פורום אוצר החכמה

ראיתי בספר אור ליהודה מהגרי"מ יעב"ץ שליט"א שהק' כך:
בגמ' ר"ה כ"ח כפאוהו פרסים ואכל מצה יצא וכו', אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא, דס"ל לרבא מצוות אין צריכות כונה, ע"ש כל הסוגיא. והר"ן הביא דברי הרא"ה דדוקא בידע שהיום פסח אלא שלא כיון למצוה, אבל אם לא ידע שהיום פסח, הוי כמתעסק ולא יצא. ונראה דהרא"ה לשיטתו דס"ל דקי"ל מצוות אין צריכות כונה כרבא, ועל כן במקום שהוא מתעסק לא יצא, אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם דפסקו דמצות צריכות כונה, ודוקא במידי דאכילה יצא בלא כונה, וביאר הר"ן הטעם דהואיל ונהנה יצא, וכמו במתעסק בחלבים ועריות חייב משום שנהנה, נראה דאין חילוק בין ידע שהיום פסח או לא ידע שהרי נהנה, וכה"ג בחלב בכל גונא חייב. ותמוה דבשו"ע אוח סי' ס פסק המחבר דמצוות צריכות כונה, ומ"מ בהל פסח סי' תעה כתב דהא דאכל מצה בלא כונה יצא הוי דוקא בידע שהיום פסח, ולפי מה שנתבאר אי ס"ל מצת צריכות כונה בע"כ הא דיצא במצה בלא כונה הוא משום דנהנה, וא"כ אף בלא ידע שפסח היום יצא וצע"ג.

אמנם אף דקושיא אלימתא היא, הנה כבר מצינו במאירי בהקדמתו לחיבורו, פשרה של שיטה זו.

ז"ל "והדעת השנית הוא שנמשכו לדברי הדעת הראשון בקצת מצות והם כל מצוה שאין בה הנאה גשמית כענין תקיעת שופר ונטילת לולב וכיוצא באלו אבל כל מצוה שתמשך הנאה לגוף כענין אכילת מצה והדומים לה יאמרו עליה שיצא ידי חובת המצוה בבלתי הצד הנזכר ר"ל אע"פ שלא כיון במעשה לשום מצוה אחר שהיתה לו כונה בעשייה ר"ל שלא עשאה כמי שמתעסק בדבר ואינו מתכוין אף לעשייה וזה הדעת אפשר להמשיכו למה שכוונו בו וזה שמתוך הנאתו ממנה אי אפשר שלא ימשך בה ואחר שימשך בענין בכונת עשיית המצוה עם דעתו על אותו זמן שהוא זמן המצוה קרוב לנמנע שלא יתעורר מעט על זה בכונתו ובדמיון זה אמרו בתלמוד המערב בענין היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגלה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אמרו שם על זה שלא כיון כונה מוחלטת לשם המצוה להדיא עד שאינו מרגיש אם כיון אם לאו אנו דנין מן הסתם שאי אפשר אחר שנמשך להתעכב שם עם דעתו זמן המצוה ושהוא צריך לצאת ממנה שלא יתעורר על זה מעט".

מענין לענין באותו ענין.

ידוע מה שנתקשו המפרשים בסוג' בפסחים דכ"ה דמבו' שם היתר של אינו מתכוין על איסורי הנאה, (ואין דין 'שכן נהנה' בהנאות בעלמא אלא רק בכעין חלבים ועריות), ואף דאיירי שם בגוונא של פסיק רישא מ"מ התירו באינו מתכוין אליבא דר"ש.

והר"ן מבאר דבהנאה ל"ש הענין של פסיק רישא, עי"ש, והרחיב בזה הגרשש"ק כידוע.

אמנם כעת ראיתי בפי' מהר"ם חלאווה שם שכ' כך: מכל מקום כל שאינו מכוין אין הריח גמור ואינו נרגש על תכליתו הלכך לא חשיב פסיק רישא.

וצ"ע מה הכוונה. גם יל"ע דאם כן הוא, לכאו' זה לא תלוי בפלוג' ר"י ור"ש בדין אינו מתכוין בכה"ת.

ידועה ההתכתבות שהיתה בין הגר"י הוטנר לאדמו"ר מלובביץ בענין אדם המניח תפילין ואינו מודע לכך שיש בתוכם פרשיות וכו', אי הוי כמתעסק על ההנחה או לאו.
האם נדפסו מכתבים אלו?

אם נלך כהגר״א נתרץ בקל שהשו״ע חזר בו ושוב מצוות אין צריכה כוונה, אבל אפשר לתרץ באופן הכי פשוט שמרן השו״ע חשש במידי דאורייתא לשתי השיטות ולכן כעיקר הפסיקה פסק להחמיר ולהצריך כוונה, אבל כקולא שזאת יוצאת מסברא זו לא רצה לקבל ולכן שנקט בסי׳ תעה׳ כמ״ד איו צריכות כוונה רק כדי להחמיר באופן מסוים

עושה חדשות כתב:ידועה ההתכתבות שהיתה בין הגר"י הוטנר לאדמו"ר מלובביץ בענין אדם המניח תפילין ואינו מודע לכך שיש בתוכם פרשיות וכו', אי הוי כמתעסק על ההנחה או לאו.
האם נדפסו מכתבים אלו?

מצאתים וצירפתים.
מה יש להוסיף בענין?
(לכאו' פשוט דכה"ג הוי מתעסק, לא כן?).

אני מחפש מקורות וראיות לנושא דלהלן,

האם הבנת תוכן שגוי במצווה יכול לגרום הגדרה של מתעסק, ואם כן - עד כמה.

הנה מצוות שופר מתקיימת בעצם התקיעה/השמיעה, אבל תכנים רבים אפשריים בה. המלכה/התעוררות והפחדה/תפילה/שירה. וכו'.
ואולי נדון דלפי הידוע בשם הגרי"ז דשופר הוי תפילה, מי שלא היה 'מעודכן' בהגדרה הזו, הוי מתעסק על התפילה שבתקיעה.
ואין נראה כן.
ומאידך נראה שאם סבור בענין התקיעה שהתוכן הוא אימוץ השפתיים בנפיחה וכד', הוא באמת מתעסק על גוף התקיעה.

אבל האם באמת מצינו כן, שטעות חדה בהגדרת מעשה המצווה הויא בגדר מתעסק?

עושה חדשות,
א. בקשר למתעסק בהנחת תפלין: פשוט לך (במוסגר) שמי שאינו יודע אודות הפרשיות המונחות תוך הבתים הוא מתעסק. הנחה זו היא היא שנחלקו בה הרב הוטנר - הסובר שהוא מתעסק - והאדמו"ר, הסובר שאינו מתעסק; ונקודת טענתו, שבמתעסק מסוג זה - שעושה מעשה המצווה, אלא שיש לו חסרון ידיעה והבנה במצוה, יש צורך במחשבה שלילית כדי להגדירו כמתעסק, כגון: מחשבה שאין כאן פרשיות והמצוה היא בבתים סתומים, וכדומה; אבל כל זמן שמניחם סתם ואינו חושב מחשבת טעות המפקיעה את המעשה, אינו מתעסק והנחתו כשרה. עיין במכתבים שהבאת ובכת"י המובא שם (שלא צורף בסוף למכתבי האדמו"ר).
ב. בקשר לשופר, קשה לי לומר שתוכן המצוה הוא גם לעיכובא, אלא לדעתי רק גוף המצוה מעכב. כלומר: החושב שגוף המצוה הוא להניף את השופר, או אולי (אפילו) לתקוע בו - ה"ה מתעסק, כיון שסוטה מעיקר גוף המצוה שהוא השמיעה; אבל המכוון לשמוע אין להגדירו כמתעסק בשום אופן. עוד יש לומר, שבכל אופן שהוא אינו התוקע אלא שומע - אינו מתעסק, כיון שהוא כעונה וכמקבל עליו את מצות השופר הנעשית כדינה ע"י הבע"ת, אבל צ"ע.

עושה חדשות כתב:אני מחפש מקורות וראיות לנושא דלהלן,

האם הבנת תוכן שגוי במצווה יכול לגרום הגדרה של מתעסק, ואם כן - עד כמה.

הנה מצוות שופר מתקיימת בעצם התקיעה/השמיעה, אבל תכנים רבים אפשריים בה. המלכה/התעוררות והפחדה/תפילה/שירה. וכו'.
ואולי נדון דלפי הידוע בשם הגרי"ז דשופר הוי תפילה, מי שלא היה 'מעודכן' בהגדרה הזו, הוי מתעסק על התפילה שבתקיעה.
ואין נראה כן.
ומאידך נראה שאם סבור בענין התקיעה שהתוכן הוא אימוץ השפתיים בנפיחה וכד', הוא באמת מתעסק על גוף התקיעה.

אבל האם באמת מצינו כן, שטעות חדה בהגדרת מעשה המצווה הויא בגדר מתעסק?

חשבתי היום בכיוון ההפוך.

מה הדין אם אדם לא הכיר כלל ומעולם לא שמע על מצוות שופר וכד', אבל מדעתו השיג והבין את סוד הענין כי אכן ראוי בראש השנה לתקוע ולהריע בשופר וכו', וממש זכה לכוין לכל הנגלה והנסתר של המצווה ולא חיסר שום פרט, מלבד ידיעת הציווי ע"י הבורא ית"ש.

קיים מצווה או לאו?

עושה חדשות כתב:

עושה חדשות כתב:
מה הדין אם אדם לא הכיר כלל ומעולם לא שמע על מצוות שופר וכד', אבל מדעתו השיג והבין את סוד הענין כי אכן ראוי בראש השנה לתקוע ולהריע בשופר וכו', וממש זכה לכוין לכל הנגלה והנסתר של המצווה ולא חיסר שום פרט, מלבד ידיעת הציווי ע"י הבורא ית"ש.

קיים מצווה או לאו?

לא קיים

פרי יהושע כתב:

עושה חדשות כתב:

עושה חדשות כתב:
מה הדין אם אדם לא הכיר כלל ומעולם לא שמע על מצוות שופר וכד', אבל מדעתו השיג והבין את סוד הענין כי אכן ראוי בראש השנה לתקוע ולהריע בשופר וכו', וממש זכה לכוין לכל הנגלה והנסתר של המצווה ולא חיסר שום פרט, מלבד ידיעת הציווי ע"י הבורא ית"ש.

קיים מצווה או לאו?

לא קיים

ולכאורה בדיוק זה החילוק בין עבודת האבות לפני מתן תורה לבין עבודתנו, וכדברי מרנא הגר"ח מוולוז'ין

אעתיק קטע הקשור לנושא ממאמרי "המגמה הכללית של מצוות התורה" נוסח 2.0.

וכן דעת ר"י עמדין ופשטות דברי הרמב"ם שמי שמקיים את המצוות לא מפני שכך ציווה ה' יתברך אלא מסיבות אחרות אינו מקבל שכר עליהם. וגם את דעת הרמב"ן שסובר שגם לכופר בעיקר הקב"ה נותן שכר על מעשים טובים שעשה יש לצמצם רק ל"דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו" (יומא סז:). שהחוקים האחרים אין להם שום משמעות ללא הצו הא-להי[15].
[הערה 15] רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ח:יא:

כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם.

יש להעיר שהגירסא היותר מדויקת היא "אלא מחכמיהם" ולא "ולא מחכמיהם".
יש חילוף מכתבים מעניין בנידון בין משה מנדלסון לבין הרב יעקב עמדין.
אני אעתיק פה את הקטעים הרלוונטיים. לקחתים מתוך הקובץ "התגלות אמונה תבונה" הוצאת אונ' בר-אילן תשל"ו עמ' 100.
משה מנדלסון תמה בהקשר לרמב"ם הנ"ל:

הנה היה הדבר במה שכתב הרמב"ם, שחסידי אומות העולם צריכים שיקבלו עליהם שבע מצוות ויעשו אותן מפני שציווה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על-ידי משה רבינו ע"ה, שבני-נח מקודם נצטווה בהן. ולי הדברים קשים מצור חלמיש. ומה יעשו הגויים אשר לא זרח עליהם אור התורה כלל.

אך התשובה של הר"י עמדין הייתה:

מי שאינו מכיר הא-ל, שציווה עליהם, לעולם לא נחשב כלום מעשה המצווה שיעשה.

אך עיין בשער הגמול לרמב"ן שמבואר בו שאין הוא סבור כר"י עמדין ופשטות דברי הרמב"ם:

אף על פי שיש בחטאים האלו החמורים כרת בגוף בעוה"ז וכרת בנפש לעוה"ב, יש כופר בעיקר שמאריכין לו ואוכל חיי העוה"ז. וא"ת והיאך תולין לו על כרת שבגופו, אם בשביל זכות שעשה, אין לכופר בעיקר זכות לעולם, לפי שהוא עושה לשם כפרנותו ולא לשם הקדוש ברוך הוא יתברך, זו אינה קושיא שיש בדרכיו של בעל הרחמים לרחם על מי שעושה טובה ומעשה הגון בעוה"ז אפילו עשאו לשם ע"ז, כגון מה שאמרו חז"ל באומות העולם עכו"מ, וכן בדברי הנביאים מקצת אומות שנגזר עליהם גלות בשביל מה שעשו לישראל ושאר אומות שלא הרעו להם לא נגזר עליהם גלות, וכן הכתוב מזהירנו לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, וכ"ש שכבר רמזנו סוד שיש בו תיקון כל השאלות הללו שהדין נותן להתלות אפילו לעובד ע"ז להכעיס, ברוך שופט הצדק שיסד הכל ברחמים.

על כל פנים בוודאי שיש לצמצם את דברי הרמב"ן רק ל"דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו" (יומא סז:). הואיל ובקיומם יש ערך גם ללא צו הא-להי. עיין את דברי ר"י אלבו ורבינו תם שהבאנו בהערה 16 וכן את הרמב"ם בשמונה פרקים פ"ו.
ועיין מה שכתב רשב"ח בספר המצוות שלו (אני מצטט תרגום מספרו של י.פאור “עיונים במשנה תורה להרמב”ם עמ' 171-2):

והרע, יש ממנו שעזיבתו מחוייבת להיותו רע. [ויש רע שעזיבתו מחוייבת] בגלל צער העונש. ובשני חלקי הרע עבודת הא-ל.
אומנם מצוות השמעיות צריכות מגמה שבה יהיה קיומן בגדר הטוב; והיא להתקרב על ידה אל הא-ל ולעובדו בקיום רצונו באופנים שבהם נתן את המצות. וכן קצת (המצות) השכליות צריכות אל קצת מ(הכונה) הזאת כמו שיתבאר בפרק הבא.
וכבר ציינו חז"ל (ענין) זה במצות שמעיות אחדות, ומהן תקיש על השאר, כאמרם בקרבנות: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חות מן הפסח ומן החטאת.
מכאן יתבאר לך כי אם (למשל) נתקיים צום יום הכפורים על ידי מי שיכולתו לקיימו ובכונה לעבודת הא-ל יתעלה, אז (הצום) בגדר צום תורני. אבל אם קיימו מפחד או מבושה מקצת אנשים, אזי (הצום) אינו בגדר צום תורני. וכן הדבר בתפלה ושאר (המצות) השמעיות), שהמגמה והכונה מעצם דיניהן. הלוא תראה, מי שעשה סוכה בזמנה אם עשאה כדי להתגונן מן השמש בלבד, אינה בגדר סוכה תורנית. וכשקיימה להתקרב אל הא-ל יתעלה, אזי (הסוכה) בגדר סוכה תורנית, אם היתה עשויה כהלכתה. וכן אם נטל לולב ואתרוג בזמנם להתפאר בהר בלבד אין נטילתם בגדר מצוה. ואם כיון בהם להתקרב אל הא-ל, אזי נטילתם בגדר מצוה.
מהפנים האלה יתבאר לך כי בעשיית המצות זיקה בדיניהן למגמה ולכונה בדיומן, בדרך אחת ולא אחרת.

וכתב שם (התרגום מובא מספרו של פאור עמ' 117):

פרק י"ט. המאמר באופנים שיחוייב על פיהם המעשה במצות כדי לזכות בדין לגמול ולהנצל מהעונש. ונאמר, כשאדם מקיים מצוה אינו זוכה בדין לגמול אלא אם קיימה על פי התנאים שתעובד בה. אבל כשלא קיים זה על אותם הפנים או פסח על אחדים מהפנים שלה, הרי היא בגדר מעשה שנובעת מהאדם ואינה עבודה, ולכן אינו זוכה בה לגמול. אבל כשקיימה על פי כל תנאיה זוכה בדין בה לגמול מאת הא-ל יתעלה.
אמנם אותם האופנים שבה, שיעשה המצות השכליות מה ששכלו מחייב ושיעזוב מה שרע בשכלו להיותו רע. ושיעשה את (המצות) השמעיות מפני שהיא הצלחה לו; ובשתיהן, כלומר השכליות והשמעיות, עבודת הא-ל יתעלה. אבל אם עשאה ל(שם) גמול בלבד – לא מפני ששכלו מחייבה, ולא מפני שהיא הצלחה לו, ולא להיותה עבודת הא-ל – אינו זוכה בדין בהן לגמול. הלוא כשהוא עשאה ל(שם) גמול בלבד כאילו עשאה ל(שם) תועלת– לא להיותן בעצמן טובות – ולא נתקיימה על פי הפנים המחוייבות.

וכן עיין בספרו של פאור שם (עמ 116-9) מה שמביא מרנ"ג.

רק כשעדכנתי את מאמרי שכחתי לציין לדרשות החתם-סופר, קלויזנברג תרפ"ט, חלק א', דף יט ע"ב (העתקתי מ"מ הנ"ל ממאמרו של ר"ח נבוןhttp://etzion.org.il/vbm/archive/9-machber/20bereshit.php):

כי אנו עושים חוקי אלקים ותורותיו, וחוק הוא בלי טעם, וגזירת המלך יתברך שמו כך היא. והנה אפילו יעשה אדם כל התורה ומצוותיה כראוי, ואך בלבו יעשה לסיבה או לטעם פלוני אלמוני, אין הדבר מקובל לפני ה'.

בשו"ת הרא"ש (לא ממצאתי מקומו כעת) הוא תוקף בחריפות רבה את השואל ע"כ שהוא סבור שיש מהמשפטים הגיוניים.
היודע את המיקום אשמח שיציין.

איכא למימר כתב:בשו"ת הרא"ש (לא ממצאתי מקומו כעת) הוא תוקף בחריפות רבה את השואל ע"כ שהוא סבור שיש מהמשפטים הגיוניים.
היודע את המיקום אשמח שיציין.

כונתך כנראה לכלל נה.
[אך לענ"ד זה לא שייך לנושא].

פרי יהושע כתב:

עושה חדשות כתב:מה הדין אם אדם לא הכיר כלל ומעולם לא שמע על מצוות שופר וכד', אבל מדעתו השיג והבין את סוד הענין כי אכן ראוי בראש השנה לתקוע ולהריע בשופר וכו', וממש זכה לכוין לכל הנגלה והנסתר של המצווה ולא חיסר שום פרט, מלבד ידיעת הציווי ע"י הבורא ית"ש.
קיים מצווה או לאו?

לא קיים

וכעת אשאל, היה סבור שזאת מצווה קיומית ( viewtopic.php?p=302120#p301705 ) ולבסוף נתברר שזאת מצווה חיובית. (דבר מצוי שאשה טועה לסבור על איזה מצווה שהיא בעצם פטורה ממנה, אע"ג שבאמת היא חייבת בה). וכמדומני כבר עסקו בזה בביהמד"ר.

עושה חדשות כתב:וכעת אשאל, היה סבור שזאת מצווה קיומית ( viewtopic.php?p=302120#p301705 ) ולבסוף נתברר שזאת מצווה חיובית. (דבר מצוי שאשה טועה לסבור על איזה מצווה שהיא בעצם פטורה ממנה, אע"ג שבאמת היא חייבת בה). וכמדומני כבר עסקו בזה בביהמד"ר.

פשוט שקיימה.

למה כ"כ פשוט, לפי דעתי יש טובא לחלק אם מחשבתו על אינו מצווה ועושה שלא קיים, למחשבתו על מצווה קיומית שקיים.

פרי יהושע כתב:למה כ"כ פשוט, לפי דעתי יש טובא לחלק אם מחשבתו על אינו מצווה ועושה שלא קיים, למחשבתו על מצווה קיומית שקיים.

היא רצתה לקיים רצון ה' וזה העיקר, ולא עוד אלא רצתה לקיים דווקא את המצווה הזאת, רק שלא ידעה שזה חיוב גמור.
ומה אם יש מחלוקת ראשונים על מצווה פלונית האם היא מדאורייתא או מדרבונן, ומישהו סבר שהיא דרבונן, ולבסוף התברר (או שהוא פסק) שזה מדאורייתא. האם הוא גם לא קיים את המצווה?

איתן כתב:

פרי יהושע כתב:למה כ"כ פשוט, לפי דעתי יש טובא לחלק אם מחשבתו על אינו מצווה ועושה שלא קיים, למחשבתו על מצווה קיומית שקיים.

היא רצתה לקיים רצון ה' וזה העיקר, ולא עוד אלא רצתה לקיים דווקא את המצווה הזאת, רק שלא ידעה שזה חיוב גמור.
ומה אם יש מחלוקת ראשונים על מצווה פלונית האם היא מדאורייתא או מדרבונן, ומישהו סבר שהיא דרבונן, ולבסוף התברר (או שהוא פסק) שזה מדאורייתא. האם הוא גם לא קיים את המצווה?

אולי?, אני לא מזלזל בחקירות האלה של הרב עושה חדשות יש לעיין בהן בשים לב לדעתי העניה.

עושה חדשות כתב:

עושה חדשות כתב:ידועה ההתכתבות שהיתה בין הגר"י הוטנר לאדמו"ר מלובביץ בענין אדם המניח תפילין ואינו מודע לכך שיש בתוכם פרשיות וכו', אי הוי כמתעסק על ההנחה או לאו.
האם נדפסו מכתבים אלו?

מצאתים וצירפתים.
מה יש להוסיף בענין?
(לכאו' פשוט דכה"ג הוי מתעסק, לא כן?).

אע"פ שאני מבין את סברת הרב הוטנר, אבל לי נראה שהפשטות כאן היא דווקא כדברי האדמו"ר מלובביץ' שכל מי שנוטל חפץ ומתכוון לקיים בו את המצווה שציותה תורה, אי ידיעת פרטי המצווה אינם הופכים אותו למתעסק.
(ואע"פ שע"ז השיב הרב הוטנר שכאן אינו פרטי המצווה אלא מהות המצווה שמהות המצווה היא הפרשיות, אע"פ שאני מבין את הטענה עדיין לענ"ד נקרא פרטי המצווה בערך כוונתו.

הרב אוצר, מה תאמר על מי שקבע מזוזה וסבור שהמצווה היא 'הפלסטיק', והפרשיות שבפנים זה רק הידור?

===

בנוגע לכוונה לקיים מצווה בתורת "אינו מצווה ועושה", כמדומני שראוי לעיין בזה בד' הרעק"א במשה"ק סתירה בד' התוס' בר"ה מדט"ז לדכ"ח, לגבי התוקע במעומד אחרי שכבר יצא במיושב אי הוי בכלל "לעבור עליו שלא בזמנו בעי כוונה". ודו"ק.

עושה חדשות כתב:הרב אוצר, מה תאמר על מי שקבע מזוזה וסבור שהמצווה היא 'הפלסטיק', והפרשיות שבפנים זה רק הידור?

אינני יודע מה הדין בכגון דא, אבל בכל אופן דבר זה אין צריך לפנים, שאין שום דמיון בין בית המזוזה (שהוא דבר זר לגמרי לחפצא של המצוה) לבתי התפילין.

לעיקר השקו"ט אם החפצא של התפילין הוא רק הפרשיות או גם הבתים, להעיר שב"טטפת" פירש רש"י בפרשת בא שהן "ארבעה בתים" ובפרשת ואתחנן "ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת". והאדמו"ר הנ"ל בביאוריו לפרש"י יישב בדרך הפשט, שבפ' בא לא נצטוו ישראל אלא על ארבעה בתים ולא על ארבע פרשיות, שהרי עדיין לא נאמרו ארבע פרשיות... [הרבה ת"ח מופלגים יכולים לפלפל הרבה בענין זה ולא לשים לבם לעובדה "פעוטה" זו]. וכדעת יל"ש ורבותינו בעה"ת שהניחו תפילין במדבר.
וזהו גם שינוי לשון הכתוב, שבפ' בא כתיב "והיה לאות על ידכה", לשון יחיד, וקאי על יציאת מצרים, והרי יציאת מצרים נזכרה רק בפ' קדש והיה כי יביאך, ואילו בפ' ואתחנן כתיב "וקשרתם לאות על ידך", לשון רבים, וקאי על "הדברים האלה", והם (כל) הפרשיות.

הערה נוספת בענין זה: הנני מתעסק עם תינוקות שנשבו כעין אלו, ובלי ספק רובם המוחלט, בוודאי של אלו הפושטים ידם להניח תפילין, יודעים בבירור שיש פרשיות בתוך התפילין כשם שהם יודעים שיש קלף בתוך בית המזוזה [אלא שאכן רבים קוראים לבית המזוזה "מזוזה" (מצאתי מזוזה עם קלף בתוכה)].

אם המקור למצוות צריכות כוונה הוא מ'לעבדו בכל לבבכם' לכאורה אין צורך לדעת את התוכן, אלא שיתכוון לעבודת ה'.

סגי נהור כתב:לעיקר השקו"ט אם החפצא של התפילין הוא רק הפרשיות או גם הבתים, להעיר שב"טטפת" פירש רש"י בפרשת בא שהן "ארבעה בתים" ובפרשת ואתחנן "ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת". והאדמו"ר הנ"ל בביאוריו לפרש"י יישב בדרך הפשט, שבפ' בא לא נצטוו ישראל אלא על ארבעה בתים ולא על ארבע פרשיות, שהרי עדיין לא נאמרו ארבע פרשיות... [הרבה ת"ח מופלגים יכולים לפלפל הרבה בענין זה ולא לשים לבם לעובדה "פעוטה" זו]. וכדעת יל"ש ורבותינו בעה"ת שהניחו תפילין במדבר. וזהו גם שינוי לשון הכתוב, שבפ' בא כתיב "והיה לאות על ידכה", לשון יחיד, וקאי על יציאת מצרים, והרי יציאת מצרים נזכרה רק בפ' קדש והיה כי יביאך, ואילו בפ' ואתחנן כתיב "וקשרתם לאות על ידך", לשון רבים, וקאי על "הדברים האלה", והם (כל) הפרשיות.

נשמע משונה לומר שהניחו בתים ריקים, ומהמשך דבריך משמע שפרשה אחת היתה כבר מעיקרא, וזה גם משונה לומר שהניחו ג' ריקים וא' מלא. עכ"פ לענייננו הגם שהבתים אינם דומים לפלסטיק של המזוזה, כי גם הם חלק מהמצווה, (ואולי בתחילה הניחו אותם בלי פרשיות), עדיין העדר הידיעה על הפרשיות, (במקרה שאכן העובדה אינה ידועה), לכאו' משוי ליה כמתעסק על הנחת הפרשיות.

וע"ע - viewtopic.php?t=30434#p336936

עושה חדשות כתב:ומהמשך דבריך משמע שפרשה אחת היתה כבר מעיקרא

איני מבין מה משמע "מהמשך דבריי". הרי מדובר על שתי פרשיות קדש והיה כי יביאך [הסמוכות זו לזו] שהן גופא הנידון (בהן נאמר והיה לך לאות על ידך, ובהן פירש רש"י שטטפת - ארבעה בתים).

עושה חדשות כתב: עכ"פ לענייננו הגם שהבתים אינם דומים לפלסטיק של המזוזה, כי גם הם חלק מהמצווה, (ואולי בתחילה הניחו אותם בלי פרשיות), עדיין העדר הידיעה על הפרשיות, (במקרה שאכן העובדה אינה ידועה), לכאו' משוי ליה כמתעסק על הנחת הפרשיות.

לא הבנתי מה חידשת כעת. הרי על זה הדיון כאן. רק הערתי שהדוגמא ממזוזה לכאורה אינה מתאימה [והרי איך שנפרש דברי רש"י, עכ"פ הוא כותב להדיא ש"טטפת" הם ארבעה בתים]. איני אומר שמכאן ראיה, אלא רק שאינו דומה לבית המזוזה.

לגבי דברי המאירי המובאים בהודעה הראשונה, חשוב להבין את זה על רקע דבריו הקודמים שם, (ושייך קצת להמובא כאן - viewtopic.php?f=30&t=29327&hilit#p305329 מ"מלמד התלמידים"). ז"ל -

כל זה הערה לאדם שיתבונן בזמנים המיוחדים מה היא סבת התיחדם ומה היום מימים והוא הענין בעצמו שרמז אבי העזרי ז"ל בביאור זה הפסוק על ענין התשובה שלא היו מתעוררים לשוב מדרכם הרע גם בעת הצרות ושאר העתים שראוי להתעורר בהם עליה וזה שעם היות האדם מצווה ומוזהר על התשובה בכל עת כמאמר השלם באמרו בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכן מאמר החכמים ז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך עם כל זה ראוי להתעורר עליה תכלית הערה בעת המיוחד לה דרך כלל ר"ל ימי התשובה וכן עתות הצרה וזמן החליים וימי הזקנה וכשיגיע האדם לאלו הזמנים ולא יחדש בעצמו תכונה להתעורר למה שראוי להתעורר בהם אבל יקיים אותם דרך פעולת היחס והלשון מצוה מלומדה מבלי שיתבונן בענין המצוה לא ימשך לו מן המצוה ההיא מה שכיוון נותנה יתברך להמשך ממנה ונמצא מחטיא הכונה והוא אמרו עת לעשות וכו' שאף בעשיית המצות שהוא עת לעשות לה' הפרו התורה והחטיאו הכונה וכן הענין לבני ההמון אשר לא ישיגו אל זאת המעלה להתבונן בענין המצוה ובמה שראוי להמשך ממנה שהם עם מעוט שכלם ראוי להם להתעורר בעשותם המצוה להיות כונתם בה דרך כלל קיום גזרה מוטלת עליו מאת השם ועשיית הדבר לכבודו יתברך ולכונת עשיית המצוה ואם לא יתעורר על זה אבל שיעשה זה מצד ההרגל מאין הרגש עשיית הדבר לכבוד בוראו ומאין כונת קיום מצוה ויעתק על זה הצד ממצוה למצוה ויאכל על דרך זה מצה בפסח וישב בסכה בחג הוא כדמיון החמור נושא אלומותיו בעת הקציר ומשא הענבים בעת הבציר ומשא החטים בעת הטחינה לא יגיענו משנוי העתים שום התבוננות רק שינוי המעשה דרך מקרה ויתכן עליהם גס כן ביאור הפסוק על הדרך הנזכר לקרוא חמס עליהם שאף בעת עשותם המצוה לא יכונו בה לעשיית המצוה כלל ולא קיימו המצוה בדרך זה גם הקיום הראוי להם לפי מיעוט שכלם אבל הפרו התורה ולא קיימו מצותיה רק בעשיית המעשים המדיניים: ואולם צריך שאעירך בזה על כל פנים על אמרם ז"ל בתלמוד מאמר מוחלט מצות אין צריכות כונה ואולם אם תקח המאמר על צד שיטה תלמודית ראוי לנו להודיעך עליו שהוא מאמר סובל המבוכה והמחלוקת כמו שידעת שזה הענין במצות אם צריכות כונה אם לאו נחלקו בו חכמי הדורות לפי השטות התלמודיות לג' דיעות כמו שיתבאר במקומות מזה החבור וזה שהרבה מהם פוסקים על כל המצות שהם צריכות כונה ר"ל שיכוין בשעת עשייתו לעשות הענין לשם מצוה ושיהיה יוצא במעשה ההוא ידי חובת המצוה ושאם עשה המצוה בבלתי זה הצד שלא יצא והוא צריך לחזור ולעשותה פעם אחרת והנה זה הדעת נאות ומתקבל למה שכוונו לאמרו בעניני עשיית המצות להמון ולחלושי השכל: והדעת השנית הוא שנמשכו לדברי הדעת הראשון בקצת מצות והם כל מצוה שאין בה הנאה גשמית כענין תקיעת שופר ונטילת לולב וכיוצא באלו אבל כל מצוה שתמשך הנאה לגוף כענין אכילת מצה והדומים לה יאמרו עליה שיצא ידי חובת המצוה בבלתי הצד הנזכר ר"ל אף על פי שלא כיון במעשה לשום מצוה אחר שהיתה לו כונה בעשייה ר"ל שלא עשאה כמי שמתעסק בדבר ואינו מתכוין אף לעשייה וזה הדעת אפשר להמשיכו למה שכוונו בו וזה שמתוך הנאתו ממנה אי אפשר שלא ימשך בה ואחר שימשך בענין בכונת עשיית המצוה עם דעתו על אותו זמן שהוא זמן המצוה קרוב לנמנע שלא יתעורר מעט על זה בכונתו ובדמיון זה אמרו בתלמוד המערב בענין היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגלה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אמרו שם על זה שלא כיון כונה מוחלטת לשם המצוה להדיא עד שאינו מרגיש אם כיון אם לאו אנו דנין מן הסתם שאי אפשר אחר שנמשך להתעכב שם עם דעתו זמן המצוה ושהוא צריך לצאת ממנה שלא יתעורר על זה מעט:

סגי נהור כתב:להעיר שב"טטפת" פירש רש"י בפרשת בא שהן "ארבעה בתים" ובפרשת ואתחנן "ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת". והאדמו"ר הנ"ל בביאוריו לפרש"י יישב בדרך הפשט, שבפ' בא לא נצטוו ישראל אלא על ארבעה בתים ולא על ארבע פרשיות, שהרי עדיין לא נאמרו ארבע פרשיות.

הדברים מורים כי תפלתם של דור המדבר היתה בת ד' בתים על אף שהכילה שתי פרשיות בלבד.
ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר – דמנין הבתים הוא ענין עצמי - בפ"ק דברכות לגבי תפלין דמרי עלמא:
אָמַר לֵהּ רַב אַחָא בְּרֵהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִּׁי, תִּינַח בְּחַד בֵּיתָא, בִּשְׁאָר בָּתֵּי מַאי (שהרי ארבעה בתים הם, רש"י). אָמַר לֵהּ, 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל', 'וּמִי גּוֹי גָּדוֹל', 'אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל', 'אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים', 'וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן'. אִי הָכִי, נְפִישִׁי לְהוּ טוּבֵי בָּתֵּי. אֶלָּא וכו'.
הרי שלא יתכן שמנין הבתים יהיה פחות מד' – 'בשאר בתי מאי'?
ואף לא יתכן שיהיה יותר מד' – 'נפישי להו טובי בתי'!

עושה חדשות כתב:אני מחפש מקורות וראיות לנושא דלהלן,

האם הבנת תוכן שגוי במצווה יכול לגרום הגדרה של מתעסק, ואם כן - עד כמה.

הנה מצוות שופר מתקיימת בעצם התקיעה/השמיעה, אבל תכנים רבים אפשריים בה. המלכה/התעוררות והפחדה/תפילה/שירה. וכו'.
ואולי נדון דלפי הידוע בשם הגרי"ז דשופר הוי תפילה, מי שלא היה 'מעודכן' בהגדרה הזו, הוי מתעסק על התפילה שבתקיעה.
ואין נראה כן.
ומאידך נראה שאם סבור בענין התקיעה שהתוכן הוא אימוץ השפתיים בנפיחה וכד', הוא באמת מתעסק על גוף התקיעה.

אבל האם באמת מצינו כן, שטעות חדה בהגדרת מעשה המצווה הויא בגדר מתעסק?

ז"ל הרשב"א במס' ראש השנה דף כח:

ומיהו היחידים שתוקעין ביום טוב בין בראשון בין בשני וכדאמרינן לקמן לא שמע איניש קל אודניה מקל תקועיא היינו כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל שאין בו ביום שתוקעין בו משום בל תוסיף ואף על פי שמתכוונין לערבב את השטן, ובשאר הימים נמי ליכא משום בל תוסיף דשלא בזמנו לעבור בעי כונה

ומשמע שהכונה לערבב את השטן חשיבא כונה למצוה.

ושמא יש לדחות.

יל"ע במצות כיבוד אב, באופן שכיבד אדם אבל לא ידע שהוא אביו, האם הוי כמתעסק.

אז למה הוא כיבד אותו?
הרי לכאורה החלק מהמהותי במצוות כבוד אב ואם זה לכבדו כי הוא אביו
ולא די במעשים (וכעין ראיה מהמטחינו בריחיים מהמאכילו פסיוני)

זאת בדיוק השאלה
באופן שכיבדו לא מפני שהוא אביו, אלא מפני שהוא אדם חשוב, או מפני שרגיל האב להיטיב לו, וכד'
האם זה חלק מהותי במצוות כבוד אב ואם לכבדו כי הוא אביו הביולוגי.

עושה חדשות כתב:יל"ע במצות כיבוד אב, באופן שכיבד אדם אבל לא ידע שהוא אביו, האם הוי כמתעסק.

א"כ, גם להיפוך, במכה אביו, ולא ידע שהוא אביו, הוי מתעסק, אך כאן נמצא מפורש מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נשא סימן ב:

אמרו רבותינו בשם רבי הונא אביו של ר' אחא, הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות... כבד את אביך, שהמנאפת מתעברה ממנו, ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת, והעובר גדול ועומד ומכבד לפני בעלה, סבור שהוא אביו ואינו אביו, ועובר בשוק ומכה את הנואף שנתעבר ממנו, סבור שאינו אביו והוא אביו...

וכיו"ב במקבילות.

קונטרס חליפת מכתבים בין הגר"י הוטנער זצ"ל להאדמו"ר מליובאוויטש בענין מבצע תפילין
עם תוספת הרחבה בענין הנ"ל של 'מתעסק' במצות תפילין

עושה חדשות כתב:יל"ע במצות כיבוד אב, באופן שכיבד אדם אבל לא ידע שהוא אביו, האם הוי כמתעסק.

בענין דומה כתב הגר"י הוטנר (פח"י פסח ח') דאהבת הגר היינו מפני שהוא גר ולא באופן אחר.

ולכללות דבריו שם, ראה מש"נ קצת כאן.

שייך קצת לענין הנ"ל

בחת"ס יו"ד תש' רצ כתב:והיכא שהנותן אינו מכוון להקנות לכהן כלל אפילו על מנת להחזיר אלא שסובר שדי לו בנתינה מיד ליד אף על פי שהכהן מכוון לקנות לגמרי ולענין דיני ממונו' כה"ג דברים שבלב אינם דברים וקנה המקבל מכל מקום הא קיימא לן מצות דאורי' בעו כוונה בש"ע א"ח סי' ס' סעי' ד' והכא לא מיקרי כוונה כיון שהנותן לא הי' דעתו באופן שראוי לצאת י"ח כאוכל חמץ ומכוון לי"ח מצה כנלע"ד.