סעדיה כתב:איש טלז כתב:שמעתי אריכות מחכם אחד
דשורש המחלוקת אם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דפליגי בהא ר"י ור"ל, תליא במחלוקתם אם חצי שיעור אסור מה"ת דלשיטתו ל"ש שסוף העשיה תגדיר מחדש את העשיה מתחילתה ולכן ע"כ שאוסר אף החצי הראשון ועיין
viewtopic.php?t=24062&start=200#p274067
עושה חדשות כתב:לעיל הבאתי את שיטת האו"ז במס' ר"ה (הובא בהג"א שם, וכך נקט שם הרמב"ן במלחמות בשם רה"ג, וכן הגר"א או"ח סי' ס), שהפלוג' האם מצוות צריכות כוונה תלויה בפלוג' התנאים בחולין האם מהני טבילה ושחיטה בלי כוונה. [הדימוי צ"ב, והרמב"ן בחולין מאריך לחלק].
גם הבאתי את מש"כ מהר"ח או"ז להוכיח מהסוג' בחולין של כוונה בשחיטה וטבילה, דמהני גם כוונת אחרים. והיינו דאפילו אם האשה הטובלת אינה מכוונת להיטהר, והכוונה לעיכובא, מ"מ מהני כוונת חברתה בשבילה, אף שחברתה לא נקפה אצבע במעשה הטבילה. ומהר"ח או"ז למד מזה גם לגבי שימור מצה, ועוד.
אם נצרף את שני החידושים, לכאו' יוצא לגבי הדין של מצוות צריכות כוונה, שיועיל כוונת אחר. דהיינו אם ראה אדם את חבירו שתוקע בשופר בסתמא ואינו מכוין לשם מצוה, יכוין 'בשבילו' ותקויים המצוה.
מפליא.
עושה חדשות כתב:מוסר אחר מוסר, רוכל אחר רוכל, מרבה בחבילה.
מרדכי מסכת בבא קמא פרק שור שנגח את הפרה רמז נה
נראה בעיני אם ידוע שכבר מסר בעל הסעודה את ראובן [*לשופט] ואת נפתלי אוכל לחמו ומשרתו טרם יבא שמעון [*למסרם] לשופט ושוב בא שמעון ומסר גם הוא כעוקב אחר מנאף דשמעון פטור מידי דהוה המרבה בחבילות דבלאו איהו [נ"א לא] הוה אזיל מאי קעביד (*וכמה) [*וכמו] כופף קמתו של חבירו בפני הדליקה דבלאו איהו הוה מטיא ליה ברוח מצויה דמאי קעביד הכי נמי כבר ברי הזיקא כתוא מכמר מכיון דנפל למכמר התפול פח (*לארץ) [*על הארץ] ולכוד לא ילכוד [*כ"ש] הכא (נמי) בנדון זה ברור הוא שהחוב שהיה לו לראובן על השופט מופסד היה ושמעון קמחא טחינא טחן דמיקלא קלייה כבר המוסר הראשון ואוקמינהו עילויה ושמעון לאו מידי עבד לענין ממון שהפסיד [*ראובן].
.
בית יוסף יו"ד קי"ג ח כתב:ניפוח בפה מועיל בבישולי גוים דחשיב כגופו וראיה מפרק כיצד הרגל (ב"ק י"ז:) גבי חצי נזק צרורות דחשיב חציו וניפוח הפה חשיב כגופו כמו דמייתי התם (יח:) מתרנגול שתקע בכלי זכוכית וכו' ובודאי דכגופו דמי דאם לא כן הוי קנסא כדפריך רבא ואי לאו כגופו דמי ליפטריה וקיימא לן דממון הוא וכיון דכגופו דמי ומדינא אפילו נזק שלם בעי לשלומי אי לאו הלכתא אמאי לא יועיל בפה כמו ביד
ואף על פי שעכשיו בזקיפתה נמצא רחבה גבהה וגבהה רחבה ונמצא שאינה רחבה ד' נעשה כשפודין של מתכת
דוקא בשהוציאה או זרקה דרך קומתה אבל דרך רחבה הואיל ועכשיו אין גבוהה עשרה חייב ואף על פי שבתחלת עירובין אמרו נעשו כשפודין של מתכת אפי' לקולא יראה לדעתם בזו שכל שאינה דרך קומתה בטל ממנה תורת רשות
עושה חדשות כתב:כתבתי בעבר על אויר שאין סופו לנוח וקלוטה כמי שהונחה.
היום ראיתי במהרי"ט אלגאזי בכורות ג-לה שפשיטא ליה לדמות הנידון בחולין ד"ע האם כותלי בית הרחם מקדשים את הבכור או אויר בית הרחם, לאיבעית הגמ' באויר שאין סופו לנוח.
והוא פלא.
ושיטת התוס' הנה היא מבוארת בדבריהם, אך לענ"ד היא דחוקה מאוד אם מצד הסברא ואם מצד הלשון, דמצד הסברא לא ידעתי כלל מאי מספקא ליה בזה כיון שהלקיחה והאכילה הוא הכל ברשות הניזק, א"כ אמאי לא יתחייב, אי משום דהיה מתגלגל והולך וסופו היה לנוח ברשות הרבים מ"מ עתה היא אכלתן בחצר הניזק, ואף דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר קי"ל דבתר מעיקרא אזלינן ודיינין ליה כשבור על שם סופו משום שסופו לישבר, מ"מ לענין יציאת הרשות דחשיב ליה כאילו כבר יצאה מרשותו וכאילו מונח ברשות הרבים דמי לא מסתבר כלל הך מילתא. וגדולה מזו אמרו בב"מ (יב, א) בעי רבא כו' אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא, וקבעי למפשט מהא דבמתנה אעפ"י שרץ אחריהן ואינו מגיען, וקדחי מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי, הרי דאפילו לזכות בשל אחרים חשבינן מתגלגל כמונח ברשותו וזכתה לו חצרו אף שסופו להתגלגל מתוך רשותו, דהא קבעי למפשט עלה מהא דרץ אחריהן ואינו מגיען, ואפ"ה חשבינן ליה כמונח וזכתה לו חצירו ביש דעת אחרת מקנה אותו, א"כ הרי הדברים ק"ו לענין שלא לצאת מרשותו בדבר שהוא שלו דמתגלגל ודאי דכמונח דמי ולא דיינינן ליה על שם סופו. ועוד דטפי איכא לדמויי הך דידן לרץ אחריהן ומגיען, דהא גם הבעל הבית עצמו היה יכול לעכבן שלא לצאת מרשותו כמו שעכבתן הבהמה בפיה ובכה"ג אפילו בהפקר קני, וא"כ כל שכן שלא תצא מרשותו בהכי, וזהו קושיא עצומה לשיטתם
שבת קמו ב כתב:ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחלה: אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לשמר אבל לחזק אסור
היכי דמי לשמר היכי דמי לחזק א"ר חסדא למעלה מן היין זהו לשמר למטה מן היין זהו לחזק
רבא אמר למטה מן היין נמי זהו לשמר והיכי דמי לחזק כגון שניקבה למטה מן השמרים
א"ל אביי לרבא תניא דמסייע לך בית סתום יש לו ארבע אמות פרץ את פצימיו אין לו ד' אמות בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו
איש טלז כתב:מרדכי פרק כל שעה תקע' דן במצה שנאפתה בתנור שאפו בו חמץ שאפילו נאפו בבת אחת מותרים ורק אם נגעו זה בזה אסורים ודימה להא דלחמי תודה היה חלק חמץ וחלק מצה והיו נאפים בתנור אחד דלא מוזכר בשום דוכתא דהוי בשני תנורים שונים עכ"ד
[והדמיון פלא דמצה וחמץ הנידון הוא בריח האיסור אבל בלחמי תודה הנידון הוא דבעי מין חמץ ומין מצה ומ"ש זל"ז ואכ"מ בישוב ד"ז]
עושה חדשות כתב:הגר"א באו"ח מציין על המנהג לא לתקוע בשופר בער"ה, את איסור אכילת מצה בער"פ כבועל ארוסתו וכו'.
ועל מנהג הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת הוא מציין את אמירת הלל בלילי פסחים בביהכנ"ס.
עושה חדשות כתב:ב"ח יו"ד סי' קכב -... ולפי זה הוא הדין נמי בכלים שלנו שהוא ספק ספיקא תולין להקל. כן כתב גם ה"ר פרץ בהגהת סמ"ק ומביאו רבינו סוף סימן צ"ד וכן פסק באגודה פרק אין מעמידין (סי' לב) אבל באיסור והיתר הארוך כלל ל"ג דין י"א על שם מהר"ש מניישטא"ט כתב דדוקא בכלים של גוים דאין לו תקנה בשאלה תלינן לקולא אבל בכלים שלנו דאית ליה תקנה בשאלה אם אינו יודע נקנסיה ע"כ. וסברא זו אשכחן לה גבי טומאה פרק בתרא דקידושין (פ א) דבדבר שאין בו דעת לישאל אפילו ברשות היחיד ספיקו טהור וכן כתב בהגהת שערי דורא סימן נ"ט (ס"ק ב) על שם מהר"ש ...
כמו שהקולא של סתם כלים אינם בני יומן נאמרה רק בכלי גוי כי בכלי ישראל קונסים אותו על שאינו יודע, כך גם החילוק בהל' ספק טומאה בין יש בו דעת לישאל או לאו.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 29 אורחים