תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה

[אריך]

הרמב"ם סוף הל' לולב כותב: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.

ואני נבוך:
א) איך ניתן לפרש כך את הפסוק, הרי בודאי המשמעות הפשוטה אינה כך, אלא שזה חלק מהקללה, שבמקום שהיית עובד את ה' בשמחה מרוב כל, ועבדת את אויביך וכו'.
ב) האם יש עוד במפרשי הפשט שיבארו כהרמב"ם.
ג) איך יפרש הרמב"ם את סיום הפסוק: מרוב כל, דמשמע שהשמחה מגיעה מחמת השפע הגשמי שזכה אליו, ולא ששמח במצוה.
ד) אם הייתי רואה פשט זה בספר חסידות או בנפש החיים, מילא, אבל לא ציפיתי שהרמב"ם יפרש כך.
ה) תביעת עונשים כ"כ חמורים על מניעת השמחה, היא חידוש עצום, ואיך לא אשתמיט בחז"ל (אולי כן, היכן?) בתוך כל המוני הדיבורים אודות החורבן ואביזרייהו, והחטאים השונים שהביאו לידי כך, שכל פרשת התוכחות הנוראה והאיומה מגיעה על מניעת השמחה. מה שמביא המ"מ שם הוא "ושבחתי את שמחה זו שמחה של מצוה", מכאן ועד לפרשת התוכחה, הדרך ארוכה.

יואילו נא החכמים לפזר אור על הסוגיא הזו, בפרשתא דידן.

[שף ויתיב]

כמדומני שהאריז"ל גם פירש כך.
וכידוע המעשה עם הגר"א דפלישתים יוכיחו.

[יאיר]

וכידוע המעשה עם הגר"א דפלישתים יוכיחו.

מהו?

[ארזי ביתר]

יש ווארט חסידי, 'תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה', אתה נענש על הסיבות לכך שלא עבדת את ה"א בשמחה.

[אריך]

השאלה מעיקרא היתה הבנת פשטו של הפסוק לאמיתו.

מכל מקום, ציינו לי לערכין י, א: רב מתנה אמר, מהכא: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר: זה שירה.
ולכאורה רואים שם שאין הפירוש של הפסוק כמו שמבינים בפשוטו - שהכוונה להעמיד זה לעומת זה: תחת אשר היית יכול לעבוד את ה"א בשמחה שבאה מרוב כל, דהיינו בשמחה של שפע גשמי, תצטרך לעבוד את אויביך במחסור וכו'. דאם כן אין מקום לכאורה לדברי הגמ', כי לא מדברים כאן על "שמחה של מצוה" אלא על שמחה אנושית שהיתה נלוית לקיום התורה, שמחה שבאה מהרווחה הגשמית. בקיצור, אין קשר בין העבודה לבין השמחה.

[מה שנכון נכון]

ראה ברבנו בחיי שם, כוזרי ג,יא, שע"ת ד,ט, מס"י פי"ט ועוד שפירשו כולם כרמב"ם.

[שינדלהיים]

ראה כאן

[מחולת המחנים]

הרמב"ם סוף הל' לולב כותב: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.

ואני נבוך:
א) איך ניתן לפרש כך את הפסוק, הרי בודאי המשמעות הפשוטה אינה כך, אלא שזה חלק מהקללה, שבמקום שהיית עובד את ה' בשמחה מרוב כל, ועבדת את אויביך וכו'.
ב) האם יש עוד במפרשי הפשט שיבארו כהרמב"ם.
ג) איך יפרש הרמב"ם את סיום הפסוק: מרוב כל, דמשמע שהשמחה מגיעה מחמת השפע הגשמי שזכה אליו, ולא ששמח במצוה.
ד) אם הייתי רואה פשט זה בספר חסידות או בנפש החיים, מילא, אבל לא ציפיתי שהרמב"ם יפרש כך.
ה) תביעת עונשים כ"כ חמורים על מניעת השמחה, היא חידוש עצום, ואיך לא אשתמיט בחז"ל (אולי כן, היכן?) בתוך כל המוני הדיבורים אודות החורבן ואביזרייהו, והחטאים השונים שהביאו לידי כך, שכל פרשת התוכחות הנוראה והאיומה מגיעה על מניעת השמחה. מה שמביא המ"מ שם הוא "ושבחתי את שמחה זו שמחה של מצוה", מכאן ועד לפרשת התוכחה, הדרך ארוכה.

יואילו נא החכמים לפזר אור על הסוגיא הזו, בפרשתא דידן.

א-ב) מן הנראה דדברי הרמב"ם יסודם במכילתא שמות (פרק י"ט - ע"פ בחודש השלישי) וכך אמרו שם: "וכן הוא אומר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך - באהבה ועבדת את אויביך - בשנאה. תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך - בשובע, ועבדת את אויביך - ברעב ובצמא, בעירום ובחוסר כל". והיינו שפירשו ודרשו בכוונת הכתוב שתחת שלא עבדו את ה' בשמחה ובאהבה העונש יהיה - ועבדת את אויבך בשנאה ובחוסר כל.
ג) מרוב כל - נמשך לפירוש זה אדלעיל מיניה, אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב - מרוב כל.
ד) כבר ידוע שהרמב"ם בסוף ההלכות הביא הרבה דרושים ודברי מוסר והתעוררות, ואין זה מן הפלא.
ה) חסידים אומרים בשם הרה"ק ר"א מקארלין בזה"ל: "שמחה איז נישט קיין מצוה, אבער וואס שמחה קען צו ברענגען קען קיין איין מצוה נישט צו ברענגען, עצבות איז נישט קיין עבירה, אבער וואס עצבות קען צו ברענגען קען קיין איין עבירה נישט צו ברענגען", [שמחה איננה מצוה, אבל מה ששמחה יכולה להביא שום מצוה אינה יכולה להביא, עצבות איננה עבירה אבל מה שעבירה יכולה לגרום שום עבירה אינה יכולה לגרום].

[שף ויתיב]

ה) חסידים אומרים בשם הרה"ק ר"א מקארלין בזה"ל: "שמחה איז נישט קיין מצוה, אבער וואס שמחה קען צו ברענגען קען קיין איין מצוה נישט צו ברענגען, עצבות איז נישט קיין עבירה, אבער וואס עצבות קען צו ברענגען קען קיין איין עבירה נישט צו ברענגען", [שמחה איננה מצוה, אבל מה ששמחה יכולה להביא שום מצוה אינה יכולה להביא, עצבות איננה עבירה אבל מה שעבירה יכולה לגרום שום עבירה אינה יכולה לגרום].

עד כמה שזכור לי מקוה איז נישט קיין מצוה.

[מחולת המחנים]

ה) חסידים אומרים בשם הרה"ק ר"א מקארלין בזה"ל: "שמחה איז נישט קיין מצוה, אבער וואס שמחה קען צו ברענגען קען קיין איין מצוה נישט צו ברענגען, עצבות איז נישט קיין עבירה, אבער וואס עצבות קען צו ברענגען קען קיין איין עבירה נישט צו ברענגען", [שמחה איננה מצוה, אבל מה ששמחה יכולה להביא שום מצוה אינה יכולה להביא, עצבות איננה עבירה אבל מה שעבירה יכולה לגרום שום עבירה אינה יכולה לגרום].

עד כמה שזכור לי מקוה איז נישט קיין מצוה.

י"ג שמחה וי"ג מקוה, וכהנוסח שהבאת נמצא במכתב רבי העניך מאלכסנדר הנדפס בסוף ספרו חשבה לטובה, ואני הבאתי את הנוגע לעניננו.

[אריך]

הרמב"ם סוף הל' לולב כותב: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.

ואני נבוך:
א) איך ניתן לפרש כך את הפסוק, הרי בודאי המשמעות הפשוטה אינה כך, אלא שזה חלק מהקללה, שבמקום שהיית עובד את ה' בשמחה מרוב כל, ועבדת את אויביך וכו'.
ב) האם יש עוד במפרשי הפשט שיבארו כהרמב"ם.
ג) איך יפרש הרמב"ם את סיום הפסוק: מרוב כל, דמשמע שהשמחה מגיעה מחמת השפע הגשמי שזכה אליו, ולא ששמח במצוה.
ד) אם הייתי רואה פשט זה בספר חסידות או בנפש החיים, מילא, אבל לא ציפיתי שהרמב"ם יפרש כך.
ה) תביעת עונשים כ"כ חמורים על מניעת השמחה, היא חידוש עצום, ואיך לא אשתמיט בחז"ל (אולי כן, היכן?) בתוך כל המוני הדיבורים אודות החורבן ואביזרייהו, והחטאים השונים שהביאו לידי כך, שכל פרשת התוכחות הנוראה והאיומה מגיעה על מניעת השמחה. מה שמביא המ"מ שם הוא "ושבחתי את שמחה זו שמחה של מצוה", מכאן ועד לפרשת התוכחה, הדרך ארוכה.

יואילו נא החכמים לפזר אור על הסוגיא הזו, בפרשתא דידן.

א-ב) מן הנראה דדברי הרמב"ם יסודם במכילתא שמות (פרק י"ט - ע"פ בחודש השלישי) וכך אמרו שם: "וכן הוא אומר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך - באהבה ועבדת את אויביך - בשנאה. תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך - בשובע, ועבדת את אויביך - ברעב ובצמא, בעירום ובחוסר כל". והיינו שפירשו ודרשו בכוונת הכתוב שתחת שלא עבדו את ה' בשמחה ובאהבה העונש יהיה - ועבדת את אויבך בשנאה ובחוסר כל.
ג) מרוב כל - נמשך לפירוש זה אדלעיל מיניה, אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב - מרוב כל.
ד) כבר ידוע שהרמב"ם בסוף ההלכות הביא הרבה דרושים ודברי מוסר והתעוררות, ואין זה מן הפלא.
ה) חסידים אומרים בשם הרה"ק ר"א מקארלין בזה"ל: "שמחה איז נישט קיין מצוה, אבער וואס שמחה קען צו ברענגען קען קיין איין מצוה נישט צו ברענגען, עצבות איז נישט קיין עבירה, אבער וואס עצבות קען צו ברענגען קען קיין איין עבירה נישט צו ברענגען", [שמחה איננה מצוה, אבל מה ששמחה יכולה להביא שום מצוה אינה יכולה להביא, עצבות איננה עבירה אבל מה שעבירה יכולה לגרום שום עבירה אינה יכולה לגרום].

א) הבנתך במכילתא דחוקה, דהרי הסיפא שמדברת על שובע ודאי לא מדברת כפי הבנתך, אלא כפי הפשטות. לכן נראה שגם הרישא מתפרשת כך, ומה שנקטו אהבה אין זה בתור "עבודה מאהבה" שמגיע עליה שכר, אלא שזה חלק מהרווח שהיה לך כשהיית בוחר לעבוד את ה' במקום לבחור לעבוד את האויב. שעבודת ה' היא נעימה שיש בה תרתי לטיבותא: כרוך בה אהבה, וכרוך בה שובע, לעומת עבודת האויב שיש בה תרתי לרעותא: שנאה וחוסר כל.
ג) לא הבנתי על מה מוסב 'מרב כל'. הלא אם "בשמחה" נאמר כתיאור לחטא שאתה עשית, שאמנם עבדת, אבל לא עבדת בשמחה, אז על מה קאי 'מרב כל'.
ד) נכון שהרמב"ם מביא דברי מוסר, אבל עדיין זה חידוש שלומד פסוק בצורה רחוקה מן הפשט. יש לזה עוד דוגמאות? מה גם שזה לא רק נכתב כדברי מוסר, אלא כתיאור מצב שמביא לעונש חמור, וזה כבר לא דברי מוסר, אלא העמדת הענין בתוך עיקר הדרישה מן האדם.
ה) אימרה הנ"ל עוסקת במעלת השמחה באשר היא, אותה שמחה שעליה אמר האומר: מצוה גדולה להיות בשמחה. ולא בכך עסקינן. אנו מדברים על "עבודה בשמחה", שלזה לא צריך להביא את אימרת הרה"ק הנ"ל, אלא ודאי שקיום מצוות בשמחה היא מעלה והידור בקיום המצוה.

[מחולת המחנים]

א) לכאורה יש כאן ב' דרשות במכילתא.
ב) כוונת הדרוש בפסוק זה, תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל - שהשפיע לך, ומתוך כך היית צריך להודות להקב"ה ולשמוח במצוותיו.
ג) עיין למשל ברמב"ם בסוף הלכות מגילה ומה שהתחבטו הנו"כ בביאור דבריו.
ד) שאלת מדוע כתב הרמב"ם שעל מניעת השמחה נענשו כל כך, ועל זה הבאתי מדברי הרה"ק ר"א מקארלין עד היכן יכולים להגיע במניעת השמחה, וההעדר השמחה היא הגורם לכל העבירות והעונשים.

ומסתבר לומר שכוונת דברי מהרה"ק ר"א מקארלין ודאי על שמחה של מצוה ושמחה בעבודת ה', וכמו שאמרו בשבת דף ל' ע"ב "ושיבחתי אני את השמחה (זו) שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עושה זו שמחה שאינה של מצוה", ואמרו שם עוד "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר (מלכים ב ג, טו) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

[לומד_בישיבה]

בגמ' ערכין (יא,א) אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מן התורה וכו' רב מתנה אמר, מהכא: תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, (דברים כ"ח) איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר, זה שירה.

ובטור או"ח סי' צג ולכך נהגו לומר אשרי ופסוקי דזמרה קודם תפלה כדי לעמוד לתפלה מתוך דברי שמחה של מצוה שעוסק בדברי תורה וכו'. ובב"י שם כתב לפרש וז"ל. ומ"ש ולכך נהגו לומר אשרי ופסוקי דזמרה קודם תפילה וכו'. כן כתבו שם התוספות (ד"ה רבנן) והרא"ש (סי' ב) והמרדכי (סי' ק) ע"כ.

ובעבר ראיתי למי שפי' שנהגו לומר אשרי ופסוקי דזמרה קודם התפלה לעמוד לתפלה מתוך דברי שמחה של מצוה ע"פ הגמ' בערכין הנ"ל, תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה, איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה. ולדעתו, היינו שירה היינו אשרי ופסוקי דזמרה.

אודה למי שיחזיר לי אבידתי.

[אום אני חומה]

יש לציין כבדרך אגב מה שמובא בשם החזו"א (כמדומה ששמעתי מהגרמ"מ שולזינגר) מה הפשט 'מרוב כל'- אמר הקב"ה הא לכם קצות החושן, הא לכם רעק"א!

[בקרו טלה]

viewtopic.php?f=7&t=1611

יש לציין כבדרך אגב מה שמובא בשם החזו"א (כמדומה ששמעתי מהגרמ"מ שולזינגר) מה הפשט 'מרוב כל'- אמר הקב"ה הא לכם קצות החושן, הא לכם רעק"א!

החזו"א אמר זאת על לא מאסתים וכו', וכן הובא בחיים שאל (שולזינגר) עמ' 162

[דרומי]

בספר התניא פרק כו מביא פסוק זה וכותב "ונודע לכל פירוש האריז"ל על פסוק זה". והקשו, הרי הרמב"ם כבר כתב כן, ולמה ציין להאריז"ל.

וראה ב"חסידות מבוארת" על תניא שם.

וראה גם בלקוטי תורה (לבעל התניא) פרשת תזריע, שמבאר שהתוכחה באה על החטאים ולא על העדר השמחה. וכיון שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לכן כל אחד ראוי לכך וכו'. והשמחה יש בכחה למתק דיניםן ולבטל העונש, ולכן אם לא עבדת בשמחה יישאר המצב כמו שהיה קודם שאין צדיק כו'.

[בינוני]

היה על הנושא הזה אשכול נוסף.

[דורשי יחודך]

הרמב"ם סוף הל' לולב כותב: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.

ואני נבוך:
א) איך ניתן לפרש כך את הפסוק, הרי בודאי המשמעות הפשוטה אינה כך, אלא שזה חלק מהקללה, שבמקום שהיית עובד את ה' בשמחה מרוב כל, ועבדת את אויביך וכו'.
ב) האם יש עוד במפרשי הפשט שיבארו כהרמב"ם.
ג) איך יפרש הרמב"ם את סיום הפסוק: מרוב כל, דמשמע שהשמחה מגיעה מחמת השפע הגשמי שזכה אליו, ולא ששמח במצוה.
ד) אם הייתי רואה פשט זה בספר חסידות או בנפש החיים, מילא, אבל לא ציפיתי שהרמב"ם יפרש כך.
ה) תביעת עונשים כ"כ חמורים על מניעת השמחה, היא חידוש עצום, ואיך לא אשתמיט בחז"ל (אולי כן, היכן?) בתוך כל המוני הדיבורים אודות החורבן ואביזרייהו, והחטאים השונים שהביאו לידי כך, שכל פרשת התוכחות הנוראה והאיומה מגיעה על מניעת השמחה. מה שמביא המ"מ שם הוא "ושבחתי את שמחה זו שמחה של מצוה", מכאן ועד לפרשת התוכחה, הדרך ארוכה.

יואילו נא החכמים לפזר אור על הסוגיא הזו, בפרשתא דידן.

הרב פותח האשכול שליט"א הבין שלפי פירוש הרמב"ם, הרי שכל פרשת התוכחה היא על מניעת השמחה. וכן שומעים מפי רבים וטובים, ובמיוחד בשיחות מוסר בישיבות הקדושות.

לענ"ד יש לעיין בזה הרבה.

הרי התורה עצמה מפרשת באר היטב, על מה התוכחה מגיעה. הפרשה הרי מתחילה, "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמר לעשות את כל מצותיו וחקתיו" וגו'. ושני פסוקים לפני הפסוק שלנו, כתוב "כי לא שמעת בקול ה' אלקיך לשמר מצותיו וחקתיו אשר צוך." איך א"כ אפשר לומר שפתאום באה התורה ומגלה שכל התוכחה היא גם אם כן שמרו אלא שלא עשו בשמחה וטוב לבב?!

מהו אם כן פירוש דברי הרמב"ם?

מעיון בפסוקים נראה ברור שיש הקבלה בין שני הפסוקים שבאים אחד אחרי השני: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וגו' ועבדת את אויביך." כלומר שבתוך כל התוכחה שבאה בודאי על מה שהפרו לגמרי את מצות התורה, נפרעים ג"כ על חוסר השמחה, וזוהי סיבה לעונש ספציפי זה של ועבדת את אויבך. (וראה בר' בחיי פסוק מ"ח שמציין הקבלה זו, אולם לא בדיוק כפי שכתבתנו.)

ובכלל אם כוונת הרמב"ם היתה כפי שרגילים לפרשה, שבא לומר שכל התוכחה באה בגלל זה, היה צריך לכתוב שכל התוכחה וכל הגלות באה בעקבות זה, לא רק ש"ראוי להפרע ממנו"!

[בינוני]

מה שכתבתי באשכול שלינקקתי אליו לעיל:

אני נוטה לחשוב שהפשט הפשוט בפסוק הוא תיאור עונש המידה כנגד מידה, כך:
תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך [כשהיית במצב של] בשמחה ובטוב לבב מ[תוך] רוב טוב, תצטרך לעבוד את אויביך במצב של רעב וצמא ומתוך חוסר כל.

מה שהבאני לחשוב שהפירוש המקובל - שהעונש בא ע"ז שלא עבדו את ה' בצורה של שמחה - אינו הפשט הפשוט, הוא מכיוון שלא מצאנו בשום מקום בתנ"ך שישנה צורה של עבודת ה' "בטוב לבב", וגם בעצם הדבר צ"ב, מהי "עבודת ה' בטוב לבב".

[הא לחמא עניא]

ה) חסידים אומרים בשם הרה"ק ר"א מקארלין בזה"ל: "שמחה איז נישט קיין מצוה, אבער וואס שמחה קען צו ברענגען קען קיין איין מצוה נישט צו ברענגען, עצבות איז נישט קיין עבירה, אבער וואס עצבות קען צו ברענגען קען קיין איין עבירה נישט צו ברענגען", [שמחה איננה מצוה, אבל מה ששמחה יכולה להביא שום מצוה אינה יכולה להביא, עצבות איננה עבירה אבל מה שעבירה יכולה לגרום שום עבירה אינה יכולה לגרום].

עד כמה שזכור לי מקוה איז נישט קיין מצוה.

זה מופיע בספר בית אהרן.

[מיכאל1]

הרמב"ם סוף הל' לולב כותב: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.

ואני נבוך:

ה) תביעת עונשים כ"כ חמורים על מניעת השמחה, היא חידוש עצום, ואיך לא אשתמיט בחז"ל (אולי כן, היכן?) בתוך כל המוני הדיבורים אודות החורבן ואביזרייהו, והחטאים השונים שהביאו לידי כך, שכל פרשת התוכחות הנוראה והאיומה מגיעה על מניעת השמחה. מה שמביא המ"מ שם הוא "ושבחתי את שמחה זו שמחה של מצוה", מכאן ועד לפרשת התוכחה, הדרך ארוכה.

יואילו נא החכמים לפזר אור על הסוגיא הזו, בפרשתא דידן.

עי' בזהב מרדכי של הרב אליפנט על פרשת פנחס, ובקובץ משולחן מלכים ה' מאמר על שמחת בית השואבה.

[מן הדרום]

[q
עי' בזהב מרדכי של הרב אליפנט על פרשת פנחס, ובקובץ משולחן מלכים ה' מאמר על שמחת בית השואבה.[/quote]

האם מישהו יכול להעלות את דברי הרב אלפנט?

בכמה מקומות הביאו את רש"י על הפסוק שכותב מרוב כל -בעוד היה לך כל טוב, כחולק על הרמב"ם וסובר "שלא עבדת את השי"ת כאשר היית בשמחה כשלא חסרת כל" [מחנה לויה לגרל"י הלפרין], אך ברא"ם דלהלן משמע שרש"י מבין שמתנאי העבודה היא שתהיה בשמחה ורק המרב כל , הוא תיאור זמן, א"כ גם הוא סבור כרמב"ם שכתוב כאן מה חשיבות השמחה בעבודת ה', הלוא כן?

רבי אליהו מזרחי דברים פרשת כי תבוא פרק כח
(מז) מרוב כל בעוד היה לך כל טוב. עשה המ"ם כמו בי"ת, כמ"ם (לג, ב) "מסיני בא", כאילו אמר: ברוב כל, שפירושו בעוד רוב כל, כלומר בעוד שהיה לך כל טוב. שאין הבי"ת הזה במקום עם, כבי"ת "בשמחה ובטוב לבב" הסמוך לו, כי אין מתנאי העבודה רק שתהיה בשמחה ובטוב לבב, כמו (תהלים ק, ב): "עבדו את ה' בשמחה" וגומר, לא שתהיה ברוב כל, כי עבודת העני רצויה כעבודת העשיר.

[מן הדרום]

וחוץ מהמב"ם בהלכות לולב יש גם רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה יג
וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק או שקרא ושנה ופירש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו הרי זה בכלל בוזה דבר ה', אמרו חכמים כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וענין זה מפורש הוא בתורה הרי הוא אומר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך, ואומר למען ענותך להטיבך באחריתך.

האם כאן לא משמע כרש"י במרב כל ?ואם כן רש"י ורמב"ם חדא הם?

[מן הדרום]

ובענין זה ראיתי דרוש נאה מאחד הלומדים, האם ראיתם מי שעמד על כך?


בפרשת כי תבוא מוזכרת השמחה שלוש פעמים
פרק כו (יא) וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ: ס
דברים כז (ז) וְזָבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם וְשָׂ֣מַחְתָּ֔ לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ:
דברים כח (מז) תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל:
[אפשר להוסיף דברי אוה"ח- (א) והיה כי תבא אל הארץ. אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ"ו) אז ימלא שחוק פינו וגו']
האם יש פשר לריכוז זה, מה שלא קיים בשום מקום אחר בתורה?
ושמא יש לומר – בפרשה בה יש צ"ח קללות , הרבה יותר אף מבחוקותי, יש לאזן בחשיבות השמחה
ויוסבר הדבר ע"פ דברי הכוזרי מאמר ג אות יא-
והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה הענינים, ומשוערים בשעור תוריי, כדי שלא תביא השמחה בשבתות וימים טובים אל מה שמביא אל השחוק והתאוה והבטלה, ולהמנע מהתפלות בעתם כראוי, ושלא תוציא היראה אל גבול שמיאש מהמחילה והסליחה, וישאר דואג כל ימיו ויעבור כל מה שיצוה הבורא מהשמחה במה שחננו, כמו שאמר: +דברים כ"ו י"א+ ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך, וימעט שבחו על טובת האלהים, כי השבח הולך אחרי השמחה, ויהיה כמו שאמר בו: +דברים כ"ח מ"ז+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב ועבדת את אויביך וגו',

האיזון נצרך כדי לא לנטות לכיוון היאוש מחמת היראה והקללות , וראה זה פלא הפסוקים אותם מביא הכוזרי הם שניים משלושת הנ"ל
ועוד יש להוסיף, שהדברים נקראים באלול בו דרוש איזון זה יותר, כדברי הכוזרי

[מיני ומינך]

האם מישהו יכול להעלות את דברי הרב אלפנט?

זהב מרדכי.PDF

(1.42 MiB) הורד 238 פעמים

[עזריאל ברגר]

בפרשת כי תבוא מוזכרת השמחה שלוש פעמים
...
האם יש פשר לריכוז זה, מה שלא קיים בשום מקום אחר בתורה?

לא מדויק.
חיפשתי עכשיו את רצף האותיות "שמח" בחמשת חומשי התורה, ומצאתי 16 תוצאות, ואלו הן:
1. בחומש בראשית - פעם אחת בלבד, בפרשת ויצא: וָֽאֲשַׁלֵּֽחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּֽוֹר
2. בחומש שמות - פעם אחת בלבד, בפרשת שמות: וְרָֽאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּֽוֹ
3. בחומש ויקרא - פעם אחת בלבד, בפרשת אמור: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָֽרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַֽעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה"א שִׁבְעַת יָמִֽים
4. בחומש במדבר - פעם אחת בלבד, בפרשת בהעלותך: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹֽצְרֹת

ולעומת זאת, בחומש דברים יש 12 פעמים את לשונות השמחה:

בפרשת ראה - ז' פעמים:
5. וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה"א וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם
6. וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה"א אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם
7. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה"א בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ
8. וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה"א וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ
9. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה"א אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ
10. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ
11. וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ

12. בפרשת כי תצא - וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָֽח

בפרשת כי תבוא - ג' פעמים:
13. וְשָֽׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב
14. וְזָֽבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה"א
15. תַּחַת אֲשֶׁר לֹֽא עָבַדְתָּ אֶת ה"א בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּֽל

16. בפרשה החותמת את התורה - וזאת הברכה - שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ.

מסקנא: הפרשה "השמחה ביותר בתורה" - היא פרשת ראה, ואחריה פרשת כי תבוא.

[עליך עיננו]

אם נתבונן, מה שמעניין הוא
שבתחילת הפרשה כ' ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה'
ואחרי הקללות תחת אשר לא עבדת בשמחה וכ'ו מרוב כל...
כלומר השמחה וחסרונה מגיעה או מחמת שהכל טוב..
או מרוב כל...
ההבדל היחיד הוא, אשר נתן לך ה'...כלומר אם אדם מרגיש שכל מה שיש לו הוא מה' ויש לו בטחון אמיתי בו, הוא האדם השמח ביותר עלי אדמות ( כדברי חוה"ל, וזה שורש הכרת הטוב הנלמד מביכורים..)
אבל אם אין לו את ההרגשה הנ"ל ומרגיש שיש לו הכל ..ומסתדר לבד.. ממילא חסר לו בשמחה...(בגדר יש לו מנה רוצה מאתיים אף פעם לא מסופק ולא יגיע לשמחה)
ואם נתבונן עוד זה שורש הקללות, שהרי כל הקללות זה דברים של טוב שנהפכים לרע.. כגון בית תבנה ולא ישבת כרם ולא תחלל. בנים ובנות תוליד וכ'ו (לא כתוב שתהיה עני ולא יהיה לך כלום וכן לא תוליד ילדים..)
כלומר השפע והברכה זה מציאות שה' שולח בעצמו, והקללה היא תוצאה שה' מסתלק מאדם שמסתדר לבד ואומר יש לי כל..
(כך מדייק הכלי יקר שלא כ' ואלו יעמדו לקלל אלא יעמדו על הקללה..)