עושה חדשות כתב:מעת שנלב"ע האדמו"ר / ראש הישיבה / הבעל תוקע וכו'
מיד ממנים תחתיו את בנו כדין ירושת שררה וכו'.
והנה לכאו' היה ראוי לחלק את השררה בין כל הבנים, ובפרט כשזה ניתן לחלוקה, וכגון שהיו למוריש כמה תפקידים שונים.
אבל לא כן המנהג, אלא הבן הגדול (הראוי) הוא יורש לבדו את כל השררה.
וצ"ע למה לא יחלקו הבנים ביניהם ירושה זו.
וכנראה הטעם כי בדרך כלל א"א לפצל תפקיד.
אבל נתעוררתי לחשוב, איך הדין בירושת ממון כה"ג, וכגון שהותיר המוריש אחריו נכס שאינו בר חלוקה כלל, ואינו בר מכירה בדמים וכו', וכן א"א שיזכו בו כל אחד מהירושים לזמן קצוב, האם גם אז נאמר כי הגדול יורש הכל? (ולא איירי בגדול שיש לו דין בכור בדוקא, וגם דלכאו' אין סיבה שהבכור יירש כשהאחרים אינם מקבלים כלום).
ולכאו' מתאים יותר לקבוע ירושה זו ע"פ גורל, או דעכ"פ מי שיורש ישלם פיצוי לשאר האחים וכד'.
ומאי שנא ירושת שררה.
דיברו בזה?
א. לגבי ירושת שררה, מי שהבהיר את כל העניין הוא הרמב"ם [בפהמ"ש לכריתות א א], וז"ל: "דוד...היה ראוי למלוכה...
וכל בניו אחריו...דאמר קרא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא
ובניו - מלמד שהמלוכה
ירושה היא לבנים, אֲבָל אִם נזדמן שתהא
קטטה ומריבה בין בני דוד על [השאלה] איזה מהם ימלוך, הֲזה או זה, ואחר-כך
הסכימו על אֶחָד מהם...הרי זה נמשח".
ב. אמור מעתה: לגבי ירושת שררה, כל הבנים יורשים אותה מדאורייתא - על פי פסוק מפורש בתורה (כמבואר ברמב"ם), אלא שעדין נשאר להם להחליט במסגרת של הסכם פנימי ביניהם - האם להתקוטט ולריב לנצח על המישרה הזאת הבלתי ניתנת להתחלק - או לתיתה לאחד מהם.
ג. השתא דאתינא להכי, א"כ הסברא אומרת דה"ה גם בממון: הרי מדאורייתא, כולם יורשים את הממון הזה שאינו בר-חלוקה - על פי פסוק מפורש בתורה ("והתנחלתם אֹתָם לבניכם"), אלא שעדין נשאר להם להחליט במסגרת של הסכם פנימי ביניהם - האם להתקוטט ולריב לנצח על הממון הזה הבלתי ניתן לחלוקה - או לתיתו לאחד מהם. ממילא, אם הם אכן יסכימו ביניהם לתת את הממון לאחד מהם, אז במסגרת של אותו הסכם פנימי עצמו הם גם יוכלו להחליט - האם מי שיזכה בממון יפצה את שאר הבנים - ואם יפצה אז איך יפצה, וכו'.