השוואות...

[עושה חדשות]

ראה בתורי"ד ב"ב דע"ז וכ"ה בספר המכריע סימן כא שכתב לגבי המחלוקת האם שטר חוב נקנה בכו"ס דפליגי רבנן ורבי, דזה תלוי האם ע"ח או ע"מ כרתי.
וראה בספר זכרון זכור לדוד דברים מהגר"ח [כנראה מצעירותו] מש"כ בביאור התליה

כמדומני שהאריך בזה גם הגרי"ד מבוסטון.

===

ירושלמי ביצה פ"ג -
דרבי יודה עבד ראיית בכור כראיית טריפה כמה דאת אמר תמן רואין את הטריפה בי"ט ודכוותה רואין את הבכור ביום טוב רבי יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית טריפה מדבריהן כמה דאת אמר רואין את הטריפה ביום טוב ודכוותה מפרישין את הדמאי ביום טוב.
וראיתי מי שכתב דד' הירו' מהווים מקור למש"כ הר"מ בסהמ"צ לאו קפא דהאוכל טריפה (שאינה דרוסה) לוקה מדרבנן, ודלא כמש"כ ביד. ואין לזה הכרח כמובן.

[איש טלז]

ראה מהרי"ל כמדומה סימן עו' בתשובה שהנידון גבי מוחזקות במנה שלישי [דחזינן שהוי מוחזק הגם שהוי מלוה] אינו שייך לדין ראוי ומחוזק בדיני בכורה

[עושה חדשות]

ראה מהרי"ל כמדומה סימן עו' בתשובה שהנידון גבי מוחזקות במנה שלישי [דחזינן שהוי מוחזק הגם שהוי מלוה] אינו שייך לדין ראוי ומחוזק בדיני בכורה

יש"כ, מענין.

===

הראש' נחלקו האם טריפה שנתרפאה (באופנים מסויימים) חוזרת לכשרותה,
ז"ל הריטב"א ר"פ בהמה המקשה -

והכי קאמר בשר שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא כטריפה מה טריפה אין לה היתר כיון שנטרפה אף אבר שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו תקנה לעולם ואפילו חזר ונכנס בפנים קודם שחיטה, וכתב מורי הרא"ה ז"ל שמכאן יש ללמוד לכל טריפות שאם נחתכה הבהמה באותו מקום טרפות היא מתה ואילו היתה חתוכה למעלה מאותו מקום היתה חיה אם נחתכה במקום שהיא מתה בו שוב אין לה תקנה לחתכה למעלה ממנו, ואף על פי שאילו היה נחתכת שם מתחילה היתה חיה מוכח מהאי קרא דכיון שנטרפה שוב אין לה היתר, דהכי אמרינן בגמרא (לקמן ב') אמר רבה כטריפה מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר

ובדברי הגר"א מצינו בזה תוספת חידוש, ז"ל באו"ח סימן תרמ"ח סי"ד -

אם עלתה כו'. דטעמא דפסולים אלו משום הדר ואינן פסולים בגופו וכמו ענביו מרובים מעליו שפסולו משום הדר ואם מיעטן כשר, וזהו הטעם מ"ש ביבמות ע"ו א' וזהו כו' כיון שאינו מחמת עצמו אלא שאין הזרע יכול לקלח מחמת הנקב, למעוטי כו' ששם פסולו בגופו

דהיינו, טריפה זה פסול בגופו לכן אין לו תקנה, ואילו 'הדר' ו'כרות שפכה' זה עיכובים צדדיים, ולכן מהני תקנה.

[עושה חדשות]

חשבתם פעם לדמות "פלגינן דיבורא" ל"שנים אוחזין בטלית יחלוקו"? אם לא, אולי תנסו עכשיו...

מה''ת ב''ב פלגינן ויחלוקו.png (57.6 KiB) נצפה 8100 פעמים

[עושה חדשות]

מש"ח פ' שמיני - וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם. ר' יהודה אומר, אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם". נראה דאמר (סוטה מ, א): לעולם תהא אימת צבור (עליך, שהרי כהנים) פניהם כלפי העם (ואחוריהם כלפי שכינה). ולכן ר' יהודה לטעמיה דטומאה הותרה בצבור, ואינו צריך ציץ לרצוי, חזינן דגדול כח הצבור שקרבנותיהם אינו צריך רצוי ציץ. לכן מפני כבוד הצבור אז מגביה ידיו מן הציץ, שכבודם גדול מכבוד הציץ.

[עושה חדשות]

ב"ב קל: תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה מאי ובלבד שלא ידמה והא כל התורה כולה דמויי מדמינן לה אמר רב אשי הכי קאמר ובלבד שלא ידמה בטרפות דתניא אין אומרים בטרפות זו דומה לזו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה.

[עושה חדשות]

וביום טוב שחל להיות במוצאי שבת קיימא לן כרב ושמואל דתקינו מרגניתא בבבל ותודיענו ה' אלהינו וכו'. ואפי' כשחל כן בראש השנה, אף על גב דלאו חג מיקרי, אמרינן חגיגת הרגל דלא משנינן, כדאמרינן בעלמא סדר הבדלות הוא אומר

כי משנת במה מדליקין שגורה בפי הכל, ולכך נהגו גם לקרותה בבית הכנסת בלילי שבת, להורות את בני ישראל. אך ביום טוב שחל להיות בערב שבת אין רגילין לקרות את המשנה. ושמעתי הטעם מפני שאי אפשר לו לעשר ולערב והיאך יאמר עשרתם ערבתם (וכו'). ויש להשיב דדמי ליום טוב שחל להיות באמצע שבת שאומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה, וסדר הבדלות הוא מונה, והכי נמי הכא

ויש מקומות א"א בפסח מזמור לתודה דאין תודה נקרבת בפסח מפני חמץ שבה. ואנו נוהגים לאומרו והמדקדק בדבר ידלג אותם שתי תיבות ומתחיל הריעו לה'. כמו שנוהגין ביום טוב במזמור שיר ליום השבת שמתחיל טוב להודות מיהו אני רגיל לומר נמי ביום טוב מזמור שיר ליום השבת. וליכא למיחש דהא סדר של שבת ותודה הוא מונה. כדמשני התם גבי ותודיענו בר"ה סדר הבדלות הוא מונה, מנהגי ריינוס

אמר מהר"י סג"ל שיש לומר ותודיענו בליל ר"ה שחל במוצאי שבת, אף על גב דכתיב בו מועד וחגיגת הרגל, מ"מ מנהגנו לאומרו הכל בלי שום דילוג. וכ"כ בא"ח כי היכי דאמר במוצאי יום טוב בהבדלה בין יום השביעי לששת ימי המעשה דאמרי' כי סדר הבדלות הוא מונה, הכי נמי סדר התיקון הוא אומר

רבי זעירא שאל לרבי חייא בר אבא מהו מימר רענו זוננו פרנסנו בשבת א"ל טופס ברכות כך הוא. פירש ואינו כתובע צרכיו בשבת. והיינו כדאמר סדר הבדלות הוא מונה

אמר ר' זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו (ברכות ט, א) פרש"י הקורא ק"ש של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו שאין עתה זמן תחלת שכיבה אלא סוף זמן שכיבה. ויש מפרשים דלא קאי אלא היכא דקרא אחר עמוד השחר אבל קודם שיעלה עמוד השחר יכול לומר השכיבנו. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. וכן כתב הרב ר' גרשום בר' שלמה והרא"ש. והטעם שאומר המעריב ערבים ואהבת עולם ואמת ואמונה ואינו אומר השכיבנו, משום דבהנך סדר תפלות הוא מונה מידי דהוה אהבדלה די"ט דאמרינן (חולין כו, ב) דסדר הבדלות הוא מונה. אבל השכיבנו דתפלה היא אינו יכול לאומרה עתה מפני שאינו זמן תחלת שכיבה וברכה לבטלה היא

[עושה חדשות]

בחולין דע"ד. מסתפק רב הושעיא האם אפשר לשחוט עובר במעי אמו למרות ששחיטת אימו היא זאת שאמורה להועיל לו, כי "ד' סימנים אכשר ביה רחמנא".
ובדע"ה. אומר רבא שבן פקועה של טריפה ניתר בשחיטת עצמו כי ד' סימנים אכשר ביה רחמנא.
רוב הראש' מסבירים שאין שום קשר בין הדברים, אבל הר"ן מבאר בדעת הרי"ף שזה אותו נידון.
בדע"ה: מבו' ברש"י שהדין של רב משרשיא שהוולד הנולד מבן פקועה שבא על בהמה רגילה אסור עולמית, זהו לא כמ"ד ד' סימנים אכשר ביה רחמנא.
הראש' חולקים על רש"י, אמנם התוס' שם מוסיף דאליבא דרש"י יוצא דלהאי מ"ד אפשר להתיר את איסור הטריפה של ה"אבר היוצא" ע"י שחיטת הוולד עצמו, כי ד' סימנים אכשר רחמנא.
ברש"י בדע"ד: מבו' דמעיקר הדין היה אפשר להביא בן פקועה לקרבן פסח, לולי פסול יוצא דופן. ומבאר זאת הגרי"ז בבכורות, דדרש"י אזיל לטעמיה בדין ד' סימנים אכשר רחמנא.
כבר הזכרתי במקו"א כאן, לבאר כך גם שי' רש"י בב"ק קו: דס"ל דשייך "טביחה" בבן פקועה, כי ד' סימנים אכשר רחמנא.
המשנה בחולין אומרת שאם מתה האם ולא נשחטה, מהני בולד שחיטת עצמו. הר"י מלוניל והמאירי מסבירים זאת משום דינא דד' סימנים אכשר רחמנא.
הר"ן שם מבאר דדמו של בן פקועה נחשב דם הנפש ולא דם התמצית או האיברים, כי ד' סימנים אכשר רחמנא.
הבעה"מ שם מבאר דאליבא דר"מ דל"מ שחיטת האם להתיר ב"פ אם הוא חי בן ט' חדשים, מ"מ מהני לטהרו מידי נבילה, כי ד' סימנים אכשר רחמנא. (וכעי"ז מבו' במנ"ח מ' כב דפודין בולד הטריפה).
בתשב"ץ מבו' דבולד הטריפה ליכא איסורא דרב משרשיא. וא"כ יש לנו עוד נפק"מ בדין ד' סימנים אכשר רחמנא.
הב"ח סובר שאם בהמה מעלייתא בא על בת פקועה, (שבזה אמר רב משרשיא דהוולד אין לו תקנה), אם שחטו את הב"פ מהני השחיטה להתיר האי ולד. ומסתבר שטעמו הוא משום ד' סימנים אכשר רחמנא.


ועוד היד נטויה.
עכ"פ הנה לנו עוד דוג' כמה הרחיבו הראש' את המושג לדמותו לשאר מילי.

[עושה חדשות]

או"ז הל' טריפות סי' תיג - וזכורני כשהייתי מציק מים על יד מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל כשלמדנו הלכה זאת שאלתי לו ואמרתי בחלב הדבוק לכרס שנחלקו בו רבינו אפרים [ור"י] זצ"ל ואנו במלכותינו בארץ כנען כדברי רבינו אפרים ואתם נוהגים בו היתר כדברי רבינו יואל אם שייך בכאן לומר אינהו מיכל אכלי לי' ואנן מסתם לא סתים לן.

[עושה חדשות]

סמ''ק מצוריך מצוה רג.png (49.38 KiB) נצפה 8039 פעמים

[עושה חדשות]

חולין דעה. - תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי (בן פקועה) מטמא טומאת אוכלים וצריך הכשר וחכמים אומרים אינו מטמא טומאת אוכלין מפני שהוא חי וכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר רבי יוחנן רבי יוסי הגלילי וב"ש אמרו דבר אחד רבי יוסי הגלילי הא דאמרן ב"ש דתנן דגים מאימתי מקבלין טומאה ב"ש אומרים משיצודו וב"ה אומרים משימותו רבי עקיבא אומר משעה שאין יכולין לחיות.

בעה"מ שם - דהאי ואזדא ר"י לטעמיה אקמייתא קאי דמודו לב"ש ר"י הגלילי וב"ה דאר"י מונים בו ראשון ושני ותרי גופי נינהו אזל ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר"י הגלילי וב"ש אמרו דבר אחד דאילו ר"ל דס"ל חד גופא נינהו אפשר דמודי ר"י הגלילי וב"ה להדדי דעד כאן לא מטמא ר"י הגלילי אלא בבן פקועה דאשתחיטא אימיה וכמאן דאשתחיט איהו דמי דמאחר דחד גופא הוא אבל בדגים שאין בהם שחיטה כלל אפי' ר"י הגלילי מודה דלא מטמו מחיים וב"ה נמי מודו לר"י הגלילי ומאן דפליג עליה דר' יוסי ר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה אבל לר' יוחנן כיון דתרי גופי נינהו ולית ביה בגופיה כלל הוי ליה כדגים ובעל כרחיך ר"י הגלילי וב"ש אמרו דבר אחד ומאן תנא דפליג עליה דר"י הגלילי ב"ה דאמרי גבי דגים משימותו וכולהו אליבא דרבנן דס"ל בן פקועה אין טעון שחיטה.

זאת אומרת: יש כאן נושא עקרוני בין ריו"ח לר"ל האם לדון את העובר כגוף אחד עם האם, וזהו ההיתר של בן פקועה דהוי כאילו נשחט בעצמו, או שיש כאן ב' גופים נפרדים ורק דהתורה התירה ב"פ כדגים וחגבים.

מפליא שיש בזה עוד ג' פלוג' של ריו"ח ור"ל בהאי פירקא דאזלי לטעמייהו, פלוג' בדע"ג: בהשוואת אבר המדולדל לאבר היוצא האם יש חילוק בין גופה לאינה גופה, פלוג' בדע"ד: לגבי איסור דם אי דם העובר הוי כדם הנפש, ופלוג' בדע"ה. לגבי חלב שליל. ודו"ק.

[עושה חדשות]

ושכתובת כל אשה כדין כל שכר שכיר, ואין הפרש בין כובש שכר שכיר ומי שיכבוש חקי אשתו, ואין הפרש בין עושק שכיר או מתעולל עליו להוציאו מבלי שכירות, או שיעשה כן עם אשתו עד שיוציאנה מבלי מוהר

וע"ע בתש' מהד' פריימן סי' קפ.

[עושה חדשות]

תורא"ש סוטה דמ"ה - אויר שדה כשדה דמי או לא. תמיה לי מאי קא מבעיא ליה הא קיימא לן בכל דוכתא דאויר רשותו כרשותו, במרובה גבי זרוק גניבתך לחצירי, ואפילו למאן דאית ליה לענין שבת דקלוטה [לאו] כמי שהונחה דמיא לענין קנין מודה דכמי שהונחה דמיא, וכן בגיטין נמי פ' הזורק גבי עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת וכן הוא מלמעלה והיא מלמטה, ומפרש בגמ' דאפילו לרבנן דלית להו כמי שהונחה דמיא היינו לענין שבת אבל לענין גיטין משום אנטורי הוא והא מינטר, ובפ' קמא דבב"מ נמי לא מיבעיא ליה אלא אויר שאין סופו לנוח אבל סופו לנוח פשיטא ליה דקני, וצ"ל דמבעיא ליה הכא משום דכתיב ושכחת עומר בשדה דילמא בעינן דוקא שיהו מונחין בשדה כדרך הקוצרים שמניחין העומרים בקרקע ובענין אחר לא קרינן ביה ושכחת.

[עושה חדשות]

וק"ל אמאי לא הק' ליה רב כהנא ורב אסי מאיסור יוצא דקי"ל דאותו אבר אסור ושאר הבהמה מותרת, ואמאי לא חיישי' ליניקה דינקי איברים מהדדי, אלא איסור יניקה לאו כלום הוא. ומסתברא לי דהיינו קושיין, ומשום דאיסור (מוקצה) [יוצא] אין לו שם מיוחד, דלאו אבר מן החי הוא ולא נבילה, ומרגלא בפומיה מוקצה, נקט ליה בשמא דמוקצה נינהו

נראה לי שמעולם לא נתקלתי אצל הראש' בפירוש כ"כ מחודש בפשט הגמ'.

[עושה חדשות]

הנחל שנערפה העגלה אסור בזריעה ועבודה כו'. ראיתי להרב מוצל מאש סי' נ"א דכ"ג ע"ג שכתב וז"ל בענין חורש וזורע בנחל איתן כ' הרמב"ם וכל העובד כו' כגון שחרש וזרע הרי זה לוקה ולא פי' שיעור כלל אי הוי כמו איסור שבת שהוא כל שהוא או לא עוד יש לחקור אם אותן הדברים שהם תולדות למלאכות האלו המוזכרים שם פ"ח מה' שבת אם הם גם בכלל הלאו של נחל איתן או לא וצריך עיון עכ"ל: והנה...

[עושה חדשות]

נשאלתי פעם אחד חל מוצאי שבת ה' ימים לחידוש הלבנה והורה המורה שיקדש הלבנה כאשר הדין פשוט ואחרי שקידשו הלבנה מקצת הקהל היה רוצים לאסף לקדש הלבנה ונתכסה בענן ולא נראה כל הלילה עד למחרת ליל א' אם יש לקדש הלבנה בליל א' כיון דהוי נראה ונדחה חוזר ונראה או נימא דאין חוזר ונראה עד יום השביעי מיום המולד כדינו...

[אוצר החכמה]

מסתמא זה מליצה בעלמא.

[עושה חדשות]

מסתמא זה מליצה בעלמא.

ראה נא את התשובה במלואה:

נשאלתי פעם אחד חל מוצאי שבת ה' ימים לחידוש הלבנה והורה המורה שיקדש הלבנה כאשר הדין פשוט ואחרי שקידשו הלבנה מקצת הקהל היה רוצים לאסף לקדש הלבנה ונתכסה בענן ולא נראה כל הלילה עד למחרת ליל א' אם יש לקדש הלבנה בליל א' כיון דהוי נראה ונדחה חוזר ונראה או נימא דאין חוזר ונראה עד יום השביעי מיום המולד כדינו. תשובה: הנה אם אאריך בשיטות אלו בגמרא ובפוסקים אי אמרינן נראה ונדחה חוזר ונראה או לא ואם יש דיחוי אצל מצות יהא קצר המצע מלהשתרע וגם ראשי ואברי כבידים עלי ע"כ אלך בקצרה דאף את"ל יש דחוי אצל מצות ואינו חוזר ונראה מ"מ יש להקל בזה כי אין כאן נדחה כלל דהא גרסינן בש"ס דסנהדרין דף מ"א ע"ב אמר רב אסי אמר ר' יוחנן עד כמה מברכין על החודש פירש"י אם לא יברך היום יברך למחר עכ"ל אר"י עד שבעה מברכין על החודש נהרדעי אומר עד ששה עשר הרי מבואר בש"ס דמלילי הראשון עד שבעה מברכין על החודש וסוגיא זו העתיקו הרי"ף והרא"ש וכל הפוסקים ראשונים וכ"כ הרמב"ם פ' עשירי מהל' ברכות דין י"ז וז"ל אם לא בירך עליה בליל ראשון מברך עליה עד ששה עשר יום עכ"ל וכ"כ הסמ"ג ושאר פוסקים הרי מיום הראשון עד גמר י"ו זמנו היא לקדשו אך ורק בב"י לא"ח סימן תכ"ו כתב בשם תלמידי הר"ר יונה פי' למסכת סופרים פ"ב שאין מברכין על הירח עד אחר ג' ימים מיום המולד שאז נהנים מאורה ע"ש והאר"י גיקיטליא כתב בתשובה שע"פ הקבלה אין לברך על הירח עד שיעברו עליה ז' ימים עכ"ל הב"י שם וכתב המ"א בשם ספר הקנה דמצוה מן המובחר לקדשה ביום ראשון עכ"ל והטעם דזריזין מקדימין למצוה מ"מ הסכימו האחרונים דאם חל מוצאי שבת אחר ג' או ה' ימים מיום המולד דמותר לקדשו וכ"כ הב"ח והלבוש ושארי אחרונים הרי לך להדיא דמדינא דש"ס ופוסקים ראשונים ליל ראשון זמנו לברך עליה אך לפי דמחמירין לקדשו דוקא אחר ז' ימים מהמולד מ"מ במ"ש אחר איזה ימים שניתן רשות לקדש א"כ שוב אין כאן נדחה כיון שקצת הציבור קדשו ברשות שוב כל הלילות שנראה בו הלבנה רשות בידם לקדש ואין כאן דחי' כלל כי כבר הותרה הרצועה בחדש זה לקדשו קודם שבעה ימים כנ"ל לע"ד הק' יעקב:

[פרי יהושע]

וק"ל אמאי לא הק' ליה רב כהנא ורב אסי מאיסור יוצא דקי"ל דאותו אבר אסור ושאר הבהמה מותרת, ואמאי לא חיישי' ליניקה דינקי איברים מהדדי, אלא איסור יניקה לאו כלום הוא. ומסתברא לי דהיינו קושיין, ומשום דאיסור (מוקצה) [יוצא] אין לו שם מיוחד, דלאו אבר מן החי הוא ולא נבילה, ומרגלא בפומיה מוקצה, נקט ליה בשמא דמוקצה נינהו

נראה לי שמעולם לא נתקלתי אצל הראש' בפירוש כ"כ מחודש בפשט הגמ'.

אני מצרף כאן קובץ קטן בו ערכתי עוד השוואה מפליגה כהמשך לדברי הרא"ה בין "בהמה בחייה לאו לאברים עומדת" לסוגיא זו.

ונראה לברר עוד.docx

(18.04 KiB) הורד 247 פעמים

[אוצר החכמה]

מסתמא זה מליצה בעלמא.

ראה נא את התשובה במלואה:

נשאלתי פעם אחד חל מוצאי שבת ה' ימים לחידוש הלבנה והורה המורה שיקדש הלבנה כאשר הדין פשוט ואחרי שקידשו הלבנה מקצת הקהל היה רוצים לאסף לקדש הלבנה ונתכסה בענן ולא נראה כל הלילה עד למחרת ליל א' אם יש לקדש הלבנה בליל א' כיון דהוי נראה ונדחה חוזר ונראה או נימא דאין חוזר ונראה עד יום השביעי מיום המולד כדינו. תשובה: הנה אם אאריך בשיטות אלו בגמרא ובפוסקים אי אמרינן נראה ונדחה חוזר ונראה או לא ואם יש דיחוי אצל מצות יהא קצר המצע מלהשתרע וגם ראשי ואברי כבידים עלי ע"כ אלך בקצרה דאף את"ל יש דחוי אצל מצות ואינו חוזר ונראה מ"מ יש להקל בזה כי אין כאן נדחה כלל דהא גרסינן בש"ס דסנהדרין דף מ"א ע"ב אמר רב אסי אמר ר' יוחנן עד כמה מברכין על החודש פירש"י אם לא יברך היום יברך למחר עכ"ל אר"י עד שבעה מברכין על החודש נהרדעי אומר עד ששה עשר הרי מבואר בש"ס דמלילי הראשון עד שבעה מברכין על החודש וסוגיא זו העתיקו הרי"ף והרא"ש וכל הפוסקים ראשונים וכ"כ הרמב"ם פ' עשירי מהל' ברכות דין י"ז וז"ל אם לא בירך עליה בליל ראשון מברך עליה עד ששה עשר יום עכ"ל וכ"כ הסמ"ג ושאר פוסקים הרי מיום הראשון עד גמר י"ו זמנו היא לקדשו אך ורק בב"י לא"ח סימן תכ"ו כתב בשם תלמידי הר"ר יונה פי' למסכת סופרים פ"ב שאין מברכין על הירח עד אחר ג' ימים מיום המולד שאז נהנים מאורה ע"ש והאר"י גיקיטליא כתב בתשובה שע"פ הקבלה אין לברך על הירח עד שיעברו עליה ז' ימים עכ"ל הב"י שם וכתב המ"א בשם ספר הקנה דמצוה מן המובחר לקדשה ביום ראשון עכ"ל והטעם דזריזין מקדימין למצוה מ"מ הסכימו האחרונים דאם חל מוצאי שבת אחר ג' או ה' ימים מיום המולד דמותר לקדשו וכ"כ הב"ח והלבוש ושארי אחרונים הרי לך להדיא דמדינא דש"ס ופוסקים ראשונים ליל ראשון זמנו לברך עליה אך לפי דמחמירין לקדשו דוקא אחר ז' ימים מהמולד מ"מ במ"ש אחר איזה ימים שניתן רשות לקדש א"כ שוב אין כאן נדחה כיון שקצת הציבור קדשו ברשות שוב כל הלילות שנראה בו הלבנה רשות בידם לקדש ואין כאן דחי' כלל כי כבר הותרה הרצועה בחדש זה לקדשו קודם שבעה ימים כנ"ל לע"ד הק' יעקב:

צודק.

[איש טלז]

ראה רדב"ז פ"ז ממתנו"ע הלכות י שמהני כפיה בצדקה כיון שבזה ניתן לנסות את הקב"ה [דבחנוני בזאת ] עי"ש
ובתשובות הרדב"ז ח"ג סי' תתפב'

[עושה חדשות]

ודע דהא דאמרי' בכמה דוכתי דדם ובשר (דקדשים) חדא מילתא הוא, כתבתי במ"א בטעמו, דכיון דהדם הוא המתיר של הבשר, ע"כ הפועל והמתפעל יש להם חיבור זה עם זה, במה שזה פועל וזה מקבל ממנו הפעולה וכמובן, וע' תוס' ביצה (דף לט ע"א) ד"ה משום דמים ומלח בעיסה חשיבי מין אחד הואיל ותיקון העיסה בא ע"י המים ומלח ע"ש, ועל כן ה"נ כיון דהדם הוא המתיר של הבשר, ונמצא תיקון הבשר בא ע"י הדם לכן ג"כ דם ובשר חדא מלתא הוא, וכמו דמים ומלח בעיסה חשיבי מפאת זה מין במינו. ונזכרתי עוד דמיון יותר קרוב לסברא זאת, מש"ס ב"ק (דף עח ע"ב) דלענין טביחה ומכירה בעי' שימכור שלא בשיור, וע"ש דאמר בעי ר' ירמי' מכרה חוץ מעוברה מהו, אליבא דמ"ד עובר ירך אמו הוא לא תיבעי לך, כי תיבעי לך אליבא דמ"ד לאו ירך אמו הוא מאי כו' כיון דלאו ירך אמו לא הוי שיור, או דילמא כיון דצריך (העובר לאם) לאישתרויי בהדה בשחיטה כמאן דשייר בגופה דמי עכ"ל הגמ', ומבואר דהמתיר והניתר כגוף אחד יחשבו [ועמ"ש בזה באתוון דאורייתא כלל י"ד, ואולם גם כדברינו פה בפשיטות ניתן להאמר], וע' פסחים (דף פג ע"א) שם ור' יוחנן סבר דם ובשר חדא מילתא היא, וברש"י וה"ל פסולו בגופו כאילו נטמא בשר עצמו עכ"ל, ולהנ"ל מובן לנכון, דכיון דהדם הוא המתיר של הבשר, ה"ל כגוף אחד, ושפיר חשוב פסול הדם לגבי בשר פסולו בגופו, וכהך דב"ק דכיון דצריך לאישתרויי בהדה כו' כמאן דשייר בגופה כו' ודו"ק.

[ישנו]

ריטב"א עירובין ע"ג.

ר' יהודה בן בתירא כו'. דקסבר שהנשים נגררות אחר בעליהן שמקבלות ממנו פרס שהן כמותו כגופו וגם הם נגררות זו עם זו שלא לאסור זו על זו שהבעל מצרפן, ולא עוד אלא שביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן פירש הראב"ד ז"ל, אבל עבדים לא שייכי כולי האי בתר אדון ולא זה עם זה.

וכ"ה ברשב"א שם.

[עושה חדשות]

והיות המילה בשמיני הוא מפני שכל בעלי חיים כשיולד הוא חלוש מאד בתכלית לחותו, וכאלו הוא עדיין בבטן, עד סוף שבעה ימים, ואז ימנה מרואי אויר העולם, הלא תראה כי גם בבהמות שמר זה הענין, שבעת ימים יהיה עם אמו, כאלו קודם זה הוא נפל, וכן האדם אחר שהשלים שבעה ימול, והיה הענין קצוב ולא נתת דבריך לשיעורין

[עושה חדשות]

לפי מה שנתבאר דהיחיד נגרר אחר הרבים מבהכ"נ שלו לפ"ז יש להסתפק אם בבהכ"נ שהוא מתפלל שם כבר קבלו שבת והוא עדיין בביתו ונאסר במלאכה אם גם בני ביתו נאסרו במלאכה ואם לא הדליקו בביתו נרות עדיין אסורים להדליק דנגררו אחר הבעה"ב או דילמא דרק הוא אסור במלאכה אבל בני ביתו מותרים ואין לדמות זה למה שנתבאר בסעי' י"ח דהאשה שהדליקה קבלה שבת וכל בני ביתה מותרים במלאכה דהאשה אינה נחשבת לעיקר שבני ביתה יגררו אחריה אבל האיש אפשר שבני ביתו נגררים אחריו וצ"ע לדינא דאולי זהו כעין גרירה דגרירה דהוא נגרר אחר הבהכ"נ שלו והם נגררים אחריו ולא אמרינן גרירה לגרירה כעין דאיתא בשבת לעניין חיוב חטאת [שבת ע"א.]

[עושה חדשות]

שאלת עוד מי שאוחז בידו עוף לשחוט והסכין נטוי על צוארו. ובא חתול ודרס בגוף העוף ומיד שסלק צפרניו שחט. מאי מי אמרינן כיון ששחטו מיד לא הספיק הארס לעבור ולנקוב וכשר? או דילמא אמרי' מיד שהטיל הארס עובר ונוקב. תשובה מה זו שאלה. כל שהטיל הארס במקום העשוי לנקוב ולעבור הרי זו דרוסה ואסור'. וכל שהאדים בשר כנגד בני מעים אנו דנין אותה כאלו נקב בני מעים על העתיד לעשות. וכלל הטרפות כן הן שאינן מתות מיד אלא שאין טרפה חיה ועל העתיד אנו אוסרין כאלו כבר מתה. ואף עוף זה אם תניחנו ימות ואינו חי ואין לו תקנה.

[עושה חדשות]

הוכרע מקצתו הוכרע כולו?
השב שמעתתא ד-ד תולה ג' נידונים זה בזה.
א. בהמה שהיא ספק טריפה, ומחצה ממנה קבוע ומחצה פריש מרובא.
ב. ספק טומאה שחלקו ברה"י וחלקו ברה"ר.
ג. סוג' דחזקת האם אי מהני לבת.

ושם ד-ה מוסיף הש"ש בשם בנו דה"ה לגבי חזקת מרא קמא על חלק מהנידון שהכל נגרר אחרי זה.
(הוא מבאר שם דהנידון על בכור האם למפרע הוא קדוש או מכאן ולהבא זה נפק"מ האם יש לבעלים חזקת מר"ק בספיקות. וצ"ע דהרי בכל נידון של למפרע יש חזקה וכמבו' בסוג' ריש האשה רבה לגבי שאלה על נדר).

[עושה חדשות]

נתיישבתי אפשר בנותן לה (באתנן) חצי או אפי' כ"ש רק דבר ידוע דלא שייך ביטול, דל"ש לומר דחצי הוא אתנן, דהוי כמו בע"מ דמום באבר אחד פוסל כל הבהמה ה"נ אתנן

[עושה חדשות]

שאלה מי שאמר הריני בתענית מחר אם לא אשנה פ' זה ואירע שלא במתכוין שנה אותה מסכתא מהו: תשובה אין ענין לכאן מצוות צריכות כוונה אלא מסתברא דכשם דבעינן האדם בשבועה (שבועות כ"ו) כך להפטר ממנה צריך כונה

שאלה מי שהיה קורא בש"ע בליל ח' למב"י וקרא שם ואם היום ח' אומר היום ח' ימים שהם שבוע א' ויום א'. תשובה הא דמצוות אינן צריכות כוונה היינו בסתם אבל כשעקר הכוונה מן המצוה בדבר אחר לא עשה מצוה וכאן שהוא קורא בתורה כוונתו לקרוא בתורה ותלמוד גדול ועוקר כוונת המצוה כההוא דריש זבחים (ג') וההוא (יו"ד ס"ס רי"ז בהגה) דנדר ללכת על קברי הצדיקים ונזדמן לו שם דרך שיצא י"ח התם מתכוין לזה ולזה

שאלה מי שנדר להתענות ארבעים יום רצופים וחלם בתוכם חלום בשבת והוצרך להתענות בו וליום מחר למיתב תעניתא לתעניתיה מיבעיא אם עולים לו מן החשבון. תשובה ספק זה מתהפך לארבע רוחות ספק אם עולים לו שניהם או אחד מהם ואיזה הוא. או אם לא יועיל שום א' אם נלמוד מאותו שנדר לילך על קברי הצדיקים או למי שקבל תעניות רצופים ואירעו בהם תעניות צבור שעולין לו י"ל דשבת עולה לו ויש לדחות דהתם ימים הם שראוים להתענות בהם ובדעתו היה עליהם אבל שבת לא היה דעתו עליו מ"מ יום השילום היה נראה דאין עולה לו דומיא דכל דבר שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין (ביצה י"ט:) מיהו ההיא דקברי צדיקים פליגי (עי' שו"ת סמא דחיי חיו"ד ס"ט והד"ט או"ח סי"ב אות ד' ובאה"ט סי' תק"ע ורוח יעקב סי' כ)

[עושה חדשות]

ושמעתי מפי הר"ר יעקב מגוירציבורק נר"ו שיש להביא ראיה מראש מסכת זבחים. שאע"פ שכמה פעמים אדם מתפלל ואינו מתכוין יש לומר שיצא ידי חובתו למאן דאמר תפלות כנגד תמידין תקנום דאמרינן בתחילת זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. ומוכיח לשם דאם נזבחו בסתמא כשרין ועלו לבעלים לשם חובה הכא נמי בתפלה יש לומר דאינו מתכוין הוי ליה כסתמא ויצא ידי חובתו. מיהו המתפלל בכוונה טפי עדיף והיא מצוה מן המובחר ומובטח לו שאין תפלתו חוזרת ריקם

[אוהב&דעת]

מצינו בגמ' השוואה מעניינת:
במכות כב. אמר רבי הושעיא: המרביע שור פסולי המוקדשים - לוקה שנים. אמר רבי יצחק: המנהיג בשור פסולי המוקדשים - לוקה, שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים.
ובתוס' שם: שהרי גוף אחד ועשאו הכתוב ב' גופים ... ור"ת פירש בענין אחר כמין חומר דכתיב ביה כצבי וכאיל שהם ב' מינין ובזה הפירוש מיושב הא דאמרי' בבכורות תלתא צבי ואיל כתיבי בו חד לכדרב יצחק וחד לכדר' (יהושע) ופירוש הקונטרס לא אתפרש למילתייהו והשתא ניחא הא דרבי יצחק ורבי יהושע דהכא.

[עושה חדשות]

כתבתי בעבר על אויר שאין סופו לנוח וקלוטה כמי שהונחה.
היום ראיתי במהרי"ט אלגאזי בכורות ג-לה שפשיטא ליה לדמות הנידון בחולין ד"ע האם כותלי בית הרחם מקדשים את הבכור או אויר בית הרחם, לאיבעית הגמ' באויר שאין סופו לנוח.
והוא פלא.


אגב, על כל האיבעיות בגמ' שם נקטו כמה אחרונים דדין בכור אדם שווה לבכור בהמה לגבי מצות פדיוה"ב, אמנם באגרו"מ יו"ד ג-קכה פשיט"ל דאין לדמות כלל וכלל, עי"ש.

[ברלינר]

שאלה מי שאמר הריני בתענית מחר אם לא אשנה פ' זה ואירע שלא במתכוין שנה אותה מסכתא מהו: תשובה אין ענין לכאן מצוות צריכות כוונה אלא מסתברא דכשם דבעינן האדם בשבועה (שבועות כ"ו) כך להפטר ממנה צריך כונה

יש לציין בנידון זה לתוס' שבועות כד. ד"ה אלא כדרבא מה שהביא מהתוספתא שאדם שנשבע שיאכל ואכל נותר לא קיים חיוב שבועתו לר"ש דס"ל דאין איסור חל בכולל כיון דהוי כנשבע לבטל את המצוה ומוכח דלקיים שבועתו יכול רק אם מקיים מה שחל ומצווה מכח שבועתו ולא מספיק שנתקיים דיבורו
אמנם אכתי הוא דבר תמוה כיון דפה הוי רק תנאי

[עושה חדשות]

ביהגר"א אבהע"ז יז-קטז -
ואף דקי"ל כשמואל דלא אזלי' בתר רובא, ברובא דשכיח אף שמואל מודה, כמ"ש בספ"ק דכתובות ובסוף יומא רוב ישראל כו' להחזיר אבידתו וכן לניזקין דוקא במחצה על מחצה, הא ברוב ה"ה כישראל
והיינו דס"ל לדמות כל רובא דאית"ק לרובא דלית"ק בגוונא דשכיח.

[פרי יהושע]

חזו"א אור"ח ליקוטים ס"ב ס"ק כ"ח שם בד"ה במ"ב ס' שצ"ח בבה"ל ד"ה שיש, "כתב לפרש הא דביהכ"נ ושארי דקתני שיש להם בית דירה היינו חדר מיוחד לדירתן וכ"כ ס' קנ"ו לס' שצ"ח דבגמ' ל"מ כן, אלא שלן בביהכ"נ קאמר, וא"כ אין לנו מקום לומר דביהכ"נ נטפל לדירת השומר, ומערב שאני שהיא דירה גמורה אלא שגגה נטפל לדירת השומר, ובבית על פיה מצטרפת, וביור"ד ס' רפ"ו פסק לעניין מזוזה דאע"ג דיש להם בית דירה חדר מיוחד ביהכ"נ פטור, וי"ל דה"נ לעניין עיבור", עכ"ל.

[איש טלז]

תשובת מהר"ם מינץ יז' שדן להתיר ללבוש בפורים גבר שמלת אשה לשם שמחה ודימה זאת להיתר המהרי"ל שנוהגים בפורים לחטוף אחד מהשני דרך שמחה ולא חששו לאיסור גזל ה"נ איסור לא ילבש וכבר תמה הב"ח יור"ד קפב' ע"ד מהר"י מינץ שאין לדמות דיני ממונות לאיסור לא ילבש

[עושה חדשות]

גמ' חולין דף נח: בהמה בעלת ה' רגלים או שאין לה אלא שלש וכו' טרפה נמי הויא מאי טעמא כל יתר כנטול דמי.
רמב"ם הל' תפילין פ"ז כרך זה שיש בו תורה נביאים וכתובים אין קדושתו כקדושת ספר תורה אלא כחומש מן החומשים, דין היתר כדין החסר.
בית יוסף יו"ד סי' רפג ומ"ש רבינו ואין בקדושתם כקדושת ספר תורה וכו'. כ"כ הרמב"ם שם (הט"ז) ונתן טעם מפני שדין היתר כדין החסר כלומר דכל יתר כנטול הוא (חולין נח:) ואחר שיש דבר אחר עמו דמי כחסר ממנו וא"כ הוה ליה ס"ת חסר ופסול.
ועי' אבנ"ז יו"ד סי' שעא, וע"ע קרי"ס הל' איסו"מ פ"ב.

[עושה חדשות]

גם הקטע הבא, (מתוך תוס' רבינו פרץ בביצה, ד"ג, וכן ד"ו), זה נראה לי סוג של השוואה. אחרת לא מובן מילה.

רבי דנוביאה.png (209.83 KiB) נצפה 7670 פעמים

[עושה חדשות]

גמ' חולין דף נח: בהמה בעלת ה' רגלים או שאין לה אלא שלש וכו' טרפה נמי הויא מאי טעמא כל יתר כנטול דמי.
רמב"ם הל' תפילין פ"ז כרך זה שיש בו תורה נביאים וכתובים אין קדושתו כקדושת ספר תורה אלא כחומש מן החומשים, דין היתר כדין החסר.
בית יוסף יו"ד סי' רפג ומ"ש רבינו ואין בקדושתם כקדושת ספר תורה וכו'. כ"כ הרמב"ם שם (הט"ז) ונתן טעם מפני שדין היתר כדין החסר כלומר דכל יתר כנטול הוא (חולין נח:) ואחר שיש דבר אחר עמו דמי כחסר ממנו וא"כ הוה ליה ס"ת חסר ופסול.
ועי' אבנ"ז יו"ד סי' שעא, וע"ע קרי"ס הל' איסו"מ פ"ב.

עכשיו אני מבחין שהאבנ"ז מביא שם שהדימוי המעניין הזה מופיע כבר בזוהר,

ז"ל "אך אנהרינהו לעיינין בס' תיקוני הזוהר תיקון כ"ה ז"ל ס"ת הוא דרגא דיעקב דאתמר בי' יעקב איש תם [פי' במק"מ תמים בלא מום הן חסיר הן יתיר] וס"ת כך צריך למהוי תם בלא פסולת ואם ס"ת איהו חסר באתר דמלא או מלא באתר דחסר או אות חד חסר או יתיר או חליף ס"ת פסול לאו איהו כדיוקנא דס"ת לעילא כגוונא דא אינון חמש כנפי ריאה כגוונא דחמשה חומשי תורה וכו' אי אוני חסר או יתיר או חליף פסול עיין שם".

והקרי"ס שדן כך גם לגבי מומין כיוון לפסקי הרי"ד בבכורות ד"מ, עי"ש.

ובפרי מגדים יו"ד בשפתי דעת סימן לג ס"ק י נקט דין 'כנטול' גם לגבי שנעשה נבילה, עי"ש.

[סעדיה]

גמ' חולין דף נח: בהמה בעלת ה' רגלים או שאין לה אלא שלש וכו' טרפה נמי הויא מאי טעמא כל יתר כנטול דמי.
רמב"ם הל' תפילין פ"ז כרך זה שיש בו תורה נביאים וכתובים אין קדושתו כקדושת ספר תורה אלא כחומש מן החומשים, דין היתר כדין החסר.
בית יוסף יו"ד סי' רפג ומ"ש רבינו ואין בקדושתם כקדושת ספר תורה וכו'. כ"כ הרמב"ם שם (הט"ז) ונתן טעם מפני שדין היתר כדין החסר כלומר דכל יתר כנטול הוא (חולין נח:) ואחר שיש דבר אחר עמו דמי כחסר ממנו וא"כ הוה ליה ס"ת חסר ופסול.

וע"ע בנמוק"י הל' ס"ת (ד. בדפי הרי"ף).