פורום אוצר החכמה

רש"י בפרשתנו פרשת מקץ מסביר את המילים: "בי אדני": בעיא ותחנונים, בלשון ארמי בייא בייא".

והרמב"ן תמה: " וזה דבר זר מאד לסמכו אל מלת לשון טורסי, ואינה דומה אליה, כי בייא כולה מלה, לא תשתנה ולא יאמר ממנה בי ".

הרא"ם תמה על הרמב"ן והביא רשימה של מקומות בש"ס וחז"ל, שמשתמשים בלשון ארמית, כמו טוטפות, אתא בקר, וכו'. עי"ש.

וצ"ע שהרי הרמב"ן בעצמו, מסביר את המילים "חסד הוא", כך: וטעם חסד הוא - על דעת המפרשים חרפה, כי האנשים כולם בטבעם יהיה להם בושת בחטא המכוער הזה. והוא כלשון ארמית, שתרגם אונקלוס כי חרפה היא לנו (בראשית לד יד) ארי חסודא היא

כלשון ארמית.

זו מילה שמשותפת ללה"ק ולארמית גם יחד, ומביא הרמב"ן ראיה מהמשמעות בארמית למשמעות בלה"ק

רש"י שם כותב: חסד הוא - לשון ארמי חרפה (בראשית לד יד) חסודא.
אז רש"י והרמב"ן נחלקו האם הוא "לשון ארמי" ממש, או "כלשון ארמי"?

כוונת הרמב"ן "כלשון ארמי", שכך הוא הלשון בארמית. "כ" הוא "כפי", כפי שנקרא בארמית. ולא ערבוב של לשה"ק וארמית.

הרמב"ן מתנגד שהמילה תהיה בארמית, אך לא מתנגד שיהיה גילוי מילתא ממילה בארמית למקבילו שבלשון הקודש. וכאן למד שיש במשמעות המילה חסד גם חרפה.
בין כך לכאורה ליכא קושיא מעיקרא, דאין כוונת הרמב"ן לומר שלא יתכן בעלמא שיהיו מילים בארמית בתוך משפט של לשון הקודש, אלא טענתו שכשהוא כן כתוב כל המילה בארמית ולא רק חצי הראשון של המילה. וע"כ א"כ שכאן אינה מילה בארמית.

יבנה כתב:בין כך לכאורה ליכא קושיא מעיקרא, דאין כוונת הרמב"ן לומר שלא יתכן בעלמא שיהיו מילים בארמית בתוך משפט של לשון הקודש, אלא טענתו שכשהוא כן כתוב כל המילה בארמית ולא רק חצי הראשון של המילה. וע"כ א"כ שכאן אינו מילה בארמית.

אה"נ. כל הקושיה היא לפי איך שהרא"ם למד אותו.

לא.
ראו רמב"ן בפרשת ויחי [מט, כב] בפסוק "בן פורת יוסף", שכתב רש"י שהוא מלשון אפריון נמטייה, וכתב הרמב"ן: "ורחוק הוא מאד לסמכו אל הלשון ההוא, שלשונות כאלה בגמ' יוני או פרסי ושאר לשונות אין להם חבר בלשון הקדש" וכו'.

ספראי היקר, סבורני שעיקר תוקף טענת הרמב"ן היא כפי שכותב ומסביר עצמו בהמשך המשפט 'כי בייא כולה מלה, לא תשתנה ולא יאמר ממנה בי'. ודומני כי טענתו היא שבארמית נקראת תיבה זו בייא - ב' נקודה בפתח, ואילו בלשון הקודש ב' נקודה בחיריק, זהו שאמר שאין התיבה 'בייא' הארמית משתנה להיותה נקראת 'בי'.
'וזה דבר זר מאד לסמכו' כו', כלומר אין בעיה בעצם ההשוואה ללשון ארמית וכפי שעושה הוא עצמו בביאורו, אבל הבעיה היא הסמיכות, כלומר ההיקש לתיבה ארמית באופן מלאכותי ולא ממש אמיתי.

שימו לב לחלוקה של הרמב"ן בין השוואת מילה בלה"ק למילה בארמית, לבין השוואה לשפות אחרות, וק"ל.

הרמב"ן טוען כאן טענה מחקרית לעילא, שאפשר למצוא דמיון בין שתי שפות "שמיות" (כפי שזה מכונה היום) כגון לשון הקודש וארמית, משא"כ כאן (ידוע לרמב"ן ש)מקור המלה הוא "טורסי" ולא שמי.

וזה בא לידי ביטוי בכך שהמלה "בייא" איננה מלה שיש לה שורש (כמקובל בשפות השמיות), שממנו יכולה להיגזר מלה דומה בשפה אחרת, אלא מלה שלימה בשפה זרה. והדברים ברורים ומחוורים לגמרי לעוסקים במחקר הלשון.

ראה במאמר רא"מ גלאנצר בפעמי יעקב מד. [המשך המאמר בגליון מה].

אולי התיבות בייא בייא הינם היגוי של תחינה, ולא מילים בעלות פירוש ומשמעות [כדוגמת נו שבשפתנו וכיוצ"ב] וממילא זר הדבר שישתנה ההיגוי משפה לשפה.