מדברי המשנה באבות, מסכת כלה ועוד מקורות בחז"ל, נראה ש'כל האומר דבר בשם אומרו' אמר על דברי תורה, שהמשנה הביאה כן בהלכות תלמוד וקניני תורה וכבוד רבו, וכן נראה מכמה מקומות בש"ס, כשר' יוחנן הקפיד שיאמרו המימרות בשמו, כדי שפתיו ידובבו בקבר.
ואולם המקור למימרא/הלכה זו היא הרי מאסתר שסיפרה לאחשוורוש בשם מרדכי על בגידת בגתן ותרש, ולא היה זה דבר תורה.
ואכן ראיתי בתנחומא שמביא שהאומר דבר תורה שלא בשם אומרו, עובר על 'אל תגזול דל בריבו', ואילו האומר דבר שלא בשם אומרו, נלמד מאסתר, ומשמע דב' ענינים הם.
ואם כן קשה מדוע חז"ל, שבפשטות דיברו על ברי תורה, הוכיחו כן ממעשה מרדכי ואסתר.
אשמח לדעתכם