פירוש: רגל של היו"ד, לאפוקי מסופרים בארץ ביירן שהיו בימי שאינם עושים שום רגל ליו"ד של הצד"י, אך שמדביקים פני היו"ד לצואר הצ' כמו שכותבים במחזורים כזה (...), ובזה הם פוסלים מלאכתם ומחטיאים את הרבים באות אחת בתרי טעמי, חדא שמפרידים בין רגל של היו"ד ובין הצואר של הצ', וכל האותיות צריכים להיות אדוקים בלי פירוד לבד מק' וה' כמו שהוכיח מהר"ם לעיל בהגה של האל"ף. ועוד שמדביקים פני היו"ד לצואר אשר לא כדת, כי היקף גויל בעינן כמו בראשי השיני"ן ובע' ובט' שאם נדבקו הראשים אפילו כחוט השערה נ"ל לפי קיצור דעתי שפסול גם הכא לא שנא, ואם היה לי כח הייתי מסלקם מן הכרם כמו שעשיתי בארץ לוז'יץ.
עיקר הקושי בהבנת דברי הב"ש, משום שפתח "אינם עושים שום רגל" וסיים "שיש הפסק בן הרגל לצדיק" ועוד צ"ת על מ"ש "אינם עושים רגל" מה נפקותא אם יש רגל או לאו, והרי טעמיו לפסול נכונים אף אם יש רגל, [ועוד יש לתמוה דלכ' בלא רגל כלל ודאי פסול דליכא כלל צורת יוד והוי שינוי גדול, ושמא אינו מוכרח וצ"ע]
ושמא במקום תיבות "שאינם עושים" צ"ל "שאינם מושכים".
כידוע שהחז"א חזר במכתביו שהב"ש פסל צדיק הפוכה ומש"ה יש נו לנטות מדברי האחרונים שהכשירו ולפסוק כגאון קדמון כדביאר כ"ז באורך, אך דא עקא שדברי הב"ש צ"ת, ולא ברירא כלל שאסר צדיק הפוכה, והדבר מפליא שמרן לא נזקק לזה כלל והעתיק כ דברי הב"ש בלא שום תוספת הסבר כאילו דבריו ברורים, לאסור צדיק הפוכה.
בחזו"א (או"ח ט) הביא דברי הב"ש וליד תיבת "כזה" צויר צדיק ביוד הפוכה, ומבואר שהבין שע"ז קאי הב"ש, וכאמור הדברים צ"ת.
