פורום אוצר החכמה

בלמדי כעת מס' ביצה, בדף כ"ב ע"ב אמר ליה רב נחמן לרב הונא "ונימא מר" וכו'. בדרך כלל זו לשון של תלמיד כלפי רבו.

לעומת זאת, אחרי כמה דפים, בדף כ"ה ע"א, קורא רב נחמן לרבה בר רב הונא "בר חברין". ופי' רש"י שרב הונא היה חבירו של רב נחמן. וע"י חיפוש קצר באוצה"ח מתברר שכך דרכו של רב נחמן בכמה מקומות בש"ס (גיטין נ"ב, ב"ק צ"ו, ועוד מקומות רבים) לכנות את רב הונא בשם "הונא חברין".

ראה פרקים מן ספר מבוא התלמוד לרב שמואל בן חפני גאון עמ' 61-62. וכן עמ' 79. וכן עמ' 86 הע' 61. (הספר נמצא באוצר)
לאור דבריו נראה שהיו חברים או תלמיד חבר.

ר"נ לא היה חשוב כר' הונא ור' יהודה, והיה צעיר מהם, וכפי שקרא לר"ח תלמידו של ר"ה חברין בביצה כה.. אך עדיין היו בני דור א'. ולכן כשדיבר אליו קראו מר, וכשדיבר עליו קראו חברין. ועי' קידושין ע' על ביטול ר"נ לר' יהודה. ועי' כתובות ס"ט על ר' ענן שקראו לר' הונא- הונא חברין.
באגרת רש"ג כתב שלא מצינו שר"נ התראה לפני ר"ה אלא כבני זאוי הוו דבכמה מקומות אמר ר"נ הונא חברין.

הר' עדיאל - יישר כח. בדברי מבוא התלמוד מבואר שהיו חברים, כפי שרגיל לכנותו הונא חברין. ולא כתב שהיה תלמיד חבר. וא"כ עדיין צריך ביאור הלשון ונימא מר.

הר' יבנה - האם יש מקור לחילוק שכתבת בין כשדיבר איתו או כשדיבר עליו?
אפשר ציון יותר מדוייק באגרת רש"ג?

לא מצאתי שכתבו את החילוק בין דיבור אליו או עליו, אך כך נראה להסביר.
במעשה דקידושין הנ"ל ר' יהודה התייעץ עם ר"ה, משמע שר"ה היה לפחות שוה לר' יהודה, ור"נ הוצרך להודות שר' יהודה גדול ממנו.
במעשה דכתובות הנ"ל ר' ענן שאמר לר"ה הונא חברין, ננזף ע"י ר"ה והוצרך לחזור בו.
סביר א"כ להניח שר"נ לא היה אומר לר"ה הונא חברין, אלא מר.
ובחולין נו. כתוב "אמר ליה רב נחמן לרב ענן, מר אמר שמואל בדיק בידא ומכשר, והונא חברין אמר כו' ".
ממה שבאותו משפט אמר לר' ענן הקטן מר' הונא מר, ואילו את ר' הונא הגדול מר' ענן ככתובות כינה הונא חברין, ע"כ צ"ל כחילוק שכתבתי.

בענין רש"ג, לפי מהדורת נ"ד רבינוביץ זה בעמ' 115, שנמצא בפרק יב המכונה "תקופת האמוראים א' סדר הדורות". בהע' שם ציין לדורות הראשונים כרך ה' עמ' 418-421.

בעצם היחס שבין נחמן ורב הונא והיאך קראו בשמו - ראה באורך בשו"ת יחוו"ד בח"ו בסופו בקונטרס "יביע אומר" ע"מ הוריות
(דף יג:, עמ' שלא מדפי הספר בד"ה ולכאורה), ע"ש.
ובעיקר הדין וההנחה שאם הוא קטן ממנו או שווה לא יקרא לו "מר" - אמנם כך קצת משמע בברכות (כז:) וכ"כ התוס' בערכין (ה.)
ע"ש. אך לעומת זאת מצאנו מקרים רבים שמכנה אף הקטן ממנו בשם "מר" - עי' למשל ביומא (ג:) אלא מר מהיכא יליף, וע"ש בהגהות
היעב"ץ שהוא חידוש אף יותר גדול. ועי' להגאון משוועל בספר זכר יהוסף ע"מ ברכות בהדרן שבסוף (יט ע"א מדפי הספר בד"ה וראיתי)
שהראה שכך דרך החכמים בכ"מ, ולא קשיא ולא מידי.

קישור לדבריו (לא יודע איך לעשות את הקישור בגוף הטקסט):
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 42&hilite=

ההוא תלמידא כתב:בעצם היחס שבין נחמן ורב הונא והיאך קראו בשמו - ראה באורך בשו"ת יחוו"ד בח"ו בסופו בקונטרס "יביע אומר" ע"מ הוריות
(דף יג:, עמ' שלא מדפי הספר בד"ה ולכאורה), ע"ש.
ובעיקר הדין וההנחה שאם הוא קטן ממנו או שווה לא יקרא לו "מר" - אמנם כך קצת משמע בברכות (כז:) וכ"כ התוס' בערכין (ה.)
ע"ש. אך לעומת זאת מצאנו מקרים רבים שמכנה אף הקטן ממנו בשם "מר" - עי' למשל ביומא (ג:) אלא מר מהיכא יליף, וע"ש בהגהות
היעב"ץ שהוא חידוש אף יותר גדול. ועי' להגאון משוועל בספר זכר יהוסף ע"מ ברכות בהדרן שבסוף (יט ע"א מדפי הספר בד"ה וראיתי)
שהראה שכך דרך החכמים בכ"מ, ולא קשיא ולא מידי.

קישור לדבריו (לא יודע איך לעשות את הקישור בגוף הטקסט):
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 42&hilite=

בגמ' הקפידו לומר לרב מובהק מר ולא לשון נוכח, וכמדייק גמ' בברכות כז: מדאמר מי בדלת ולא מי בדיל מר, שהוא תלמיד חבר ולא תלמיד גמור. וכן בב"ב קנח: דייק דבן עזאי היה תלמיד חבר לר"ע ולא תלמיד גמור מדא"ל 'שבאת'. וכ"כ ערה"ש יו"ד רמב יב- "אלא משום דאביי החזיק עצמו לתלמיד חבר דרב יוסף כדמוכח בש"ס דלרבה אמר תמיד בלשון מר ולרב יוסף דיבר בלשון נוכח אתה ומלשון זה דייק הש"ס בב"ב [קנ"ח ב] דבן עזאי היה תלמיד חבר לר"ע."
אבל למי שאינו רבו ובפרט אם שוה לו או לתלמידו בדרך כלל לא אמרו מר וכמבואר תמיד בגמ', אך פעמים אמרו וכדכתב זכר יהוסף הנ"ל. ומסתמא היה בכל פעם איזה טעם בדבר דלא מצינו תמיד שקראו ר"י לר"ל מר, וכן נמי משמע בתוס' ערכין הנ"ל. וכן בדוגמאות שהביא זכר יהוסף בכל שאר הפעמים שדיברו אמוראים אלו לא אמרו מר, וודאי שיש איזה טעם למה בפעמים האלו אמרו כן.
והיינו שלשון מר עניינו שהשני כאדון שלו, וזה לשון תלמיד לרב.
ומסתמא המכנה לשני מר הוא תלמידו, או עכ"פ קטן ממנו.

בנוסף יש לתמוה על שינוי הלשונות של ר"נ, פעמים מתייחס אליו מנהג תלמיד וקוראו מר, ופעמים קראו חבירו.

שו"ר שבכמה מקומות מצינו להיפך, שרב הונא מכנה את רב נחמן "מר": בכתובות דף י"ט אמר רב הונא לרב נחמן "ומר" היכי סבירא ליה. ובב"ב דף נ"ה ע"א אמר רב הונא לרב נחמן וליעביד לי "מר" כאידך דשמואל.

ועל כרחינו שלא היה האחד תלמידו של השני, אלא היו חברים שוים זל"ז. וכך היה דרכם שהיו מכנים זא"ז בפניו בכינוי "מר". [וכדברי הגאון המופלא רבי יוסף זכריה שטרן בס' זכר יהוסף שצויינו לעיל: וכן בכמה מקומות לאין מספר שחב אחד קורא לחבירו מר]. ואילו כשהזכיר רב נחמן את רב הונא שלא בפניו היה מכנהו חברין.

ולענין קביעות ההלכה כתבו הראשונים שהכלל הוא: רב הונא ורב נחמן, הלכה כרב הונא באיסורי וכרב נחמן בדיני. [וראה ב"ב דף ס"ה ע"א: אמר ליה רב נחמן לרב הונא הלכתא כוותין או הלכתא כוותייהו, אמר ליה הלכתא כוותייהו דמקריבו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני].

ואגב, מעניין לציין את היחס בין שני בניהם של רב הונא ורב נחמן: ביבמות דף כ"ה ע"א שלח ליה רבה בר רב הונא לרבה בר רב נחמן "ילמדנו רבינו". ולכאו' לשון זו מורה שהחשיבו כרבו. אך בס' זכר יהוסף הנ"ל ציין שמצינו שאפילו הרב קורא לתלמיו רבותינו, כמ"ש התוס' בב"ב דף ל"ד ע"א (ד"ה הוה) דקרי רב לרב כהנא ולרב אסי רבותינו אע"ג שהיו תלמידיו.