במצות מקרא ביכורים נאמר, (דברים פרק כו פסוק ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' וביאר רש"י (ומקורו בספרי) וענית - לשון הרמת קול: ויש לשאול מה המקור של הספרי שאמירת פרשת מקרא ביכורים צריך להיות בהרמת קול, ומה העניין בזה שיהיה בהרמת קול.
ואמר לי ר' יהושע ברטרם שליט"א ששמע לבאר עניין זה, כך דהרי ידוע ודבר זה ביארו הראשונים שעניין זה של מצוות הבאת הביכורים ומצוות קריאת מקרא ביכורים ענינה אמירת תודה לה' על כל מה שהיטיב עמו ונתן לו את כל היבול של הפירות שגדל אצלו, [וראה לשון ספר החינוך בביאור דבר זה ( מצוה תרו ) וזה לשונו: משרשי המצוה, לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות, וזכה להביאם לבית אלהינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן מתחיל בענין יעקב אבינו שחלצו האל מיד לבן וענין עבודת המצריים בנו והצילנו הוא ברוך הוא מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת ארצו, ועל כן ציונו ברוך הוא על זה כי חפץ חסד הוא. ע"כ], וא"כ באותו מטבע לשון שהאדם מבקש מה' שבדרך כלל בבקשה האדם מגביה קולו ומתחנן לבקש, באותו מטבע לשון גם האדם צריך להודות לה', וממילא צ"ל אמירת תודה בקול רם (ועיין באילת השחר שכתב שבקול רם הכוונה לאפוקי בלחש).
ודבר זה הוא מוסר גדול עבורנו, ראשית להודות על כל דבר שמקבלים מה', שהאדם מחוייב להיות מכיר טובה ומודה לה' על כל אשר היטיב עמו, וההודאה צריכה להיות בקול רם ולא בשפה רפה ח"ו, אלא בקול צח וברור. ואדם שמודה על כל דבר שיש לו לה' זה סגולה נפלאה בידו לקבל מאתו יתברך עוד ועוד טובות.
ופעם פגשתי יהודי ואמר לי משל למה הדבר דומה לאדם שנותן לילד סוכריה אם הוא אומר תודה בצורה יפה, זה גורם לנותן לרצות לתת לו עוד ועוד.
ושמעתי מעשה אמיתי (בדרשה מהגה"צ רבי אשר דרוק שליט"א) שהיה במשפחה אחת שהיה להם שתי בנות מבוגרות שהגיעו לפרקן ולא מצאו את זיווגן, ובת אחת כבר הייתה קרוב לגיל עשרים ושמונה, ומשום מה לא הלך להם בשידוכים, אפילו שלא היה חסר להם כלום (שכל כסף חן ועוד), עד שהאבא הגיע לדרשה שמסרה ראש ישיבת רחובות הגרא"י הכהן קוק שליט"א, והוא הרחיב בגודל מעלת ההודאה וסיפר סיפורים מבהילים בעניין הנ"ל, והאב של הבנות חזר לביתו באותו ערב לאחר הדרשה וקרא לאשתו ולילדיו ואמר להם הביאו דפים וכל אחד ירשום על כל דבר ודבר שעשה אתנו הקב"ה ואנו צריכים להודות עליהם, וכך כל אחד ואחד מבני המשפחה הוסיף עוד דברים מהשנים האחרונות והתבוננו בכל הדברים. לא עבר זמן רב שבועיים לאחר מכן הבת הגדולה התארסה, ואח"כ אחותה תחתיה.
עכ"פ למדים אנו מכל זה, שהאדם צריך להיות מכיר בטובה ולהודות לה' על כל דבר ודבר וזה סגולה נפלאה לקבל את כל משאלותיו אם מודה באמת לה' על מה שיש לו.
וחשבתי לבאר דהנה החינוך הוסיף נקודה נפלאה, בדבריו וכתב כאן בפרשת מקרא ביכורים, ''ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת ארצו, ועל כן ציונו ברוך הוא על זה כי חפץ חסד הוא''. (ובאמת יש להעיר היכן מצינו בתורה שאחר ההודאה מוסיף לבקש וצ"ע.) עכ"פ למדנו מכאן יסוד גדול שאדם שרוצה לבקש דבר מהקב"ה, דבר ראשון יש לו להודות לה', ואז זהו הזמן לבקש, וזה סגולה שתתקבל תפילתו.
וכך אנו אומרים בתפילת נשמת, עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו ואז אנו מבקשים ואל תטשנו ה' אלוקינו לנצח. ובספר בניין נחום, מובא שהגאון האדיר רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, פעם בעת מסיבה משפחתית מצומצמת אמר, שבכל הזדמנות מעין זו יש להזכיר את מאמר חז"ל (ברכות נ"ד ע"א) "נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד", והסביר במתק לשונו שאף שנמצאים במצב של צועק על העתיד, דהיינו שהמצב מחייב תפילה ובקשה על העתיד שיהיה טוב יותר, אך בחדא מחתא חייב להיות מודה על העבר בלב שלם, וכמאמר חז"ל כל הנשמה כל נשימה ונשימה תהלל י-ה (דברים אלו אמר כבר שהיה כמה שנים במחלתו וההליכה היתה קשה עליו ביותר).