ידוע הציטוט "קול ומראה וריח אין בו משום מעילה",
פחות ידוע דמסק' הגמ' בפסחים היא דריח יש בו משום מעילה, וההיתר של ריח זה רק אם נעשית מצוותו.
ז"ל הגמ' בפסחים כו. גופא, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. וריח אין בו משום מעילה? והא תניא: המפטם את הקטורת להתלמד בה או למוסרה לציבור - פטור, להריח בה - חייב. והמריח בה - פטור, אלא שמעל. - אלא אמר רב פפא: קול ומראה - אין בהן משום מעילה, לפי שאין בהן ממש. וריח, לאחר שתעלה תמרותו - אין בו משום מעילה, הואיל ונעשית מצותו. וא"כ להמסק' אין דמיון בין ריח לקול ומראה, והריח הוא דבר שיש בו ממש, ואין להתירו אלא בדין אחר של 'נעשית מצוותו'.
הדבר המפליא הוא, שלמרות הנ"ל, יש מרבותינו הראש' והאחרו' שנקטו כהוא"מ, דהריח אין בו ממש כקול ומראה, גם בלי ההיתר של נעשית מצוותו.
ואין כוונתי שהביאו את המימרא דקול ומראה וריח וכו' ודנו בעניני הקול והמראה, כי זה ודאי שיגרא דלישנא, אלא שהשתמשו בהיתר הזה על ריח.
ציטוטים:
תוס' ע"ז יב: הקשה ר"ת מ"ש מבת תיהא דאמרינן לקמן פ"ב דשרי משום דריחא לאו מילתא היא ותירץ דשאני וורד והדס דעיקרייהו לריחא קיימי והוי כמו קטורת דאף לאחר שנעשית מצותו נהי שאין מועלין בו איסורא מיהא איכא.
ראב"ן פסחים: ועוד האמרינן קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה מעילה ליכא איסורא איכא למתכוין להריח לדברי הכל.
מאירי ברכות נג. ואם היה מהלך בשוק של ע"ז והריח ריח של ע"ז ונתרצה בו ר"ל שהכין עצמו אגב הלוכו לקלטו הרי זה חוטא כנהנה באסור ע"ז אע"פ שאין בריח ממש מ"מ אסור הנאה יש בו.
או"ה הארוך שער לט: ואפילו ריח דפיטום דאורייתא כגון לעבור ולעמוד בצד תבשיל ופיטום של א"י מותר לכתחילה בכל איסור שהוא מותר בהנאה. ובגמ' פ' כ"ש אמרינן כל שיש בו משום קול ומשום מראה וריח אין בו משום מעילה. וכתב שם במרדכי מעילה הוא דליכא איסורא מיהו איכא והיינו באיסור הנאה שהם במעילה דמיירי ביה. אבל בנבילה וטריפ' שמותר בהנאה מותר. ול"ד לריח דמוגמר מתבלין של איסור דהתם הריח הוא עיקר הנאה ועוד דהכא איכא אויר המבטל עיקר הריח.
רדב"ז מאכ"א פי"ג: וכן מותר להריח וכו'. זו פלוגתא דאביי ורבא בכמה דוכתי והלכתא כרבא דאמר ריחא לאו מילתא היא שהריח אין בו ממש והכי אמרינן לגבי מעילה ריח קול ומראה לא נהנין ולא מועלין. ומכאן יש ללמוד שאם הוא מתכוין להריח ביי"נ ליהנות בריחו אסור ולא התירו לכתחלה להריח בחבית של יי"נ אלא בשאינו מתכוין ליהנות כנ"ל.
וע"ע שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תרכא.
צל"ח ברכות מג: מנין שמברכין על הריח וכו'. הא ודאי שזה אסמכתא בעלמא ואין שום ברכה מברכת הנהנין דאורייתא חוץ מברכת המזון, ולקצת פוסקים גם ברכה מעין שלש, אבל שאר ברכות הם מדרבנן. וכבר אמרו בריש פרקין [ל"ה ע"א] שסברא הוא שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, וא"כ כיון שגם מריח נהנה ממנו מהי תיתי ישתנה משאר הנאות ששואל מנין שמברכין על הריח. ונראה משום דבריש פרקין שנינו תנו רבנן אסור לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל, עיין שם. והרי קיי"ל [פסחים כ"ו ע"א] דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, לכך שאל מנין שמברכין על הריח, שהיה מקום לומר כיון שאפילו בקדשי שמים ממש אין בהם מעילה מן התורה רק איסורא דרבנן, לא תיקנו ברכה על זה, וקא משמע לן אסמכתא מקרא דכל הנשמה וגו', שגם בזה תיקנו ברכה.
חו"י סי' קמב: דבפירות הריחניים כגון האתרוגים והחבושים מוסקאדי קנילי גראפולי דמצי להנות מריחם בעודם מחוברים והם פרי העץ כדמוכח מברכתם שיש לציינם דקול מראה וריח אין בהם מעילה ומ"מ איסורא איכא כבפרק כל שעה כ"ו ע"א.
ועי' אבנ"ז או"ח סל"ז, יד המלך ברכות ט-ט, וכת"ס או"ח סי' קח, ותו"ח (זוננפלד) סי' ל, ומשאת המלך סי' קג.
וע"ע תו"י יומא לט: וצ"ע.
וצ"ע.
אולי יש איזה פתח להבין, ע"פ קו' הגרי"ז בכריתות ד"ו, ז"ל "קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה ריח אחר שתעלה תמרתו וכו' שהרי אין לך דבר אחר שנעשה מצותו ומועלין בו, וצ"ע דא"כ מה זה דחשיב ריח דאין בו מעילה דהא אין זה דין מיוחד בריח, דזהו דין בכל שדבר שנעשית מצותו, ומ"ט דחשיב ליה בהדי קול ומראה, וצ"ע", דאליבא דאמת נמי יש איזה קשר בין ריח לקול ומראה. או בנו"א כמש"כ כמה אחרו' המצויינים לעיל, דיש ב' מיני ריח.