ההוא תלמידא כתב:בעצם היחס שבין נחמן ורב הונא והיאך קראו בשמו - ראה באורך בשו"ת יחוו"ד בח"ו בסופו בקונטרס "יביע אומר" ע"מ הוריות
(דף יג:, עמ' שלא מדפי הספר בד"ה ולכאורה), ע"ש.
ובעיקר הדין וההנחה שאם הוא קטן ממנו או שווה לא יקרא לו "מר" - אמנם כך קצת משמע בברכות (כז:) וכ"כ התוס' בערכין (ה.)
ע"ש. אך לעומת זאת מצאנו מקרים רבים שמכנה אף הקטן ממנו בשם "מר" - עי' למשל ביומא (ג:) אלא מר מהיכא יליף, וע"ש בהגהות
היעב"ץ שהוא חידוש אף יותר גדול. ועי' להגאון משוועל בספר זכר יהוסף ע"מ ברכות בהדרן שבסוף (יט ע"א מדפי הספר בד"ה וראיתי)
שהראה שכך דרך החכמים בכ"מ, ולא קשיא ולא מידי.
קישור לדבריו (לא יודע איך לעשות את הקישור בגוף הטקסט):
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 42&hilite=
בגמ' הקפידו לומר לרב מובהק מר ולא לשון נוכח, וכמדייק גמ' בברכות כז: מדאמר מי בדלת ולא מי בדיל מר, שהוא תלמיד חבר ולא תלמיד גמור. וכן בב"ב קנח: דייק דבן עזאי היה תלמיד חבר לר"ע ולא תלמיד גמור מדא"ל 'שבאת'. וכ"כ ערה"ש יו"ד רמב יב- "אלא משום דאביי החזיק עצמו לתלמיד חבר דרב יוסף כדמוכח בש"ס דלרבה אמר תמיד בלשון מר ולרב יוסף דיבר בלשון נוכח אתה ומלשון זה דייק הש"ס בב"ב [קנ"ח ב] דבן עזאי היה תלמיד חבר לר"ע."
אבל למי שאינו רבו ובפרט אם שוה לו או לתלמידו בדרך כלל לא אמרו מר וכמבואר תמיד בגמ', אך פעמים אמרו וכדכתב זכר יהוסף הנ"ל. ומסתמא היה בכל פעם איזה טעם בדבר דלא מצינו תמיד שקראו ר"י לר"ל מר, וכן נמי משמע בתוס' ערכין הנ"ל. וכן בדוגמאות שהביא זכר יהוסף בכל שאר הפעמים שדיברו אמוראים אלו לא אמרו מר, וודאי שיש איזה טעם למה בפעמים האלו אמרו כן.
והיינו שלשון מר עניינו שהשני כאדון שלו, וזה לשון תלמיד לרב.
ומסתמא המכנה לשני מר הוא תלמידו, או עכ"פ קטן ממנו.
בנוסף יש לתמוה על שינוי הלשונות של ר"נ, פעמים מתייחס אליו מנהג תלמיד וקוראו מר, ופעמים קראו חבירו.