (סימן ב), ובתוס' הרא"ש (יבמות מ א), הביאו שיטת רבינו תם, שהיה אומר, דהא דפליגי התם רבי יוחנן וריש לקיש במעשה אילפס אם חייבים בחלה, היינו דוקא בבלילתו רכה, דלר' יוחנן אפייתו באילפס עושהו לחם וחייב בחלה, וריש לקיש סבר אין עושהו לחם ופטור. (וכדיליף התם ר' יהודה מדכתיב ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, לחם האפוי בתנור קרוי לחם ושאין אפוי בתנור אין קרוי לחם). אבל דבר שבלילתו עבה כולי עלמא מודו דחייב בחלה, אפילו עשאו אח"כ ע"י משקה, כגון בישול במים, או טיגון בשמן, כיון שחיוב חלה הוי משעת גלגול העיסה. וכדמוכח במתני' חלה (פרק ג' משנה א' וה'). ותנן נמי (בפ"ק דחלה משנה ה), עיסה שתחלתה וסופה סופגנין פטורה מן החלה, תחלתה סופגנין וסופה עיסה, תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה. והכי פירושה, תחלתה עיסה וסופה סופגנין, כגון עיסה שבלילתה עבה ואח"כ מבשלין אותה במים או מטגנין אותה בשמן, חייבת בחלה, וכן תחלתה סופגנין שבלילתה רכה ואח"כ אופין אותה בתנור או באילפס בלא מים ושמן, חייבת, שהם נקראים לחם לענין חלה, אבל תחלתה וסופה סופגנין שבלילתה רכה, ומבשלים אותה במים, או מטגנים אותה בשמן, פטורה. ועוד היה אומר ר"ת, דהיכא דמחייבא בחלה מברך עליה המוציא לאחר הבישול או הטיגון, כיון שהיתה בלילתה עבה, וכדתניא בברכות (לז ב) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו, נטלה לאוכלה מברך המוציא. וקא פסיק ותני אלמא דאפי' מנחת מחבת ומרחשת שמטגנים אותה בשמן מברך עליה המוציא. והוא הדין למבושלת במים שאין סברא לחלק בין מים לשמן. ומכל מקום על האלטרייא (פירש הקרבן נתנאל, היינו לאקשין בלשון פולין, כלומר איטריות) היה אומר ר"ת, שאין לברך עליהן המוציא, שאין בהן תוריתא דנהמא. אבל רבנו שמשון אומר, שאפי' הלש עיסה גמורה ודעתו לבשלה במים או לטגנה בשמן פטורה מן החלה. וכההיא דברכות (לז ב) לחם העשוי לכותח, שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה, פטור מן החלה, שהואיל וגלגל העיסה אדעתא לאפות הלחם בחמה מיפטר, משום שסופו לבטלו מתורת לחם, והא דתנן תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת, היינו בנמלך, אבל אם היתה תחלתה עיסה עבה כדי לעשות ממנה סופגנים פטורה. וההיא דהאוכל מנחה שמברך המוציא, מיירי במנחת מאפה תנור, ולא במנחת מרחשת המטוגנת בשמן שבטלה מתורת לחם. א"נ בכל המנחות ששמנן מועט, והוו כאפויות. ובירוש' (פ"ק דחלה), ההיא איתתא שיילא לר' מונא, כגון אנא דבעינא למעביד אצוותא איטרא, (ראשית עריסותיכם, התרגום ריש אצוותכון, שרצתה לעשות איטרא מן העיסה כגון סופגנים), מהו דנסיבנא מינה ותהא פטורה מן החלה, (כלומר שרצתה לאפות חררה ממקצת העיסה), אמר לה אסור, שמא תימלך לעשות עיסה, כלומר שמא תימלך על כולה לאפותה, או על כדי שיעור חלה. וסיים הרא"ש, שרבו מהר"ם כשהיו לשין עיסה בביתו כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן היה מצוה לאפות ממנה מעט ועל ידי כך מתחייבת כל העיסה בחלה, דחיישינן שמא תימלך. וגם לא היה אוכל בלא המוציא אחר שנתבשלה או נטגנה, (שהיה חושש לסברת ר"ת), וגם לא היה מברך עליה המוציא (שהיה חושש להר"ש), אלא מברך המוציא על לחם אחר ואח"כ אוכלה. ע"כ. והמרדכי (פ"ב דפסחים סימן תקצב) הביא דברי רבו מהר"ם בתשובה שהעלה כמ"ש הרא"ש בשמו. ע"ש. ורבינו אליעזר ממיץ בספר יראים (סימן קפג) כתב כדברי רבינו תם. (וכ"כ המרדכי שם בשמו). וכן כתב בס' המכתם (פסחים לז א) בשם בעל ההשלמה. ע"ש. ובהגהות רבינו פרץ להסמ"ק (סימן רמה) כתב, שנהגו כדברי ר"ת. ע"ש. אבל הרמב"ן (במס' בכורות הלכות חלה) פירש כדברי רבינו שמשון הנ"ל. וכן הובא בהר"ן (פסחים לז ב). ע"ש. וכן העלה רבינו ישעיה הראשון בספר המכריע (סימן סג), וכן בפסקיו פסחים (לז ב), וכתב, שסברתו של ר"ת נראית בעיניו רחוקה מן הדעת ומופלגת מאד, שכל השיטה בש"ס מוכיחה דבעינן שתהיה אפויה בתנור ואז נקראת לחם, אבל אם אפאה בחמה או חלטה ברותחין לכ"ע לא מקריא לחם וכו', ואם לש עיסה על דעת לעשות ממנה סופגנין ואסקריטין, אף על פי שהיתה עיסה קשה, פטורה מן החלה, ומשום דבעינן לחם וליכא, והא דתנן תחלתה עיסה וסופה סופגנים חייבת, מיירי בלש אותה על דעת לאפותה בתנור כסתם כל עיסה ואח"כ נמלך ועשאה סופגנים חייבת, לפי שכבר הוקבעה לחלה בעת לישתה כיון שלדעת אפייה בתנור נעשית וכו'. והא דאמר (ברכות לז ב) שמברך על המנחה המוציא, היינו במנחה של מאפה תנור, אבל מנחת מחבת ומרחשת שהיו מטוגנות בשמן לא היה מברך עליהן אלא בורא מיני מזונות. והוסיף בפסקיו, הילכך לכולי עלמא (ר' יוחנן וריש לקיש) הני סופגנים וצפחיות וחררות דידן, שאנו מטגנים אותם בשמן במרחשת, לאו לחם איקרו ואין מברכים עליהם אלא בורא מיני מזונות. ופלוגתיהו באילפס יבש שיש בו כמעשה תנור וכו'. ע"ש. וכן פסק הריא"ז (בפ"ב דפסחים). וכ"כ המהר"ם חלאוה שם. והרמב"ם (בפ"ו מהל' בכורים הל' יב ויג) כתב, שהעושה עיסה כדי ליבשה בחמה או לבשלה בקדרה, הרי היא פטורה מן החלה, שאין מעשה חמה לחם, בין שלש אותה במים בין בשאר משקים. אבל עיסה שלשה לעשותה מעשה חמה והשלימה לעשותה פת, או שהתחיל לאפותה פת והשלימה לעשות מעשה חמה חייבת. וכתב מרן הכסף משנה, שדעת רבינו לפרש המשנה כמ"ש הרמב"ן, שהדבר תלוי בדעתו בשעת לישה, שאם היה בדעתו לעשותה לחם אז חייבת בגלגול שלה, אף על פי שלבסוף עשאה סופגנים, ואם עשאה על דעת סופגנים אף על פי שהיתה בלילתה קשה פטורה. וכן כתב הרשב"א שכן עיקר, ולאפוקי מפירוש ר"ת. ע"ש. (וע"ע בפירוש המשנה להרמב"ם בפ"ק דחלה מ"ו). וכ"כ מהר"י קורקוס שם. גם המאירי (פסחים לז ב) פירש כדברי הר"ש, שהכל תלוי בדעתו בעת גלגול העיסה וכו'. וסיים, זו היא השיטה המבוררת אצלי בדברים אלו. ואף דעת גדולי המחברים נראית כן. ע"ש. גם הראבי"ה פסחים (סימן תכא ותכב) כתב כדעת הר"ש. וכ"כ הסמ"ק (מצוה רמה). ע"ש. ותר"י (ברכות לז ב), כתבו, ונראה למורי רבינו יונה, שאם היתה בלילתה עבה מתחלה, וריככה ע"י משקים, אף על פי שהיא חייבת בחלה, כיון שחיוב חלה תלוי בגלגול העיסה, מ"מ אין מברכים עליה המוציא, שברכת המוציא תלויה בלחם, וזה כיון שנתבטל מתורת לחם ע"י בישול וטיגון במשקים, אין לברך עליו המוציא ולא שלש ברכות. ע"כ. (וע"ע בתוס' הרשב"א פסחים לז: ובאור זרוע סימן ריז. ובתוס' רבינו יהודה ברכות לז ב). ומרן הבית יוסף ביו"ד (סימן שכט) כתב, דמ"ש הטור שמסקנת הרא"ש כדברי רבינו שמשון, אף על פי שהרא"ש לא הכריע בפירוש כן, מ"מ כן נראה דעת הרא"ש שהביא דברי הר"ש באחרונה והאריך בהם, וכן נראה מהסמ"ג שהסכים לזה. וכן נראה דעת הרמב"ם. וכן הכריע הרשב"א בפסקי חלה שלו. וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן. ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש ואינך רבוותא מסכימים לדעת הר"ש הכי נקטינן. וכן פשט המנהג. ע"כ. ובבית יוסף א"ח (סימן קסח) הביא ג"כ מחלוקת ר"ת ורבינו שמשון, ודברי הר"ן בשם הרמב"ן, וסיים, וכתב רבינו ירוחם, שרבינו שמשון והרמב"ן ס"ל שאפילו דבר שבלילתו עבה אם בישלו או טיגנו אין מברך עליו המוציא, ואפילו אם נתחייב בחלה, ואפילו יש עליו תוריתא דנהמא, שאין ברכת המוציא דומה לחלה, דבחלה בתר גלגול העיסה אזלינן, אבל גבי ברכת המוציא הכל הולך אחר שעת אפיה, ובתחלתה עיסה וסופה סופגנים או איפכא, אם סופה סופגנים אין מברכים עליה המוציא, ואם סופה עיסה כלומר שנאפית ולא נתבשלה ולא נטגנה מברך עליה המוציא. וכן עיקר. (ע"כ דברי רבינו ירוחם). וכן דעת רבינו יונה (כנ"ל). וכן נהגו העולם שלא לברך המוציא על הסופגנים וכיו"ב, אף על פי שעושים תחלת עיסתם עבה. וכדעת הר"ש. וכן דעת הרמב"ם והרא"ש. עכת"ד. וז"ל מרן בש"ע (סימן קסח סעיף יג): אפילו דבר שבלילתו עבה, אם בישלו או טיגנו אין מברך עליו המוציא, אפילו יש עליו תוריתא דנהמא, ואפי' נתחייב בחלה, שברכת המוציא אינה הולכת אלא אחר שעת אפייה. ויש חולקים ואומרים שכל שתחילת העיסה עבה אפי' אם ריככה אח"כ במים ועשאה סופגנים ובשלה במים או טיגנה בשמן מברך עליהן המוציא. (הגה, ונהגו להקל כסברא ראשונה). וירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא ע"י שיברך תחלה על לחם אחר. עכ"ל. וידוע שהלכה כסתם. וס"ל למרן שהעיקר מצד הדין כהר"ש, שהרמב"ם והרא"ש שני עמודי הוראה מסכימים לדעתו, וכ"ש שכן דעת גם הרמב"ן ורבינו יונה והרשב"א והר"ן ורבינו ירוחם. (וכן דעת רבינו ישעיה הא' וראבי"ה והמאירי והריא"ז כנ"ל). ורק ממדת חסידות יאכלנו בתוך הסעודה, וכמו שנהג מהר"ם לחוש לסברת ר"ת. והרי זה כמבואר.

ב) והרמ"א בהגה (סימן קסח סעיף יג) כתב על דברי מרן הש"ע הנ"ל, וכל זה לא מיירי אלא בדאית בה תאר לחם (לאחר הבישול או הטיגון), אבל אי לית בה תאר לחם כגון לאקשין (איטריות) לכ"ע אין מברכים עליה המוציא ולא בהמ"ז, דלא מקרי לחם, אבל פשטידא מקרי לחם ואין לאוכלה אא"כ בירך תחלה על פת אחר. ע"כ. וזה מבואר ממ"ש הרא"ש הנ"ל בשם ר"ת שאפי' בעיסה עבה אם בישלה או טיגנה ואין לה תוריתא דנהמא אין לברך עליה המוציא, ולכן אלטריאה (איטריות) אין לברך עליה המוציא, כיון דלית לה תוריתא דנהמא. הא קמן שאף ר"ת מודה דהיכא דלית לה תוריתא דנהמא אינו מברך עליה המוציא. ומחלוקתם של ר"ת והר"ש היא בהיכא דאית בה תוריתא דנהמא, כגון פשטידא. וכ"כ מרן הב"י יו"ד (סימן שכט), אחר שהסביר טעמו של מהר"ם שהיה מצוה לאפות חררה מתוך העיסה שעשאוה על דעת לטגנה, משום שהיה חושש לסברת ר"ת והר"ש, סיים, ודע שלא היה מהר"ם צריך לנהוג כן באילטריאה, שהרי כתב הרא"ש שאפי' לר"ת דס"ל שעיסתה חייבת בחלה מ"מ אינו מברך עליה המוציא משום דלית עליה תוריתא דנהמא. וכן כתבו התוס' (פסחים לז ב) סוף ד"ה דכולי עלמא, שרבינו תם היה אומר שאף על גרימזלי שחייבת בחלה אין מברך עליה המוציא דלית בה תוריתא דנהמא. ע"כ. מבואר להדיא שהמחלוקת של ר"ת והר"ש דוקא בדאית לה תוריתא דנהמא, הלא"ה לכ"ע מברך במ"מ. ואף על פי שהפרישה ביו"ד (סימן שכט אות ד) כ', דמ"ש הר"ש אם דעתו לטגנה או לבשלה פטורה, כל זה מיירי בדלית לה תוריתא דנהמא, אבל אם מבשל במים עיסה גמורה שיש בה תאר לחם חייבת, כמ"ש באו"ח (סימן קסח). מהרש"ל. ע"כ. זהו רק לענין חלה, אבל לענין המוציא המחלוקת שבין ר"ת להר"ש היא בדאיכא תוריתא דנהמא, הלא"ה לכ"ע מברך במ"מ. [וע' בשו"ת בית דוד (חאו"ח סימן פא) שהשיג על הפרישה הנ"ל. ע"ש. וע' בשו"ת זכור ליצחק הררי (סימן מ) ובשו"ת ויוסף אברהם (סימן כח) בד"ה אכן, ובשו"ת ישכיל עבדי ח"א (סימן יוד), מ"ש בזה]. +והנה הסמ"ג (מ"ע כז דף יב ע"ד) הביא דברי רבינו שמשון שהעמיד לההיא דברכות (לז ב), שמברך על המנחה המוציא, דמיירי במנחת מאפה תנור ולא במרחשת, וכתב, ונ"ל שהוא דוחק גדול, ונראים דבריו בעיסה המבושלת במים, אבל במטוגנת במחבת שאין שם אלא מעט שמן, נראה שהוא קרוי לחם בין לענין חלה בין לענין המוציא. ע"כ. וכן הובא בב"י בשם הגמ"י. ולכאורה הרי כשאין שם רק מעט שמן, גם רבינו שמשון מודה שמברך עליה המוציא, וכמו שסיים הר"ש בתירוץ השני. ועכ"פ נראה מדברי הסמ"ג שאם יש הרבה שמן במחבת עד שהוא צף למעלה מן העיסה, הוי כמבושלת במים. ולעולם אין חילוק בין טיגון לבישול בזה. וע"ע בשו"ת פרח שושן (כלל א סימן ה) סוף ד"ה ומעתה חל. ע"ש. אמנם רבינו אליהו מלונדריש בפסקיו (עמוד כ' וכ"ה) מחלק בין בישול לטיגון. וע' בהערת הרה"ג המו"ל שם. ויש להעיר עוד מדברי המכתם בפסחים (לז א), שיש אומרים שלא אמר ר' יוחנן אלא על אותם שנאפות באלפס בלא שמן כלל, אבל אלו שאנו עושים שמטוגנות בשמן אין להם דין לחם לענין המוציא וכו'. ויש שנותנים כלל אחר, שכל מעשה אילפס שנותנים שם שמן הרבה עד שהשמן צף עליו, הרי הוא ענין בישול, ולא ענין אפיה, אבל כשאין שם אלא מעט שמן כדי לרכך תחתיה כדי שלא תשרף בשולי המחבת הרי זה אינו בישול אלא אפיה. וכן אלו שקורין פופילש שאין שם אלא מעט שמן כדי לרככן וכו'. ע"כ. וע' בש"ע הגר"ז (סימן קסח סעיף טו) בגליון, שבסידור של הגר"ז כתב, שי"א שטיגון במחבת אינו מוציאה מתורת לחם גמור, כי המשקה שבמחבת הוא דבר מועט וכאילו נאפית בתנור, ומברכים עליה המוציא ובהמ"ז, ויש חולקים ואומרים שדין הטיגון כדין הבישול. וכן עיקר. ע"כ. וע"ע בספר תהלה לדוד (ס"ק כו). ומרן הש"ע ג"כ השוה דין טיגון לבישול. והרי זה כמבואר. ודו"ק.+

ג) והט"ז (בס"ק יט) כתב, שאם קובע סעודה על העיסה שטיגנה או בישלה (ויש עליה תורת לחם), הדבר תלוי במחלוקת ר"ת והר"ש, ולדעת הר"ש לא יברך עליה המוציא, ולכן לא יאכל בקביעות אלא בתוך הסעודה. וכ"כ עוד (בס"ק כ). גם המג"א (בס"ק לח) כתב שאם טיגן העיסה בשמן תליא בפלוגתא דר"ת והר"ש אי מהני קביעות סעודה, שלדעת הר"ש כיון שהוא מטוגן, או שהוא מבושל, לאו לחם הוא כלל, ואינו מברך עליו המוציא. וכ"כ בספר התניא, שכל מעשה קדרה מקמח ודבש או שאר משקים אפילו אם קבע עליו מברך בורא מיני מזונות. ע"כ. ולכאורה יש להוכיח כן ממ"ש הר"ש דההיא דברכות (לז ב) שהאוכל מנחה מברך המוציא, מיירי במנחת מאפה תנור, ולא במנחת מרחשת, ואם איתא שאם קובע סעודתו עליה גם להר"ש צריך לברך המוציא, למה לא העמידה דמיירי התם שאוכל את המנחה בדרך קבע, כדקי"ל ואכלו אותם אשר כופר בהם, הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים (פסחים נט ב). אלא ודאי שמכיון דלאו לחם הוא אפילו קבע סעודתו עליו לא מהני לברך עליו המוציא. וכיו"ב כתב מרן הב"י (סימן קסח), גבי טריתא, שכיון שאין תורת לחם עליה אף על פי שקבע סעודתו עלי' אינו מברך המוציא אלא במ"מ, וכן פסק בש"ע (סימן קסח סעיף טו). ע"ש. אולם ראיתי להגנת ורדים (כלל א' סימן כד), דפשיטא ליה להיפך, ולכן כתב לדקדק על מהר"ם שלא היה מברך המוציא על עיסה שנעשית כדי לבשלה או לטגנה, שהיה חושש לדעת הר"ש, וגם לא היה אוכל אותה בלא המוציא, לחוש לדעת ר"ת, אלא היה מברך המוציא על לחם אחר ואח"כ היה אוכלה, ולמה ליה כולי האי, הרי ודאי רוב מעשה קדרה חשיבי, ועבידי למקבע סעודה עלייהו, וא"כ אם היה אוכל מעשה קדרה זה בדרך קביעות סעודה, מה צורך יש בלחם אחר, הרי לא גרע מפת כסנין שאם קובע סעודה עליו מברך המוציא ובהמ"ז, וה"נ יברך על מעשה קדרה זה המוציא ובהמ"ז, ואם לא היה אוכלו בדרך קביעות סעודה, א"כ גם כשאוכלו בתוך הסעודה יהא טעון ברכה עליו, כיון שלא בא מחמת סעודה. [א"ה, יש לדחות שכל שאוכלו למזון ולא לקינוח סעודה, הו"ל כדברים הבאים מחמת סעודה, שאין טעונים ברכה כלל. וכמ"ש בב"י (סימן קעז) בשם הרשב"א. וכן מבואר באבן העוזר (סימן קסח) ד"ה והשתא. ע"ש. ושו"ר שכן העיר הרב פרח שושן (כלל א סימן ה). וכ"כ בשו"ת נחפה בכסף (חאו"ח סימן ב דף ח ע"א). ובשו"ת ויוסף אברהם (סימן כח דקפ"ט ע"א). ע"ש. וע' במשנה ברורה בביאור הלכה (סימן קסח סעיף יג) בד"ה וירא שמים]. וי"ל שלעולם לא היה קובע סעודה על זה, אלא שמכיון שמעשה קדרה מסעד סעיד ויש לו חשיבות יותר מפת כסנין, לכן היה מסתפק שמא חשיבות זו גורמת לדונו כפת גמור וכאילו קבע סעודה עליו וכו'. ע"כ. אתה הראת לדעת דפשיטא ליה להגנת ורדים, שאפי' עיסה שנעשית על דעת לטגנה או לבשלה, אם קבע סעודה עליה צריך לברך המוציא ובהמ"ז. גם בשו"ת פרח שושן (כלל א סימן ה) אחר שהביא דברי הגנת ורדים הנ"ל, כתב, ולכאורה י"ל דדוקא בפת כסנין מהני קביעות כיון שנאפה בתנור, משא"כ הכא דמיירי בנתבשל במים או במטוגן בשמן דלא מקרי לחם, לא מהני ליה קביעות סעודה, ולכן צריך לחם אחר, אולם אחר העיון נראה שא"א לומר כן, שהרי טעמו של מהר"ם, משום דחייש לפלוגתא דר"ת והר"ש, ועד כאן לא פליגי אלא בלא קביעות סעודה, אבל כשקובע סעודה כ"ע מודו שצריך לברך עליו המוציא, והא דלא מוקי הר"ש ההיא דברכות (לז ב) בקובע סעודה, זהו לרווחא דמילתא שאפילו בלא קביעות סעודה מצינן לאוקמי במנחת מאפה תנור, וגם דריהטא דלישנא נטלה לאוכלה משמע דאיירי בלא קביעות סעודה, אבל לעולם הר"ש נמי מודה שאם קבע סעודה עליו מברך המוציא. ע"ש. אולם הגאון רבי אפרים נבון (בעל מחנה אפרים) בתשובה שבס' פרח שושן שם, כתב לחלוק על הרב המחבר הנ"ל, שלדעתו לשיטת הר"ש שכל שבישלה או טיגנה יצאה מתורת לחם, לעולם אינו מברך עליה המוציא אפילו אם קבע סעודתו עליה כיון שאין עליה תורת לחם. ע"ש. וכן הגאון רבי ברזלי יעבץ בספר לשון לימודים (סימן פה), הביא דברי הרב פרח שושן, ומה שכתב עליו הרב המובהק מהר"א נבון ז"ל, ואשר על כן העלה שאפילו קבע סעודתו על איטריות הנעשות מעיסה שנתבשלה, אינו מברך עליה אלא במ"מ ועל המחיה, וכתב ע"ז, וזכורני שזה כמה שנים שכשבא הרב המובהק מהר"א נבון ז"ל פה העירה, שאלני בענין זה, ונשאתי ונתתי עמו בדרך שקלא וטריא באורך וברוחב בכל ראיותיו בדין זה, אלא שבתשובתו שבספר פרח שושן קיצר במובן, ובאמת שהיה צריך להרחיב הדיבור יותר בזה, ואמנם לפע"ד יראה שדבריו הם הם המצודקים בדין, ואין בהם נפתל ועקש, וכמו שיראה המעיין היטב כי יתן את רוחו עליהם. וכן נ"ל עיקר לדינא, ודלא כהרב פרח שושן. עכת"ד. גם הגאון רבי יונה נבון בשו"ת נחפה בכסף (חאו"ח סימן ב) כתב, דמ"ש הרב פרח שושן דכולי עלמא מודו שאם קבע סעודתו עליו שמברך המוציא ובהמ"ז, לא מודינא ליה בהא, כי לסברת רבינו שמשון אפי' אם קבע סעודתו עליו אינו מברך המוציא ובהמ"ז, כיון דלית ליה תוריתא דנהמא, [אמר המחבר, לכאורה קשה לי, שהרי דברי ר"ת והר"ש מיירי בדאית ליה תוריתא דנהמא, ואפי' הכי ס"ל להר"ש שכיון שבישלה או טיגנה אינו מברך עליה המוציא, וא"כ מאי איריא האי טעמא דקאמר משום דלית ליה תוריתא דנהמא, ומשום דאנן פסקינן הלכה כהר"ש, תיפוק ליה שאף לר"ת בכה"ג אינו מברך המוציא. ויש ליישב שאפשר דס"ל דלר"ת אם קבע עליה מברך המוציא, אפילו לית לה תוריתא דנהמא. וצ"ע. ושו"ר שכבר האריך בזה בשו"ת זכור ליצחק הררי (סימן מ). ע"ש]. הילכך לדידן דפסקינן כסתם מרן הש"ע שפסק הלכה כרבינו שמשון, אפי' אם קבע סעודתו עליו אינו מברך אלא במ"מ ועל המחיה, וירא שמים יאכלנו בתוך סעודה של לחם וכו'. ע"ש. וק"ק שלא זכרו שרים דברי הט"ז והמג"א דפשיטא להו ג"כ דלא מהני קביעות סעודה בהכי אליבא דהר"ש. וכן פסק בש"ע הגר"ז (סימן קסח סעיף יז), שכל מיני עיסה שנתבשלו כגון לאקשין (איטריות), אין עליהם תאר לחם כלל, ואין להחמיר בהם כלל שלא לאוכלם אלא עם לחם אחר, ואפי' בקביעות סעודה, ואפילו הן חתיכות גדולות שיש בכל אחת מהן כזית או יותר. ע"כ. וכן כתב בספר בירך את אברהם פריסקו (סימן יב אות כא, דכ"א ע"א), וז"ל: הבולימאס ובוריקאס וכיו"ב שנעשים מעיסה הנילושה בשמן ומטגנים אותה בשמן במחבת, נוהגים העם שאם קובעים עליהם סעודה ואוכלים שיעור ע"ב דרהם מברכים המוציא ובהמ"ז. ולדידי ליתא, שלא נאמר דין קביעות אלא בפת הבאה בכסנין שנילושה בשמן ונאפית בתנור בלי משקה, אבל אלו שמניחים אותם בשמן במחבת, הרי כתב המג"א שלדעת רבינו ירוחם, לא חשיבי לחם, אפילו אם נילושו במים לבד, וכל שבישלם או טיגנם אח"כ במשקה לא מהני להו קביעות, וכל שכן באלו דאיכא תרתי לריעותא שהעיסה נילושה בשמן וגם טיגנוה במחבת עם שמן, שבודאי אפי' בקביעות סעודה אין לברך המוציא אלא במ"מ ומעין שלש. כן נ"ל. ע"כ. וכ"כ הרב נהר שלום (סימן קס"ח סק"ח) שלפי מה שסתם מרן הש"ע כדעת הר"ש, דוקא פת הבאה בכסנין שנאפה בתנור מהני ליה קביעות לברכת המוציא ובהמ"ז, אבל היכא דבישלה או טיגנה לא מהני לה קביעות כלל, ומברך עליה במ"מ וברכה אחת מעין שלש. ע"ש. גם הגאון רעק"א בחי' לש"ע א"ח (סימן קסח סי"ג) תמה לנכון על הגנת ורדים שהשוה דין זה לפת כסנין, שבמחכ"ת כיון שלשיטת הר"ש אינו מברך המוציא משום דלא הוי לחם, כיון שלא נאפה בתנור, הוי כמו דייסא שאפי' קבע עליה אינו מברך המוציא ובהמ"ז, וה"נ בדין זה. ופשוט. ע"כ. ולמדנו מכל זה שאף הקובע סעודה על איטריות אינו מברך עליהן המוציא ובהמ"ז, הן מטעם הר"ש שכל שלא נאפה בתנור אלא דרך בישול או טיגון אין עליו דין לחם, וממילא צריך לברך עליו במ"מ ועל המחיה, והן מטעם שנתבאר בדברי ר"ת שגם הוא מודה שכל שאין עליו תוריתא דנהמא אינו מברך עליו המוציא, ולכן פסק שאין לברך המוציא על האלטריאה שהיא ג"כ מין איטריות. +והנה בשו"ת פנים מאירות ח"א (סימן סח) הביא דברי הרמ"א בדרכי משה יו"ד (סימן שכט), שכתב, שהמרדכי כתב שלדברי רבינו תם עיסה שנילושה לעשות לאקשין (איטריות) או קרפליך או פשטידא חייבת בחלה, ורק לדעת החולקים על ר"ת פטורה מן החלה. אבל מפירוש רבינו יונה פרק כיצד מברכין משמע שאף לדעת ר"ת עיסת לאקשין פטורה. וכתב ע"ז הפנים מאירות, והמעיין בדברי רבינו יונה שם יראה שאין זה מדברי ר"ת, אלא מסברת עצמו כתב כן, משום דס"ל כהרמב"ן שמפרש מתני' דתחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת, דמיירי שמתחלה היתה כוונתו לאפותה לשם לחם, ואח"כ נמלך ועשאה סופגנין, הילכך חייבת בחלה, אבל אם מתחלה היתה כוונתו לעשותה סופגנין אפי' היא עיסה עבה פטורה. וא"כ בעיסת לאקשין נמי פטורה. אבל ר"ת ס"ל שאפי' אם מתחלת גלגולה נתכוון לעשותה סופגנין, חייבת בחלה, וא"כ עיסת לאקשין שהיא עבה חייבת בחלה. ולכן יר"ש יפריש חלה בלא ברכה לצאת ידי חובת סברת ר"ת. וכן בהרא"ש והר"ן פ"ב דפסחים מבואר שר"ת חולק על הר"ש והרמב"ן ור' יונה. ע"כ. (וכן הובא בפתחי תשובה יו"ד סימן שכט סק"א). ובמחכ"ת זה אינו, והמעיין ישר יחזו פנימו בדברי תלמידי רבינו יונה (בפרק כיצד מברכין דף כז רע"א), דס"ל שאף לדעת ר"ת עיסת לאקשין פטורה מן החלה ואין מברכין עליה המוציא, שאחר שהביא מ"ש ר"ת שכל שבלילתה עבה מתחלה אף על פי שנאפית בחמה חייבת בחלה, ומש"ה אמרינן אם עשאה כעבין חייבת, הקשה, שא"כ אפי' כשלא עשאה כעבין אמאי פטורה, הרי היתה עבה מתחלתה, ותירץ שכיון שלא נעשית לדעת אכילה כדרך פת אלא לחרך אותה באור לעשות ממנה כותח פטורה. ואח"כ כתב, שמזה הטעם יש להתיר עיסת לאקשין ולפוטרה מן החלה ומברכת המוציא, אף על פי שבלילתה עבה, כיון שלא לשו אותה מתחלה אלא לבישול, ולא לעשות ממנה דרך פת כלל וכו'. ע"ש. אתה הראת לדעת שדברי הרמ"א בדרכי משה נכונים ואמתיים. ושו"ר להגאון שערי דעה על יורה דעה (סימן שכט) שנראה שהרגיש בזה ע"ד הפנים מאירות הנ"ל. וכן מצאתי להחזון איש יו"ד (סימן קצט סק"ה) שעמד ג"כ ע"ד הפנים מאירות. ע"ש. (וע"ע במג"א סימן קסח ס"ק לב). ודו"ק. ודע כי בקונטרס חידושי דינים מרבני ירושלים (אות כג) כתב, על בימואילוס שבלילתן רכה ומטוגנים בשמן יש לברך בורא מיני מזונות, ומהר"י בי רב בירך עליהם המוציא לפי שקבע סעודתו עליהם. ע"כ. וכן פסק להלכה בספר בית מנוחה (דף מה סע"ב אות כו) ע"פ דברי מהר"י בי רב. ע"ש. ואמנם מכאן סיוע להגנת ורדים (כלל א סימן כד) שכתב, שאם קובע סעודה מברך המוציא ובהמ"ז, וכן הסכים הפרח שושן (כלל א סימן ד). ושלא כמ"ש הגאונים ר' אפרים נבון ור' יונה נבון שאפי' קובע סעודה אינו מברך אלא במ"מ וברכה מעין שלש. אולם מאחר שגדולי האחרונים המג"א והט"ז וסיעתם ס"ל שאף בקובע סעודה מברך במ"מ וברכה מעין שלש, נראה דהכי נקטינן לדינא. ואף שבשו"ת פני יצחק אבולעפייא (בהל' ברכות אות ריב) הביא להלכה דברי מהר"י בי רב הנ"ל. (ושם באות קס הביא מחלוקת האחרונים בזה), נראה דלדינא יש לחוש לספק ברכות, ולכן יש לתפוס שיטת גדולי האחרונים הנ"ל, וע"ע בפסקי הרשב"ץ (לברכות לח. עמוד רכו), שכתב, ואפילו עיסה שבלילתה רכה וטיגנה בשמן, אם יש לה תוריתא דנהמא וקבע סעודה, יש להסתפק אם מברך עליה המוציא וברכת המזון, ואם באותם ניבליש מהני קביעות לברכת המוציא ובהמ"ז, כדעת רבינו פרץ שכתבתי לעיל, נראה שהוא הדין לסופגנים אלו, וטוב שיברך המוציא על פת אחר, ושוב אח"כ הביא דברי הר"ש והרמב"ן וכו'. ע"ש. (והרב המו"ל ציין למ"ש בארחות חיים הל' סעודה אות כז. ע"ש). ונראה דלא נפקא מפלוגתא, הילכך יש לברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ודו"ק.+

ד) אמנם ראיתי להרב גנת ורדים (כלל א' סימן כד) הנ"ל, שהביא מ"ש מרן הב"י: "ודע שמהר"ם לא היה צריך להחמיר באלטריאה לאוכלה דוקא בתוך הסעודה, משום דלית בה תוריתא דנהמא, ובהא אפילו ר"ת מודה שאין לברך עליה המוציא", וכתב, ולפע"ד יש לדקדק דמאי גריעא האלטריאה משאר מעשה קדרה דבכולהו אית להו תוריתא דנהמא, דהא מילתא דפשיטא היא שאין צורך שיהיה בפת תואר וצורת לחם, שהרי לחם הפנים היה עשוי כמין תיבה פרוצה ואין לו דמיון לצורת הלחם שלנו, ומה שאמרו תוריתא דנהמא היינו שישאר היכר במעשה הקדרה שעשויה מקמח ועיסה, לאפוקי אם הושחת תוארה, והרואים יחשבוה שהיא מדבר אחר. והן אמת שהב"י כתב שכן כתבו התוס' והרא"ש להדיא, אלא שתלונתינו עליו על שהעתיק לשון לעז שבדבריהם ונתן לנו מקום לטעות שזהו מה שאנו קוראים אלטריאה, ובאמת שהוא מין אחר ואינו אותו מין שבדברי התוס' והרא"ש, דההיא לית בה תוריתא דנהמא, כי משמע מדברי הרא"ש דמיירי שבתחלה היתה עיסה עבה ואח"כ ריככוה במשקים, אבל אלטריאה שלנו לעולם היא עבה ואין מרככין אותה כלל וכו'. ע"ש. ובמחכ"ת דבריו אינם אלא דברי נביאות, שבא לחלק עלינו את השוין, וגם תלונותיו על מרן הב"י אין להן כל שחר, ובהרא"ש (בהל' חלה סימן ב) כתב: "וירמישיאש שקורין בספרד אלטריאה, אומר ר"ת שאין מברכין עליה המוציא, משום דלית לה תוריתא דנהמא". נמצא שאינו לשון לעז דוקא אלא לשון ספרד. ושו"ר שכבר השיג עליו לנכון בשו"ת פרח שושן, וכתב, שדברי הגנת ורדים בזה רחוקים הם עד מאד, כי מנין לנו לבדות חילוקים אלו מדעתינו ולעקם עלינו דברי התוס' והרא"ש, והרי דבריהם ברור מללו באומרם תחלתה עיסה לאפוקי סופה שמטגנים אותה בשמן וכו', והאמת שאף האלטריאה שלהם כמו האלטריאה שלנו, ושאלתי את האשכנזים הגרים אצלינו הבקיאים בלשון לעז של התוס' והרא"ש ואמרו לי כי מעשה האלטריאה שכתבו התוס' והרא"ש כמעשה האלטריאה שלנו שבלילתה עבה מתחלה ועד סוף, וסרה מהר תלונת הגנת ורדים מעל מרן הב"י שכאילו נתן מקום לטעות בדבריו וכו', וחס לו למרן לגרום טעות ח"ו כי מי כמוהו מורה, ללמד דעת את העם ואם היה איזה הבדל ביניהם היה אומרו. עכת"ד. וכ"כ הרב מעדני יום טוב בהל' חלה (סימן ב אות ז), והרב קרבן נתנאל (פ"ב דפסחים לז ב), שהאלטריאה שכתב הרא"ש היינו לאקשין, שפירושו איטריות. ולא חשיבא דאית לה תוריתא דנהמא כיון שהיא מבושלת או מטוגנת. וכ"כ הרמ"א בהגה (בסעיף יג). וכ"כ להדיא המג"א שם. ואף הרב בית דוד (חאו"ח סימן פא) שצידד שהמקרונים (איטריות) חשיבי דאית להו תוריתא דנהמא, הדר תבריה לגזיזיה להלן (בסימן תקלא) שכתב, ויש מי שרצה לומר שהמקרונים שלנו וכיו"ב כיון שבלילתן עבה ירא שמים לא יאכלם אלא בתוך הסעודה, שהם בכלל המחלוקת של ר"ת והר"ש, ולי נראה שאין צורך בזה, כי המקרונים אין עליהם תואר לחם, ואף ר"ת מודה שאין לברך עליהם המוציא, והרי הרמ"א הוצרך להשמיענו שהפשטידא מקרי תוריתא דנהמא, אלמא שאין למקרונים אלו תוריתא דנהמא, וא"כ לכ"ע אין מברכים עליהם המוציא. עכת"ד. גם בשו"ת באר המים (חאו"ח סימן ט) הוכיח במישור מדברי מרן הב"י, כי האליטריאה שלנו היא האליטריאה שכתבו התוס' והרא"ש שגם רבינו תם מודה שאין לברך עליה המוציא משום דלית בה תוריתא דנהמא, ומ"ש הרב גינת ורדים שאין זו האליטריאה שלנו, כבר השיג עליו הפרח שושן בדברים נכונים, ושכן הוגד לו מאנשי אשכנז הבקיאים בלשון הלעז שבתוס' והרא"ש, ותו לא מידי, וא"כ ברור שברכתם במ"מ לכ"ע, וכן העלה הבית דוד (סימן תקלא), והיא משנה אחרונה שלו להלכה ולמעשה, שכל מעשה קדרה כיוצא באלו ברכתם במ"מ ועל המחיה, זולת הפשטידא וכיוצא בה ששנויה במחלוקת ר"ת והר"ש. הילכך בכל מעשה קדרה אפילו קבע סעודתו עליהם אינו מברך המוציא ובהמ"ז אפי' לדעת ר"ת כיון דלית להו תוריתא דנהמא, ואין עליהם שם לחם, דלא משתמיט לאחד מהראשונים שיאמר דלר"ת אם קובע סעודה על האליטריאה צריך לברך המוציא ובהמ"ז, וכן מבואר להדיא במג"א. ואף להמהרש"ך ח"א (סימן קסג) י"ל כן, וכן הבין המג"א בכוונתו, שהרי הביאו ולא כתב שהוא חולק על סברתו. עכת"ד. גם הגאון רבי אברהם בינבינישטי גאטיניו בשו"ת צל הכסף ח"א (חאו"ח סימן ה), כתב, בענין אליטריאה ומקרונים וכיו"ב, נ"ל פשוט שמברכים עליהם במ"מ אפילו לדעת ר"ת, כיון דלית להו תוריתא דנהמא, ודלא כמ"ש הגנת ורדים לפרש דלא מקרי "לית להו תוריתא דנהמא", אלא כשאין ניכר אם הוא נעשה מקמח ועיסה של דגן, הלא"ה מברך עליו המוציא לדעת ר"ת, דליתא, אלא כל שאין עליו תואר לחם, מקרי לית ליה תוריתא דנהמא, שהרי לא אמרו תוריתא דעיסה וכו', הילכך נ"ל דליכא למ"ד שבאלו הדברים יש לברך המוציא, אלא לכ"ע מברך עליהם במ"מ, ואין צורך בזה למ"ש מרן הש"ע שירא שמים לא יאכלם אלא בתוך הסעודה. עכת"ד. אתה הראת לדעת שכל האחרונים חולקים בזה על הגנת ורדים וס"ל שמעשה קדרה של דגן כהאיטריות וכיוצא בזה, שאין עליהם תורת לחם, מברכים עליהם בורא מיני מזונות ועל המחיה ואפילו אם קבע סעודה עליהם.

ה) וכן בקדש חזיתיה להגאון משחא דרבותא ח"ב (סימן קסח דף מו ע"ג), שהביא מ"ש הרב יד אהרן, על אודות הכוסכוסו שהוא מעשה קדרה של דגן, וכיוצא בו, שהעלה הגנת ורדים שאם קבע סעודתו עליו צריך לברך המוציא ובהמ"ז, והרב פרח שושן (כלל א סימן ג) הסכים ג"כ שאם קבע סעודה עליו מברך המוציא ובהמ"ז, ואף שהמהריק"ש ס"ל שאפילו בקביעות סעודה אינו מברך אלא בורא מיני מזונות, וכ"כ המג"א (בס"ק כח), אולם דבריהם תמוהים וכו', ומ"מ ירא שמים לא יאכלנו בקביעות סעודה, אא"כ בירך על הפת תחלה, כי מהיות טוב אל תקרי רע. וכתב ע"ז הרב משחא דרבותא, ואני אומר לא תציתו להני פסקי כלל, ולא מר בריה דרבינא חתים עלייהו, וכל גדולי הפוסקים לא ס"ל הכי, שהרי הגנת ורדים ודעימיה לא הוכיחו כן בראיות מגדולי הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים, אלא מסברא בעלמא, ובאמת שמדברי גדולי הפוסקים מוכח להדיא לאידך גיסא, שאין לברך עליו אלא במ"מ ועל המחיה, ואפילו אם קבע סעודתו עליו, שהרי אפילו ר"ת מודה דבליכא תוריתא דנהמא עליו אינו מברך המוציא כלל, אלא במ"מ, אפילו אם היתה עיסה עבה וקשה, וא"כ מהיכן יבא הספק על הכוסכוסו וכיו"ב שאין עליו תוריתא דנהמא, ואין עליו שם לחם כלל, וממילא דלא מהני ליה קביעות סעודה לחייבו בברכת המוציא ובהמ"ז, דזיל בתר טעמא, ואין קביעות סעודה גורמת לו שיקרא לחם. וכדמוכח בב"י בשם התוס' דכל כה"ג הוי כמו דייסא. וכ"כ בב"י גבי טריתא, שאפי' קבע סעודתו עליה אין לברך עליה המוציא ובהמ"ז, וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' ברכות, שבהלכה ט' גבי כובא דארעא ופת כסנין, הזכיר החילוק שאם קבע סעודתו עליהם מברך המוציא ובהמ"ז, וכמו שנזכר חילוק זה בש"ס, וכ"כ כל הפוסקים. אבל בדין קמח שבשלו בקדרה ועשאו כגון לביבות, וכן שאר מעשה קדרה, שהוזכרו (בהלכה ג' וד') לא הזכיר כלל חילוק זה, וכן לא אשתמיט לשום אחד מהפוסקים להזכיר החילוק בין קבע סעודתו ללא קבע בדין זה, אלא רק לגבי כובא דארעא ופת כיסנין, וה"ט משום דס"ל שלגבי דגן המבושל או המטוגן דלית ביה תוריתא דנהמא, וכגון הכוסכוסו שאין עליו צורת לחם, אפילו אם קבע סעודתו עליו אינו מברך עליו אלא במ"מ ומעין שלש. וסיים, כלל העולה שהדבר ברור כשמש שדין ברכת הכוסכוסו וכיו"ב שאין עליהם צורת לחם, לכ"ע אין מברכים עליהם אלא במ"מ ועל המחיה, ואפי' מתורת חסידות א"צ לברך המוציא על פת אחר כדי לפטרם, ואם עבר ובירך עליהם המוציא וג' ברכות אין ספק שכל ברכותיו הוו לבטלה, וגם הוא כנהנה מן העוה"ז בלי ברכה, מאחר דקי"ל שאין ברכת שלש פוטרת מעין שלש. וזוהי דעת כל הפוסקים הראשונים והאחרונים, משום דבעינן שיהיה אפוי ושיש עליו תוריתא דנהמא, משא"כ הכוסכוסו שאין עליו צורת פת כלל, הילכך פשוט שאפי' אם קבע סעודתו עליו צריך לברך עליו במ"מ ועל המחיה. עכת"ד. ואף על פי שדבריו נאמנו מאד, ודלא כהגנת ורדים והפרח שושן, מ"מ מ"ש שאף בדיעבד הוו כל ברכותיו לבטלה, ומשמע דס"ל שחוזר ומברך מעין שלש, לפע"ד אין זה מחוור להלכה, שאע"פ שמרן בש"ע (סימן רח סעיף יז) כתב, שאם בירך על דייסא ברכת המזון לא יצא, וכתב המגן אברהם שם, דהיינו טעמא משום שיש לה עילוי בפת, אולם הרב באר הגולה שם כתב, ולפע"ד הוא רחוק, דהא ודאי דייסא זיינא טפי מתמרי, שהרי קבעו עליה במ"מ, ומכיון שאם בירך בהמ"ז על תמרים יצא, וכדאיתא בברכות (יב א) וכן פסק בש"ע שם, כ"ש דייסא שאם בירך עליה בהמ"ז יצא. ע"כ. וכ"כ האליה רבה (בס"ק כה) שמדברי הרשב"א מוכח שבהמ"ז פוטרת לדייסא, וכן מוכח מדברי הרא"ש בשם בה"ג שדייסא נפטרת בבהמ"ז, משא"כ בתמרי ורמוני דלאו מזון נינהו, ואף דקי"ל דתמרי נפטרים בבהמ"ז, מ"מ נשמע מדבריו דדייסא עדיפי מתמרי להפטר בבהמ"ז. וצ"ע. ע"כ. והרמב"ן במלחמות ה' (פרק ערבי פסחים) הביא דברי רב שמעון בעל הלכות גדולות, וכתב, שלפי דבריו נראה דהא דאמרינן דתמרי מיזן זייני, היינו כשהן עיקר סעודתו, אבל לאחר סעודתו טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, ויש בזה מחלוקת בירושלמי וכו'. ע"ש. והר"ן (פרק ערבי פסחים) על מ"ש הרי"ף שאין בהמ"ז פוטרת ברכת היין לאחריו, וצריך לברך על הגפן על תרי כסי קמאי, קודם בהמ"ז, הביא מ"ש הרז"ה בעל המאור להשיג עליו, שהרי הגאונים כתבו שברכת שלש פוטרת מעין שלש, וא"כ כל מה ששותה קודם בהמ"ז, בהמ"ז פוטרתו. וכתב ע"ז, ואין זה נכון, שלא אמרו הגאונים כן אלא בדברים של מזון כגון דייסא וחביץ קידרא, וכדאמרינן נמי בברכות (יב א) גבי תמרי דמיזן זייני, אבל בשאר פירות כתאנים וענבים הדבר ברור שאין בהמ"ז פוטרת ברכה אחרונה שלהם, כדאיתא בברכות (מא ב) וכו'. ע"ש. ומבואר להדיא מדברי הר"ן שכל שהוא מזון כגון דייסא בהמ"ז פוטרתו. וה"נ תבשיל של דגן כגון כוסכוסו שבודאי נפטר בדיעבד בבהמ"ז. וכן מבואר בהל' ברכות להריטב"א (פ"ב הי"ז), שכל מיני מזון שברכתם בורא מיני מזונות יוצא בדיעבד בברכת שלש. וכן התמרים דזייני, אף על פי שלא קבע סעודתו עליהם. ע"ש. (וע' בתוס' פסחים קג סע"א). וע' בפסקי הרשב"ץ (ברכות לח. עמוד רכד) שנסתפק במעשה קדרה של דגן, שקבע סעודתו עליו, אם מברך אחריו בהמ"ז אף לכתחלה, כיון דזייני, ולא גרע ממה שאמרו (ברכות לה ב) גבי יין דסעיד שהי' ראוי לברך עליו בהמ"ז, אלא דלא קבעי אינשי סעודה עליו, משא"כ במעשה קדרה של דגן דודאי קבעי סעודה עליו וכו'. ע"ש. ועכ"פ מוכח דבדיעבד מיהא אם בירך אחריו בהמ"ז יצא. והפר"ח בליקוטיו לא"ח (סימן רח) כתב להעיר ג"כ, שדעת רש"י ובה"ג שדייסא נפטרת בבהמ"ז. וסיים סוף דבר שעל חמשת מיני דגן או יין או תמרים אם בירך בהמ"ז יצא. ע"ש. וכן העלה באבן העוזר (סימן רח). ע"ש. גם מרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן רח סק"ג) העיר מדברי בה"ג ורש"י דדיסא וחביצא שבתוך הסעודה נפטרים בבהמ"ז. ושכ"כ הראב"ן (ס"ס קצד), וכ"כ בשבולי הלקט בשם רבינו האי גאון, וכן בארחות חיים והכל בו הביאו סברת הגאונים שדייסא נפטרת בבהמ"ז, ושיש להרגיש על מרן הב"י שהביא רק דברי רבינו יונה דס"ל שאם בירך על הדייסא בהמ"ז לא יצא, ולא זכר דברי כל הגדולים דס"ל דיצא. וסיים, "ולענין הלכה מאחר שרבים ועצומים ס"ל דדיסא נפטרת בבהמ"ז, ומסתברא נמי הכי לדינא, כיון דדיסא מיזן זיינא טפי מתמרים, הכי נקטינן, וכמו שהעלה הפרי חדש". וכ"כ הגאון מליסא בדרך החיים. והמשנה ברורה בשער הציון (סימן רח אות עה) הביא שכן פסקו הח"א והגרע"א, שכן מפורש להדיא בהר"ן. וכנ"ל. וכן פסק שם למעשה. וכן פסק בשו"ת פני יצחק אבולעפייא ח"א (אות נה). ע"ש. וכ"כ בספר דגלי הודיה והמצוה (דף שד ע"ב), והביא ג"כ דברי הר"ן. וכן פסק בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סימן עג). ע"ש. והכי נקטינן. [וע' בשו"ת הלק"ט ח"ב (סימן קנד), ובשו"ת גנת ורדים (כלל א סימן מח), ובמאמר מרדכי (סימן רח ס"ק לד). ובשו"ת ישמח לבב (סימן ו אות ח), ובחזון איש (סימן כז ור"ס לד). ע"ש]. ושו"ר כעת בספר ברכת יוסף ידיד ח"א (עמוד קעב) שהעלה כאמור, שעל המקרוניס ואלטרייא אם בירך בהמ"ז יצא, כיון דלא נפקא מפלוגתא וכו'. וע"ש. ומ"מ לכתחלה בודאי שצריך לברך על הכוסכוסו במ"מ ועל המחיה, ואפי' קבע סעודתו עליו, ככל דברי המשחא דרבותא ושאר האחרונים הנ"ל.

ו) ועינא דשפיר חזי להרמב"ם (בפרק ח' מהל' ברכות הל' יא) שכתב וז"ל: "לקח כוס של שכר בידו, והתחיל הברכה (בהזכרת שם ומלכות) על מנת לומר שהכל, וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו. וכן אם היו לפניו פירות הארץ, והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ אין מחזירין אותו. וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן, ופתח הברכה על מנת לומר בורא מיני מזונות, וטעה ואמר המוציא לחם מן הארץ, יצא, מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה על אותו מין". ומוכח להדיא שאם בירך המוציא על תבשיל של דגן לא יצא אף בדיעבד, שדוקא כשנתכוון בעת הזכרת שם ומלכות לברך בורא מיני מזונות אלא שטעה בלשונו ואמר המוציא יצא, הלא"ה לא יצא, מפני שאין עליו תורת לחם. וממילא משמע ג"כ שאפילו אם קבע סעודה על תבשיל של דגן צריך לברך בורא מיני מזונות, ואם בירך המוציא לא יצא אף בדיעבד, שאילו היה הדין שבקביעות סעודה מיהא יש לברך המוציא, גם כשלא קבע סעודה עליו היה יוצא בדיעבד בברכת המוציא. וכ"כ האבן העוזר (סימן קסח סוף ד"ה והשתא) שאם בירך המוציא על פת כיסנין יצא אליבא דכ"ע, שמכיון שאם קבע עליו סעודה מברך המוציא ובהמ"ז, בודאי שאפילו אם לא קבע אם בירך המוציא יצא. ע"ש. ותנא דמסייע ליה הוא הריטב"א בהל' ברכות (פרק ב סימן יח) שכתב, שעל פת הבאה בכסנין אם לא קבע סעודתו עליו מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין שלש, ואם בירך עליו המוציא ושלש ברכות יצא. ע"ש. וא"כ ה"נ דס"ל להרמב"ם שאם בירך המוציא על תבשיל של דגן לא יצא, גם בקבע סעודתו עליו לא יצא בברכת המוציא. (וכיו"ב מצינו בתוס' ביצה (טז ב) שכתב, ואותם נילייש מדלא מברכים עליהם ברכת המוציא, מוכח דלאו פת נינהו, הילכך יש בהם משום בשולי עכו"ם, ומיהו רבינו יחיאל אומר שאין בהם משום בשולי עכו"ם, משום שאם קבע סעודה עליהם מברך המוציא, אלמא פת נינהו. וכ"כ הרמ"א ביו"ד (סימן קיב ס"ו). וע"ע בפרי חדש וביאורי הגר"א ובשיורי ברכה שם). ולכאורה יש להוכיח עוד כאמור ממ"ש הרמב"ם (פ"ו מהל' בכורים הל' יב) עיסה שנילושה ונתן לתוכה תבלין חייבת בחלה. וכתב מרן הכסף משנה, שלמד כן מדקי"ל בברכות (מב א) שפת הבאה בכסנין אם קבע סעודתו עליה מברך המוציא לחם מן הארץ, וכיון דמקרי לחם חייב בחלה. ע"כ. ולפ"ז כיון שפסק הרמב"ם שם שהעושה עיסה כדי לבשלה בקדרה הרי היא פטורה מן החלה, מוכח להדיא שאין לברך עליה המוציא אפילו בקביעות סעודה, שאילו היה כן, הרי נקראת לחם והיתה צריכה להתחייב בחלה. ונמצא שדעת הרמב"ם ברורה שאפילו אם קבע סעודה על תבשיל של דגן מברך במ"מ ואם בירך המוציא לא יצא. ומשום דס"ל כדעת הר"ש. וכמ"ש מרן הכסף משנה (שם הל' יג). וכ"כ בב"י (א"ח סימן קס"ח ויו"ד סימן שכט) בדעת הרמב"ם. ע"ש. וכבר הבאנו לעיל דברי המשחא דרבותא שהוכיח ג"כ מד' הרמב"ם פ"ג מה' ברכות, שעל תבשיל של דגן אפי' קבע עליו סעודה אינו מברך עליו אלא במ"מ וברכה אחת מעין שלש. והדברים מתחזקים עוד מכל הנ"ל. אלא דלכאו' יש להעיר ממ"ש הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סימן קלג), על אודות מיני מתיקה המובאים אחר סעודה להמתיק הפה, ונקראים קטאייף אם טעונים ברכת במ"מ לפניהם, והשיב, יוודע לכם כי אלו הנקראים קטאייף חייבים בחלה כי פת הם, ואם אוכל מהם אחר הסעודה לא יברך עליהם כלל, אולם הקטאייף שנותנים בתוכם דברים אחרים ומטגנים אותם, זהו אצלי פת הבאה בכסנין, וצריכים לברך עליהם במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. עכת"ד. הרי שאע"פ שטיגנם קראם פת הבאה בכסנין, אלמא שאם קבע סעודה עליהם מברך המוציא ובהמ"ז כדין פהבכ"ס. ובתשובות הרמב"ם הוצאת מקיצי נרדמים (סימן ריג) כתוב: "אבל הקטאייף הממולאים והמטוגנים דינם לדעתי כדין פהבכ"ס". אך נראה דלא נחית רבינו להשוותם ממש לדין פהבכ"ס, אלא שכוונתו להשיב לשאלה שנשאל, אם לברך עליהם במ"מ אחר הסעודה (קודם בהמ"ז) או לא, ועל זה השיב שיש לברך במ"מ כשבאו בסוף הסעודה, כשהם ממולאים ומטוגנים. ושו"ר להרה"ג החסיד רבי אלעזר בן טובו בספר פקודת אלעזר (סימן קסח דכ"ב ע"ב), שהביא מ"ש הרמב"ם בפאר הדור הנ"ל: "זהו אצלי פת הבאה בכסנין", וכתב, שהוא חידוש גדול, ושזהו היפך מ"ש הפוסקים ראשונים ואחרונים בדעת הרמב"ם שאין קביעות סעודה במטוגנים מועילה לברכת המוציא ובהמ"ז, אפי' בעיסה שבלילתה עבה ואית לה תוריתא דנהמא. וצריך תלמוד. ע"כ. ולפי מה שכתבנו יש ליישב כאמור. [ושוב מצאתי בשו"ת ויוסף אברהם (סוף סימן כח) בתשובת מהר"ם דיין ז"ל בנו של הרב המחבר, שכתב, בענין הכנפייה, אשר תחלת עיסתה עבה ואח"כ מזלפים עליה מעט מים פעם אחר פעם, ועל ידי עמילה והתעסקות בה נעשית רכה מאד, ונותנים אותה בכלי מנוקב, והעיסה יורדת דרך הנקבים על מחבת שעל האש ונאפית שם, נראה שאם אוכלים אותה כך ללא תערובת בתוכה דינה לברך עליה המוציא, וכמ"ש הרמב"ם בפאר הדור (סימן קלג) לגבי הקטאייף, ורק אם ממלאים את הכנפייה לאחר אפייתה באגוזים ושקדים וסוכר ואח"כ מטגנים אותה בשמן ונותנים עליה דבש, בודאי שאחר כל זה לא נשאר עליה צורת לחם, ואף שנאפית מקודם, מ"מ ע"י הטיגון יצאה מתורת לחם, ואין לברך עליה המוציא אלא במ"מ, ואפי' אם קובע סעודה עליה אינו מברך עליה המוציא, דלא עדיפא מן הקטאייף שפסק הרמב"ם בתשובה שם, שאם אח"כ מילאוהו וטיגנוהו בשמן מברך עליו במ"מ, ואף אם קבע סעודה עליו אין לברך עליו המוציא. והמחמיר לברך על לחם אחר תחילה (ואוכלו בתוך הסעודה) הרי זו חומרא יתרה. וכן פסק הגנת ורדים, אלא שכתב שהמחמיר לברך על לחם אחר תחלה תע"ב, וכשאני לעצמי ככחי אז כחי עתה, שהמחמיר בזה אינו אלא חומרא יתרה. ואף על פי שהרב פרח שושן חולק על הגו"ר, וס"ל שאין לאכלו בקביעות אא"כ אכל לחם אחר תחלה, והוכיח כן מהא"ח וכו', לדעתי ראיתו תמוהה שזהו היפך פסק מרן דס"ל דנהמא דהנדקא מב' עליו במ"מ ואנן אתכא דמרן סמכינן, וכן החסד לאברהם (סימן ח) ס"ל כהגו"ר. וכלל העולה דהכונפייה הממולאת והמטוגנת מב' עליה במ"מ ואפי' קבע עליה סעודה, כדין הקטאייף הנ"ל. עכת"ד. ומבואר דס"ל בדעת הרמב"ם בתשובת פאר הדור כמו שכתבנו. וזה כמ"ש המשחא דרבותא וסיעתו בדעת הרמב"ם בחיבורו (פ"ג מהל' ברכות) דס"ל שכל שהדגן מבושל או מטוגן לא מהני ליה קביעות סעודה, אלא לעולם מברך עליו במ"מ וברכה מעין שלש. כל קבל דנא ראיתי בספר וילקט יוסף סתהון (סימן ג עמוד רלד) שחילק בדין הקטאייף הממולא והמטוגן בשמן, שאם לא קבע סעודה עליו מברך במ"מ ומעין שלש, אבל אם קבע סעודה עליו מברך המוציא ובהמ"ז, והוכיח כן מתשו' הרמב"ם בפאר הדור שהשוה דין הקטאייף לפת הבאה בכסנין, והוסיף שדין הכנאפיה כדין הקטאייף הנ"ל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי ח"א (חאו"ח סימן י אות מא) להוכיח כן מדברי הרמב"ם. וע"ש. ולפע"ד יותר מסתבר לומר כמו שביארנו כדי להתאים דבריו שבתשובה הנ"ל למ"ש בחיבורו (פ"ג מה' ברכות). והרי זה כמבואר. ודו"ק כי קצרתי]. +והלום ראיתי להרב חיי אדם בנשמת אדם (כלל נח סימן א) שגם הוא הוכיח במישור מדברי הרמב"ם (פ"ח מהל' ברכות) הנ"ל, שאם בירך המוציא על תבשיל של דגן לא יצא. וסיים ומיהו אין ללמוד מזה לפת הבאה בכסנין, שי"ל שדוקא בתבשיל של דגן ס"ל להרמב"ם שלא יצא, מפני שלא מצאנו בשום פנים שיברך עליו המוציא, אבל פת הבאה בכסנין שאילו היה קובע עליו סעודה, היה צריך לברך עליו המוציא לכתחלה, (וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' ברכות ה"ט, ובש"ע סימן קסח ס"ו וס"ח) בדיעבד מיהא אף על פי שלא קבע אם בירך עליו המוציא יצא. ע"כ. ודבריו נכונים וברורים, וכמש"כ כן בפנים. ולאפוקי ממה שכתב המאמר מרדכי (סימן קסח ס"ק יח, בד"ה אמנם), שמדברי הרמב"ם (פ"ח מהל' ברכות) הנ"ל, מוכח שאם בירך המוציא על פת הבאה בכסנין לא יצא, שכשם שאם בירך בכוונה תחלה המוציא על תבשיל של דגן לא יצא, ורק בנתכוון באמירת שם ומלכות לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא יצא, הא בנתכוון לומר המוציא מתחלה לא יצא, הכי נמי בפת הבאה בכסנין. וסיים, וזוהי ראיה שאין עליה תשובה, ואין ספק שדברי הרמב"ם אלו היו בהעלם עין מהרב עולת תמיד והרב אליה רבה. ע"ש. ע"כ. הנה אף שגם הוא הוכיח במישור מדברי הרמב"ם שבתבשיל של דגן אף בדיעבד לא יצא בברכת המוציא, מ"מ מ"ש להשוות לזה פת הבאה בכסנין, במחכ"ת לא קרב זה אל זה, ולא דמי כי אוכלא לדנא, דשאני מעשה קדרה של דגן שאין עליו צורת לחם כלל, משא"כ בפת הבאה בכסנין שהוא על ידי אפייה, ויש עליו צורת לחם, ואילו היה קובע עליו סעודה היה מברך עליו המוציא לכתחלה, גם כשלא קבע יצא בברכת המוציא, וכ"כ להדיא הריטב"א (בהל' ברכות פ"ב סימן יז), שאם בירך המוציא על פת הבאה בכסנין יצא. וכמ"ש בפנים סיוע לדברי האבן העוזר שאם בירך המוציא על פת הבאה בכסנין יצא. וע"ע בהגהות רבי עקיבא איגר (סימן קסח). ע"ש. ואחר זמן מצאתי בספר ברכת יוסף ידיד ח"א (עמוד קסט) שתמה כן על המאמר מרדכי הנ"ל. ע"ש. אולם מה שסיים עוד בנשמת אדם שם, לתמוה על מ"ש הלחם משנה (פ"ח מהל' ברכות הי"א) בדעת הרמב"ם, שגם על תבשיל של דגן שייכת ברכת המוציא, שהרי הדגן לחם מקרי, ולא הוי כאומר שקר מה שבירך עליו המוציא, שדבריו תמוהים בזה. והעיקר כמ"ש הכסף משנה בפ"א מהל' ק"ש בדעת הרמב"ם. ע"כ. עמו הסליחה, שאף הלחם משנה לא כתב כן אליבא דהרמב"ם לקושטא דמילתא, אלא לנידון הרמב"ם, במי שכוונתו היתה לומר במ"מ בעת שהזכיר שם ומלכות, וטעה בלשונו ואמר המוציא, שבזה הדין הוא שיצא, וזהו מפני שאין הסיום "המוציא לחם מן הארץ" כאומר שקר, ולא דמי למ"ש רבינו בפ"א מהל' ק"ש ה"ח, שאם פתח בשחרית ביוצר אור וסיים מעריב ערבים לא יצא, דשאני התם שהסיום הוא שקר, שהרי הוא עומד ביום. וכיו"ב מחלק הלחם משנה לדעת רבינו לגבי פירות הארץ שבירך עליהם בטעות בורא פרי העץ, שאע"פ שאין זו הברכה הראויה להם, מ"מ אין סיום חתימת הברכה שקר, שגם פירות אדמה פרי עץ נקראים, כדאמרינן בברכות (מ א) אליבא דר' יהודה חיטה מין אילן הוא, ומש"ה אצטריך תנא למתני שאם בירך על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא, דסד"א כיון דמין אילן הוא ליברך עליה בורא פרי העץ, קמ"ל. אבל המסיים מעריב ערבים דהוי שקר לא יצא. ע"ש. והרי מבואר בדברי הלח"מ שלפי הדין לקושטא דמילתא אם בירך על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא, אף שלא הוציא שקר מפיו, שעכ"פ הוא משנה ממטבע שטבעו בו חכמים, והוא הדין לגבי תבשיל של דגן שטעה מתחלת ברכתו ואמר המוציא שלא יצא. וזה ברור בכוונת הלחם משנה. ושו"ר מ"ש הרה"ג המו"ל הל' ברכות להריטב"א (במהדורת מוסד הרב קוק עמוד לט הערה יא) שחשב גם הוא שדברי הלח"מ הם לקושטא דמילתא וכתב לסייעו מלשון הריטב"א שם, ושלא כהנשמת אדם שתמה על הלח"מ. ע"ש. ואינו מחוור בעיני, ולדעתי גם הוא לא ירד לסוף דעתו של הלח"מ. וראייתו מהריטב"א יש לדחותה כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. ודו"ק כי קצרתי.+

ז) ואנכי הרואה בספר שבולי הלקט השלם (סימן קנט) שכ' וז"ל: "כלל כל הדברים, דייסא, חביץ קדרה דהיינו קימחא ודובשא, וצפחיות, ולביבות, ומלמלין, וכל הדומה להם, שהם מעשה קדרה של דגן, מברך עליהם בורא מיני מזונות, בין אם קבע סעודה עליהם, בין אם לא קבע". ע"כ. וכן הוא בספר התניא (סימן כח), שהוזכר במג"א. וקרוב לזה הביא מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן קסח סק"ג), שאחר שהזכיר מחלוקת האחרונים בקבע סעודה על המקרונים והאלטריאה, אם יברך המוציא ובהמ"ז כדין פת הבאה בכסנין, או לעולם צריך לברך במ"מ ומעין שלש. הביא לשון השבולי הלקט (סימן מא) שכתב: "ומקרונים וויטרי וכל הדומה להם שהם מעשה קדרה של דגן, מברכים עליהם במ"מ, בין אם קבע סעודה עליהם בין אם לא קבע, בין אם בישלם במים ושמן, ובין אם בישלם בדבש וחלב או שאר משקים". וסיים החיד"א, הרי לפנינו דברי השבולי הלקט שמבוארים להדיא שעל מעשה קדרה של דגן אפילו אם קבע סעודה עליהם מברך במ"מ. ע"כ. וכן בקדש חזיתיה להגאון מהר"י הררי בשו"ת זכור ליצחק (סימן מ) שהאריך למעניתו בדברי האחרונים בזה, וכתב (בדף סד ע"א), באופן העולה מן המקובץ, שמאחר שהט"ז והמג"א ומהר"א נבון ומהר"י נבון והחמד משה (סק"י), כולם מסכימים אליבא דמרן דנקיט בסתם כדעת הר"ש וסיעתו, דמיירי אפילו בקבע סעודתו עליו, נראה דהכי נקטינן כוותייהו, שאפי' בקבע סעודה על עיסה שבישלה או טיגנה אינו מברך המוציא ובהמ"ז, אלא במ"מ ומעין שלש, ודלא כהגנת ורדים והרב פרח שושן דס"ל דבקביעות סעודה לכ"ע צריך לברך המוציא ובהמ"ז, דהא ודאי ליתא, שאין דבריהם של שנים נראים במקום שרבים חולקים עליהם, וסב"ל. וכתב עוד שם (דף ס"ה רע"א), שעכ"פ במקרוניס ואלטרייא ודומיהם, שיש עוד מחלוקת בהם אי תוריתא דנהמא עלייהו, או לית בהו תוריתא דנהמא, שלדעת הגנת ורדים והפרח שושן אית להו תוריתא דנהמא, ולדעת מהר"א נבון, ומהר"י נבון, והרב לשון לימודים, והבית דוד (סימן תקלא), לית בהו תוריתא דנהמא, ולדעתם אפי' אם קבע סעודה עלייהו מברך במ"מ ומעין שלש, קמה וגם נצבה ההלכה שאין לברך עליהם המוציא ובהמ"ז אפי' בקבע סעודה עליהם. וכתב עוד שם (דס"ה סע"ב), ומעתה אחר הודיע ה' אותנו את כל אלה, לנעמי מודע לבינה, ומכאן מודעה רבה לאורייתא, כי מזה ימים ושנים מקדם קדמתא מודעת זאת בכל הארץ (ארם צובה), שהיו נוהגים בכל מעשה קדרה שמבשלים אותם כגון מקרוניס ואלטרייה, שאין אוכלים אותם בקביעות סעודה כי אם ע"י שמברכים על לחם אחר תחלה, וכמו שסיים מרן בש"ע (סימן קסח סעיף יג) וירא שמים וכו', אכן מיום דאנהירנהו לעיינין המאור הגדול מאור הגולה כמהר"ר חיד"א נר"ו בברכי יוסף, והביא מתניתא בידיה הוא השבולי הלקט שכתב להדיא שאפי' אם קבע סעודה עליהם מברך במ"מ, מן היום ההוא והלאה חדלו להחמיר בזה, ונהגו אף לכתחלה שכשקובעים סעודה עליהם מברכים במ"מ ומעין שלש, וגם כשיש להם פת אחר, אין נזקקים לברך על לחם אחר. וכדברי השבולי הלקט. ע"כ. (ונראה שבלא קביעות סעודה הוה ס"ל להקל בברכת במ"מ ומעין שלש מבלי לברך על פת אחר תחלה, משום דאיכא ספק ספיקא במקרוניס ואלטרייה, שמא הלכה כדברי הר"ש ורוב הפוסקים שיש לברך על עיסה שנתבשלה במ"מ ומעין שלש, ואת"ל כרבינו תם, שמא דברים אלו לית להו תוריתא דנהמא, כדברי מהר"א נבון ומהר"י נבון, ודלא כהגו"ר ופרח שושן, ומרן הש"ע שהצריך ליר"ש לברך על פת אחר תחלה, היינו בידוע דאית להו תוריתא דנהמא, וכמו שפירש מרן הב"י אליבא דמהר"ם. ורק בקביעות סעודה הוה מספק"ל שמא לכ"ע צריך לברך עליהם המוציא ובהמ"ז, ובהגלות נגלות דברי השבולי הלקט, חדלו להחמיר. ובזה יש לדחות השגת הרה"ג רמ"ד בשו"ת ויוסף אברהם (סימן כח דף קפה ע"ב). ע"ש. ודו"ק) ובשו"ת חן טוב (סימן מג) הביא תשובה למהר"ר שלום, שכתב, אודות הזלאבייא שהיא עיסה עבה מטוגנת בשמן, נראה שיש לברך עליה במ"מ, ואפילו אם קבע סעודה עליה, וכסתם מרן בש"ע (סימן קסח סי"ג) שפסק כדעת הר"ש והרמב"ן ורבינו יונה ורבינו ירוחם, וכתב מרן הב"י שכן המנהג. ע"ש. והרה"ג ר' אברהם אלנדאף בקונט' ענף חיים שבסוף תכלאל עץ חיים ח"א (דף טז ע"ד), הביא תשובת ראשי הישיבה של עיר צנעא בתימן, ועל צבאם מר זקנו הרה"ג כמהר"ר יחיא בדיחי ז"ל, שכתבו, שע"פ הפוסקים ראשונים ואחרונים אין במעשה קדרה של דגן העשויים מעיסה עבה שום תוריתא דנהמא, ולכן לכ"ע אין לברך עליה אלא במ"מ ומעין שלש, ואפילו אם קבע סעודה עליה, ושכן מנהג העולם, והמפקפק בזה וסובר לברך המוציא ובהמ"ז לא חש לקמחיה ועליו לעיין יפה בפוסקים ולא ישא שם שמים לבטלה. ושוב הביא בענף חיים שם תשובת החן טוב הנ"ל שעל הזלאבייא יש לברך במ"מ ומעין שלש, אבל אם קבע מברך המוציא ובהמ"ז. ע"כ. וליתא, כי באמת בתשובת חן טוב הנ"ל כתב להיפך שאפילו אם קבע מברך במ"מ ומעין שלש, וכדעת האחרונים. ותמיהני על מ"ש הגאון רבי יצחק אבולעפייא בשו"ת פני יצחק (בדיני ברכות סימן קס), שעל הזלאביה שעשויה מעיסת סופגנים ומטוגנת בשמן אם קבע סעודה עליה, דהיינו שאכל כשיעור ארבע ביצים צריך לברך המוציא ובהמ"ז כמ"ש החסד לאלפים (סימן קסח אות ז). ע"ש. ולא זכר שר שכל האחרונים הסכימו בדעת מרן הש"ע שאפילו אם קבע סעודה על עיסת סופגנים המטוגנת בשמן, צריך לברך במ"מ ומעין שלש. וכאמור לעיל. וכן עיקר להלכה ולמעשה שאפילו קבע סעודה על מעשה קדרה של דגן, וכן על הזלאביה וכיו"ב, מברך במ"מ ובהמ"ז. וכן העלה בספר וילקט יוסף (עמוד רלג), שעל המקרוניס, ואליטרייא, וזנגול, וזלאביה, ורחת חלקום, אפי' אם קבע סעודה עליהם מברך במ"מ ובהמ"ז. ע"ש. וכן עיקר. +והנה הר"ש (בפ"ק דחלה מ"ה), וכן הובא בהרא"ש (פ"ב דפסחים סימן טז, ובהל' חלה סימן ב), העלה על פי הירוש' שם, שאפילו אם לשה את העיסה על דעת לטגנה או לבשלה, אם לקחה ממנה מעט לאפות חררה לבנה, נתחייבה כל העיסה כולה בחלה, דחיישינן שמא תימלך על כולה או על כדי שיעור חלה. וכן פסקו הטור וש"ע יו"ד (סימן שכט ס"ד). ומיהו נראה שלענין ברכת המוציא ובהמ"ז אין זה מועיל לגבי שאר העיסה שבישלה או שטיגנה. שלא גזרו שמא תימלך על כולה אלא להחמיר לחייבה בחלה, אבל לשנות ברכת העיסה שנתבשלה או שניטגנה לברך עליה המוציא לא אמרו. וכן מוכח ממ"ש הטור יו"ד (סימן שכט), שמנהג מהר"ם היה כשהיו עושים עיסה בביתו כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן, שהיה מצווה לבני ביתו לאפות מעט ממנה, וע"י כך היתה מתחייבת כולה בחלה, ומכל מקום לא היה מברך עליה המוציא אחר בישולה או טיגונה, וגם לא היה אוכל אותה בלא המוציא (לחוש לסברת ר"ת) אלא היה מברך על לחם אחר המוציא ואח"כ היה אוכל ממנה. ע"כ. ומוכח להדיא שאף אם אפו ממנה מעט אין העיסה שטיגנוה או בישלוה יוצאת מידי ספק אם לברך עליה במ"מ ומעין שלש כדעת הר"ש, או המוציא ובהמ"ז כדעת ר"ת, ולכן הוצרך לאכול ממנה רק בתוך הסעודה. וזהו בכלל מ"ש רבינו ירוחם, שהובא בב"י א"ח (סימן קסח), שלדעת הר"ש והרמב"ן, אפי' עיסה "שנתחייבה בחלה" אין מברכים עליה המוציא, כל שטיגנוה או בישלוה. וכן פסק מרן הש"ע (בסימן קסח סעיף יג) כלשון רבינו ירוחם. ע"ש. וה"ט משום דלא דמי ברכת המוציא לחיוב חלה, שהחלה הולכת אחר גלגול העיסה, ואילו ברכת המוציא הכל הולך אחר שעת אפייה. וכמבואר בדברי רבינו ירוחם ובש"ע שם. והוצרכתי לזה לאפוקי ממ"ש בשו"ת ויוסף אברהם (סימן כח דף קצ ע"א), כי מה שנוהגים בארם צובה שכשלשין עיסה על דעת לאפותה, לוקחים ממנה מעט כדי לטגנה בשמן, אפילו לדעת הר"ש צריך לברך עליה המוציא, ורק אם לש כל העיסה על דעת לבשלה או לטגנה, ועשה כן, וגם לא לקח ממנה מעט לאפותה, מברך במ"מ ועל המחיה, אבל אם חסר אחת מאלה אפי' לדעת הר"ש חייבת בחלה ובהמוציא. ע"כ. ואין זה נכון, ולא מבעיא לפי מ"ש הדרישה ביו"ד (סימן שכט) בשם מהרש"ל, (וכן בפרישה שם אות ה), שאף לענין חיוב חלה כיון שאינה אלא משום חששא דשמא תימלך על כולה, אין לברך להפריש חלה, שלפי זה בודאי שאין לברך המוציא על העיסה שטיגנוה או בישלוה, אלא אפילו לפי מה שהוכיח הב"ח שם מתשובת הרשב"א (סימן תקכה) שצריך לברך על הפרשת חלה, שכל שהצריכו חכמים להפריש חלה, מאיזה טעם שיהיה, הויא מצוה של דבריהם, ועל מצוה של דבריהם צריך לברך. וכן הסכימו הט"ז והש"ך שם. [וכ"כ המאמר מרדכי (סימן קסח סוף ס"ק כו). וע' בשו"ת רב פעלים ח"א (חיו"ד סימן לז). ע"ש.] מ"מ לענין ברכת המוציא ובהמ"ז שהכל הולך אחר שעת אפיה, אין לברך על המטוגנת או המבושלת המוציא אלא במ"מ וברכת מעין שלש. וזה ברור. ושו"ר בשו"ת שערי עזרה טראב (חאו"ח סימן יג אות א) שהשיג כן בקצרה על דברי הרב ויוסף אברהם הנ"ל, והוכיח מדברי הש"ע (סימן קסח סעיף יג) כאמור. ע"ש.

יג) ואחרי שהאריך בזה עוד ביביע אומר הנ"ל, כתב, המורם מכל האמור, האוכל תבשיל של דגן, כגון, איטריות, דייסא, בורגול, כוסכוסו, וכיו"ב, צריך לברך בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, שהיא ברכת על המחיה. ואפי' אם קבע סעודתו עליהם (שאכל כמאתים ושלשים גרם או יותר) אינו מברך המוציא ובהמ"ז, ואף על פי שבפת הבאה בכסנין אם קובע סעודתו עליו צריך נטילת ידים וברכת המוציא וברכת המזון, זהו משום שהוא פת האפוי בתנור, אבל עיסה שנילושה על דעת לבשלה או לטגנה בלבד, אין עליה תורת לחם, אלא ברכתה במ"מ וברכת מעין שלש. ואפילו האוכל ממנה כדי שביעה ממש לעולם אינו מברך עליה אלא במ"מ ועל המחיה. ואם טעה ובירך על תבשיל של דגן ברכת המוציא לחם מן הארץ, אפילו בדיעבד לא יצא, כיון שאין עליו צורת לחם, אולם אם בירך לאחריו ברכת המזון בדיעבד יצא, שכיון שהוא מזין ומשביע ברכת המזון פוטרתו, כשם שאם אכלו בתוך סעודתו שעל הפת, או בסוף סעודתו, אינו טעון ברכה לאחריו, שברכת המזון פוטרתו. והאוכל סופגנים המטוגנים בשמן, וכן האוכל זלאביה המטוגנת בשמן, אף על פי שנעשו מעיסה עבה וקשה ככל העיסות של לחם, אין לברך עליהם אלא בורא מיני מזונות ולבסוף ברכת מעין שלש, שהיא ברכת על המחיה, ואפילו אם קבע סעודה עליהם, ואפילו אם אוכל מהם כדי שביעה צריך לכתחלה לברך בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה, ומכל מקום בדיעבד אם בירך עליהם המוציא וברכת המזון יצא, כיון שיש עליהם צורת לחם. וכן כל כיוצא בזה. והנלע"ד כתבתי. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אמן.

[אשרי משכיל אל דל]

ציינתי המקור להנ"ל בסוף, וצריך להעביר להתחלה.
מי שיודע מחלוקת בין הפוסקים בין אשכנזים, וביעקר פוסקים אשכנזים, יכתוב. ותודה רבה רבה.

[אלי כהן]

יש לציין שכל זה לגבי המוציא וברה"מ, אבל לגבי סוכה - פסק דמברך לישב בסוכה על אכילת אטריות בשיעור קביעות סעודה, ועיין על כל זה גם בילקו"י תרלט טו (ומיהו בפחות משיעור זה - פסק דלא יברך - אע"פ שאסור לו לאוכלם מחוץ לסוכה כל ששיעורם לפחות כביצה).

[אשרי משכיל אל דל]

מענין מאוד,
אבל איזה חלק זה ביב"א שכתבתם עמוד

[אלי כהן]

מענין מאוד,
אבל איזה חלק זה ביב"א שכתבתם עמוד

הוא פסק את זה, לא ביביע אומר, אלא ביחוה דעת חלק א סי' סה ד"ה והנה. ועיין גם בסיכום שבסוף התשובה שם.
וראה עוד שם, דדין זה אינו רק באיטריות - אלא ה"ה בכל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן, דכל שהסועדים קבעו סעודתם עליו (דהיינו שאכלו ממנו בשיעור ארבע ביצים ומעלה) - יברכו עליו לישב בסוכה.

[פרנצויז]

ציינתי המקור להנ"ל בסוף, וצריך להעביר להתחלה.

לא רואים מקור לא בסוף ולא בהתחלה. אז בבקשה לכתוב ברור מי חיבר את התשובה הארוכה שהועתקה כאן. [זה נראה סגנון של הגר"ע יוסף, אבל צריך לציין את שם המחבר, ובאיזה ספר, חלק, סימן וכו'].
וכן יש להעיר שבטעות נכתב האשכול הזה פעמיים או שלש באותו שם, וזהה לגמרי. אז כדאי להשאיר רק את זה פתוח, והאחרים שאין עליהם תגובות, נא למחוק בבקשה. (כי זה תופס מקום).

[אלי כהן]

ציינתי המקור להנ"ל בסוף, וצריך להעביר להתחלה.

לא רואים מקור לא בסוף ולא בהתחלה.

אשרי משכיל אל דל - התכוון, שהוא (בשוגג) ציין את המקור - רק בתחילת הסעיף האחרון - ע"ש.

[פרנצויז]

ציינתי המקור להנ"ל בסוף, וצריך להעביר להתחלה.

לא רואים מקור לא בסוף ולא בהתחלה.

אשרי משכיל אל דל - התכוון, שהוא (בשוגג) ציין את המקור - רק בתחילת הסעיף האחרון - ע"ש.

בתחילת הסעיף האחרון סעיף י"ג, כתוב "ואחרי שהאריך בזה עוד ביביע אומר הנ"ל, כתב ...".
אך זה לא נקרא שציין את המקור!
שהרי לא כל אחד מבין שכוונתו שגם כל הסעיפים עד כה הם העתקה מס' יביע אומר, וחוץ מזה הוא לא מציין את המקום ביביע אומר.

[אלי כהן]

ציינתי המקור להנ"ל בסוף, וצריך להעביר להתחלה.

אשרי משכיל אל דל - התכוון, שהוא (בשוגג) ציין את המקור - רק בתחילת הסעיף האחרון - ע"ש.

בתחילת הסעיף האחרון סעיף י"ג, כתוב "ואחרי שהאריך בזה עוד ביביע אומר הנ"ל, כתב ...".
אך זה לא נקרא שציין את המקור!
שהרי לא כל אחד מבין שכוונתו שגם כל הסעיפים עד כה הם העתקה מס' יביע אומר.

כבר כתבתי, שהוא התכוון להגיד כי, המילים "יביע אומר" - אשר היו צריכות להופיע בתחילת התשובה - צויינו בשגגה רק בתחילת הסעיף האחרון. הלא תסכים אתי כי, אילו המילים "יביע אומר" - אשר בשגגה הוצגו רק בתחילת הסעיף האחרון - היו מוצגות בתחילת התשובה, אז כולם היו מבינים שמילים אלו מתייחסות לכל התשובה. על כל פנים, אי אפשר להקשות על אדם אשר, מראש מודה - כי נפלה שגגה בדרך הצגת דבריו - וכי הם היו צריכים להיות מוצגים אחרת.

[פרנצויז]

ציינתי המקור להנ"ל בסוף, וצריך להעביר להתחלה.

הרב אשרי משכיל אל דל, היות ואתה לא משכיל להבין רמזים, צריך לכתוב מפורש, מה המקור של התשובה שהעתקת מיביע אומר, באיזה חלק ובאיזה סימן?

[אשרי משכיל אל דל]

סליחה סליחה, רק עכשיו פתחתיו את המכונה הכותבת
ישר כח עצום להכותבים שליטא
אני ציינתי את התשובה מיביע אומר ח"ח או"ח סימן יח, ויש שם עוד חלק ארוך לתשובה, הושמטה כמעט מחציה, וכתבתי אחר כך שהייתי צריך לכתוב את המקור למעלה, וזו טעות שלי.
אשרי המשכילים אל המשכיל אל דל

[פרנצויז]

סליחה סליחה, רק עכשיו פתחתיו את המכונה הכותבת
ישר כח עצום להכותבים שליטא
אני ציינתי את התשובה מיביע אומר ח"ח או"ח סימן יח, ויש שם עוד חלק ארוך לתשובה, הושמטה כמעט מחציה, וכתבתי אחר כך שהייתי צריך לכתוב את המקור למעלה, וזו טעות שלי.
אשרי המשכילים אל המשכיל אל דל

יישר כח.

[עושה חדשות]

שאילה בהל' ע"מ לחלק.

מי שיש לו שיעור מצומצם של חיוב חלה, לכאו' יש לשאול דהוי כע"מ לחלק כי את שיעור החלה יתן לכהן,
וכמבן אי"ז שאילה, (אף שאיני יודע את ההגדרה המדוייקת), כי הוא מחלק רק מכוח חיוב חלה.
אבל מה הדין אם אשה הכינה על דעת להפריש חלה, והוברר אח"כ שהאופן בו תכננה מעיקרא להפריש הוא לא אופן טוב ואינו מועיל, וא"כ י"ל דמעיקרא העיסה נעשתה ע"מ לחלק ולא מכח עצם הדין של חיוב חלה.