כמה עניינים שנידונו לגבי ספר אורחות טהרה

[מבקש לדעת]

בס"ד
במחילת כבוד הת"ח שכאן.
כמובן שלגבי מראות ועוד כמה נושאים לפי הדברים שנכתבו , זה נשמע נורא להתיר דם גמור. (ולא בדקתי אישית כמובן את הסיפורים, אך בספר הקולות שם זרות מאוד) ולכן לא באנו בזה לפקפק על עצם ההוראה שא"א לסמוך על הספר הנ"ל.
אבל כן רצוני לדבר על דברים מסוימים שנאמרו שכביכול האיסור הוא ברור, והמתיר התיר את האסור.
בתקוה שהנושא לא יינעל וייסגר בתחילתו...
א. שהנשים היום אין בהם הרגשה.
ב. אשה שאומרת שהרגישה אינה צריכה לבדוק.
ג. בימינו בדיקות הוא דבר לא טוב.
ד. אשה לפני לידה שראתה דם, וכן לאחר לידה והתיר לה.

לכאורה הדבר פשוט שמדינא צודק הרב הנ"ל בחלק מהדברים הללו ובחלק יש מקום גדול לומר כדבריו ואסביר.
(כמובן כמובן שאף אחד מאיתנו לא יעשה כן למעשה, אך צריך לדעת מה למגדר מילתא ומה מצד הדין).

א. שהנשים היום אין בהם הרגשה.
מי שחולק על כך וסובר שההרגשות המדוברות הם מעיקר הדין, או שלא למד מעולם הלכות נדה והוא עם הארץ גמור בענין זה. או שסובר כדעת מרן הגרי"ש זצ"ל, שכל דין הרגשה הוא הידיעה הוודאית שבא מגופה. לא אאריך, אך זאת אומר: בבית המדרש הלומדים התקשו מאוד בדבריו. עיין בספר לבושי עוז של הגר"ע אועירבך. ומותר לכל רב לא לקבל את דעת מרן הגרי"ש על אף גדולתו.
אלא מאי? כיון שאם נכריז כך בקול גדול זו פירצה חמורה, לכן אומרים כל מיני תירוצים ישנו הרגשה כזו והרגשה אחרת. לאחר שדיברתי ובררתי לפני שנים את הנושא הן מהבחינה ההלכתית והן מהבחינה מציאותית ודיברתי עם כמה ת"ח, ברור הדבר שלפי דברי הגמרא והראשונים דבריהם ברור מיללו: אין בהרגשות הללו איסור תורה ולכן נשותינו אינם טמאות מן התורה.
לגבי הא שישנם נשים ש"הרגישו", ידוע מפ"ק של מרן הרב ואזנר זצ"ל, שאולי ג' פעמים בכל ימי שבתו על כסא ההוראה באו אליו נשים שבאמת הרגישו ולא דמיינו הרגשות.
עכ"פ זו עובדא שא"א להתווכח עליה: ההרגשות שדיברו הראשונים והאחרונים אינם כיום בנמצא!
ונסביר: כתבו כאן שכל הרגשה אוסרת גם אם זה כאב בטן וכדומה. תמוה מאוד לומר דבר לא נכון זה, הרגשות אלו הם לגבי וסת הגוף, אך לא לגבי הרגשת יציאת הדם, מה הקשר בין כאב בטן ליציאת הדם.
המושג הרגשה ביציאת הדם (גם לדעת הנו"ב בהרגשת זיבה) זו הרגשה כמו שאר הפרשות הגוף (דמעות, הקאה, וכו'), וכמו שאדם יגיד שהרגיש את דמעותיו על ידי שהיה לו כאב ראש (או כאב רגליים זה לא משנה), ה"ה הכא.
מלבד שמשמע מאוד בגמ' ובתיאור ההרגשה ברמב"ם שזה דומה ליציאת ש"ז מהאיש בזעזוע איברים. ישנה הרגשת רטיבות שלכו"ע ומבואר כן בכל פוסקי דורנו (שה"ל טה"ב וכו'), שאין לזה דין הרגשה כלל.
שמעתי מת"ח ומורה הוראה גדול דבר נפלא, שהרי עד הדור האחרון כל הנשים הרגישו, ויתירה מזו הרי כל ההפרשות האחרות שיש לאדם מהגוף הוא מרגיש באופן ברור (כנ"ל) ובדיוק בזה בדור הזה נשים לא מרגישות - אלא זה חסד הי"ת קורא הדורות מראש, שריחם על עמו שלא יולדו בני הנדה ולא יעברו על תורתו הקדושה יהודים שהם בבחינת תינוקות שנשבו - לכן כיום בדרך פלא נשים אינו מרגישות. ומשום שרב זה הוא ת"ח ומורה הוראה מפורסם בב"ב לא אזכיר את שמו לא קיבלתי רשות.
עכ"פ בפשטות הרב הנ"ל צודק בענין זה, אלא שאסור לצאת בהכרזה זו משום פריצת גדר.
ב. אשה שאומרת שהרגישה אינה צריכה לבדוק.
לפי הנ"ל הדבר הגיוני מאוד, אם כל הרגשות הנשים היום אינן הרגשת יציאת דם, אלא רטיבות או כאב בטן וכדומה, אין שום חובה לבדוק. ואי"צ לבדוק.
ג. בימינו בדיקות הוא דבר לא טוב.
זה כבר קשה יותר משום שאמרו להדיא כל היד... הרי זו משובחת. אלא שעאפ"כ זהו ענין מציאותי, והמציאות שרבים מאוד המקרים של פצעים שנגרמים מכך וכו', ובפרט אם מסתמך על דבריו הראשונים שאין הרגשה. והרבה מורי הוראה מורים כיום למעט בבדיקות, אלא שבזה צריך זהירות יתירה.
ד. אשה לפני לידה שראתה דם, וכן לאחר לידה והתיר לה.
גם בזה אציע לפני הת"ח את הענין:
הרי נפסק ברמ"א וכן הסכימו האחרונים בסימן קפ"ז ס"ה, ושולח לשם בסימן קפ"ח ס"ה, שאם יש לאשה מכה שבוודאות מוציאה דם, האשה מותרת. אע"פ שהדם הוא במקור. והרי אשה שנאמר יש לה דימום מהשלי', הרי לכאורה זהו בדיוק מכה או סיבת יציאת הדם שאינו דם הנדה. אין מכה ותלי' גדולה מזו.
ולכאורה ה"ה לאחר לידה שוודאי לאחר שנטהרה זה לא דם של נדה אלא של פצעים וחתכים שנשארו מהלידה. (או שנאמר שכל דם לידה מטמא מצד דם לידה שיש לה דין זבה, אבל זה נסתר מדין דם טוהר).
ואל תען לי אין פה"ק בלא דם, עיין פתחי תשובה קצ"ד סק"ד. ופשוט.
אלא שכיום מורי ההוראה יראים בהוראה בדבר זה, אך לכאורה מי משהתיר זאת הוא הפשוט יותר. כמובן שכל זה כהצעת הדברים וח"ו לא כצד למעשה.

[חובב_ספרים]

זה שנשים אין להן הרגשה בזה"ז אינו הלל"מ אלא כך אומרים במצאיות, וממילא פשוט שאם אשה אומרת שהיא מרגישה א"א להתיר ולומר דמאחר שנשים אחרות אינן מרגישות, או אפילו אשה זו אומרת כן בשאר ראיות, שהרי עכשיו היא אומרת שהיא מרגישה. איך אפשר לדמות מסברא ולומר שהיות שבד"כ אינן מרגישות נתבטל כל ענין הרגשה ואף אשה האומרת שהיא כן מרגישה טועה היא. [וגם אם אפשר לומר כן צ"ע אם שייך בזה שויא אנפשה.]
גם מש"כ שדם שרואים לפני ולאחר לידה אינו מהמקור אלא דם מכה דומני שאינו נכון כלל וכלל.

[אוצר החכמה]

שהרי עד הדור האחרון כל הנשים הרגישו, ויתירה מזו הרי כל ההפרשות האחרות שיש לאדם מהגוף הוא מרגיש באופן ברור (כנ"ל) ובדיוק בזה בדור הזה נשים לא מרגישות -

איני יודע אם זה מוסכם שעד הדור האחרון כל הנשים הרגישו או שפשוט הנושא לא כ"כ נידון אבל אם אתה סובר שעד הדור האחרון כל הנשים הרגישו, המסקנה הסבירה בזה היא לא שקרה כאן איזה מופת יוצא דופן כמו שטען אותו ת"ח, אלא שמה שקוראים היום שאינן מרגישות, בדור קודם קראו לזה שמרגישות. וא"כ זה מעורר שאלה על כל הטענה שהיום הנשים אינן מרגישות.
רק אם נטען שקרה שינוי בהרגשות הנשים או בפירוש שהן נותנות לזה במשך מאות שנים יהיה בזה איזה סבירות, או לחילופין אם תציע הסבר הגיוני מה השינוי שגרם למהפכה כל כך גדולה בזמן קצר.

[בברכה המשולשת]

א. לגבי דעת הגריש"א בזה- בזכרוני שכשלמדנו את הדברים היה משמע שכך גם דעת השבט הלוי.
ב. בשם המנחת אשר שליט"א שמעתי (וכן דעת מורי הוראה נוספים) שהרגשה הוי סימן למחזור ולכן גם ללא הרגשה אם זה המחזור יש טומאה דאורייתא ורק שלא כך אז הרגשה היא תנאי הכרחי.

[חובב_ספרים]

שהרי עד הדור האחרון כל הנשים הרגישו, ויתירה מזו הרי כל ההפרשות האחרות שיש לאדם מהגוף הוא מרגיש באופן ברור (כנ"ל) ובדיוק בזה בדור הזה נשים לא מרגישות -

איני יודע אם זה מוסכם שעד הדור האחרון כל הנשים הרגישו או שפשוט הנושא לא כ"כ נידון אבל אם אתה סובר שעד הדור האחרון כל הנשים הרגישו, המסקנה הסבירה בזה היא לא שקרה כאן איזה מופת יוצא דופן כמו שטען אותו ת"ח, אלא שמה שקוראים היום שאינן מרגישות, בדור קודם קראו לזה שמרגישות. וא"כ זה מעורר שאלה על כל הטענה שהיום הנשים אינן מרגישות.
רק אם נטען שקרה שינוי בהרגשות הנשים או בפירוש שהן נותנות לזה במשך מאות שנים יהיה בזה איזה סבירות, או לחילופין אם תציע הסבר הגיוני מה השינוי שגרם למהפכה כל כך גדולה בזמן קצר.

דומני שראיתי סברא זו באיזה ספר. מונח לי בראש ערוך השולחן אבל חפשתי עכשיו ולא מצאתי כל ענין הרגשה בזמנינו שם.

[מה שנכון נכון]

הערוך השלחן דן בענין אם נשים מרגישות או לא בסימן קפג סעיפים סא סב.

[לומד_בישיבה]

ענין ההרגשות בזמן הזה מטריד את כולם, אך לא זכיתי עד עצם היום הזה למצוא ולו אחד שהיקל בגלל זה.
היו כאלה שביקשו להקל בנוגע לר"ת על סמך זה וגם את זה לא נתנו להם.
בזמנו שוחחו גם עם רבנים דיינים מפורסמים שקיבלו שימוש מהגאון בעל שבט הלוי ז"ל וכן עם עוד רבנים שקיבלו שימוש מהגריש"א ז"ל ולא זכיתי שתאמר.
אין ספק שאם רואים אברך שהוא עלול להפסיד את הביוץ, וזה קורה לו חודש אחר חודש, שהרבנים מחפשים פתרונות, כמו כן אין ספק בכך, שכל מי שכבר אינו חושש לביוץ עליו להחמיר בכל החומרות. וד"ל.

[לומד_בישיבה]

לגבי לחפש רב מיקל, ברור הדבר שאברכים צריכים לחפש רב מיקל ככל האפשר אך בעל סמכא, והגריש"א ז"ל עצמו היה מפנה להגר"י פישר ז"ל ואני מכיר מקרה, שהגריש"א ז"ל ביקש אחר כך לשמוע מכלי ראשון מה פסק הגר"י פישר ז"ל וישב הוא והרב אפרתי שליט"א והקשיבו ודנו בכל הצדדים.
כידוע הגר"י פישר ז"ל לא נתן שימוש לאף אחד לא כך שאי אפשר לדעת בדיוק מה היו השיקולים שלו, לפני שהוא נפטר נתן שימוש לבנו רב אהרן שליט"א אך לא גילה לו את הכל.

[לומד_בישיבה]

אין ספק שאם רואים אברך שהוא עלול להפסיד את הביוץ, וזה קורה לו חודש אחר חודש, שהרבנים מחפשים פתרונות, כמו כן אין ספק בכך, שכל מי שכבר אינו חושש לביוץ עליו להחמיר בכל החומרות. וד"ל.

הבעיה היא שהרפואה הקונבנציונלית אינה משקיעה די משאבים בעניינים אלו, ובזמנו היה אסיפה של כל הרבנים, והזמינו את אחד הפרו' הגדולים בתחום, אולי הפרופסור הגדול בתחום, והוא סיפר שם, שהכדור איקקולומין אאל"ט, כבר נמצא בשוק מעל שבעים שנה, והוסיף ואמר וגם הסביר, שיותר ממה שזה מועיל הוא מזיק ואין טעם בפורום כאן להיכנס לפרטים.
הרב יורוביטש ז"ל התחיל לעשות משהו בנידון, והיה קורא ומדבר שוטף כמה וכמה שפות, כולל יפנית, במו עיני ראיתי אך נגדע באיבו!
----
עתה מצאתי את זה.
http://www.health.gov.il/NewsAndEvents/ ... 014_2.aspx
כאמור, יותר ממה שזה מועיל זה מזיק.
ואין צריך לומר שכל הרבנים שמחלקים את זה בסיטונאות אינם מכירים את התחום.

[יאיר1]

שהרי עד הדור האחרון כל הנשים הרגישו, ויתירה מזו הרי כל ההפרשות האחרות שיש לאדם מהגוף הוא מרגיש באופן ברור (כנ"ל) ובדיוק בזה בדור הזה נשים לא מרגישות -

איני יודע אם זה מוסכם שעד הדור האחרון כל הנשים הרגישו או שפשוט הנושא לא כ"כ נידון אבל אם אתה סובר שעד הדור האחרון כל הנשים הרגישו, המסקנה הסבירה בזה היא לא שקרה כאן איזה מופת יוצא דופן כמו שטען אותו ת"ח, אלא שמה שקוראים היום שאינן מרגישות, בדור קודם קראו לזה שמרגישות. וא"כ זה מעורר שאלה על כל הטענה שהיום הנשים אינן מרגישות.
רק אם נטען שקרה שינוי בהרגשות הנשים או בפירוש שהן נותנות לזה במשך מאות שנים יהיה בזה איזה סבירות, או לחילופין אם תציע הסבר הגיוני מה השינוי שגרם למהפכה כל כך גדולה בזמן קצר.

שמעת פעם לא שינוי טבעים?!
אז אם אתה לא מאמין לזה אני יספר לך על טבע שהשתנה בעשורים האחרונים.
אמא שלך ושלי לא קיבלה מחזור בימי הנקה.
כיום כמעט כל הנשים בשנות העשרים מקבלות, בשנות השלושים רובן מקבלות, בשנות הארבעים כמחצה על מחצה.
אז הנה טבע שהשתנה.
אולי בעקבות שינויי תזונה אולי כל מיני דברים אחרים.
באותה מידה יתכן מאד מאד, וזו ככל הנראה המציאות, שנשים פסקו להרגיש יציאתן דמן, זו מציאות שקשה להתווכח איתה.
אם תשב בבית הוראה ותפגוש עשר נשים במשך שנה שאומרות שהן מרגישות, ולאחר הבירור מתברר שאינן יודעות מה זו הרגשה, ובאמת אינן מרגישות על פי דין. תסיק את המסקנא המתבקשת, שנשים אינן מרגישות וגם כאשר טוענות שכן מרגישות הן טועות. זה שאולי יש אשה אחת פעם בעשר שנים שכן מרגישה מי אמר שצריך לחשוש לזה?!

[בברכה המשולשת]

שוב, דעת הגרי"ש אלישיב שהרגשה אינה תנאי לטומאה מדאורייתא אלא רק סימן
ואז אפשר לומר (אולי) שמכיון שבדורותינו יש בגדים הדוקים ואין ספק, אז כבר אין צורך בסימן ההרגשה ולכן היא נעלמה

[נוה הלבנון]

שהרי עד הדור האחרון כל הנשים הרגישו, ויתירה מזו הרי כל ההפרשות האחרות שיש לאדם מהגוף הוא מרגיש באופן ברור (כנ"ל) ובדיוק בזה בדור הזה נשים לא מרגישות -

איני יודע אם זה מוסכם שעד הדור האחרון כל הנשים הרגישו או שפשוט הנושא לא כ"כ נידון אבל אם אתה סובר שעד הדור האחרון כל הנשים הרגישו, המסקנה הסבירה בזה היא לא שקרה כאן איזה מופת יוצא דופן כמו שטען אותו ת"ח, אלא שמה שקוראים היום שאינן מרגישות, בדור קודם קראו לזה שמרגישות. וא"כ זה מעורר שאלה על כל הטענה שהיום הנשים אינן מרגישות.
רק אם נטען שקרה שינוי בהרגשות הנשים או בפירוש שהן נותנות לזה במשך מאות שנים יהיה בזה איזה סבירות, או לחילופין אם תציע הסבר הגיוני מה השינוי שגרם למהפכה כל כך גדולה בזמן קצר.

הרב וואזנר טוען כי אכן גם כיום נשים מרגישות. ואין הספר תחת ידי לכתוב את הסבר המציאות הרווחת.

[נוה הלבנון]

שוב, דעת הגרי"ש אלישיב שהרגשה אינה תנאי לטומאה מדאורייתא אלא רק סימן
ואז אפשר לומר (אולי) שמכיון שבדורותינו יש בגדים הדוקים ואין ספק, אז כבר אין צורך בסימן ההרגשה ולכן היא נעלמה

וכעין זה כתב בספר שיעורי טהרה להגר"מ גרוס, שאם ודאי הוי מגופה טמאה מדאורייתא אפי' בלא הרגשה.

ולמבקש,
אכן נושא זה מן העמומים בהלכות נידה, אך למעשה עוד לא ראיתי אחד (לבד מהרב כהנא?) שמסיק כדבריך.
לכל גדולי המורים פשוט שהוי דאורייתא למרות הקושיות.
הייתי מאוד מבקש לדעת אם מצאת מישהו שכותב כדבריך.

[אוצר החכמה]

שוב, דעת הגרי"ש אלישיב שהרגשה אינה תנאי לטומאה מדאורייתא אלא רק סימן
ואז אפשר לומר (אולי) שמכיון שבדורותינו יש בגדים הדוקים ואין ספק, אז כבר אין צורך בסימן ההרגשה ולכן היא נעלמה

אני מתקשה להשיג בדעתי את הרעיון הזה שאנחנו מסבירים מדעתנו למה הקב"ה עושה דברים מסויימים (בדרך מופת).

[אוצר החכמה]

שוב, דעת הגרי"ש אלישיב שהרגשה אינה תנאי לטומאה מדאורייתא אלא רק סימן

מה הכוונה שאינה תנאי אלא רק סימן, סימן למה?

זה שונה מאד ממה שהבנתי שכתבו לעיל בשמו. אני הבנתי את מה שלעיל כתבו בשמו דס"ל שהגדרת ההרגשה הוא הבירור שיודעת (כנראה הכוונה מצד עצמה לא מכוח הסברא, ולכן לא ברור לי אם עניין הבגדים ההדוקים שייך לזה שיש לצדד בזה) שיצא מגופה (צ"ל שהכוונה שיודעת שקרה משהו בגופה שהוא ראיה ליציאה אבל לא שיודעת בוודאות שיצא הדם מגופה כי זה סותר את הגמרות בנושא רק דאם יודעת בוודאות שיצא מגופה הוא מק"ו) וממילא כל שיודעת בוודאות מיקרי גם הרגשה.
אולי לזה כוונתך אבל אם כן זה כן מהווה תנאי לטומאה רק הגדרת ההרגשה היא אחרת.

[חובב_ספרים]

אין ספק שאם רואים אברך שהוא עלול להפסיד את הביוץ, וזה קורה לו חודש אחר חודש, שהרבנים מחפשים פתרונות, כמו כן אין ספק בכך, שכל מי שכבר אינו חושש לביוץ עליו להחמיר בכל החומרות. וד"ל.

פעם הרבנים חפשו קולות מחמת בעית הביוץ. היום זה עבר מהעולם ואפשר לטפל בו בקלות ע"י כדורים כגון פימאריל.
כמעט כל הרופאים יודעים מה לעשות. אם רוצים מומחה במיוחד מומלץ ד"ר סוסמאן מרמות. היום הוא בן התורה הלומד רוב היום ועובד בתור רופא כללי בערב, אבל בהכשרו הוי רופא נשים והוא מקבל הרבה נשים עבור בעיות שרוב רופאים אינם יכולים לטפל בו, כולל סיבוכי הריון. [רק יש שם המתנה גדולה מהרגיל. אומרים שיש לו ש"ס בחדר המתנה משום שאפשר לגמור אותו עד התור.]

[כתבן]

לכל הדנים מסברא, ממתי נעלמו ההרגשות, נא לעיין בדרכי תשובה סי' קפ"ג ס"ק ו', שהביא משו"ת שב יעקב, שכבר בימיו לא הרגישו הנשים פתיחת פי המקור, והרגישו רק הרגשת זד"ל, והדרכ"ת מבאר שנחלשו החושים וההרגשות.
הרגשת זד"ל מורגשת אצל הרבה נשים גם בימינו (ולא רק הרגשת רטיבות גרידא, אלא גם הרגשת נזילה מן הגוף), ולכן המסקנא היא שבמאתיים השנים האחרונות, לא נשתנה דבר.
לעצם הדין, הוראת בעל שבט הלוי שנשמעה מפיו פעמים רבות היתה, שראיית "שפע דם", גם בלא הרגשה, יש לדונה בזה"ז כטומאה דאורייתא, מכח טעם זה, שנחלשו ההרגשות.

[אוצר החכמה]

אמא שלך ושלי לא קיבלה מחזור בימי הנקה.
כיום כמעט כל הנשים בשנות העשרים מקבלות, בשנות השלושים רובן מקבלות, בשנות הארבעים כמחצה על מחצה.
אז הנה טבע שהשתנה.
אולי בעקבות שינויי תזונה אולי כל מיני דברים אחרים.
באותה מידה יתכן מאד מאד, וזו ככל הנראה המציאות, שנשים פסקו להרגיש יציאתן דמן, זו מציאות שקשה להתווכח איתה.
אם תשב בבית הוראה ותפגוש עשר נשים במשך שנה שאומרות שהן מרגישות, ולאחר הבירור מתברר שאינן יודעות מה זו הרגשה, ובאמת אינן מרגישות על פי דין.

א. כפי שזה נראה בבדיקה קטנה באינטרנט זה לא כדבריך אלא גם היום כ 70 אחוז אינן רואות באופן סדיר.
ב. ביחס למה שכתבת על שנות ה20 30 40, אם זה נכון, יתכן כמובן שככל שהאשה מבוגרת יותר עקב גילה המצב ההורמונלי שלה שונה וזה סיבה להבדל שמנית לא שינוי הדור שביניהם.
ג. התזונה בהחלט משפיעה ואשה שתזונתה מעטה רואה פחות כך מציינים המומחים, אבל אע"פ שפעם היה יותר רעב ופחות תזונה אין זה כלל ועדיין היו בנות עשירים שהיתה תזונתם מרובה.
ד. יכול להיות עוד הרבה סיבות כגון העובדה שפעם נשים שכבו הרבה יותר אחר הלידה והיום קמות ומסתובבות.
ה. זה גם תלוי במציצת התינוק ויתכן שהבקבוקים של היום (אפילו מים) גורמים לשינוי.

סוף דבר צריך לתת טעם לשינוי ולא לתלות אותו סתם בנשתנו הטבעים תוך דור וזה בדיוק מה שאמרתי.

לכן הטענה שלי אינה שהיום נשים מרגישות, הטענה שלי היא שלטעון שעד לפני דור כל הנשים הרגישו ופתאום הפסיקו כולן להרגיש ולגזור מזה הלכות, ללא הסבר ונימוק הוא דבר לא הגיוני וצריך להוכיחו היטב כדי שיוצדק.

הערה נוספת: בהתאם לטענה זו שכל הנשים הרגישו עצם העובדה שהאחרונים התלבטו מה היא ההרגשה של הגמרא מחייבת אותנו להניח שבזמנם כל הנשים הרגישו את כל ההרגשות שמנו האחרונים כי אחרת היה אפשר לברר בקלות מי צודק, זה גם קצת תמוה.

[אוצר החכמה]

אחר כתבי ראיתי את דברי כתבן ייש"כ והכל צריכים למרי חיטייא.

[מבקש לדעת]

שוב, דעת הגרי"ש אלישיב שהרגשה אינה תנאי לטומאה מדאורייתא אלא רק סימן
ואז אפשר לומר (אולי) שמכיון שבדורותינו יש בגדים הדוקים ואין ספק, אז כבר אין צורך בסימן ההרגשה ולכן היא נעלמה

וכעין זה כתב בספר שיעורי טהרה להגר"מ גרוס, שאם ודאי הוי מגופה טמאה מדאורייתא אפי' בלא הרגשה.

ולמבקש,
אכן נושא זה מן העמומים בהלכות נידה, אך למעשה עוד לא ראיתי אחד (לבד מהרב כהנא?) שמסיק כדבריך.
לכל גדולי המורים פשוט שהוי דאורייתא למרות הקושיות.
הייתי מאוד מבקש לדעת אם מצאת מישהו שכותב כדבריך.

בס"ד
במחילת כת"ר שליט"א כנראה לא קראת מה שכתבתי.
ברור שלא מדובר על מסקנה מעשית בשבילנו (והרי אדם שיסמוך על כותב בפורום של אוצה"ח כדי להקל באישות החמורה, זקוק הוא לפסיכיאטר).
אך כתבתי בדרך לימוד שבפשטות הדין בענין זה אותו מורה ההוראה צודק. וכל מה שהפוסקים לא נקטו כן למעשה הוא משום שהכרזה כזו היא פרצה חמורה בחומת הטהרה.
ובמחילה כמה מהמגיבים זו המציאות שא"א להכחישה, מי שלא אמר כך או שלא יודע את ההלכה הבסיסית ביותר בהלכות נדה, או שאינו יודע את המציאות. נשים בזמננו אינן מרגישות ביציאת הדם, אלא הרגשות אחרות שהם נפק"מ רק לגבי וסת הגוף.
ובאמת לפי זה האפשרות היחידה שאשה נדה מדאורייתא היא אחרי לידה (וישנם יראים (כמובן לא לפרסום ולא למעשה בשו"א) שלאחר לידה מלבד שטובלים במקוה טובלים ג"כ ב.... כדי לצאת שיטת וכו' בדאורייתא).
ובהיותי בזאת שוחחתי עם כמה ת"ח ותשובתם הייתה בנוסח זה או אחר: אז מה אתה רוצה לסגור את המקוואות?.... (אפילו שחמורים דברי סופרים ולא סוגרים מקוואות).

זה שנשים אין להן הרגשה בזה"ז אינו הלל"מ אלא כך אומרים במצאיות, וממילא פשוט שאם אשה אומרת שהיא מרגישה א"א להתיר ולומר דמאחר שנשים אחרות אינן מרגישות, או אפילו אשה זו אומרת כן בשאר ראיות, שהרי עכשיו היא אומרת שהיא מרגישה. איך אפשר לדמות מסברא ולומר שהיות שבד"כ אינן מרגישות נתבטל כל ענין הרגשה ואף אשה האומרת שהיא כן מרגישה טועה היא. [וגם אם אפשר לומר כן צ"ע אם שייך בזה שויא אנפשה.]
גם מש"כ שדם שרואים לפני ולאחר לידה אינו מהמקור אלא דם מכה דומני שאינו נכון כלל וכלל.

ידידי הלמדן!
לא זו הייתה הכוונה שאשה אומרת שהיא מרגישה, אומרים לה: לא, את סתם טועה. אלא שואלים אותה מה הרגשת בדיוק, ומתי הרגשת וכו', וע"ז אמר מרן הרב ואזנר שכמעט אין במציאות שאשה הרגישה ביציאת הדם. ו'הרגשתי' אצל אשה בדרך כלל זה כאב בטן/ גירוי וכו', ואין זה ההרגשה האוסרת שהיא הרגשה ביציאת הדם כנ"ל. ונתתי דוגמא שאדם יאמר הרגשתי שירדו לי דמעות. איזו הרגשה? יענה: כאב לי הראש.
לגבי הדבר הנוסף הרי הפניתי לרמ"א וזה לדעת כל הפוסקים שגם אם דם בא מהמקור אם ישנה מכה במקור שוודאי מוציאה דם טהורה. ומורי ההוראה יראים מלהקל בהלכה ברורה זו.
אלא שצודק הנך שלומר זאת על כל לידה וקודם לידה זה חידוש גדול ולא משמע כן בפשטות הפוסקים. וחלילה להקל בזה למעשה.

[אוצר החכמה]

הרב מבקש לדעת בלי להכנס לדון בעצם הטענה איני מבין את דבריך. עשית אתה וחבירך הת"ח את כולנו כותים?

וכל נשי דידן (כבר כאלפיים שנה) יושבות ז"נ על טיפת דם כחרדל בלא ימי זיבה שהוא וודאי רק דין דרבנן ולא עלה על דעתן להקל בזה ולנהוג רק דין דאורייתא ולא דרבנן.

[לומד_בישיבה]

הרבה מהאחרונים (ערוך השולחן סי' קפ"ג סעיף א', שות שבט הלוי ח"י סי' קמ"ב, שות אגרות משה ח"ד סי' י"ז) כתבו דגם כיום מרגישות רק כיון שהגופים נחלשו, גם החושים נחלשו ולכן לא שמות לב שמרגישות. ועיין גם בשו"ת ציץ אליעזר חלק ו' סי' כא

קובץ תשובות למרן הגרי"ש זצ"ל סי' פ"ד כתב:

דכל דין דבעינן הרגשה כדי להיות טמאה אינו גזירת הכתוב דבעינן הרגשה, אלא דבעינן דרךראייה, והמיעוט דהרגשה הוא דשלא כדרך ראייה, ואשה שלא הרגישה אינה טמאה כיון שלא היה כדרך ראייה, דדרך ראייה הוא בהרגשה. אלא כיום שהנשים לא מרגישות אף פעם, א"כ זהו דרך ראייתן שלא בהרגשה ולכן בכהאי גוונא טמאות מהתורה אף שלא היה בהרגשה, דזהו גופא הראיה שמטמאת מהתורה.
----
קיבלתי ממורה הוראה מפרסם.

[לומד_בישיבה]

איני יודע מה הפשט אך כל המורה הוראות תפסו הלכה למעשה כפי שמסביר הגריש"א ז"ל ולפי"ז טוב הדבר מה שעשו למחבר. אם כי שכואב לי לראות יהודי בן שמונים ות"ח שכך מבוזה.
אין לנו אלא דברי בן עמרם!

[חובב_ספרים]

זה שנשים אין להן הרגשה בזה"ז אינו הלל"מ אלא כך אומרים במצאיות, וממילא פשוט שאם אשה אומרת שהיא מרגישה א"א להתיר ולומר דמאחר שנשים אחרות אינן מרגישות, או אפילו אשה זו אומרת כן בשאר ראיות, שהרי עכשיו היא אומרת שהיא מרגישה. איך אפשר לדמות מסברא ולומר שהיות שבד"כ אינן מרגישות נתבטל כל ענין הרגשה ואף אשה האומרת שהיא כן מרגישה טועה היא. [וגם אם אפשר לומר כן צ"ע אם שייך בזה שויא אנפשה.]
גם מש"כ שדם שרואים לפני ולאחר לידה אינו מהמקור אלא דם מכה דומני שאינו נכון כלל וכלל.

ידידי הלמדן!
לא זו הייתה הכוונה שאשה אומרת שהיא מרגישה, אומרים לה: לא, את סתם טועה. אלא שואלים אותה מה הרגשת בדיוק, ומתי הרגשת וכו', וע"ז אמר מרן הרב ואזנר שכמעט אין במציאות שאשה הרגישה ביציאת הדם. ו'הרגשתי' אצל אשה בדרך כלל זה כאב בטן/ גירוי וכו', ואין זה ההרגשה האוסרת שהיא הרגשה ביציאת הדם כנ"ל. ונתתי דוגמא שאדם יאמר הרגשתי שירדו לי דמעות. איזו הרגשה? יענה: כאב לי הראש.
לגבי הדבר הנוסף הרי הפניתי לרמ"א וזה לדעת כל הפוסקים שגם אם דם בא מהמקור אם ישנה מכה במקור שוודאי מוציאה דם טהורה. ומורי ההוראה יראים מלהקל בהלכה ברורה זו.
אלא שצודק הנך שלומר זאת על כל לידה וקודם לידה זה חידוש גדול ולא משמע כן בפשטות הפוסקים. וחלילה להקל בזה למעשה.

בארחות טהרה [א' א'] כתב - "יש לדעת שבזמנינו אין מושג של הרגשות, וכל אשה שמרגישה זיבת דבר לא או הרגשה אחרת לא תשים לב ולא תתייחס כלל להרגשה זו." הוא לא כתב ששואלים אותה מה הרגשת בדיוק כמו שכ' הרב מבקש שצריכים לעשות, ועל זה השגתי. הבנתי שדברים באשכול זה הם ליישב שיטת האח"ט, אם זה אינו כוונתו אני מבקש סליחתו.

[לומד_בישיבה]

קובץ תשובות למרן הגרי"ש זצ"ל סי' פ"ד כתב:

דכל דין דבעינן הרגשה כדי להיות טמאה אינו גזירת הכתוב דבעינן הרגשה, אלא דבעינן דרך ראייה, והמיעוט דהרגשה הוא דשלא כדרך ראייה, ואשה שלא הרגישה אינה טמאה כיון שלא היה כדרך ראייה, דדרך ראייה הוא בהרגשה. אלא כיום שהנשים לא מרגישות אף פעם, א"כ זהו דרך ראייתן שלא בהרגשה ולכן בכהאי גוונא טמאות מהתורה אף שלא היה בהרגשה, דזהו גופא הראיה שמטמאת מהתורה.

בכולל התפלפלו האברכים, שלפי סברתו של מרן הגריש"א ז"ל יתכן שאם תרגיש בזמנינו תהיה טהורה שאין זה דרך ראייתן בזמן הזה, ופעם ראיתי את המערכה באוצר החכמה ולדאבוני איני זוכר כעת היכן.

בארחות טהרה [א' א'] כתב - "יש לדעת שבזמנינו אין מושג של הרגשות, וכל אשה שמרגישה זיבת דבר לא או הרגשה אחרת לא תשים לב ולא תתייחס כלל להרגשה זו."

האם באורחות טהרה כותב להדיא שהיות ואין הרגשות לכן הכל ספק דרבנן, כי בקטע שהאבת משמו לא ניתן להבין דבר.

[חובב_ספרים]

בארחות טהרה [א' א'] כתב - "יש לדעת שבזמנינו אין מושג של הרגשות, וכל אשה שמרגישה זיבת דבר לא או הרגשה אחרת לא תשים לב ולא תתייחס כלל להרגשה זו."

האם באורחות טהרה כותב להדיא שהיות ואין הרגשות לכן הכל ספק דרבנן, כי בקטע שהאבת משמו לא ניתן להבין דבר.

הוא כתב שלא להתייחס כלל, הגם שמדינא טמאה אא"כ בדקה ומצאה מראה טהורה דאמרינן זה מה שהרגישה. הוא לא ביאר דעתו במה שראיתי, אבל אין לי הסבר חוץ מזה שהוא אינו מאמין לה כלל שזה היה הרגשה וממילא הויא ככל אשה בעלמא שלא הרגישה כלום.

[לולי דמיסתפינא]

מדוע כשיוצא דם בשפע לא נחשב לדאורייתא?

[יעקובי]

ברשות הת"ח שליט"א, אציין כמה נקודות לעיון בהקשר למה שעלה כאן.

כתבו שכיום התחדש מצב שנשים לא מרגישות, וניסו להסביר בכל מיני אופנים.

אולם יש להעיר, שבדבר זה נבוכו כבר גדולי ישראל עוד לפני מאות בשנים. וכונתי לנידון הארוך שבשו"ת שב יעקב (סימנים ל"ט-מ'), והרואה חתימת בעל השב יעקב שם על תשובה מ', ימצא שנכתבה בשנת ע"ת לדבר, היינו לפני למעלה משלש מאות שנה.

והנה כבר בסי' ל"ט שם, כתב בעל השב יעקב שכל נושא ההרגשות אינו ברור לו, מצד שאינו מתאים כ"כ למציאות. על זאת השיבו מהרשש"ך בתשובה המצורפת שם (דף ס' ע"ד) בזה"ל: "...הנה אומר, אילו אמר האומר שאין לנשים שום הרגשה בעולם עד צאת הדם מגופה, כי אם זאת שמרגשת שזב ממנה דבר לח, היה ודאי מקום לתמיהת מעכ"ת, אבל זו לא שמעתי כי אם כיוצא בה שיש הרבה נשים שאינן מרגישות כי אם הרגשה זו, אבל ודאי יש ג"כ הרבה דמרגישות הרגשות אחרות שבגופה וכדכתב הרמב"ם... ובאמת גם אני את פי נשים שאננות שאלתי אחר עיקרי דברים האלו, והשיבו, נשים נשים יש, וטבעיות טבעיות יש, לא ראי זו כזו, יש שמרגישין הרגשה גדולה כאילו נופלת דבר מפי מקורה, ויש שאינו מרגישות כי אם זאת שזב מהן דבר לח, וגם לאו כל עתות שוות בהן, לפעמים ע"י הרגשה זו ולפעמים בהרגשה גדולה מזאת..."

ואמנם כנראה בעל השב יעקב לא נחה דעתו בזה, ובסי' מ' שם (דף ס"ג ע"א) חזר ושטח את ספקותיו בזה בזה"ל: "ראשון קשה עלי להבין אותו הרגשה שנזכר בש"ס ופוסקים שהרגישה שנפתח מקורה, ושאלתי להנשים ואין פותר לי, רק שמרגישין שזב מהן דבר לח..."

ומפורסמים בזה דברי הערוך השולחן (קפ"ג, ס"א) שהביא דברי מהרשש"ך הנ"ל (שיש שאין מרגישות כי אם זד"ל) וכתב על כך: "והבל יפצה פי הנשים האלה, ולא ידעי מאי קאמרי, ורבותינו נאמנים עלינו יותר מהן, וגם אינן משקרות בדבריהן אלא שאינן מבינות". (הרי שגם הוא לא טען שבידוע שמרגישות, אלא שלדבריהן באמת אינן מרגישות, אלא שצ"ל הבל יפצה וכו').

גם בספר ערך ש"י (נדפס שנת תרנ"ז) חלק יו"ד (ס"ס קפ"ו) כתב בזה"ל: "וא"כ בזה"ז דרוב נשים אינם יודעים מהרגשת פתיחת המקור, וכמו שכתב בשו"ת עטרת צבי בתשובת מהר"י ראפפורט, ומאז ועד עתה ערך ק"ע שנה, כל שכן דאין יודע[ו]ת דאיקלש דעתן יותר... כי בדורות הראשונים רובן הרגישו כשנעקר מהמקור, כמו שכתבו תוס' פ"ק דנדה דף ג' בד"ה מרגשת".

וכמו כן מוצאים אנו לבעל הבא"ח זצ"ל בספרו שו"ת רב פעלים ח"ג (נדפס תרס"ה) סי' ט"ו בזה"ל: "ושאלתי לכמה נשים אם ירגישו בפתיחת המקור ועקירת הדם בפנים, ואמרו שאין מרגישין בכך, ואין להם שום ידיעה מפתיחת המקור ועקירת הדם, ורק מרגישים בעת שיזוב הדם על בשרם כשיצא מן השפות". (ואולי יש מקום לומר גם, שמדינת בבל לפני למעלה ממאה שנה, היתה קרובה קצת למציאות המקורית של ימי קדם...)

עד כאן מדברי האחרונים במשך כשלש מאות שנה, שרבות בנות (ויש שייחסו לכולן) אינן מרגישות פתיחת פי המקור כלל.

ואולם, יש שלמדו מן הראשונים שבדורות קודמים (בזמן הראשונים, וק"ו בזמן חז"ל) רובן הרגישו כשנעקר מן המקור, וכסיום דברי הערך שי הנ"ל. וכן מפורסם ומקובל כיום אצל כל בר בי רב כמושכל ראשון.

ואולם יורשה לי להציע קושיא אחת גדולה שנתקשיתי בזה, שא"כ לשם מה אמרו כל היד המרבה לבדוק בנשים הרי זה משובח, כיעויין בטור ושו"ע (יו"ד קפ"ד, ס"ס א'): "אבל כל המרבה לבדוק שלא בשעת תשמיש הרי זו משובחת". ובב"י שם: "היינו ממתניתין פרק ב' כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת". ועוד בטור ושו"ע (קצ"ו, ט'): "האשה שמרבה לבדוק, בין בימי ספירתה, בין בימים שלא ראתה בהן, הרי זו משובחת, אע"פ שיש לה וסת קבוע, אפשר שיבוא לה דם שלא בשעת וסתה". (ובב"י שם ציין שוב להמשנה הנ"ל). ולכאורה קשיא טובא, הרי סתם דם אמור לבוא בדרך הטבע בהרגשה של פתיחת פי המקור, וכל רגע ורגע שלא הרגישה לשם מה לחוש לדבר משונה כזה שמא בא הדם בלא הרגשה, והלא אדרבה אם בדקה ומצאה אנו אומרים חיישינן לטומאה דאורייתא שדם זה בא עכשיו ממש בהרגשה ורק הרגשת עד הוה. א"כ לשם מה כל הבדיקות הללו, שרק עלולות להפריע להרגשה דאורייתא, ולמה לא הניחו ידיעה זו אם נטמאה או לא להרגשה המבררת את הדבר בדרך הטבע.

ודבר פלא מצאתי בכמה ראשונים, שאדרבה הצורך לבדוק הוא משום שבדרך כלל נשים רואות בלא הרגשה! עד כדי כך שבזה ביארו דברי הגמרא (ריש פרק ב' על המשנה הנזכרת "כל היד המרבה" וכו') נשים לאו בנות הרגשה נינהו! כלומר שדרכן לראות בלא שום הרגשה, ומהאי טעמא תיקנו הבדיקות!

וזה לשון תוספי הרא"ש הנדפס על הדף (נדה י"ג ע"א): "נשים דלאו בנות הרגשה נינהו, פרש"י שאינן מתחממות ורואות קרי מחמת מישמוש, משמע הא אם מתחממות אסור, אלמא נשים מוזהרות על השחתת זרע. וכן משמע מתוך פירוש רבינו חננאל, שפירש נשים דלאו בנות הרגשה נינהו שרואות דם בלא הרגשה, ומשמע שר"ל אע"פ דמפקות זרע לבטלה טוב לה שתבדוק, כדי להפריש מטומאת טהרות, ומלשמש עם בעלה בטומאה, אבל אנשים שאינם רואים קרי ולא הרגישו למה יבדקו".

ובהלכות הרא"ש שם (ריש פ"ב): "כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת, ובאנשים תקצץ, ומיירי באשה עסוקה בטהרות, אבל אינה עסוקה בטהרות אין לה לבדוק כלל שלא יהא לבו נוקפו ופורש, ואיש אפילו אם הוא עסוק בטהרות, כיון שאין קרי יוצא בלא הרגש אין לו לבדוק כלל כדי שלא יבוא לידי השחתת זרע". ומבואר בהדיא ג"כ מעין חילוק רבינו חננאל הנ"ל, שבאיש כיון שלא שייך קרי ללא הרגש אין לו לבדוק, וש"מ דבאשה הטעם שהמרבה לבדוק משובחת, משום שהמציאות להפך, שהדם בא בלא הרגש. ובודאי זהו ביאור הסוגיא בדוכתה "נשים לאו בנות הרגשה נינהו". (הן אמת שהרא"ש העמיד רק בעסוקים בטהרות, שזה בהדיא דלא כטור ושו"ע הנ"ל שפסקוהו הלכה למעשה האידנא, מ"מ לענין ההפרש שבמציאות בין האיש לאשה שמעינן דגבי איש אין קרי יוצא בלא הרגש, אבל האשה לאו בת הרגשה היא, דעל כן העוסקת בטהרות תבדוק. ואנן לבירור המציאות קאתינן). ויעויין במעדני יו"ט שבאמת נדחק בזה מאד, ומקצת דבריו: "היכי מצינן לפרושי הכי, א"כ מאי קאמר בגמ' נשים לאו בנות הרגשה נינהו, דודאי דאינהו נמי מרגישים, דהא מן התורה אינה טמאה נדה אלא דוקא בהרגשה..." וכאמור נדחק מאד לבארו, אבל לאור דברי רבינו חננאל דלעיל (שבתוספי הרא"ש) י"ל הדברים כפשוטם ממש!

וכן בבית הבחירה להמאירי על אתר שם: "...מכל מקום כל שהן מרבות בבדיקה תמיד מידה משובחת היא להן, שאינן בנות הרגשה, ר"ל שיהא יצרן מתגרה בהן בכך, וכן שאלמלא בדיקתן לא ירגישו ביציאת הדם".

לסיכום: זה למעלה משלש מאות שנה ומטה שכתבו האחרונים ז"ל כי רבות (או כל) הנשים אינן מרגישות כלל הרגשה מיוחדת של פתיחת פי המקור. וכן נראה מדברי רבינו חננאל, הרא"ש והמאירי, שמעולם לא ראו נשים בהרגשה, עד כדי כך שבהדיא אמרו חז"ל עליהן "נשים לאו בנות הרגשה נינהו". וכל זה מתאים לגמרי עם המציאות דידן, וגם מיושב היטב הצורך בבדיקות, אבל להדעה הרווחת דין הבדיקות תמוה וכנ"ל.

[נוה הלבנון]

אני מזכיר מה שכתבת:

לאחר שדיברתי ובררתי לפני שנים את הנושא הן מהבחינה ההלכתית והן מהבחינה מציאותית ודיברתי עם כמה ת"ח, ברור הדבר שלפי דברי הגמרא והראשונים דבריהם ברור מיללו: אין בהרגשות הללו איסור תורה ולכן נשותינו אינם טמאות מן התורה.

ואני שואל האם כבודו יכול להביא מקור כתוב לדברים אלו?
כפי שאני ראיתי הפוסקים הגדולים בדורינו כותבים בהדיא שנשותינו כן טמאות מדאורייתא.

תנוח דעתך, אף אחד לא חשב לסמוך עליך.

[נשר]

הרב שלמה לוי

"הרגשה" בזמן הזה
ראשי פרקים:
פתיחה
א. מקור הדין שראיה ללא הרגשה אינה מטמאת מדאורייתא
ב. העדר הרגשה בימינו
ג. התייחסות ראשונה באחרונים לתופעה זו
ד. דעה א: נשים מרגישות גם בימינו
ה. דעה ב: בימינו קיימת הרגשה, אך אין מודעות לה
ו. דעה ג: המציאות השתנתה, בימינו הנשים אינן מרגישות
ז. סיכום והשלכות הלכתיות
פתיחה
דין הרגשה הוא יסודי מאד בהלכות נידה ובעל השלכות רבות ביותר. העדר הרגשה מהוה סיבה להקל במקרים מסויימים, כגון כתם פחות מגריס, כתם על בגד צבעוני או על דבר שאמ"ט ומקרים נוספים. ברור לכו"ע שאם הרגישה ומצאה כתם על צבעוני או פחות מגריס טמאה מדאורייתא, וכדברי הגמ' נדה, נז, ב, שאם הרגישה ודאי מביאה קורבן. גם בכתם רגיל הכלול בגזרת כתמים, אם לא היתה הרגשה היא טמאה מדרבנן. ברם כידוע רוב הנשים בימינו טוענות שאינן מרגישות את ה"הרגשה" כפי שהוגדרה בפוסקים, ולדבריהם חל כנראה שינוי מציאותי בענין זה. מטרת הדברים דלהלן לבדוק האם אכן השתנו הדברים ואם כן מה ההשלכות ההלכתיות של המצב החדש. בפתח דברינו נביא בקצרה את המקורות לדין הרגשה.
א. מקור הדין שראיה ללא הרגשה אינה מטמאת מדאורייתא
שני מקורות לדין זה:
א. המשנה במסכת נידה נח, ב, "מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע אמרה לו: ראיתי כתם, אמר לה: שמא מכה היתה ביך? אמרה לו: הן, וחיתה. אמר לה: שמא יכולה להגלע ולהוציא דם? אמרה לו: הן. וטהרה רבי עקיבא. ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה, אמר להם: מה הדבר קשה בעיניכם? שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר – אלא להקל שנאמר (ויקרא ט"ו) ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, דם ולא כתם". נמצאנו למדים מהמשנה שהכתם אינו טמא מדאורייתא, ולכן ניתן להקל לגביו אפילו כאשר האפשרות שהדם ממקור אחר היא אפשרות רחוקה.
ב. הגמ' שם בדף נז, ב, "אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה – טהורה, שנאמר (ויקרא טו), בבשרה – עד שתרגיש בבשרה. האי בבשרה – מיבעי ליה שמטמאה בפנים כבחוץ! א"כ לימא קרא בבשר, מאי בבשרה – שמע מינה עד שתרגיש בבשרה. ואכתי מיבעי ליה: בבשרה – ולא בשפיר, ולא בחתיכה! תרתי שמע מינה".
כלומר היא בדקה את הקרקע לפני שישבה עליה ולאחר מכן מצאה עליה דם, לכאורה ברור שהדם הזה בא ממנה, אעפ"כ סובר שמואל שטהורה מכיון שלא הרגישה. הגמ' אומרת בהמשך ששמואל מודה שראיה ללא הרגשה אומנם מטמאת מדרבנן, אולם כאשר זה נמצא על הקרקע שאינה מקבלת טומאה, אפ' מדרבנן לא נאסרה.
שמואל ור"ע לומדים ממילים שונות באותו הפסוק שיש להקל בכתמים, ר"ע לומד – דם ולא כתם – ואילו שמואל לומד בבשרה – עד שתרגיש בבשרה.
הסדרי טהרה סובר שלפי רש"י וכמה ראשונים עיקר דין הרגשה הוא הצורך בודאות לגבי מקור הדם, גם שמואל וגם ר"ע אינם דורשים הרגשה כתנאי לטומאה, ההרגשה היא רק אמצעי כדי לברר שהדם בא מהמקור. כדברי הסד"ט מפורש בתוס' רי"ד במסכת נידה ובמהר"ח או"ז ס' קיב ועוד. רוב האחרונים חלקו על הסד"ט ופסקו שהרגשה אינה רק אמצעי לבירור מקור הדם אלא דין העומד בפני עצמו, ללא הרגשה גם דם שבודאי יצא מהמקור אינו מטמא מדאורייתא.
יש שהבינו שר"ע ושמואל דיברו על אותו דין של הרגשה ורק המקורות שונים, ויש שהבינו שיש כאן שני דינים. ר"ע מחדש שמדאורייתא נידה טמאה רק כאשר אנו יודעים בודאות שמקור הדם ברחם האישה. אע"פ שבדרך כלל אנו סוברים שספק דאורייתא לחומרא לגבי ספק במקור הדם יש להקל מדאורייתא ויש על כך לימוד מיוחד.
שמואל חידש דין אחר, והוא שכדי להיטמא מדאורייתא צריך הרגשה. אפ' אם הדם ודאי מגופה אם לא הרגישה אינה טמאה מדאורייתא. הקשר בין הדינים הוא שבדרך כלל התנאי של ר"ע, ודאות של הראיה מתמלא על ידי התנאי של שמואל, על ידי ההרגשה, אם הרגישה אנו יודעים בודאות שהדם מהמקור. לפי זה ר"ע ושמואל משתמשים בהרגשה באופן קצת שונה א"כ מסקנת שניהם בדרך כלל שוה, כדי להיטמא מדאורייתא צריך הרגשה. יתכן גם שאין כאן מחלוקת אלא שניהם מסכימים לשני הדינים. {ע' דיון בנושא זה בפתיחה של הפרדס רימונים}.

ב. העדר הרגשה בימינו
ההנחה הפשוטה של הגמ' והראשונים בכל סוגית כתמים היא, שבדרך כלל נשים מרגישות, וכדברי הרמב"ם פרק ט' הל' א' "שחזקת הדם שבא בהרגשה" ראיה ללא הרגשה היא דבר חריג ופעמים רבות העדר הרגשה יכול להוכיח שהכתם אינו מהמקור אלא מעלמא, וכל זה כדברי הב"י ס' קצ' עמו' סו' ד"ה ומ"מ, לגבי תלית כתם הנמצא בעד "וכיון שלא הרגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה ולפיכך תולים במה שאפשר לתלות" ואכמ"ל.
דא עקא שרוב הנשים בימינו אומרות שאינן מרגישות בשעת ראיה אפ' בשעת וסתן, וכ"ש שלא בשעת וסתן. בדיון להלן ננסה לבדוק האם וכיצד משפיעה עובדה זו על הלכות כתמים.
כפי שנראה להלן, אם נניח שנשים אינן מרגישות, ניתן להתיחס לכך בשתי אפשרויות. ניתן לומר שבכל זאת מרגישות אלא שאינן מודעות לכך, וניתן גם לומר שהשתנו הטבעים ואין כאן הרגשה.
אם אומרים שהם מרגישות ואינן מודעות לכך, לכאורה צריך תמיד לחשוש שמא הרגישה ולאו אדעתא, וא"כ כל כתם הוא לכאורה ספק איסור כרת ובודאי יש להחמיר בכל כתם. לעומת זאת אם נאמר שבאמת אינן מרגישות היה מקום לומר שא"כ לעולם אינה טמאה מדאורייתא {והיה בזה לימוד זכות על נשים שלצערינו כלל לא הולכות למקוה} אולם כפי שנראה להלן ניתן גם לומר שאם אין דרך ראיה בהרגשה, דין הרגשה מאבד את משמעותו וטמאות דאורייתא גם ללא הרגשה והדברים יובהרו בע"ה להלן. כמו כן נראה להלן שהעובדה שאינם מרגישות משפיעה על הגדרת הרגשה.
מטרת הדברים במסגרת זו, אינה להורות הלכה בענין סבוך זה, אלא לנסות לרכז את הדברים העיקריים שנאמרו בנושא.
ג. התייחסות ראשונה באחרונים לתופעה זו
נדמה ששאלה זו עלתה לראשונה באחרונים בדברי השב יעקב בחיו"ד סי ל"ט המביא את המהרשש"ך משאטין וז"ל "ובאמת גם אני את פי נשים שאננות שאלתי אחר עיקרן דברים הללו והשיבו, נשים נשים יש וטבעיות טבעיות יש לא ראי זו כזו, יש שמרגישין הרגשה גדולה כאלו נופלת דבר מפי מקורה בפתיחת פי מקורה ויש שאינן מרגישות כ"א את זאת שזב מהם דבר לח, וגם לא כל עתות שוות בהן לפעמים ע"י הרגשה זו ולפעמים בהרגשה גדולה מזאת כנ"ל, ובכן אם הדבר כן וודאי אם רואות ע"י הרגשה קטנה הזאת הרגשה מקרי והוא דאורייתא". עכ"ל.
המהרשש"ך עסק בהגדרת הרגשה, ההנחה שלו היתה שנשים בדרך כלל מרגישות ולכן בבואו להגדיר את ההרגשה לא הסתמך רק על ההגדרות שבספרים אלא שאל את הנשים מה מרגישות. לאור תשובת הנשים הבין שלא ניתן להגדיר את ההרגשה באופן מסויים מכיון שאז יהיו הרבה נשים שאינן מרגישות, ולכן מסקנתו שגם הרגשה קלה נחשבת להרגשה. בלי להזכיר שאלת-נשים זאת ע"י המהרשש"ך בא השב יעקב בתשובה אחרת שם בסי מ' וכותב וז"ל "קשה עלי להבין אותו הרגשה שנזכר בש"ס ופוסקים שהרגישה שנפתח מקורה ושאלתי להנשים ואין פותר לי רק שמרגישין שזב מהם דבר לח" עכ"ל,
גם השב יעקב מתחשב בתשובת הנשים, בשונה מהנשים בתשובה הקודמת, הנשים כאן טענו שאינן מרגישות שום הרגשה זולתי זיבת דבר לח ולכן הוא מסיק שזו נחשבת הרגשה, לאחר מכן מקשה על כך, ולכן מסקנתו שזו ספק הרגשה וכשיש ספק נוסף אפשר להקל בזיבת דבר לח.
מדברי שניהם למדנו, שהניחו שלא יתכן שהנשים אינם מרגישות את אותה ההרגשה שעליה דברו חכמים ולכן ההרגשות המצויות הן הנדרשות מבחינה הלכתית.
אחר השב יעקב מצאנו את התפארת צבי בס' קצ אות יד אומר דברים מפורשים וז"ל: "וכן שמעתי מנשים צדקניות דרוב נשים ורובא דרובא לא הרגישה ביצא דם מן המקור, וא"כ לשמואל ולפוסקים אחריו דאינה טמאה מן התורה עד שתרגיש ביטל ח"ו אצל כמה נשים נידה דאורייתא". התפארת צבי שולל לחלוטין את האפשרות שלעולם לא תהיה טמאה מדאורייתא וע"כ מסקנתו שם כדברי הסד"ט שהובאו לעיל, שטמאה מדאורייתא גם ללא הרגשה, ההרגשה ששמואל דיבר עליה נדרשת רק כדי שנדע בודאות שהדם מן המקור. כאמור רוב הפוסקים לא קיבלו את דברי הסד"ט וממילא גם לא את דברי התפארת צבי, וא"כ טענתו זקוקה לתשובה אחרת.
כיצד אנו מתמודדים עם העובדה שנשים טוענות שאינן מרגישות. לכאורה מצאנו באחרוני זמנינו שלוש שיטות עיקריות.
ד. דעה א: נשים מרגישות גם בימינו
אחרונים רבים סוברים ששום דבר לא השתנה, והנשים באמת מרגישות, האומרות שאינן מרגישות טועות. הטעות נגרמת בגלל שאינן יודעות את הגדרת הרגשה. להלן נביא חלק מהאחרונים ההולכים בכיון זה. חלק מהם גם הרחיבו את הגדרת הרגשה כדי לבסס את המסקנה שגם בימינו נשים מרגישות.
ערוך השולחן תקיף מאד בדעה זו ואלו דבריו בס' קפ"ג אות ס "והבל יפצה פי נשים אלה ולא ידעי מאי קאמרי, ורבותינו נאמנים עלינו יותר מהן וגם אינן משקרות בדבריהן אלא שאינן מבינות..." בהמשך הוא מפרט יותר את סוגי ההרגשה. כידוע הפת"ש בס' קפ"ג מדבר על שלוש הרגשות המובאות בפוסקים, פתיחת המקור, זעזוע הגוף, וזיבת דבר לח. לגבי ההרגשה השלישית נחלקו הנוב"י בס' נה הסובר שזו אכן הרגשה, והחת"ס הסובר שאין זו הרגשה. ערוך השולחן מתבסס בעיקר על הרגשת פתיחת פי המקור, כדי להסביר את דבריו שנשים אכן מרגישות. הוא משוה זאת להטלת מי רגלים, לדבריו ההרגשה היא אותה הרגשה שכל אדם מרגיש בתחילת השיחרור של המ"ר וזו היא הרגשת פתיחת המקור. {השואה זו לכאורה קצת תמוהה מכיון שהטלת מ"ר היא פעולה רצונית ואכן לצורך הוצאת המ"ר ישנה סוג פעולה שהוא כעין פתיחה, לעומת זאת בנידה יציאת הדם אינה פעולה רצונית ואין שם פתיחה, פתח הרחם באופן קבוע אינו סתום ולכן ברגע שיש ברחם טיפת דם היא יוצאת. וצ"ע}
גם המהר"ם שיק בס' קפ"ד הולך בכיון זה שנשים באמת מרגישות, ולצורך זה הוא מרחיב את הגדרת הרגשה גם לוסתות הגוף, זאת בשונה מערוך השולחן שסבר שמרגישות פתיחת פי המקור והרגשת וסת הגוף אינה הרגשה. וז"ל המהר"ם שיק "ובזה מבואר שאין עדות הנשים שמעידים שהרבה אינן מרגישין פתיחת פי המקור הכחשה לדברי הרמב"ם רפ"ט מהל' איסורי ביאה, שכן דחזקת דם שבא בהרגשה, דנהי דפתיחת פי המקור הרבה אין מרגישין אבל שאר מקרים מרגישין כמו שאמרו חכז"ל אין אישה רואה דם אא"כ ראשה ואיבריה כבדים עליה והיינו הרגשה"
הציץ אליעזר בחלק ו ס' כא הולך בעקבותם ומסביר שגם בימינו מרגישות. לצורך זה גם הוא מגדיר את הרגשות וסת הגוף כהרגשה דאורייתא וז"ל: "הרמב"ם בפ"ח מאיסו"ב ה"ב פוסק דהרגשת דם וסת הוא שתרגיש בעצמה מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כריסה ושיפולי מעיה ויסתמר שערת בשרה או ייחם בשרה וכיוצא במאורעות אלו". וכן פוסק בפ"ג מה' מטמאי משכב ומושב ה"ו, ומוסיף עלה: "או ראשה כבד עליה או אבריה כבדין וכיוצא באלו". וכוונת הרמב"ם מבורר בזה דהיינו דבהרגשת דם וסת זה טמאה היא מהתורה. והרי ברור דעכ"פ אחת מכל ההרגשות האלה ישנן גם לנשי דידן לפני או עם קבלת וסתן. ועיין בפרדס רימונים בפתחי נדה ד כ"ד דעפ"י הרמב"ם הנ"ל קובע נמי ההרגשות הנ"ל כהרגשה, שטומאתה לפי"ז מהתורה, ובד' ל"ג ע"ב שם מסכם וכותב דעיקר ההרגשה הרי מבואר ברמב"ם בפ"ה וברפ"ח דדרך כל הנשים שיש להם וסתות שמרגשת בגופה בעת וסתה מיחושים כמו מפהקת מעטשת חוששת בפי כרסה וכן הוא באמת בזה"ז, וזהו ההרגשה האמורה בתורה לדעת הר"מ, וכמ"ש ה"ה שם לדעתו וכו', ובע"כ צ"ל דכל הני שמעינן לה מקרא דבבשרה וכו'. ומעתה לפי"ז י"ל דהשתא בזה"ז שאין הנשים בקיאות בפתיחת המקור וכמ"ש בתשובת ש"י בשם מהרשש"ך, הרי ראתה כדרך ראייתה תמיד וטמאה מהתורה עיי"ש. הרי שפתי חכם בעל פרדס רמונים ברור מללו דלפי הרמב"ם הנ"ל זהו ההרגשה האמורה בתורה (וזה באמת מפורש ברמב"ם בעצמו) והרגשה זאת ישנה באמת גם בזה"ז בכל הנשים ושלכן אף לפי המובא בתשורת שי דהשתא בזה"ז אין הנשים בקיאות בפתיחת המקור בכל זאת טמאות הן מהתורה עם קבלת וסתן מכיון שרואות נמי בזה"ז כדרך ראיית הנשים באחת מההרגשות המפורטות ברמב"ם והדומה להן כל אחת בצורת תופעה שונה, ואשר הצד השוה שבהן שמרגישות הרגשה של וכיוצא במאורעות אלו (כלשונו של הרמב"ם) לפני או עם קבלת הוסת אשר טומאתה לפי"ז מהתורה".
ביביע אומר ח"ה ס' ט"ו הביא את דברי ערוך השולחן הנ"ל ומשמע שכללית מסכים איתם אם כי אינו דן שם בזה.
האגרות משה בח"ד ס' יז אות יב הולך כללית באותו הכיון וז"ל: "נשים שאין להן שום הרגשה ביציאת הדמים הוא דבר שלא מצוי כלל, וגם שאינן מבינות (שהזכיר ערוך השולחן בסימן קפ"ג סעיף ס"א) הוא אינו מצוי כלל, דהרי חזינן דיודעות בדיוק מתי נעשו נדות וכן יודעות כשסותרות ספירתן. והאין יודעות הוא רק מה הן מרגישות, אם פתיחת פי המקור או פתיחת הפרוזדור. וגם הרבה נשים מרגישות כחולות מזה, כדאיתא בכתובות דף ס"ג ע"ב בתוד"ה אלא. ואולי אף מיעוט ליכא שאין מרגישות כלל ואין יודעות שנעשו נדות, שלכן מקילין בכתמים שממש לא הרגישו כלום. ועיין שם בעה"ש אחר זה בסעיף ס"ב שביאר דבריו, דסתם נשים שהן בריאות מרגישות שנפתח פי המקור להוציא הדם, אבל יש שהן מרגישות רק בשעת הפתיחה ממש והפתיחה קלה אצלן, ויש שקשה אצלן הפתיחה – היינו שלא נפתח תיכף, שלכן אלו שנפתח אצלן תיכף אומרות שאין מרגישות בהפתיחה – אבל ודאי הרגישו, דהוא תיכף בהתחלת זיבת הדם, עיי"ש והוא נכון". האג"מ כאן מדבר על כמה סוגי הרגשות. גם פתיחת המקור וגם שמרגישות חולות, וזה כנראה רומז לוסת הגוף.
המהר"ם שיק, הציץ אליעזר והאג"מ חזקו טענתם שנשים מרגישות גם בזה"ז, בכך שלדעתם גם הרגשת וסת הגוף המצויה בזה"ז נחשבת הרגשה. כעין זה ניתן לחזק שיטה זאת כפי שראינו בשב יעקב הנ"ל אם נאמץ את דברי הנוב"י ס' נה' הסובר שהרגשת זיבת דבר לח ג"כ נחשבת להרגשה, אומנם כידוע החת"ם סופר חלק על הנודע ביהודה בזה ורבים הלכו לשיטתו, אולם רבים גם הסוברים שיש לחשוש למעשה לדברי הנוב"י.
בספר בדי השולחן ס' קפ"ג אות ה כותב "ומ"מ נראה דנקטינן להחמיר בכל שלושת האופנים דיש בהם דין הרגשה ואשה טמאה מן התורה על ידן". {שלושת האופנים כולל זיבת דבר לח}.
בספר שבט הלוי בס' קצ מקל בזיבת דבר לח לענין הרגישה ולא ראתה. אולם במקרה שהרגישה וראתה כותב "למעשה אם ראתה בודאי מגופה יש להחמיר כדאורייתא גם בהרגשה זיבת דבר לח".
גם האג"מ חושש לזיבת דבר לח ואלו דבריו בח"ד ס' יז: במחלוקת החו"ד (סימן ק"צ ס"ק א') עם הנו"ב (מהדו"ק יו"ד סימן נ"ה ד"ה ומעתה נוכל לומר) בהרגישה שיצא מגופה אבל לא הרגישה שזב מהמקור אלא מהפרוזדור, דהחו"ד סובר דאינה הרגשה, וכתב דהוא דלא כדמשמע מהנו"ב, עיי"ש. הנה לא ידוע לנשי שלנו אם הרגשתה כשזב הדם מגופה אם הוא רק מפרוזדור או מן המקור, וכ"ש שאין יודעות בהרגשתן אם מהמקור או מן העליה. ועיין במ"מ פ"ה אי"ב ה"ה בסופו, שכתב בשם הרמב"ן שבזה"ז אין בקיאות בדבר, שלכן כל דם שתרגיש האשה ביציאתן טמאה (במ"מ איתא בשם הרמב"ן, בזמן הזה שאין בקיאות בדבר כל שהאשה מוצאה דם בעד שלה טמאה, וכן הוא בהלכות נדה לרמב"ן פרק ג, אבל הן הן הדברים, שאין נפ"מ בידיעת האשה ובהרגשתה מהיכן בא הדם) כיוון שהרגשת זיבת דבר לח נחשבה הרגשה, ואין לזה דין כתם אלא דין ראייה שהוא אף במשהו, הוא לדינא בכל הרגשה בשעת יציאה מהגוף. ואף שהחו"ד והנו"ב דנו בזה אנן גריעי טובא מינייהו. דברי האג"מ לגבי זיבת דבר לח מחזקים א"כ את דבריו שגם בימינו נשים מרגישות.
המשותף לכל התשובות דלעיל ושכמותם היא ההנחה שגם בזה"ז נשים מרגישות. אם אישה אומרת שאינה מרגשת, לכאורה צריך לחקור היטב את האישה וללמדה מהי הרגשה, ובדרך כלל היא תסכים שלפעמים מרגשת. מאחר שכך כאשר אינה מרגשת כלל הרי אינה טמאה מדאורייתא.
אין בדבריהם התיחסות לאישה שאעפ"כ אומרת שלעולם אינה מרגשת אפ' בעת וסתה, יתכן שיסברו שאישה כזו אינה טמאה כלל מדאורייתא {אפשרות שהתפארת צבי שלל לעיל} ויתכן גם אחרת כפי שיבואר להלן.
ה. דעה ב: בימינו קיימת הרגשה, אך אין מודעות לה
התשורת ש"י כותב בס' תנ"ו "וכבר הוגד לי מפי זקינות שעכשיו אין מרגישות פתיחת פי המקור כלל וכ"כ בשב יעקב ס"מ דשאל לנשים אם מרגישין פתיחת המקור ואין פותר רק שמרגשין שזב מהן דבר לח ונ"ל משום דנחלשו החושים והדעת, וכ"ש עכשיו".
החידוש בדבריו לעומת השיטה הקודמת בכך שהוא תולה זאת בחולשת החושים והדעת, דהיינו הן באמת מרגישות אולם אינן מודעות לכך.
בכיון זה וביתר פירוט כותב בספר קנה בושם {לגר"מ בראנדסופר} על השו"ע בס' קצ בירורי שיטות ס"ב וז"ל: "דהא מה שאין מרגישות אין זה משום שאינה ראיה גמורה שהרי כן הוא סדר כל הראיות, וכי לעולם לא תראה ראיה דאורייתא אלא מה שאינן מרגישות הוא מחמת חולשה שלהן {בעצבי ההרגש} לכן אינן מרגישות ואין זה מגרע עצם ענין הראיה {וכעין שוטה אינו מרגיש כלומר אינו מבחין ולא שם ליבו שאין זה גריעותא בעצם הדבר הנעשה אצלו אשר נרגש אצל בריא}".
לפי תפיסה זו לכאורה אין אפשרות להסתמך על חוסר הרגשה מכיון שתמיד צריך לחשוש שאכן הרגישה אלא שמחולשת החושים אינה יודעת זאת. לפי ההשואה של הקנה בושם, כמו שלגבי שוטה צריך תמיד להסתפק שמא הרגישה, כך בכל אישה שאין לה הרגשות, ואכן בתשורת ש"י משמע שזו סיבה להחמיר. התשובה שם עוסקת באישה שיש לה הרגשות והשאלה היא האם חייבת תמיד לבדוק או שיכולה להסתמך על חזקה. במהלך דבריו רוצה להסתמך על כך שאין הרגשתה הרגשה מדאורייתא לפי ההגדרות ולכן יש להקל, אולם בסיום דבריו כאשר מביא את דברי הזקנות האומרות שאינם מרגישות מגיע למסקנה שיש להתיחס לזה כספק. בסיום הוא מתיר בגלל שרואה ליחות לבנות ולדעתו יש לתלות זאת שלא בא כלל מהמקור.
גם הקנה בושם מסיק שאם כן יש לחשוש תמיד לספק הרגשה וז"ל: "לכאורה על פי זה יש לדון דנימא כן גם בכתמים פחות מכגריס שבזמנינו, יש בזה ספק שמא הרגישה ואינה יודעת מכך משום חולשת הגוף, ונמצא שיש על הכתם ספק דאורייתא ולא תצטרך שיעור כגריס".
לעומתם בספר חוט השני {קרליץ} ס' קפ"ג סובר לגבי נשותינו שאינן מרגישות, שיש לחשוש להרגשה רק בראיה שהיא כראיית וסת. אולם בכתם וכדומה אין לחשוש שהיתה הרגשה. לפי דבריו הנ"מ לכך לגבי וסתות, אם רואה כתם סמוך לוסת, יש לחשוש לו לענין וסתות. כמו כן נ"מ לכתם על בגד צבעוני, אם מוצאת סמוך לוסת כתם שניתן לראותו כתחילת הוסת יש לטמא אפילו בצבעוני.
ו. דעה ג: המציאות השתנתה, בימינו הנשים אינן מרגישות
לעומת רוב האחרונים שחלק מהם הובאו לעיל, הסוברים שנשים גם בימינו בעצם מרגישות, מצאתי כמה בודדים שהתיחסו למצב כפי שהוא, דהיינו מה הדין של נשים שבאמת אינן מרגישות כלל. {יתכן שהמחלוקת נעוצה בשאלה האם וסת הגוף נחשב לוסת}.
בספר קובץ תשובות של ה"ר י"ש אלישיב שליט"א ס' פד משמע בתחילת דבריו כנ"ל שיש לנשים הרגשה אולם לאחר מכן, מסיק שוסת הגוף אינו נחשב הרגשה וא"כ אין כאן הרגשה.
בשו"ת דברי יציב ס' פה מתיחס למצב שנשים אינם מרגישות וכפי שנבאר להלן, כמו כן בספר מנחת פרי בס' קפ"ג. ובספר מנחת אשר הל' נידה ס' א {כולם ספרים חדשים}.
מה ההשלכות הלכתיות של חוסר ההרגשה לפי שיטה זו?
אם נאמר שנשים היום אינן מרגישות, היה מקום לומר שיש כאן קולא גדולה, אישה בדרך כלל לא טמאה מדאורייתא שהרי אינה מרגישה. ברם אין הענין פשוט כל כך.
הגמ' שהובאה לעיל הקשתה על שמואל כיצד לומדים מ"בשרה" שצריך הרגשה והרי לומדים מאותו הפסוק בבשרה ולא בשפיר? הגמ' מתרצת תרתי שמע מינה. הראשונים התלבטו כיצד ניתן ללמוד שני דברים שונים מפסוק אחד. בח' הר"ן מביא דעה שמדובר על דין אחד שהוא דין הרגשה והפטור בשפיר וחתיכה ג"כ נובע מכך שלא הרגישה, הרשב"א בח' מביא את דברי ר' יונה הדוחה תירוץ זה וסובר שניתן ללמוד מאותו מקור שני לימודים מכיון ששניהם שקולים.
האחרונים התלבטו בדברי ר' יונה כיצד ניתן ללמוד שני דינים שונים מאותו המקור ולכן חיפשו מכנה משותף לשני הדינים. הפרדס רימונים בפתיחה דף יא מסביר שלחולקים על הר"ן ראיה ללא הרגשה אינה מטמאת, בגלל שאין זו דרך ראיה, לדבריו הפטור של חתיכה והפטור של הרגשה נובעים שניהם מאותו העיקרון, שראיה מטמאת רק בדרך ראיה ולכן ניתן ללמוד את שני הדינים ממקור אחד. הצורך בדרך ראיה מפורש גם בדברי הר"ש בסוגיית שפופרת בדף כ, ב, וגם נפסק להלכה בס' קפ"ח. א"כ הר"ש אינו מתיחס שם לדין הרגשה אלא לראיה שאינה כדרכה מסיבות שונות כגון שנפל המקור.
לכאורה לפי דברי הפרדס רימונים שדין הרגשה תלוי בדרך ראיה, אם נגיע למסקנה שדרך ראיה השתנתה והיום נשים בדרך כלל אינן מרגישות, נצטרך לשאול האם עדין זקוקים להרגשה כדי לטמא מדאורייתא או גם ללא הרגשה כלל מכיון שזו דרך הראיה טמאה אפילו ללא הרגשה. ניתן לטעון נגד זה שהמושג "דרך" אינו עומד לשינוי אלא חכמים קבעו מה נחשב לדרך וקביעתם היא לדורות, ולכן גם למ"ד שהצורך בהרגשה הוא בגלל דרך ראיה, אין אפשרות לטמא ללא הרגשה.
הרב אלישיב שליט"א אכן סובר שאישה שאין דרכה להרגיש, לא שייך אצלה הפטור של הרגשה.
וז"ל בקובץ תשובות ס' פד "ועל כרחך דאין הטומאה תלויה בהרגשה אלא להיפך, אם לא הרגישה כדרכה, זה סיבה דהיא טהורה" כלומר אישה שאין דרכה להרגיש טמאה מדאורייתא גם ללא הרגשה, מאחר שאין כאן ריעותא בכך שלא הרגישה שהרי זו דרכה שלא להרגיש, ואין ההרגשה תנאי עקרוני בטומאה. הוא מביא את דברי הצ"פ לגבי קטנה וז"ל "רק אם אינה מרגשת אז הוי רעותא אבל אם לא שייכא בהרגשה לא איכפת לן" ולפי זה מסיק הרב אלישיב בתשובה שם "א"כ באישה השמה תחבושת על אותו מקום לספוג את ההפרשות ומצאה דם מכיון שברור שהדם יצא מגופה, ומכיון שכיום אין רעותא בגלל חסרון הרגשה שהרי לפי דברי נשי זמנינו אינן מרגישות כלל, יש לדון שאין במקרה הזה הקולא של כתמים".
בשו"ת דברי יציב ס' פה מציע דרך ביניים לגבי נשים שאינן מרגישות; כאשר רואה כמות גדולה של דם או בזמן וסתה נגדיר זאת כדאורייתא אפ' ללא הרגשה שהרי היתה אמורה להרגיש. אולם כאשר רואה כתם או טיפת דם שאין רגילות להרגיש בזה, יש להקל. ויש לדון בדבריו ואכמ"ל.
ז. סיכום והשלכות הלכתיות
ראינו ג' שיטות בהתיחסות לעובדה שנשים בימינו אינן מרגישות. לפי השיטה הראשונה, מדובר בטעות ובעצם נשים מרגישות, לפיכך אין צורך בהתיחסות מיוחדת לנושא, צריך פשוט ללמד את הנשים מהי הרגשה. חלק מפוסקים אלו סבורים שגם וסת הגוף מוגדרת כהרגשה, וא"כ לשיטתם בכתם או בקינוח שבא לאחר שהתחילה להרגיש הרגשת וסת הגוף מטמא מדאורייתא. לדבריהם שכל אשה צריכה להרגיש, סביר לכאורה לומר לגבי אותן נשים שאעפ"כ טוענות שאינן מרגישות, שקיים חשש של ארגשה ולאו אדעתא, וא"כ בכל מקרה של ודאי מגופה יש ספק דאורייתא. מ"מ דבר זה לא מפורש שם.
השיטה השניה סוברת שיש כאן הרגשה, וחולשת החושים מונעת מהנשים את המודעות להרגשה.
והשיטה השלישית סבורה כנראה שהסיבה לחוסר ההרגשה אינה חשובה, עלינו להתיחס למציאות כפי שהיא שנשים אינן מרגישות.
גם הרב אלישיב וגם הקנה בושם המייצגים את שתי השיטות האחרונות מגיעים לאותה למסקנה שבימינו יש לחשוש לדאורייתא גם כשלא הרגישה. לפי השיטה הראשונה זה מספק שמא הרגישה, ולפי השיטה השניה זה מדין ודאי מכיון שאין צורך בהרגשה. ברם שניהם מדגישים שכל זה בראיה שודאי מגופה אולם כאשר יש ספק שמא הדם בא מעלמא הרי זה כתם. דבר זה נסמך על הנאמר לעיל בדעת רבי עקיבא, שיש חידוש מיוחד בנידה שטמאה מדאורייתא רק בודאי מגופה, ופטור זה אינו תלוי בחוסר הרגשה.
דברי הקובץ תשובות והקנה בושם שיש לחשוש לדאורייתא בכל ראיה שודאי מגופה מצטרפים לדברי התוס' רי"ד, מהר"ח או"ז, סד"ט ועוד שהובאו לעיל, הסוברים שמעיקר הדין בודאי מגופה אין צורך כלל בהרגשה, ותפקיד ההרגשה רק לברר שהדם מגופה. גם לשיטה הראשונה כאמור אישה שאינה מרגישה בדרך כלל צריכה לחשוש לארגשא ולאו אדעתא.
עמדה זו שבודאי מגופה יש לראות כל כתם כמטמא מדאורייתא {כודאי או כספק}, צריכה להילקח בחשבון בבואינו לדון בשאלות של קינוח, או פדים {אליהם התיחס הגריש"א בפירוש כמצוטט לעיל} ושאר מקרים. לאור הנ"ל בכל כתם עלינו לברר תחילה האם הוא ודאי מגופה, גם אם מצאה בבגד צבעוני וכדומה. ספק זה בענין ההתיחסות לחוסר ההרגשה בקינוח ובפדים, נוסף לשאר השאלות העולות במקרים אלו, האם קינוח נחשב כבדיקה, או ככתם. אם נדון ככתם האם ככתם שעל בשרה או על הנייר, האם חוששים להרגשת מי רגלים וכו'. ואכמ"ל.
כאמור לעיל מטרת המאמר אינה לפסוק הלכה, אלא לרכז חלק מהדברים שנאמרו על ידי פוסקי הדור בהתיחסות לעובדה שרוב הנשים טוענות, שאינן מרגישות את ההרגשות המוזכרות בפת"ש ס' קפ"ג.
אציין שיש לדברים אלו משנה תוקף, בקשר לנשים הסובלות מדימומים כתוצאה מגלולות, או מבעיות ביוץ וכדומה. במקרים אלו אנו מעריכים ולפעמים גם יודעים בודאות שהדם בא מהמקור, ולכן לאור האמור לעיל, גם אם לא נאמץ לחלוטין דעות אלו שבודאי טמאה מדאורייתא, הרי יש כאן לפחות ספק כרת מדאורייתא. ניתן להוסיף לכך את הרבים הסוברים שאפ' אם אין חשש דאורייתא, חכמים החמירו יותר במקום שהדם בודאי מגופה. לאור זאת לכאורה אין אפשרות להקל על נשים אלו, על ידי לבישת צבעונים וכדומה ומחובתן לחפש פתרונות רפואיים, וה'יעב"א.

[מבקש לדעת]

בס"ד
ראשית יישר כח לרב נשר שהביא דברי סיכום נפלאים בענין זה, אלא שיש כמה הערות, ולא חשבתי כ"כ להיכנס לכל הדעות בזה.
א. יש כאן קצת ערבוב תחומין, מה שכתבו כאן בשם האחרונים לבין המציאות בימינו אלו, שכמה העירו לנכון הרי מצב זה קיים (בחלק מהמדינות) כבר כמה מאות שנים.
כל מה שדיברו השב"י והנו"ב (וידוע חידושו והיזכרנו זאת בקיצור לגבי זיבת דבר לח), הוא שלא הרגישו את אותה ההרגשה הכתובה ברמב"ם ובשא"פ, אך לא כתבו שאינן כלל מרגישות מלבד דברי הערוך השולחן שהוא בדורות האחרונים. וכאן החילוק הגדול – מה שהם חידשו שאע"פ שאינן מרגישות את אותה ההרגשה שדומה להוצאת ש"ז אצל האיש, הוי הרגשה משום שסו"ס מרגישות ביציאת הדם. אך בדורנו לכאורה לא מרגישות כלל ביציאת הדם אף שאשה תשב בריכוז לא תרגיש בזאת. וכל מה שמרגישות הוא רטיבות מבחוץ וכדומה שודאי לא שייך כלל לענין.
ב. לגבי הרגשת ראשה ואברים כבדים. אודה ולא אבוש שלא הכרתי דברי המהר"ם שיק בזה, אך מש"כ הצי"א במחכ"ת הוא פלא גדול , אף שאינני ראוי לחלוק עליו כלל, אך דבריו נסתרים ממה שהוא עצמו הביא בתשובה מגדולי האחרונים שחילקו את ההרגשות לג', ויקצר הזמן להביא ולהוכיח מסתימת כל הפוסקים שאף אחד מהם לא רמז שמה שכתב הרמב"ם הרגשות של וסת לגבי קביעת וסת הגוף, כוונת הרמב"ם להרגשה לטמא מן התורה, והטור והב"י שהביאו ענין של הרגשה בתחילת קפ"ז לא כתבו ורמזו שעיטוש ופיהוק הוי הרגשה מן התורה אלא רק לגבי וסתות. והרי זו הרגשה שתמיד הייתה.
ג. וז"ל הרמב"ם: וקודם שיבוא הדם תרגיש בעצמה, מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כריסה ושיפולי מעיה ויסתמר שערת בשרה או ייחם בשרה וכיוצא במאורעות אלו, ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה הקבועה לה מיום וסתה. עכ"ל הא קמן שמדבר דווקא לגבי וסתות וכלל לא לגבי הרגשת היציאה שמטמאת מן התורה.
ד. מה שהביאו בשם המהר"ם שיק רב גובריה לחדש מדיליה, אך הביאו דבריו שלא בדיוק. המהר"ם שיק מבאר שם בד"ה וכיון, שבזמן יציאת הדם צריך הרגשה, אלא שאי"צ הרגשה של יציאת הדם אלא הרגשה של זעזוע הגוף – לדעתו זהו ראשה כבד וכו', כך שתדע שבאותו הזמן ישנו דם בבשרה עכת"ד. עכ"פ דברי המהר"ם שיק אלו לא כתבו כן ש"א וכנ"ל.
ה. דעת הס"ט שיש בזה מחלוקת ראשונים. ועיין בדבריו, ומש"כ שאם בא ודאי מגופה טמאה מה"ת הוא כ"כ להדיא לדעת רש"י ותוס'. וביאר זאת גם לדעת הטור, ולדעת הרשב"א הרמב"ן והר"ן טהורה מה"ת, ובזה נחלקו עליו.
ו. מש"כ האגר"מ שבמציאות נשים כן מרגישות, וכן כמה ספרים בני ימינו, הוא אשר אמרנו והרואה בדבריהם הדק היטב מתחילתן מהי הרגשה ומה עניינה. יראה שזה בא ליישב שלא נאמר כיום שנשים אינן טמאות מן התורה. וכפי שהתבאר.
ז. כמובן כמבן שח"ו להורות למעשה שנשים היום אסורות רק מדרבנן, וכפי שכתבו כל גדולי הוראה, רק יש טענה שמי שכתב כן א"א לדחותו. (אלא שאותו מורה ההוראה לפי מה שהתפרסם כאן ב'מטפחת סופרים' התיר דברים מזעזעים שבזה ודאי אין מקום לקולא כלל).

[לומד_בישיבה]

בארחות טהרה [א' א'] כתב - "יש לדעת שבזמנינו אין מושג של הרגשות, וכל אשה שמרגישה זיבת דבר לא או הרגשה אחרת לא תשים לב ולא תתייחס כלל להרגשה זו.

האם באורחות טהרה כותב להדיא שהיות ואין הרגשות לכן הכל ספק דרבנן, כי בקטע שהאבת משמו לא ניתן להבין דבר.[/quote]

הוא כתב שלא להתייחס כלל, הגם שמדינא טמאה אא"כ בדקה ומצאה מראה טהורה דאמרינן זה מה שהרגישה. הוא לא ביאר דעתו במה שראיתי, אבל אין לי הסבר חוץ מזה שהוא אינו מאמין לה כלל שזה היה הרגשה וממילא הויא ככל אשה בעלמא שלא הרגישה כלום.

באמת שיש לעיין, לפי אלו הפוסקים שכותבים שבזמנינו אנו תהליך הווסת אינה כרוכה עם הרגשה מדוע א"כ אשה שהרגישה טמאה אא"כ בדקה וכו' והרי ההרגשה אינו מעיד על כלום ועובדה היא שבזמינו אנו אין כל הרגשה, וגם אם היא צווחת ואומרת שהרגישה דבריה בטלים היות ולא זו הדרך וההליך בקבלת וסתות. - ויש ליישב בדוחק.

בכל אופן מה שכתב הרב ר"מ שטרנבוך שליט"א שהוא ספר שאינו מוגה וכותב להביא את מה שכותב מחבר אורחות טהרה בספרו שבזמנינו אין הרגשות, הלוא כך הוא דעתו של הרגרי"ש אלישיב ז"ל שבזמנינו אין כל הרגשות, ומדוע אמירינן טמאה עד שלא יובהר אחרת, ואם משום לחוש למיעוטא דמיעוטא מהכ"ת לחוש לזה.
וצריך תלמוד.

כתבו בארחות טהרה [א' א'] כתב - "יש לדעת שבזמנינו אין מושג של הרגשות, וכל אשה שמרגישה זיבת דבר לא או הרגשה אחרת לא תשים לב ולא תתייחס כלל להרגשה זו."

האם באורחות טהרה כותב להדיא שהיות ואין הרגשות לכן הכל ספק דרבנן, כי בקטע שהבאת משמו לא ניתן להבין דבר.

הוא כתב שלא להתייחס כלל, הגם שמדינא טמאה אא"כ בדקה ומצאה מראה טהורה דאמרינן זה מה שהרגישה. הוא לא ביאר דעתו במה שראיתי, אבל אין לי הסבר חוץ מזה שהוא אינו מאמין לה כלל שזה היה הרגשה וממילא הויא ככל אשה בעלמא שלא הרגישה כלום.

[בברכה המשולשת]

שוב, דעת הגרי"ש אלישיב שהרגשה אינה תנאי לטומאה מדאורייתא אלא רק סימן
ואז אפשר לומר (אולי) שמכיון שבדורותינו יש בגדים הדוקים ואין ספק, אז כבר אין צורך בסימן ההרגשה ולכן היא נעלמה

אני מתקשה להשיג בדעתי את הרעיון הזה שאנחנו מסבירים מדעתנו למה הקב"ה עושה דברים מסויימים (בדרך מופת).

את זה כתבתי למול הסברא שהובאה לעיל (או באשכול המקביל) להסביר את השיטה ההפוכה בדרך מופת

[לומד_בישיבה]

אין ספק שאם רואים אברך שהוא עלול להפסיד את הביוץ, וזה קורה לו חודש אחר חודש, שהרבנים מחפשים פתרונות, כמו כן אין ספק בכך, שכל מי שכבר אינו חושש לביוץ עליו להחמיר בכל החומרות. וד"ל.

פעם הרבנים חפשו קולות מחמת בעית הביוץ. היום זה עבר מהעולם ואפשר לטפל בו בקלות ע"י כדורים כגון פימאריל.
כמעט כל הרופאים יודעים מה לעשות. אם רוצים מומחה במיוחד מומלץ ד"ר סוסמאן מרמות. היום הוא בן התורה הלומד רוב היום ועובד בתור רופא כללי בערב, אבל בהכשרו הוי רופא נשים והוא מקבל הרבה נשים עבור בעיות שרוב רופאים אינם יכולים לטפל בו, כולל סיבוכי הריון. [רק יש שם המתנה גדולה מהרגיל. אומרים שיש לו ש"ס בחדר המתנה משום שאפשר לגמור אותו עד התור.]

א. זה לא רק משום להספיק את ביוץ, כמו כן לא מסתבר שישנו כדור בעולם שגורם לה שהמחזור יהיה במדיוק עשרים ושמונה יום.
ב. ישנן כאלו שיש להם כתמים וגם לזה צריך פתרון.
ג. לדאבונינו יש עוד בעיות שונות ומשונות ואין צריך לפורטם.
ד. גב' שאין לו מחזור כל עשרים ושמונה יום, קשה לה מאוד לתפוס את הביוץ, והרופאים בעצמם מגששים באפלה, כידוע כל הביוץ הוא בסה"כ 12 שעות.

ודי בזה.

[חובב_ספרים]

באמת שיש לעיין, לפי אלו הפוסקים שכותבים שבזמנינו אנו תהליך הווסת אינה כרוכה עם הרגשה מדוע א"כ אשה שהרגישה טמאה אא"כ בדקה וכו' והרי ההרגשה אינו מעיד על כלום ועובדה היא שבזמינו אנו אין כל הרגשה, וגם אם היא צווחת ואומרת שהרגישה דבריה בטלים היות ולא זו הדרך וההליך בקבלת וסתות. - ויש ליישב בדוחק.

בכל אופן מה שכתב הרב ר"מ שטרנבוך שליט"א שהוא ספר שאינו מוגה וכותב להביא את מה שכותב מחבר אורחות טהרה בספרו שבזמנינו אין הרגשות, הלוא כך הוא דעתו של הרגרי"ש אלישיב ז"ל שבזמנינו אין כל הרגשות, ומדוע אמירינן טמאה עד שלא יובהר אחרת, ואם משום לחוש למיעוטא דמיעוטא מהכ"ת לחוש לזה.
וצריך תלמוד.

לא הבנתי הטענה. מה שהעירו שהיום אין לנשים הרגשה אינו הלל"מ כמו שהערתי כבר. רק במצאיות נשים אומרות שאינם מרגישות כלום, ובזה דנו אם זאת אומרת שכל ראייתן דרבנן, או שבאמת מרגישות ואינן מבינות הרגשה מהו, או דמאחר שדרך ראייה היום הוא בלי הרגשה נשתנה הדין ולא צריך הרגשה היום שזה נחשב דרך ראייה ואולי דברים אחרים. אבל כשאשה אומרת שהיא כן מרגישה אינו מובן איך אפשר לדחות דבריה ולומר דמאחר דע"כ היא מדמנת, הרי אין שום דין שלא יהיה הרגשה היום. ואם נשתנה המציאות אצל רוב נשים ואפילו רוב ראייות באשה זו גופא אבל זה אינו אומר שעד ביאת המשיח לעולם לא יהיה עוד ראייה בהרגשה.
ומה שאמר הגריש"א ועוד שדנו בזה לא היה כוונתם שגילו להם מן השמים שעברה הרגשות מהעולם ולעולם לא יהיו עוד, אלא שאמרו המצאיות כפי שנראה לנו. זה אינו אומר שכן מוכרח להיות ולא שלא יהיו יוצאים מן הכלל. ופשוט שגם לדבריהם אין טעם שלא להאמין אשה האומרת שהיא כן הרגישה.

[לומד_בישיבה]

א"כ זהו דרך ראייתן שלא בהרגשה ולכן בכהאי גוונא טמאות מהתורה אף שלא היה בהרגשה, דזהו גופא הראיה שמטמאת מהתורה

הוי אומר, שהגריש"א ז"ל היה לו חבילות ראיות שגם בזמן הזה היא מהתורה ועל זה הקשה והרי אין להן הרגשה ובהכרח שצריך לפרש משום שאין צריך הרגשה, אחרת, אין לדבריו בסיפא כל פשט.
לא צריך לזה גילוי מן השמים, הוא למד טוב וחיפש תירוץ.

[חובב_ספרים]

א"כ זהו דרך ראייתן שלא בהרגשה ולכן בכהאי גוונא טמאות מהתורה אף שלא היה בהרגשה, דזהו גופא הראיה שמטמאת מהתורה

הוי אומר, שהגריש"א ז"ל היה לו חבילות ראיות שגם בזמן הזה היא מהתורה ועל זה הקשה והרי אין להן הרגשה ובהכרח שצריך לפרש משום שאין צריך הרגשה, אחרת, אין לדבריו בסיפא כל פשט.
לא צריך לזה גילוי מן השמים, הוא למד טוב וחיפש תירוץ.

אם זה אמור להיות השגה על מש"כ ברצוני להבהיר שלא כתבתי שצריך גילוי מן השמים לומר שהיום לא צריך הרגשה מאחר שנשתנה דרך ראייה. כתבתי שצריך גלוי מן השמים שהיום לא שייך הרגשה כלל ואפילו כשאשה אומרת להדיא שהיא מרגישה לא מאמינם לה ואמרינן שלא נטמאה מדאורייתא מאחר שאין לה הרגשה.

[יאיר1]

אמא שלך ושלי לא קיבלה מחזור בימי הנקה.
כיום כמעט כל הנשים בשנות העשרים מקבלות, בשנות השלושים רובן מקבלות, בשנות הארבעים כמחצה על מחצה.
אז הנה טבע שהשתנה.
אולי בעקבות שינויי תזונה אולי כל מיני דברים אחרים.
באותה מידה יתכן מאד מאד, וזו ככל הנראה המציאות, שנשים פסקו להרגיש יציאתן דמן, זו מציאות שקשה להתווכח איתה.
אם תשב בבית הוראה ותפגוש עשר נשים במשך שנה שאומרות שהן מרגישות, ולאחר הבירור מתברר שאינן יודעות מה זו הרגשה, ובאמת אינן מרגישות על פי דין.

א. כפי שזה נראה בבדיקה קטנה באינטרנט זה לא כדבריך אלא גם היום כ 70 אחוז אינן רואות באופן סדיר.
ב. ביחס למה שכתבת על שנות ה20 30 40, אם זה נכון, יתכן כמובן שככל שהאשה מבוגרת יותר עקב גילה המצב ההורמונלי שלה שונה וזה סיבה להבדל שמנית לא שינוי הדור שביניהם.
ג. התזונה בהחלט משפיעה ואשה שתזונתה מעטה רואה פחות כך מציינים המומחים, אבל אע"פ שפעם היה יותר רעב ופחות תזונה אין זה כלל ועדיין היו בנות עשירים שהיתה תזונתם מרובה.
ד. יכול להיות עוד הרבה סיבות כגון העובדה שפעם נשים שכבו הרבה יותר אחר הלידה והיום קמות ומסתובבות.
ה. זה גם תלוי במציצת התינוק ויתכן שהבקבוקים של היום (אפילו מים) גורמים לשינוי.

סוף דבר צריך לתת טעם לשינוי ולא לתלות אותו סתם בנשתנו הטבעים תוך דור וזה בדיוק מה שאמרתי.

לכן הטענה שלי אינה שהיום נשים מרגישות, הטענה שלי היא שלטעון שעד לפני דור כל הנשים הרגישו ופתאום הפסיקו כולן להרגיש ולגזור מזה הלכות, ללא הסבר ונימוק הוא דבר לא הגיוני וצריך להוכיחו היטב כדי שיוצדק.

הערה נוספת: בהתאם לטענה זו שכל הנשים הרגישו עצם העובדה שהאחרונים התלבטו מה היא ההרגשה של הגמרא מחייבת אותנו להניח שבזמנם כל הנשים הרגישו את כל ההרגשות שמנו האחרונים כי אחרת היה אפשר לברר בקלות מי צודק, זה גם קצת תמוה.

פרטי הדוגמא זה לא הענין, הענין הוא שיש כאן שינוי בטבע בדור שלנו, אנחנו רואים את זה לא סיפורים שצריך להיות מאמין כדי להאמין להם.
אני לא בדקתי באינטרנט, אני יודע מה שאישתי מספרת לי.
ולמען לא תחשוב שאני כל כך בור, אני יסביר מה שכתבתי.
בדור של מי שהיום בנות שישים פלוס, גם בהיותן בנות עשרי ושלושים לא קבלו מחזור בכלל בימי ההנקה.
אלו שכיום הן בנות ארבעים פלוס, גם בהיותן בנות כ' ל' כמחצה על מחצה.
אלו שכיום בנות שלושים, גם בהיותן בנות כ' רובן קבלו, וכוונתי קבלו גם באופן לא מסודר, אבל לא היו מסולקות דמים כפי שהיתה המציאות רק עשרים שלושים שנה קודם לכן.
והדור הממש צעיר, כמעט אין נשים שלא מקבלות, אמנם לא באופן סדיר אך רובן מקבלות.
אבל גם אם הנתונים שלי לא נכונים, גם לדבריך כיום שלושים אחוז מקבלות בעוד שלפני ל' שנה לא קבלו כלל.
אז הנה שינוי טבעים, תתלה את זה במה שאתה רוצה, סוף דבר טבע השתנה, בדיוק באותה מידה ומכל מיני סיבות יתכן שהפסיקו להרגיש כלל, ולא כפי שהיה לפני כמה דורות שהרגישו קצת וכדו'... ובכלל כפי שהביאו שהבעיה לא חדשה, זו תופעה שהולכת ומחמירה.

ולגופו של ענין, הרב כהנא טוען שאין היום אשה הטמאה מדאורייתא? או שהוא רק אומר מנסיונו הרב שאשה שאומרת שהיא מרגישה אינה יודעת מה היא אומרת.
ולגבי טומאה דאורייתא זה כאמור בעיה לא פשוטה, על אף שהסכמת הלומדים שכנראה כאשר שופע דם טמאה, אלא שלא מובן הטעם... :)
פעם טען לי אברך, שלאחר הטלת מים צריכה לחשוש שמא הרגישה ומפני הטלת המים לא הבחינה בהרגשה, ואז טמאה מספק דאורייתא...

[לומד_בישיבה]

שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן טו
נשאלתי אודות אשה שהרגישה בזמן טהרתה שזב ממנה משהו לח, ובדקה עצמה מיד, ולא מצאה כלום, אם טהורה היא לבעלה, או לא.
ב. והנה מרן הש"ע (סי' קצ ס"א) כ' בזה"ל: אם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום, יש מי שאומר שהיא טמאה. וכתב ע"ז המנחת יעקב בתורת השלמים סק"ב, שאף שבב"י לא נמצא מי שחולק בזה, מ"מ כ' המחבר דין זה בשם יש מי שאומר, לפי שלא מצא הדבר בשום פוסק רק בתרומת הדשן, ולכן כתבו בשם יש מי שאומר, שכן דרכו בש"ע, וכמ"ש הסמ"ע (סי' טז סק"ח, ובכ"ד). ע"כ. וכ"כ בס' מסגרת השלחן. אולם בשלחן גבוה (סק"ה) כתב, דמרן הביא דין זה בלשון מחלוקת, כיון שרוב הפוסקים ס"ל דוסתות דרבנן. ומשמע דס"ל דמרן לא ס"ל לדינא כד' התה"ד, וליתא, שהרי פשוט שהתה"ד למד דין זה ממ"ד וסתות דאורייתא, לדידן דס"ל וסתות דרבנן, דלענין הרגשה מיהא לכ"ע הוי מדאורייתא. (ובשלחן גבוה א"ח סי' תר"י סק"ה, עמ"ש מרן הש"ע ס"ב, יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יוהכ"פ, כתב, שלכך כ' סברא זו בשם ימ"ש, כלומר שיש מי שאומר שאינו מברך וספק ברכות להקל, וכמש"כ בכללים שבכל מקום שכ' מרן דין אחד במחלוקת ולא בסתם אין דעתו לפסוק כאותה סברא. ע"ש. וכבר הושג בשד"ח בכללי הפוסקים (סי' יג אות כא) מדברי הסמ"ע וסיעתו. ע"ש). אמנם ראיתי להסדרי טהרה (סק"ג) שהביא דברי המנח"י בתורה"ש הנ"ל, וכ' ע"ז, ולי נראה דמש"ה כ' המחבר ד"ז בשם יש מי שאומר, כי בב"י סי' קפח הביא דברי התה"ד סי' רמו, וכ' עליו וז"ל: ונ"ל שחומרות יתרות הן ולית דחש להו. והגם די"ל דלא קאי אלא על מ"ש התה"ד שם, שאם נמצא על העד לחלוחית דלובן דסמיך ויש בו מישוש קצת, יש להחמיר מפני הטועים שאינם יודעים להבחין בין דם לדם, וע"ז כ' דחומרות יתרות הן, מ"מ מפשטא דלישנא דחומרות יתרות הן בלשון רבים, משמע דקאי אכולהו, דהיינו גם כשלא נמצא כלום, ולכן כ' ד"ז בלשון יש מי שאומר. ע"כ. וכ"כ מהר"א די בוטון בשו"ת מחזה אברהם (סי' ה דכ"ג ע"ג). ע"ש. ואינו מחוור לע"ד, דהא בב"י ר"ס קפח לא הזכיר כלל מדין התה"ד בהרגישה ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום, ולא הביא אלא מדין שמצאה על העד לחלוחית לובן דסמיך, וע"ז כ' שחומרות יתרות הן, ואילו בר"ס קצ כשהביא הדין של התה"ד שאם הרגישה ובדקה ולא מצאה כלום טמאה, לא כתב עליו כלום, ומוכח שקיבל סברת התה"ד בזה בסבר פנים יפות. וא"כ ע"כ מ"ש בש"ע ד"ז בשם ימ"ש, היינו כמ"ש המנח"י בתורה"ש, והמסגה"ש. (ומ"ש הב"י חומרות יתרות הן, בלשון רבים, כלל בזה מה שגמגם התה"ד להתיר בנמצא ירוק או לבן, מפני שד' הסמ"ק סתומים בזה, וכמ"ש בב"י לפני זה, לדחות גמגום התה"ד הנ"ל, דלית דחש להא, ושכן המנהג להתיר. ע"ש). וע' בשאילת יעב"ץ ח"ב (סי' ה) שהאריך למעניתו לדחות בשתי ידים דברי התה"ד בזה, דליכא למ"ד דטמאה בהרגשה גרידתא בלא ראיית דם, ולית בה ספיקא, ואין לומר דה"ט דהתה"ד משום דאמרינן (בנדה כא:) אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, דאדרבה משם ראיה להיפך, דאפי' למ"ד הכי ה"מ במקום ולד או בחתיכה גדולה או קטנה, הלא"ה ליכא למ"ד, וכ"ש לרבנן דס"ל שיש פתיחת הקבר בלא דם. (וכן פסק הרמב"ם פ"ה מהא"ב הי"ג, אך הראב"ד בהשגות חלק עליו, וכן דעת הרמב"ן והרשב"א, וכמ"ש הרב המגיד שם. וע"ע בב"י ר"ס קפח) ועאכ"ו בהרגשת פתיחת המקור בעלמא דלית דחש להא, ולכן הדבר ברור דליתא לד' התה"ד. וכבר דחה הרב בית יוסף לד' התה"ד, (ונלוה עמו הרמ"א בדרכי משה), ואע"פ שבש"ע נשא פנים קצת לסברת התה"ד, אין זו מן המדה בתורה, והמיקל נשכר ואין בו חשש, ולית דין צריך בשש. עכת"ד. ובאמת שלא נמצא בדברי מרן הבית יוסף נגד דברי התה"ד בזה, ואדרבה הביא להלכה סברת התה"ד באין אומר ודברים, וגם בש"ע נראה שפוסק לדינא כד' התה"ד. וכ"כ הפנים מאירות ח"ג (סי' יג) בד' מרן הש"ע. וא"כ אין להקל בדבר. ואנכי הרואה להרב בית הלל (ר"ס קצ), שהעיר, שראוי לדרוש דבר זה ברבים, כדי שידעו הכל דין זה, דלאו כ"ע דינא גמירי, ובפרט נשים, שמאחר שמרגישות ובודקות עצמן ואינן רואות כלום, סבורות הן שטהורות, ובאמת שיש לחוש שנתקנחה טיפת דם שבאה ע"י הרגשה. ע"כ. ובברכי יוסף כ' בשם מהר"ר דוד קורינלדי שפקפק ע"ד הבית הלל בזה. ובשו"ת תשובה מאהבה ח"ג (תשו' שסג), נשאל ג"כ ע"ד השל"ה (דף ק ע"ב) שכ' שראוי להודיע דין זה, ומ"ט שתקו רבנן ולא דרשוהו בפירקא למנוע מאיסור כרת, והשיב, שמאחר שהרדב"ז חולק על התה"ד ומתיר לגמרי, ואף הרמ"א הניחו בצ"ע, די לנו להחמיר כשהשאלה באה לפנינו שלא לזוז מפסק הש"ע בלי חולק, אבל לא לדרוש ברבים. ע"ש. והרה"ג החסיד מהר"א מני ז"ל בזכרונות אליהו (מע' נ אות י), העיר ע"ד התשובה מאהבה, בזה"ל: ועכשיו לא ראיתי ולא שמעתי מי שמורה לאסור בזה, ואפשר דה"ט משום דתלינן שאין הנשים בקיאות בהרגשת פתיחת המקור, ובהרגשה כל שהוא סוברת היא שנפתח רחמה, ומ"מ אני נוהג לענות לשואלי דבר, שיש מי שמטמא, ויש מי שמתיר, ובודאי דהיכא דאפשר להחמיר תע"ב. ע"כ. וכן הרה"ג מהר"א די בוטון במחזה אברהם (סי' ה) הנ"ל הביא דברי מרן הש"ע והרב בית הלל הנ"ל, וכתב, שבזמן הזה לא ראינו נזהרים בזה, ולמודעי אני צריך אם יש להן ע"מ שיסמוכו, ושוב הביא דברי הב"י (ר"ס קפח) שכ' ע"ד התה"ד דחומרות יתירות הן ולית דחש להו, וגם הרמ"א בדרכי משה פקפק ע"ד התה"ד, וכן פסק להקל בתשו' הרדב"ז (סי' קמט). ולכן הנח להן לבנות ישראל הכשרות שיש להן ע"מ שיסמוכו. ע"כ. ולפעד"נ שמאחר שנתבאר שמרן הב"י לא פקפק מעולם ע"ד התה"ד בדין זה, וגם בש"ע הביא דבריו בלי שום חולק, ואנו קבלנו הוראות מרן, מה זו סמיכה, והדבר ברור לענ"ד שאם באה אשה לשאול, ואומרת שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום, יש להורות לה בסכינא חריפא לאיסורא, כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. וכן דעת רוב האחרונים. ואין לתלות כדברי הרב החסיד מהר"א מני ז"ל שהיתה הרגשה כל שהוא להורות שיש מקום להקל. והן אמת כי בשו"ת שב יעקב (חיו"ד סי' מ דס"ג ע"א) כ', והנה קשה לי להבין אותה הרגשה שנזכרה בגמ' ובפוסקים שהרגישה שנפתח מקורה, ושאלתי לנשים ואין פותר לי, רק שמרגישות שזב מהן דבר לח, אבל בגמ' ר"פ הרואה כתם מוכח שההרגשה הוא דבר בפ"ע, ולא סגי בהרגשת זיבת דבר לח, וכן מבואר ברמב"ם (פ"ה מה' איסורי ביאה הי"ז) שמרגיש גופה ומזדעזעת, ולפ"ז הרגשת זיבת דבר לח לא חשיבא הרגשה, ואפי' אם יש לבע"ד לחלוק ולומר דהרגשת זיבת דבר לח הויא הרגשה דאורייתא וכו'. ע"ש. ובתשובת הגאון מהרשש"ך בשו"ת שב יעקב (סי' לט ד"ס ע"ד) כ', ושאלתי פי נשים שאננות, והשיבו, כי נשים נשים יש וטבעיות טבעיות יש, לא ראי זו כזו, יש שמרגישות הרגשה גדולה כאילו נופל דבר מפי מקורה ע"י פתיחת פי מקורה, ויש שאינן מרגישות אלא שזב מהן דבר לח, וגם לא כל העתות שוות, כי לפעמים רואות בהרגשה זו ולפעמים בהרגשה יותר גדולה וכו'. ע"ש. אך בערוך השלחן (סי' קפג ס"ק סא) הביא ד' המהרשש"ך, וכתב, והבל יפצה פי נשים אלה, ולא ידעי מאי קאמרי, ורבותינו נאמנים עלינו בדבריהם, ואין הנשים הללו משקרות בדבריהן אלא שאינן מבינות, והדבר ברור שא"א כלל לראות דם בלי הרגשת פתיחת המקור עם קצת צער עד שמפני זה תקיץ משנתה, כד' חז"ל, וכהרגשת תחלת הטלת מי רגלים וכו', אלא שאין כל הטבעיות שוות יש שהפתיחה קלה אצלן ויש שקשה להן, כמו בלידה, שיש נשים שיולדות בנקל, ויש שמצטערות הרבה ויולדות בקושי. ע"ש. ובשו"ת תשורת שי ח"א (ס"ס תנז) כ' שהוגד לו מפי נשים זקנות שעכשיו אין מרגישות פתיחת פי המקור כלל, ונ"ל שהוא משום שנחלשו החושים והדעת, והביא ד' השב יעקב הנ"ל. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים. וכנ"ל. ולכן אין לנו לתלות להקל כשאומרת שהרגישה פתיחת פי המקור, אלא יש להורות איסור כדברי מרן ורוב האחרונים. ואין לומר שהואיל ומצינו להגאון הנוב"י תנינא (חיו"ד סי' קיח) שכ', שאף לד' התה"ד אינה טמאה אלא מספק, וכ"כ הגרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח"ב סי' סד). ע"ש. א"כ מאחר שהרדב"ז והרמ"א והגאון יעב"ץ ס"ל להקל בודאי, הו"ל ס"ס לקולא, שמא הלכה כהרדב"ז וסיעתו להקל בודאי, ואת"ל כד' התה"ד, שמא אינה טמאה, דהא התה"ד גופיה ספוקי מספקא ליה, וכמ"ש כיו"ב הגאון ר' יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק (חאה"ע סי' ו ענף ט) שבכל מחלוקת פוסקים, שאחד מתיר בודאי, ואחד אוסר מספק, הו"ל ס"ס, שמא הלכה כהמכשיר בודאי, וא"כ אין כאן ספק כלל, ואת"ל כדברי החולק ע"ז, שמא בכל זאת יש להכשיר, כיון שאינו פוסל אלא מספק. ודמי למ"ש הרשב"א והריטב"א דספק רוב כשר, דהוי בגדר אין ספק מוציא מידי ודאי. ע"ש. שכל זה לא יועיל ולא יציל בנ"ד, מאחר שמרן הש"ע פסק שהיא טמאה (ואף הרמ"א בהגה שתק לו), ומכ"ש לפמ"ש בתשובה מאהבה ח"ג (סי' שסג) שלדעת התה"ד הדבר ברור שהיא טמאה. ושלא כהנוב"י. ע"ש. וע' בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' רנה). ובשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' קעז אות ב). ע"ש. ודו"ק.

(משום מה שכחתי להפנות לתשובה זו, ועתה נזכרתי בס"ד)

[לומד_בישיבה]

העתקתי את התשובה של הגרע"י ז"ל - שם מביא גאוני עולם שסברו שגם אם היא צווחת שהרגישה אין לשים לב לכך.
הסיבה שבגינה יצאו נגדו, אינו הספר ולא בגלל הפסקים שלו, וכבר טחנו את הספר מכל הכיוונים, ואין שם כל מכשול.

והרה"ג החסיד מהר"א מני ז"ל בזכרונות אליהו (מע' נ אות י), העיר ע"ד התשובה מאהבה, בזה"ל: ועכשיו לא ראיתי ולא שמעתי מי שמורה לאסור בזה, ואפשר דה"ט משום דתלינן שאין הנשים בקיאות בהרגשת פתיחת המקור, ובהרגשה כל שהוא סוברת היא שנפתח רחמה, ומ"מ אני נוהג לענות לשואלי דבר, שיש מי שמטמא, ויש מי שמתיר, ובודאי דהיכא דאפשר להחמיר תע"ב. ע"כ. וכן הרה"ג מהר"א די בוטון במחזה אברהם (סי' ה) הנ"ל הביא דברי מרן הש"ע והרב בית הלל הנ"ל, וכתב, שבזמן הזה לא ראינו נזהרים בזה