לעילוי נשמת

[עושה חדשות]

ראוי לבאר מהו הענין של לימוד תורה או קיום מצוות לע"נ פלוני,
אפשר להבין שאם מתפללים עליו זה מועיל לו, אפשר להבין שאם הבנים או התלמידים מתחזקים מכוחו זה ג"כ זכות שלו, וכן אפשר להבין שאם הוא ביקש להדיא בצוואתו אז זה נחשב שנעשה מכוחו והוא בבחינת גדול המעשה וכו',
אבל כשנפטר אדם, שלא חינך אף אחד, לא הוליד אף אחד, ולא ביקש או גרם שום דבר, ובאנו כעת לפעול זכויות לע"נ, לכאו' אין בזה ביאור, אם לא על דרך של הקנאת שכר ומכירת זכויות וכד'.

ראיתי בזה מאמר נפלא ומקיף, וצירפתיו, ועדיין אני שואל אם יש עוד מקורות.

[גם זו לטובה]

הרב צבי יברוב חיפש ספר בשם "לעילוי נשמה"

[עושה חדשות]

הרב צבי יברוב חיפש ספר בשם "לעילוי נשמה"

שם עוסק בענין הזכויות שהצאצאים עושים לנפטר, וזה כבר הבנתי, או כשהנפטר עצמו מבקש ומשדל בצוואתו את תלמידיו וכו' לעשות לע"נ, וגם את זה כבר הבנתי.
אבל לדוג' כשנפטר ילד רח"ל, ועושים מע"ט או לומדים לע"נ, זאת שאילתי.

[אפרקסתא דעניא]

שמעתי מהגר"מ שפירא יצ"ו, שכפי שמצינו בהסכם יששכר וזבולון שאדם יכול לשתף אחר בתורה שלמד, כך גם יכול לשתף הנפטר, אלא שמועיל רק אם לומד למענו דבר שלא היה לומד בלא זה.

[אוהב אוצר]

לפני מס' שנים ראיתי הסבר של הרש"ב גנוט, שכל מצוה או דבר מסוים [כמו תרומה כלשהי] שלא היתה נעשית וכעת, בעקבות אותו אחד שעושה שזאת לע"נ הנפטר, זה עוזר לעילית נשמה.
ולכן כדוגמא הוא הביא, ש'הברכות' שמביאים ביארצייט לברך, הרי אותם אלו שאוכלים, לא היו אמורים לברך ולאכול, אלא מכיון שהמציאו להם ברכות בגלל אותו נפטר, זה מה שגורם לעילוי נשמתו, ולכן זה לכאורה מועיל גם למי שאינו שאר בשרו של אותו נפטר.

אגב, בילד ב"מ לתפ"צ, אם הוא לפני בר מצוה וכ"ש לפני גיל חינוך, הנידון שונה וכמעט לא מתחיל.

[נשר]

שמעתי מהגר"מ שפירא יצ"ו, שכפי שמצינו בהסכם יששכר וזבולון שאדם יכול לשתף אחר בתורה שלמד, כך גם יכול לשתף הנפטר, אלא שמועיל רק אם לומד למענו דבר שלא היה לומד בלא זה.

גם אני שמעתי ממנו כן
וכשבתו שולמית ע"ה נפטרה הוא פתח שיעור חדש לעילוי נשמתה
ולמדו בו משניות אבות.

[נטיעות]

וראה כאן: viewtopic.php?f=17&t=21377

[עושה חדשות]

עוד חשוב לדעת, האם מצינו בקדמונים (חז"ל, ראשונים, וכו') ענין של עשיית מצוות וזכויות עבור חולה או זקוק לישועה אחרת, כי מצינו תפילה על חבירו, אבל לע"ע איני זוכר עשיית איזה מצוה כחסד או לימוד וכד' עבור אחרים, ויש לחלק בין תפילה לשאר זכויות ומעשים, דאולי שאר דברים ל"מ אא"כ עושה אותם האדם עצמו, (ורק יש כאן ענין אחר של מכירת מצוות ושכרן וכו').
יש מקורות?

[גימפעל]

באשכול הזה: http://forum.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=26&t=26387

[עושה חדשות]

וע"ע שו"ת הרשב"א חלק ה סימן מט, וברוקח סי' ריז. וכבר צויין כן במאמר הגרש"א שטרן המצורף לעיל.

[צביב]

לפני מס' שנים ראיתי הסבר של הרש"ב גנוט, שכל מצוה או דבר מסוים [כמו תרומה כלשהי] שלא היתה נעשית וכעת, בעקבות אותו אחד שעושה שזאת לע"נ הנפטר, זה עוזר לעילית נשמה.
ולכן כדוגמא הוא הביא, ש'הברכות' שמביאים ביארצייט לברך, הרי אותם אלו שאוכלים, לא היו אמורים לברך ולאכול, אלא מכיון שהמציאו להם ברכות בגלל אותו נפטר, זה מה שגורם לעילוי נשמתו, ולכן זה לכאורה מועיל גם למי שאינו שאר בשרו של אותו נפטר.

אגב, בילד ב"מ לתפ"צ, אם הוא לפני בר מצוה וכ"ש לפני גיל חינוך, הנידון שונה וכמעט לא מתחיל.

מטעם זה אמר הסטייפלר זצ''ל
שאם לומד דברים קלים במקום סדריו לא הועיל

[מצליח]

מונח בזכרוני שראיתי בסו"ס תולדות פני מבין במכתב הגרמ"ז זורגר נידון ארוך בזה או כיוצא בו.

[עושה חדשות]

ומענין לענין,
ראובן לווה משמעון כסף והחזירו כראוי בזמנו. לימים מת שמעון, ונתעורר ראובן לגמול לו חסד עבור ההלוואה שהיטיב עימו, ולמד לע"נ מסכת משניות. ודנו האם יש בזה איסור ריבית. מה ידוע בזה?

[עושה חדשות]

כמדומני שהמובא להלן לא הוזכר במאמר המצורף לעיל.

הגיון הנפש לראב''ח הנשיא.png (89.03 KiB) נצפה 9350 פעמים

[רון]

כמדומה שבדרך שיחה כתב הגרח"ק שליט"א דאין כזה מושג להעביר למאן דהו מן זכויותיו, רק כל איש בדידיה, מה שכן - אם עושה דבר מה שלולא הנפטר לא היה עושה ורק כעת עושה לזכותו, הרי שיש לנשמת הנפטר תועלת גדולה, שהרי הדבר נעשה בזכותו. חוץ מבן על האב ושאר יוצ"ח, שאצלם כל הויתם הוא מכח האב והאם וממילא בכל דבר טוב שעושים היוצ"ח יש להורים חלק. וכבר ידוע הביאור בהא דבן כרעא דאבוהון, שהבן הוא הרגל המוליכה את האב גם בעלמא דקשוט ממדרגה למדרגה.
בשורות טובות תמיד בע"ה

[עושה חדשות]

חשבתי כעת דבר מעניין, 2 אחים המתפללים באותו ביהכנ"ס, וניגשים לעמוד במהלך שנת האבל על אביהם, האם יש ענין לחלק את המתפללים לשני חלקים כדי שכל אחד מהם יוכל להיות ש"ץ? (בהנחה שלגבי שני זרים כה"ג ראוי לפצל את הציבור), או שזה דומה לאב חי שביקש מבניו כוס קפה וכל אחד מהם מכין לו חצי כוס?

[שלמה בן חיים]

חשבתי כעת דבר מעניין, 2 אחים המתפללים באותו ביהכנ"ס, וניגשים לעמוד במהלך שנת האבל על אביהם, האם יש ענין לחלק את המתפללים לשני חלקים כדי שכל אחד מהם יוכל להיות ש"ץ? (בהנחה שלגבי שני זרים כה"ג ראוי לפצל את הציבור), או שזה דומה לאב חי שביקש מבניו כוס קפה וכל אחד מהם מכין לו חצי כוס?

ראה שו"ת מהר"ם מינץ סימן פ
והיכא שיש הרבה אבילים, והם בני איש אחד או אם אחת להם, ויש עוד אחד שהו' אבל על אב או אם, ראיתי בתשובה אחת שהרב בני אדם מאב אחד חשבינן כולם כאיש אחד, ואותו שהוא בן יחיד נוטל חלק כנגד כולם, (הג"ה, והטע' מסתמ' דהאי גברא מיתנ' שיש לו בן יחיד צריך כפרה כמו אותו שיש לו בנים הרבה עכ"ל. הג"ה). אך אין נהגינן כן, כי המצו' מוטל נמי על החיי' והוי בכלל כיבוד אב ואם, לכן אילו הרבה בני אדם מאב ואם אחד חייבי' בכיבוד אב ואם כמו הבן יחידי, לכן יחלוקו בגורל כולם יחד, מי שיש לו ג' בנים יאמרו ג' קדישו', והבן יחידי אומר קדיש אחד, וחוזר חלילה, וכן ראיתי רבותי פסקו כן הלכה למעשה.
והובא בשו"ת הגרעק"א תניינא סימן ד

[חכמה בגוים]

חשבתי כעת דבר מעניין, 2 אחים המתפללים באותו ביהכנ"ס, וניגשים לעמוד במהלך שנת האבל על אביהם, האם יש ענין לחלק את המתפללים לשני חלקים כדי שכל אחד מהם יוכל להיות ש"ץ? (בהנחה שלגבי שני זרים כה"ג ראוי לפצל את הציבור), או שזה דומה לאב חי שביקש מבניו כוס קפה וכל אחד מהם מכין לו חצי כוס?

יש לבאר את דבריך הנפלאים בשני אופנים:
1. במשל, שכל אחד מכין חצי כוס נפרדת, מה שמקטין את התועלת לאב מאשר אילו היה אחד מהם מכין לו כוס שלמה, וכן בנמשל, ככל שמקטינים את הציבור מחסרים במעלת הקדיש שהרי ברב עם הדרת מלך (ונכון להמליץ בהקשר דנן - 'כרב עם הדרת מלך')
2. ששניהם ביחד מכינים כוס אחת האב מקבל את אותה התועלת, אבל הם הרויחו שכל אחד השתתף במצוה, וה"ה בנידון דידן.

הראיה מדברי מהר"ם מינץ נכונה רק כלפי אפשרות 2, שרואים שיש זכות לכל אחד להשתתף במצוה, למרות שמטרתה היא להביא תועלת לאב לא משנה איך. אבל אין ראיה כלפי אפשרות 1 כיון שלא מדובר על להקטין את הציבור.

[עושה חדשות]

עוד חשוב לדעת, האם מצינו בקדמונים (חז"ל, ראשונים, וכו') ענין של עשיית מצוות וזכויות עבור חולה או זקוק לישועה אחרת, כי מצינו תפילה על חבירו, אבל לע"ע איני זוכר עשיית איזה מצוה כחסד או לימוד וכד' עבור אחרים, ויש לחלק בין תפילה לשאר זכויות ומעשים, דאולי שאר דברים ל"מ אא"כ עושה אותם האדם עצמו, (ורק יש כאן ענין אחר של מכירת מצוות ושכרן וכו').
יש מקורות?

אני חוזר ושואל, שמא תעזרו לי בידיעה או בסברא.

[עושה חדשות]

ראה עוד כאן.

[נקודה מרכזית]

שמעתי פסק ממקור מהגרי"ש אלישיב ממקור מוסמך
כי המנדב דבר שלוליא נדבתו ל היה המקבל עושהו
כגון ברכה על "תיקון" לימוד בזמן של היה לומד בזה ין צורך להזכיר
שעושהו לעילוי נשמת מי שנדבו בשבילו דממילא יהיה זה לעילוי נשמתו

[מוישי]

רציתי לברר דרך אגב, מה הענין של הדלקת נר לע"נ?

[קראקובער]

ומענין לענין,
ראובן לווה משמעון כסף והחזירו כראוי בזמנו. לימים מת שמעון, ונתעורר ראובן לגמול לו חסד עבור ההלוואה שהיטיב עימו, ולמד לע"נ מסכת משניות. ודנו האם יש בזה איסור ריבית. מה ידוע בזה?

שאלה חמודה אבל יש פה מעין גלגל החוזר שעד כמה שנאמר שיש איסור אין פה שום זכות עכ"פ זה תלוי אם אבק ריבית הוא רק על המלווה או גם על הלווה ולא רק מפני לפני עור שלא שייך כאן כמובן.

נ.ב. מישהו רציני דן בזה?!

[בקרו טלה]

רציתי לברר דרך אגב, מה הענין של הדלקת נר לע"נ?

viewtopic.php?f=7&t=14524&p=136429#p136271

[ניים ושכיב]

עוד חשוב לדעת, האם מצינו בקדמונים (חז"ל, ראשונים, וכו') ענין של עשיית מצוות וזכויות עבור חולה או זקוק לישועה אחרת, כי מצינו תפילה על חבירו, אבל לע"ע איני זוכר עשיית איזה מצוה כחסד או לימוד וכד' עבור אחרים, ויש לחלק בין תפילה לשאר זכויות ומעשים, דאולי שאר דברים ל"מ אא"כ עושה אותם האדם עצמו, (ורק יש כאן ענין אחר של מכירת מצוות ושכרן וכו').
יש מקורות?

אני חוזר ושואל, שמא תעזרו לי בידיעה או בסברא.

סלע זה לצדקה ע"מ שיחיה בני

[ניים ושכיב]

ראוי לבאר מהו הענין של לימוד תורה או קיום מצוות לע"נ פלוני,
אפשר להבין שאם מתפללים עליו זה מועיל לו, אפשר להבין שאם הבנים או התלמידים מתחזקים מכוחו זה ג"כ זכות שלו, וכן אפשר להבין שאם הוא ביקש להדיא בצוואתו אז זה נחשב שנעשה מכוחו והוא בבחינת גדול המעשה וכו',
אבל כשנפטר אדם, שלא חינך אף אחד, לא הוליד אף אחד, ולא ביקש או גרם שום דבר, ובאנו כעת לפעול זכויות לע"נ, לכאו' אין בזה ביאור, אם לא על דרך של הקנאת שכר ומכירת זכויות וכד'.

לא הבנתי את החילוק. אם לומדים לע"נ (נגיד שלקחו מסכת משניות בתוך השלושים כמקובל) הרי לקחו את המסכת מחמתו והוא גרם זאת למרות שלא ביקש זאת וכדו'.

אבל באמת תמהני על מה שראיתי באיזה מקומות שיש שיעור קבוע, ומגיד השיעור מכריז לפני השיעור שהוא ניתן לע"נ פלוני בן אלמוני. הרי השיעור ממילא מתקיים.

[עושה חדשות]

מענין לענין, הפנה אותי ידיד לדיון שהתקיים לאחרונה על גבי אחד העלונים היו"ל בשכונת רמות בירושלים, והריני מעתיק את הדברים כסידרם, לעיונכם.



וזה יצא ראשונה -

א.png (111.56 KiB) נצפה 6196 פעמים

ועל כך נכתבה התגובה הבאה, עם שוברה בצידה;

2.jpg (1.32 MiB) נצפה 6196 פעמים

3.jpg (1.14 MiB) נצפה 6196 פעמים

[יהודה בן יעקב]

ומענין לענין,
ראובן לווה משמעון כסף והחזירו כראוי בזמנו. לימים מת שמעון, ונתעורר ראובן לגמול לו חסד עבור ההלוואה שהיטיב עימו, ולמד לע"נ מסכת משניות. ודנו האם יש בזה איסור ריבית. מה ידוע בזה?

שאלה חמודה אבל יש פה מעין גלגל החוזר שעד כמה שנאמר שיש איסור אין פה שום זכות עכ"פ זה תלוי אם אבק ריבית הוא רק על המלווה או גם על הלווה ולא רק מפני לפני עור שלא שייך כאן כמובן.

נ.ב. מישהו רציני דן בזה?!

כתב בדרכי תשובה סימן קס ס"ק פה

עי' בס' מרבה תורה ס"ק כ"ט שכ' דמותר להלות לחכם ע"מ שילמוד משניות וכדומה לעילוי נשמתו אחר מותו ואף שיגיע זמן פירעון לבניו אחר מותו ואף לקלסו בדברים אחר מותו אין איסור דאז אינו חייב המעות להמלוה רק לבניו ואיסור של רבית דברים אינו אלא כל זמן שמעותיו בידו ואז אין המעות של המלוה וכו' וכ"ש דמותר להלות לרופא ע"מ שירפאהו כשאינו רוצה לקבל שכר רפיאתו ואף שרוצה לרפאותו בחנם י"ל דאסיא מגן מגן שוי' וכ"ש כשרק אומר לו איזה היפה לרפואתו דהוי רק רבית דברים ובפרט במקום פיקוח נפש ואף שיש רופא אחר מותר כי לא מכל רופא זוכה אדם להתרפאות עיין שם:

והנה דבריו מחודשים במה שהתיר להלוות ע"מ כן
וראה מש"כ בנידון שאלה זו לענ"ד, ואשמח לקבל תגובות חו"ר אתרא הדין

לימוד לע''נ המלוה.pdf

(65.39 KiB) הורד 132 פעמים

[נוטר הכרמים]

יורשה לי להתייחס לפולמוס המעניין שהובא פה ע"י הרב עושה חדשות שליט"א.

ראשית, בציטוט דברי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל כאילו הביא ראיה לאיזה צד בנידון זה אם ישנה מעליותא אמיתית בהקמת מצבה, ישנה הטעיה חמורה.
נידון התשובה הוא אם מותר להעמיד גל – עד ומצבת זכרון בבית הקברות, האם יש בכך משום חוקות הגויים ועוד ספיקות הלכתיים, ועל כך הוא מביא ראיה מאבשלום.
ולהיפך, מסקנתו של הגריש"א והמלצתו היא לשלול הקמת גל עד כזה, כפי שתחזינה עיניכם בהעתקת כל התשובה.

בענין הקמת גל - עד בבית הקברות
על דבר השאלה אם רשאים להעמיד גל - עד, מצבה לזכר הורים שנספו בשואה על חלקת קבר ריקה בבית הקברות.
הספיקות שיש לעורר בענין הם כדלהלן:
א. הלכה פסוקה ביו"ד סימן קע"ח אין הולכין בחוקות העכו"ם ולא מדמין להם וברמ"א שם וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העכו"ם לשום פריצות וכו' או בדבר שנהגו למנהג וחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש משום דרכי האמורי וכו' אבל דבר שנהגו לתועלת וכו' וכן שעושים משום כבוד או טעם אחר מותר.
אך הגאון ז"ל בביאור הגר"א חולק ע"ז ומוכיח מסוגיא דסנהדרין נ"ב שאפילו בדבר שיש להם טעם נאסר משום בחוקותיהם לא תלכו וכמו שכתב שם לענין סייף.
והנה ענין זה להעמיד אבני זכרון, עץ ואבן, לזכר נופלים ונעדרים, למדו לעשות ממעשי אומות העולם אשר מתפעלים ממצבות כאלה ולפי דעת הגר"א הרי גם בדבר שיש לאומות העולם טעם למנהגם אסור להתדמות להם.
אכן גם לפי שיטתו אם דבר זה כתוב בתורה או בנביאים לא מינייהו קא גמרינן ושרי, כמבואר שם בסנהדרין דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי היכי שרפינן והכ' ובחוקותיהם לא תלכו אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא, דכתיב (בירמיה) וכמשרפות אבותיך וגו' לאו מינייהו גמרינן ואם כן יש לומר דהוא הדין בנידון דידן דהרי מצינו באבשלום שהציב לו יד כמו"ש בספר שמואל ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר את שמו.
השלטי גבורים סו"פ נגמר הדין, העלה דבית הקברות של כרכים דינם כביהכנ"ס, דאדעתא דכולי עלמא עבדינהו ואקצו ההוא קרקע לבית הקברות, חל עלי' בכולי' קרקע שם של בית הקברות ואסורים אפילו במקום שלא נקברו שם המתים ואסורים בהנאה דזכו בהו המתים, והחתם סופר ביור"ד סימן של"ה הביא את דבריו וקלסי' כי הסברא נותנת שכל שהקצה לבית הקברות לרבים נאסר כקדושת בית הכנסת, כמו בהקצה למצוותו להתפלל בתוכו, כן בהוקצה לקבור בתוכו עיין שם, ולפי זה יש לומר דאי אפשר להשתמש בקרקע בית הקברות של רבים למילי אחרינא (אם לא לדבר שהוא מנהג ידוע והחיים כולם יודעים שכך מנהגם וידעו במיתתם כי כך הוא, וכמ"ש החת"ס ביור"ד סימן שכ"ז ומשום הכי רשאי לקבור בבית הקברות ס"ת שבלו וספרים שבלו).
ועיין מסכת עבודה זרה דף ס"ב דההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינן, יהבו לי חיטי באגרא, אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל קלינהו וקברינהו בקברי משמע דרשאין להשתמש בבית הקברות גם למילי אחרינא, להשלטי גבורים הנ"ל צ"ל דמיירי בבית הקברות של יחיד.
אך שיטת השלטי גבורים לאו דכולי עלמא היא, ע' שו"ת מהרש"ם ח"א סימן ס"ב שהוכיח מהמג"א ועוד פוסקים דלא סבירא להו להא דשלטי הגבורים ולדידהו אין איסור הנאה בקרקע עולם של בית הקברות והא דאין מרעין בהם בהמות ואין מוליכין בו אמת המים וכיוצ"ב כמבואר בסימן שס"ח משום קלות ראש וזלזול בכבוד המתים - נגעו בה ואין חילוק בין בית הקברות של רבים לשל יחיד.
והנה אף שיש מקום לישא וליתן בנוגע לדין תורה אך לפי דעת תורה אין רוח חכמים נוחה מזה ואם הקרובים מעונינים להנציח זכר יקיריהם ולעשות חסד עם המתים יש להשיא להם עצה הוגנת שבמקום העמדת מצבה יקדישו תרומה לבית הכנסת - מנורה וכיוצ"ב, דבר אשר יביא תועלת גם לחיים וגם לעילוי לנשמה ויתנוסס שמו לזכרון בהיכל ד' לכבוד ולתפארת. וה' יערה עלינו רוח ממרום - רוח דעת ויראת ד'.
יוסף שלו' אלישיב

שנית, המושג של הקמת 'נפש – מצבה' היתה לא למען זכרו הפיזי של הנפטר אלא לזכרון מעשיו הטובים,

כעולה מדברי המלבי"ם בפרשת וישלח (לה, כ) "ויצב יעקב מצבה על קבורתה. המצבה שעושים על המתים הוא להזכיר מעשיו לדורות שלא ישכח מן הלב, וזה לא שייך ברחל, שהיתה עקרת הבית ושמה נזכר לזכר עולם בלעדי המצבה, וכבר אמרו אין עושים נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם, והיתה המצבה רק להכיר מקום הקבורה לא להזכיר מעשיה" וכו', ויעו"ש בביאור ענין מצבת קבורת רחל שהיה זה למטרת "שיתפללו ישראל על קברה בלכתם לגולה, אומר כי הציב מצבה כדי שתהיה קיימת עד היום באחרית הימים, שיצטרכו לדעת מקום קבורת רחל".

וככל דבריו כתב גם בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' לז, וביאר לפי"ז טעם הקמת מצבות גדולות ואהלים על קברי הצדיקים יותר מאינשי דעלמא. וראה עוד בתו"ת שם הערה טז.
וכעי"ז כתבו עוד ספרים ומחברים, ואיני רואה צורך להאריך.

ויש להרחיב רעיון זה עם הנאמר במשלי (י, ז): זֵ֣כֶר צַ֭דִּיק לִבְרָכָ֑ה וְשֵׁ֖ם רְשָׁעִ֣ים יִרְקָֽב, ו'מפרסמין עושי מצוה', (עי' בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקפא).

ועוד מצינו בזה דברים יסודיים בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קעח) המבאר לעומק ענין המצבה, ובתוך דבריו מבאר גם את ענין 'יד אבשלום', וז"ל,

ולסיים בטוב אציגה נא פה מה שאמרתי ביום שנגמר בתי נפש על קברת משה רבינו אבא מאוה"ג זצ"ל הוא מצבת קבורתו עד היום הזה, ואעלה פה גרגיר אחד מהדברים שאמרתי השייך לעניננו במתני' ספ"ב דשקלים ר' נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו ורמב"ם בפי' המשניות נפש הוא הבנין שעושי' על הקבר, והוא נקרא ציון בלה"ק ובנה אצלו ציון, וצ"ל למה במתני' קרא לו נפש, ובתלמוד ירושלמי מביא על דר' נתן תני' רשב"ג אומר אין עושים נפשות לצדיקים דדבריהם הם הם זכרונם עד כאן, והקשיתי לשאול איך עושים עתה נפש לצדיקים ומרבים בהוצאות אבני יקר ועושים לו בית נאמן ולפי דאמר רשב"ג נראה כפגם בכבודו שצריך לו והרי זכר צדיק לברכה ודבריהם זכרונם, כ"ש למרביץ תורה ושמעתתא מתבדקים בעלמא ורחושי מרחשן שפוותי' וישב עולם לפני אלקים ובצל שדי יתלונן והוא קושי' עצומה לכאורה:
ואמרתי ליישב מנהגן של ישראל כי תורה הוא בשנבין ברייתא שהובא בירוש' על דברי ר' נתן והלא ר"נ דינא קאמר מותר המת ליורשים, ופליג על ת"ק דס"ל דמוחל על זלזולו לגבי יורשים, ור"נ חולק דלא מחיל ודטבא לי' עבדו לבנות לו נפש, ודרשב"ג אין לו שייכות ונפקותא בדין זה לכאורה, לכן נ"ל דרשב"ג ג"כ דינא קאמר ויש בו נפקותא לדינא דר"נ, בשנאמר כי תועלת בבנין ציון על הקבר הוא לשני דברים שלא ישכח ויאבד זכרו, ובזכרון יש בו תועלת לנפש שעי"ז לא ישכחו מלהתפלל בעד נשמתו ומלעשות לו תיקונים ועיין ב"י או"ח סי' תרכ"א דמביא מספרי כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים, ולמד שהמתים צריכים כפרה וכתב עוד שם כי החי יוכל לבקש להקל דין המתים כדוד באבשלום עיין שם וכן נוהגים להתפלל בעד המתים, ביום היא"צ בן יכבד אב וכו' ועומד על קברו ודורש בעד המתים דרישה זו תפילה, ונ"ל לכן זה שמו אשר קרא ר' נתן לבנין זה נפש ומה מוסיף ר' נתן על שם שנקרא במקרא ציון להורות נתן כי הוא תועלת לנפש ולא הכבוד המדומה או זכרון בין החיים בעלמא אלא שיש בו תועלת נפשו, עוד יש תועלת לחיים כי מתפללים על קברי הצדיקים יודעים מקום קבורת הצדיק, ולציון יאמר איש צדיק כבודו במקומו מונח במקום הזה, ואמר רשב"ג דאין עושים נפשות לצדיקים היינו אין בנין נפשות לתועלת הצדיקים עצמן כדי שלא ישכחו מן הלב וכדי שיתפללו בעדם אין צריכים לזה, כי דבריהם הם זכרונם ורחושי מרחשן שפתותיהם, ישבו עולם לפני אלקים ואין בנין זה שבונין להם נפשות לתועלת נפשם והיינו אין עושין נפשות לצדיקים בשביל צדיקים אלא בונין ציון שיהי' מצוין לתועלת החיים שיבקשו ויתפללו על קבריהם בעד עצמן, והא"ש שנוי הלשון דרבי נתן אמר בונין לו נפש על קברו ורשב"ג אומר אין עושין נפש לצדיקים ולא אמר על קברי הצדיקים, ולמ"ש ניחא דבאמת באין על קבריהם אלא שאין לצדיקים התועלת, כנ"ל ומיושב מנהגן של ישראל שבונין נפש לצדיקים ותלמידי חכמים ומרביצים תורה לתועלת החיים, והוא לתועלת ישראל לבקש על נפשם קומי נא התעוררי נא לבקש חנינה משוכן מעונה:
ויש נפקותא בהא דאמר ר"נ מותר המת בונין לו נפש על קברו כי הוא לתועלת המת להעלות נפשו ע"י שמתפללים בעדו, וע"ז אמר רשב"ג אין עושין נפש לצדיקים לתועלת דדהו אלא בשביל החיים, ואין בונין מהמותר נפש על קברו, משום תועלת החיים כולם, אלא ינתן ליורשיו דאחולי אחיל לגבייהו ומודה ר"נ לת"ק או רשב"ג מדנפשי' אמר כן, זאת אמרתי אז והדברים נכונים, ויש נפקותא לדינא אף על גב דקיי"ל כת"ק דמותר ליורשיו, היכא דמנהג משפחה או מנהג כל בה"ע להעמיד מצבה אם עושים מהמותר נפש על קברו של צדיקים כי דבריהם זכרוניהם ובמיתתם קרוי' חיים רב פעלים והתועלת לחיים כל החיים בציון והנשאר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים בב"א הכ"ד או"נ דש"ת.
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל.

ולפי פשוטו היה נראה שזה מושג פשוט של כבוד המת, שמכבדים אותו בקבורה מכובדת, ולא ענין ערכי בפנ"ע של 'שם ושארית' של כבוד בעולם, [עי' בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' יט], שזאת לא שמענו.

ולא אכחד את שמצאתי דברי הגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאי ח"ב סי' רז), שבדבריו מתבאר שהזכרון הוא לגוף המת, וז"ל,

והנה גוף הדבר ליישב כיון דאין עושין נפשות לצדיקים למה עשה יעקב לרחל מצבה היה אפשר ליישב כך דהנה כוונת התנא שאמר מע"ט הן זכרונן יש לומר הכונה דהנה אחז"ל מתנחמים על המתים ואין מתנחמין על החיים והיינו דהמת נשכח כמ"ש הכתוב נשכחתי כמת מלב אבל החי אינו נשכח מן הלב. וביאור הענין דהנה החי ישנו בעולם הזה ולכן כיון דישנו בעולם הזה אינו נשכח אבל המת כיון שנסתלק מן העולם לכן הוא נשכח אך הרי עכ"פ אפי' במת הגוף הוא בעולם א"כ ראוי להיות נזכר תמיד אבל באמת גם הגוף כלה והנשמה עולות תחת כסא הכבוד ואינה יורדת ולכן כל יב"ח דהגוף קיים אינו נשכח אבל לאחר יב"ח דהגוף כלה והנשמה נמי אינה יורדת לכך נשכח לגמרי אך מה שהגוף כלה הוא בסתם בני אדם אבל בצדיקים הגוף קיים לעולם כמ"ש בראב"ש שקרא אנפשיה בשרי ישכון לבטח וכיון דהגוף קיים לעולם בעוה"ז ממילא נחשב כחי ולכן אין נשכחין תמיד ועל כן אמר אין עושין נפשות לצדיקים והטעם שמע"ט זכרונן כלומר ע"י המע"ט גופו הגוף קיים בעוה"ז תמיד וכיון דהגוף קיים תמיד בעוה"ז אי אפשר להיות נשכח ואפשר דלכן הצדיקים נקראים חיים ולכן אין משתכחין כי החי אין משתכח. ולפי"ז הנה אחז"ל במס' שבת גבי רבי אליעזר ב"ר אושעיא דכתיב ורקב עצמותיו קנאה מי שיש בו קנאה עצמותיו נרקבין אין בו קנאה אין עצמותיו נרקבין. ולכן כיון דכתיב ברחל ותקנא רחל באחותה הן אמת שאמרו חז"ל שקנאתה במעשיה הטובים מ"מ כיון שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ולכן עבור הקנאה הראה יעקב כאלו ח"ו שיהי' גופה כלה ולכן בעי מצבה

.
אך כמדומה שזאת הבנה מחודשת מאוד, ולפי פשוטו גם נוגדת את המילה 'נפש' שכינו בה את המצבה.

כמדומה שרוח קריאת תגר שררה הן על הדברים הראשונים והן על התגובה המעורפלת.
אין לפנינו שום 'הוראה מפורשת' ו'טענות אלו שגויות', וכל הביקורת על שופרות הביטוי למיניהם לא מצאה לה בקעה ראויה,
וכדאי הוא הכותב הנכבד שיקיים בעצמו לימוד כדבעי 'עובר לעשייתן', ולא יפסול במומו.

[נוטר הכרמים]

בקשר ל'יד אבשלום', יעויין עוד ברש"י סוטה יא, א ד"ה מקים.

ועוד בענין הקמת גל- עד לכבוד הנפטר, עי' בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ד סי' נז.

[מקדש מלך]

יורשה גם לי להביע את הרהורי בנידון. הנה הרבה מקורות הובאו לכאן ולכאן.
אציין מקור נוסף ממנו משמע שהמת מעוניין בזכרון שמו לטוב מהרד"ק על הפסוק "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב".

ושם - שאמשיך שמו לדורו' הבאים כמו שאמר שם עולם אתן לו אשר לא יכרת, ומה שאמר ונתתי ואתן כמו שאמר לדוד ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ כי אף על פי שמעשי האדם הישרים והטובים ממשיכים שמו כן הוא אבל בהיות האדם טוב לפני האלהים ומעשיו בכונה טובה האל נותן בלבות בני אדם להזכירו לטוב כל הימים כמו שישמעו מעשיו בן מפי אב, וזה קצת גמולו הטוב אחרי מותו מלבד הגמול הגדול השמור לנשמתו, ואמר לו אחר שאמר להם, ר"ל לכל אחד מן הסריסים, וכן דרך המקרא בהרבה מקומות:

אפשר לדון על עוד כל מיני הערות ספציפיות (לדוגמא, הרב הנוטר שמתלונן על הרב שהביא ראיה מהרב אלישיב וטוען שהיא הטעיה. והנה הרב אלישיב דיבר רק על גלעד שאין רוח חכמים נוחה הימנו, ולא הביע דעה עקרונית בשאלה. והוא מצידו הביא רק שגם הרב אלישיב הביא ראיה מאבשלום שהוא מנהג שהוזכר בתורה. והנה גם הגרי"ש מייעץ לכתוב שמו "לזכרון ולתפארת", ולמאי נפק"מ? הרי שגם הוא מכיר בצורך הזה).

אבל בעיקרו של דבר נראה לי ששני הצדדים צודקים, ולא יבינו איש שפת רעהו. והדבר כרוך בכל הנושא של פשוטו של מקרא והנלווים אליו. שבאמת בימי קדם התורה לא היתה נפרדת מהחיים, אלא להיפך, היא היתה החיים הכי מתוקנים ונפלאים והגשמת כל המאווים. והחטא היה כמו בימינו מסוממים ואלכוהוליסטים, שהוא הירוס החיים. וכל כולה להמשיך קדושתו של הקב"ה ולחיות איתו בסוד אלוה עלי אהלי. ולכן כל שאיפה אנושית יש לה מקום תורני, וודאי שאיפה טהורה ונעלית זו, של הרצון לחיי נצח, שמגיעה מרצונו של העלול לדמות לעילתו (וכבר האריכו בזה בספרי המחשבה ואיני יכול להאריך).
ואולי העניין כרוך במצוות פריה ורביה, ולכן ניתנה כנחמה לסריסים.
ואף שהוא חיי נצח בעולם הזה, הנה הרי זה העולם הוא הנעלה מכולם, כי יפה שעה בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא, ותכלית הכל תחיית המתים בעולם הזה, ולא בעולם הבא. והרי גם הברכה של "אף בשרי ישכון לבטח" היא בעולם הזה.
ובכלל דבר נעלם מאיתנו הקשר בין עולם הזה לעולם הבא. וכבר כתבו בספרים שאויר גיהנום נמצא בחטאים ואויר גן עדן במצוות, ושמואל אזיל בתר אביו לחצר מות, ורבי בנאה פגש באבות במערת המכפלה, ונודע שיש חיות בהבלי דגרמי. כך שלא מדובר שני דברים שאינם קשורים.

ובימינו הושם מחיצה, והתורה והמצוות דבר לעצמו וכל שאר החיים לעצמם. וממילא כל הממעט בחיים שאינם תורה ומצוות הרי זה משובח, ואם כן ברור ששאיפה זו תתקל בחשדנות ואין רוח חכמים נוחה הימנה, אלא ישתדלו להנחותה אל מחוזות הותרה והמצוות, כיון שכיום אין לנו שיור חיי עולם רק התורה הזאת.

[שש ושמח]

תמה אני מה כל האריכות הזו, אחר שמצאנו ענין הספד יקרא דשכבי, הרי ברור שעצם זכרון המת הוא כבודו, ושכחתו אין בזיון גדול ממנה.

[גם אין צורך להתייחס להטעיה החמורה שנכתבה לעיל בדברי הקובץ תשובות, מאחר וכל קורא ישר יראה בדבריו שלמד מענין יד אבשלום שיש בזה ענין, ולא פקפק בעשיית מצבה בביה"ק אלא משום שלדבריו צורה זו של זכרון המת נלמדה מהגויים ומשום איסור הנאה מביה"ק].

מכל מקום כיון שנזכר ענין זה יש להביא דברי רש"י בפרשת השבוע (במדבר פל"ב פמ"א)

ויקרא אתהן חות יאיר - לפי שלא היו לו בנים קראם בשמו לזכרון:

[נוטר הכרמים]

תמה אני מה כל האריכות הזו, אחר שמצאנו ענין הספד יקרא דשכבי, הרי ברור שעצם זכרון המת הוא כבודו, ושכחתו אין בזיון גדול ממנה.

[גם אין צורך להתייחס להטעיה החמורה שנכתבה לעיל בדברי הקובץ תשובות, מאחר וכל קורא ישר יראה בדבריו שלמד מענין יד אבשלום שיש בזה ענין, ולא פקפק בעשיית מצבה בביה"ק אלא משום שלדבריו צורה זו של זכרון המת נלמדה מהגויים ומשום איסור הנאה מביה"ק].

מכל מקום כיון שנזכר ענין זה יש להביא דברי רש"י בפרשת השבוע (במדבר פל"ב פמ"א)

ויקרא אתהן חות יאיר - לפי שלא היו לו בנים קראם בשמו לזכרון:

על ראשון ראשון.

הויכוח לא היה על כבוד המת כשלעצמו אלא על המטרה של 'שם ושארית' והנצחה בעולם בזכרונו, ועל כך אין שום ראיה מיקרא דשכבי,
שזה מושג פשוט של כבוד (דומיא דכבודו בחיים וכבוד החיים), ולא ענין רוחני של הנצחה.

למה אין צורך, זה לשונו הקצר של הגרי"ש בקשר לאבשלום

ואם כן יש לומר דהוא הדין בנידון דידן דהרי מצינו באבשלום שהציב לו יד כמו"ש בספר שמואל ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר את שמו.

היכן הקורא הישר רואה שהביא משם שיש ענין ולא רק ש'שרי' כלשונו בתחילת הקטע.
לא למדתי מספיק את הסוגיא של אבשלום, אבל לא נראה לי שהגרי"ש היה מביא ממנו ראיה על מה שראוי.

על כך שיש נטיה ורצון של אדם להשאיר לו זכרון אין חולק, השאלה האם יש בכך תוכן רוחני עמוק, מצד השם והשארית בעולם הזה, ועל כך כמעט ולא הובאו ראיות,
ומאידך, הובאו ראיות להיפך.

הסבר פשוט לבאר את הרצון הזה, שמעתי פעם מיהודי מעמיק, יש אנשים שמצליחים לדמיין היטב איך שהם ל"ע ביום האחרון לחייהם, את היסורים, את היציאת נשמה, את ההלויה, את החוסר אונים וכו', ואפילו שמורידים את גופתם לקבר, אבל קשה מאוד לדמיין את ה'זהו זה', ודפח"ח.

אדם לא יכול להתנתק מהצורך של ה'אני' שלו בעולם הזה, הוא מתקשה לחשוב על כך שהוא לא יהיה כאן!, ודוק.
הרצון ל'זכרון' נובע גם מההרגשה הזאת.

[שש ושמח]

הויכוח לא היה על כבוד המת כשלעצמו אלא על המטרה של 'שם ושארית' והנצחה בעולם בזכרונו, ועל כך אין שום ראיה מיקרא דשכבי, שזה מושג פשוט של כבוד (דומיא דכבודו בחיים וכבוד החיים), ולא ענין רוחני של הנצחה.

חילוק זה כבר כתב בעל המאמר הנ"ל, ולא באתי אלא להעיר שאין בזה נ"מ למעשה, כיון שמ"מ יש בזה ענין חיובי.

למה אין צורך, זה לשונו הקצר של הגרי"ש בקשר לאבשלום

ואם כן יש לומר דהוא הדין בנידון דידן דהרי מצינו באבשלום שהציב לו יד כמו"ש בספר שמואל ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר את שמו.

היכן הקורא הישר רואה שהביא משם שיש ענין ולא רק ש'שרי' כלשונו בתחילת הקטע.
לא למדתי מספיק את הסוגיא של אבשלום, אבל לא נראה לי שהגרי"ש היה מביא ממנו ראיה על מה שראוי.

נסתפק בכך שנשווה את דבריך כאן לתגובתך הקודמת, שם הדגשת את טענתך ממסקנת הגריש"א, שכנראה כעת גם אתה מודה שאי"ז אלא הוצאת דברים מהקשרם.
על טענתך החדשה שהגרי"ש לא הביא משם שיש ענין, לדעתי ברור שזו טעות, ההיתר של "לאו מינייהו גמרינן" הוא רק בדבר שמוכח מהפסוקים שיש בזה ענין, אבל סתם סיפור דברים בתורה אי"ז מתיר. וברור שכוונת הגריש"א ללמוד משם שיש בזה תועלת למת.

לגבי ה"הסבר הפשוט" מה"יהודי המעמיק", יש להביא דברי רבינו הקה"י

חיי עולם.png (72.25 KiB) נצפה 6054 פעמים

[נוטר הכרמים]

נראה שתאוות הנצוח השתלטה על הרב שש ושמח.

א) אינני מבין מה ההתפלספות. אני עומד בדעתי שהקורא התמים שלא טורח לעיין במקור,
מתרשם מציטוט הגריש"א כאילו הביא ראיה ליסודו ונידונו של הכותב מאבשלום, ושיש בזה ענין,
ולא היא. אם זו הטעיה חמורה, אני סבור שכן.

ב] ההסבר של הקה"י הוא נפלא, ייש"כ.
אינני מבין למה זה קשור להסבר העמוק שכתבתי.
מן הסתם - שני ההסברים נכונים.

[שש ושמח]

תמה אני על כבוד תורתו שנכשל באיסור דברים בטלים. הלא מודעת זאת לכל שכל החולק על כת"ר אין זה אלא משום תאוות הניצוח שנכנסה בו, ומשום רתיחה של קרירות המבעבעת בו, וכו' וכו', והדיבור בזה אך למותר והרי"ז כנשבע על אבן שהוא אבן. וצ"ע.

וכדי שלא תתגלגל על ידי עוד מכשלה גדולה כזו אמנע כעת מלהשיב על דבריך, ואסמוך על הקורא הישר שיבין מעצמו עם מי הצדק.