עונג שבת, כיצד?

[דרדקי]

לא משלי אלא משל ידיד... שווה קריאה!

מצוות עונג שבת היא מצוה ככל המצוות, נצטוינו מפי הקבלה "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד", בגמרא האריכו לתאר את מעשיהם של ב"ש שכל בהמה שהיו רואים היו אומרים זאת תהא לשבת. גם בריש פרק שני דקידושין אמרינן דמצוה בו יותר מבשלוחו, רבא מחריך רישא ר"ש מלח שיבוטא וכו'.
ראשית עיקר הקושיא היא שהנה בדורינו אנו חיים עמנו גדולי תורה ויראה ואף חיו כמותם בדור הקודם, יש את ההרגשה שלא אצלם יכלנו לראות את ההידורים במצוה זו כבכל המצוות בה הידרו בכל לבבם ונפשם, קל יותר לראות שככל שאדם פחות קשור לתורה בדרך כלל הוא משקיע יותר במצוה זו ושולחן השבת שלו מפואר יותר ומלא ביותר מאכלים ומשקאות, מאשר גדולי ישראל וגדולי עובדי השם שבדור, ששולחנם עלוב עם דג וירק פיסת עוף וחתיכת תפוח אדמה. לא אקבל הסבר לכך שכל אחד צריך להתענג באופן שלו, ויש שהעונג עבורם הוא לימוד התורה וענינים רוחניים, ויש שהעונג שלו הוא באכילה ושתיה. כי דבר זה נסתר מעצם הדבר שאין אופציה בהלכה שנתנה לגדולי ישראל להתענג בדברי תורה במקום בעינוגים גשמיים, וחובת עונג בהלכה היא להדיא על מאכל ומשתה, זאת ועוד שרש"י בביצה ט"ז ע"א מבאר ענין הנשמה יתירה הוא שאוכל ושותה ואין נפשו קצה עליו, ומסתבר שהתכוון רש"י בדבריו על מעולי הדור ולא על פחותיו.
החלטתי לברר את הענין מיסודו ופליאותי גדלו שבעתיים. מצאתי שלוש גישות לענין זה של תענוג השבת במאכל ומשתה וכל אחת מהם אין בה כדי להשביע את הנפש.
שיטה א': בחרתי להתחיל בה על אף שהיא נאמרה אחרונה מכל השיטות דלהלן ע"י הגה"צ הר"ש פינקוס זצ"ל, אלא בשל הקשר המיוחד שהיה לכת"ר עם הגה"צ המנוח אני פותח בשיטתו. הגר"ש מתאר מה היינו עושים אם החתם סופר היה מזמין אותנו לסעודתו ועורך לפנינו שולחן עמוס במטעמים, כל אחד היה אוכל בלי לומר מילה גם אם זה לא מדבר איליו כי זה שולחן של החתם סופר זה לא סתם סעודה. הרעיון שבדבריו שאין זו תאוות האכילה המגונה עליה כותב החזו"א באיגרתו שהיא אבי אבות הטומאה, אלא אכילה משולחן גבוה ואין לנו שיכות אל האוכל אלא אל מי שכביכול מארח אותנו לאכול אצלו. זה נשמע מאד יפה, אבל מצוות עונג שבת תובעת שאנו נענג את גופנו, ולא שנאכל אוכל שמימי שאין לנו כל תאוה איליו כי זה הוא שולחנו של השם, ואם אכן ישב אדם בשולחנו של החתם סופר וילעיט עצמו במאכלים לתאותו הרי זה מגונה מאד גם אם זה הוא שולחנו של החתם סופר, א"כ מדוע נאמר בשו"ע שאדם צריך להגיע לשבת שהוא "תאוה"?
שיטה ב': כתבוה החינוך במצוה ל"א, הרשב"א בחידושיו לאגדות רבב"ח, וביאור הגר"א על האגדות אות ט"ו. לא ציטטתי את אריכות לשונם מחמת קוצר הזמן, אם כי המכנה המשותף בדברי כולם, שכל ענין עונג שבת הוא לתת לגוף משהו שיהיה בשקט ולא יפריע לנשמה להתענג ברוחניות, שכאשר האדם מעונג וקיבתו שביעה, יש לו צלילות דעת להתעסק בעבודת השם, והאכילה והשתיה מרחיקים העיצבון וגורמים שמחת הלב שכל אלו הם גורמים לאדם להתעסק ברוחניות. נמצאת גישה זו טוענת כי כל ענין עונג שבת הוא בסך הכל היכי תימצי כאמצעי ולא מטרה, וזה קשה מאד לומר שיהדרו כ"כ תנאים ואמוראים בהשקעת כוחות נפשם בדבר שהוא בסך הכל אמצעי ולא מטרה, גם זמירות השבת נראות מוזרות להפליא מה יש לשיר ולזמר ולפאר כל כך ענין ריבוי המאכלים והמטעמים שכולו מס ליצה"ר שלא יפריע לנו להתעסק ברוחניות. (ובעיקר הדבר גם צריך ביאור בדרך הטבע כמש"כ המס"י שהמרבה במאכל ומשתה מהבילים הָעַשָנִים את מוחו ומפריעים את עבודת השם, ועינינו תחזינה מיטות עמך בית ישראל בשבת קודש מלאים בתוצאות אלו העשנים... ובכלל היכן שמענו שככל שהאדם מרבה בגשמיות יש לו לב לרוחניות, לכאורה ידענו שכשם שאתה מתפלל שלא יכנסו וכו')
שיטה ג': שיטת השל"ה מסכת סוכה פרק נר מצוה ל"א, ר"י בן שועיב פרשת ואתחנן, ספר חמדת ימים שבת פ"ג, שו"ת כתב סופר או"ח סי' ל"ט, ועוד רבים מספרי החסידות. שאכן מצות האכילה בשבת קודש נאמרה רק למי שאין לו כל עונג גשמי באכילתו וכל כונתו וחושיו בעל האכילה והשתיה הם קדושים בלתי לה' לבדו שציוה על האכילה, כל עירוב של תאוה גשמית בסעודות השבת פוגמת בהם, ובלשון הכת"ס לא יצא כלל! השל"ה נוטה קצת לשיטה ב' שהזכרנו עם זאת הוא כותב שצריכה להיות כונתו במאכלו להשקיט את היצה"ר שלא יפריע לרוחניות, ואם הוא חושב את האכילה עצמה למטרת הנאתו נאמרו עליו דברים חמורים ביותר כלשונו שם. לא מובן א"כ מה עונג יש בדבר שצריך לא לחשוב על העונג שבו, איך אפשר להתענג לש"ש, יש כאן איזה סתירה כי העונג הוא תענוג הגוף והוא נהנה גם אם לא היתה על זה מצוה כלל, כי המאכל והמשתה ערבים לו מאד. ומה שייך לצוות לא להתענג אלא לחשוב לש"ש?
אחרי כל הדברים האלה לא עמדתי עדיין על ביאור הענין איך יענג ירא השם את שבתו ומה היא הדרך הנכונה להתבונן על מצוה זו לאור כל הנאמר לעיל.

אשמח אם יהיה מי שידע דבר ברור.

[איש אחד]

מי שמתענין בדרכי החסידות ובהשקפותיה, יעין בעלון האחרון בשם 'אחדות' כמדומני [הם אלו שמפיצים את פרוקיט קורסים לר"מ האישי] ובמאמר הראשי שם הביא שתי גישות בחסידות המקבילות לב' וג'. ושם גם ייעץ עצות מעשיות.
לגופם של דברים

לעניות דעתי , אין הדבר תלוי, לפחות כשמדובר בבן דורנו, אלא באובנא דליבא, במה שהלב חש ומרגיש, שיודע אדם את טיב נפשו, וידע צדיק נפש בהמתו, כל חד כפום חורפא דילא, מה יקדש אותו , מה יעלה אותו לרום מעלה ומה נחוץ לנפשו הבהמית ולנפשו הרוחנית בכדי לחוש את קדושת השבת.

דומני שאדם שעומד במקום שבו עדין הוא מתאווה למאכלים מעודנים, ולא עומד הוא בפני תאוותו, ודווקא בהגיע השבת יכבוש את תאוותו מפני ש.. וש... בוודאי הוא לא יקיים מצוות עונג שבת כלל ועיקר לכולי עלמא.

ואילו אדם שכן יש לו יד ורגל בכבישת רצונתיו יתכן שדווקא אם בשבת ירשה לעצמו יותר מיום חול זה יהיה עונג שבתו, אך יתכן שדווקא אם יקיים גם בשבת את הגבולתיו ומה שלא יגביל את עצמו יעשה זאת לכבוד שבת אזי כך יקיים את מצוות היום.
אך זה תלוי רק במה שהאדם עצמו חש 'על בשרו'

כן נראה לע"ד

[דרדקי]

ידידי, תשובתך נאה, אבל היא הרגשה מפרי בטנך, ולא מה שחיפשתי, הבעיה כאן היא להכניס את מה שאתה אומר בגדרי המצווה כמו שהיא מופיעה בדעות הראשונים או אפי' האחרונים. כאן מדובר כאילו בלומדע'ס נוסח תורת המוסר ולא בבעיה טכנית למעשה כיצד לנהוג.

[רוצה לרצות]

במדרש (דב"ר ג) איתא: את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת לא נתתי לך אלא לטובתך, כיצד, א"ר חייא ברבי אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר.
וברד"ק עה"פ 'וקראת לשבת עונג' כתב: מצות עשה לענג הגוף ביום השבת במאכלים ערבים וטובים, שמתוך שישנהו משאר ימים לטוב יזכור מעשה בראשית ושהאל חדשו מאין ושבת ביום השביעי ומתוך כך ישבח לאל ויפארוהו בפיו ובלבבו, ותתענג נפשו בו.
הרי לך שמצות עונג שבת היא להנות ולהתענג מהאכילה גופא, וכדברי החת"ס בשו"ת (סי' קסח) וז"ל: דבשבת עונג מפורש ולא אכילה וכו'..... אינו יוצא ידי חובת אכילה אלא אם כן מתענג באותה אכילה וע"כ אסור לאכול מן המנחה ולמעלה בעש"ק כדי שיאכל לתיאבון בלילה.
אלא שמצוות צריכות כוונה, וע"כ יש לכוון להתענג משום שכך ציוה ה', ואל"ה לא קיים המצוה כדברי הכת"ס סי' לט.
ובסי' קז הוסיף במפורש: והנה אמת והנה נכון וראוי לעשות כל מצוה בכוונה בלב שעושה דבר זה לשם מצוה כדי לעשות רצון המצוה ולא תהיה עשית המצוה מצות אנשים מלומדה כמו שעושה דבר הרגיל בה בלי שמכווין לעשותה לכוונת תכלית הענין אלא הרגל נעשה לו טבע, ולכן כתיב וזכרתם את כל מצות ה' היינו שתזכרו קודם עשיה שהיא מצות ה' ואח"כ ועשיתם אותם, וכ"ש וקו"ח מצוה שיש בה הנאת הגוף כמו עונג שבת ויו"ט דבעי כוונה לשם מצות עונג שבת ויו"ט כי כן צוה ה' להיות מעונג בשבת ולשמוח ביו"ט דאל"ה הו"ל אכילת רשות לשם אכילה גסה.
ואיני יודע מה פקפוק יש בזה.

[דרדקי]

הפקפוק הוא השאלה שנכתבה כבר, למה את החזו"א והרב שטיינמן והרב מיכל יהודה לפקוביץ והרב ניסים קרליץ וכו' (מספיק?) ראינו מהדרים בכל מצוות התורה מאוד, ואילו כאן דוקא לא מצינו שהידרו כ"כ, לא מצאנו שהם ענגו את גופם וכו', והם הרי יודעים יותר טוב ממנו את הנ"ל, הרי זה מצביע על סיבה מסויימת שמעיני היא נסתרה וע"כ ביקשתי את עזרת חבירי הת"ח.

[רוצה לרצות]

ח"ו ליה למר לומר שהגדולים הנ"ל אינם מקיימים דינא דגמרא ושו"ע, ואינם מענגים גופם בשב"ק.
אלא שלהלכה העינוג הוא שכל אחד לפי מה שהוא רגיל בחול. צריך לשנות מהרגלו לכבוד שב"ק.

[איש אחד]

כל הלומדעס בעולם לא יסבירו איך וכיצד ענין שקשור לפן התחושתי יכול להיות מונחה ע"י דינים וגדרים
כשם ששתיית יין בחג אינה מצווה כלל ועיקר למי שלא אוהב יין, ומי שמהדר לשתות יין יבש ללא סוכר בכל יום בחול המועד לקיים את החומרה של הרב אלישיב הוא שוטה שבעולם. שאין הוא מענג אלא מצער עצמו
כך לכאורה גם בשבת, מי שאצלו ברמתו הרוחנית הוא משביע נפשו לתאבון ק"ו שהוא מחויב כך בשבת, ואין הוא מסוגל לענג את השבת בצורה אחרת.
כך נראה לעניות דעתי.

[זקן ששכח]

מספרים שהראה הבעש"ט לתלמידיו שור אוכל צ'ונט בשבת. שהיה אכן אדם, אבל לרוב להיטותו ושקיעותו בצלחת החמין לא היה כאדם המענג את השבת אלא אוכל בכוונת השור. וכאותה שאמרו על עם הארץ מסויים שאוכל ב'כונות הארי', מה ארי דורס ואוכל אף הוא...
ואולי לתוספת ביאור, יש משל מהבעש"ט על בן מלך שהיה בין כפריים, לימים קיבל מכתב מאביו ועמדו רגליו לרקוד מאליהם, אבל מחמת הבושה הציע לפני הכפריים את הטיפה המרה, שתו הם לשכרה ורקדו בשמחמתם הם ואילו הוא רקד בשמחת מכתב המלך. כן השבת, הנשמה רוצה לשמוח ולהתענג בקדושת נועם השבת, אך מסגרות הגוף מונעות, מה יעשה? יתן לגופו תענוג וישמח הוא בשלו והנשמה בשלה.
שכל זמן שהאוכל ושאר תענוגי השבת הם אמצעי להשיג התענוג האמיתי ששמו שבת - שפיר, אבל ברגע שהופך מ'מטרה' ל'אמצעי'...

[אוהב אוצר]

כל הלומדעס בעולם לא יסבירו איך וכיצד ענין שקשור לפן התחושתי יכול להיות מונחה ע"י דינים וגדרים
כשם ששתיית יין בחג אינה מצווה כלל ועיקר למי שלא אוהב יין, ומי שמהדר לשתות יין יבש ללא סוכר בכל יום בחול המועד לקיים את החומרה של הרב אלישיב הוא שוטה שבעולם. שאין הוא מענג אלא מצער עצמו
כך לכאורה גם בשבת, מי שאצלו ברמתו הרוחנית הוא משביע נפשו לתאבון ק"ו שהוא מחויב כך בשבת, ואין הוא מסוגל לענג את השבת בצורה אחרת.
כך נראה לעניות דעתי.

ידידי, הרחקת לכת! הרי כל מה שכתבו הפוסקים (הקדמונים) שאין שמחה בחג אלא בבשר ויין זה משום זכר לקרבן חגיגה ואכילת בשר שלמים בחג בזמן ביהמ"ק, וכי יעלה על הדעת שמי שלא אוהב בשר ימנע עצמו מקרבן חגיגה??? ואם בכ"ז יאכל כזית בשר שלמים אף ששונא בשר, לשוטה יחשב??? לו היית אומר את דבריך לגבי אכילת דגים בשבת, ניחא, כך מפורש בפוסקים אולם לגבי הדין שכבודו הזכיר, בוודאי שאינו דומה למנהג אכילת דגים בשבת שבוודאי אין לו לצער עצמו באכילתם.

[אמסטרדם]

צדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו בם.
וכל מעשיך יהיו לשם שמים.

[בית אליהו]

השבת הוא מעין העולם הבא.
בעולם הבא יתקיים תכלית הבריאה שחוק הטוב להיטיב וכמש''כ רמח''ל, והיינו שיכירו הבריות בטובתו של מקום ויודו ויברכו שמו על כך, ועי''ז כבוד שמים מתרבה, ובדעת תבונות האריך בזה בכמה דוכתי.
עונג לש''ש לא ר''ל לשם כח לעבודת הבורא, דלזה סגי בפת במלח, אלא ר''ל שיהנה הנאה גשמית בפועל,
אבל יכיר שזה הוא טובתו של מקום, ויודה ויברך ע''ז, [ובפשיטות טפי, לשם הברכה לפניה ולאחריה].
ובעומק טפי, כשמכיר בטובו של מקום, קובע במחשבתו שהוא רק טוב ומטיב, והוא עתיד להטיב עמו בעוה''ב בהטבה רוחנית שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, ועי''ז חוזר ומרנן ומודה לה'.
ואם הוא בדרגה מעולה יותר, הרי הוא מכיר עי''ז שאף היסורים בעוה''ז לטובתו הוא, וע''ז גופא הוא מודה ומשבח.
מעתה אינו ענין למה שצריך להתפלל שלא יכנסו מעדנים וכו', דכשעושה לשם כך, ובכל טעימה וטעימה חושב "ב''ה שהטיב עימי להרגיש הנאה זו", שפיר הוא גורם להתעלות רוחנית בכל רגע ורגע, והיינו מש''כ בשיטה ב'.
ובשבת ויו''ט נוסף טעם לעונג מצד מצות השמחה, שע''י שנהנה ושמח וליבו טוב עליו, יכול לשמוח אף בשמחת מלכותו בשבת, ובשמחת המועדים כ''א כפי עניינו.
כמובן שהראוי הוא שתחילת רצונו ותאוותו לאכול יהיה רק לשם הנ''ל, אך מאז חטא עץ הדעת נתערב הטוב ברע, ומתערב גם רצון לשם ההנאה עצמה, והאדם צריך להשתדל להרבות הכוונה הטובה.
ועניין הנשמה יתירה שכ' רש''י יש בזה רמז שמן השמים משפיעים בשבת ויו''ט קדושה טפי לעזור לאדם לכוין לש''ש, וכן בעצרת אמרו דכו''ע מודו דבעי לכם משום שבמתן תורה חזרו כמו קודם החטא ואכמ''ל.
ובשיטה ג' החמירו טפי דאסור שיתערב כלל כוונת הנאה עצמית, וכמובן כ''א בזה כפום דרגתו.
ולפי''ז פשוט שאי''ז אומר שצריכים לחשוב שלא להנות, כי זה ודאי סותר את העונג וכמו שנתקשו כאן, אלא שפיר נהנה בפועל לשם הכרת טובתו ושמחה במלכותו, ואף שיטה ג' מודה בזה, ורק כתבו על עצם רצונו להנות שצריך שיהיה רק לשם הטוב הנ''ל.
ולפיכך צריך שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דאל''ה אינו נהנה בפועל.
ובזמירות האריכו לפרט סוגי המעדנים וריבויים, דזה גופא כבוד שמים שהרבה טובה לבנ''א באופנים שונים ורבים של הנאות.
ועד''ז יתבארו עוד דברים רבים, ואכ''מ.

[אמסטרדם]

יש משל מהבעש"ט על בן מלך שהיה בין כפריים, לימים קיבל מכתב מאביו ועמדו רגליו לרקוד מאליהם, אבל מחמת הבושה הציע לפני הכפריים את הטיפה המרה, שתו הם לשכרה ורקדו בשמחמתם הם ואילו הוא רקד בשמחת מכתב המלך. כן השבת, הנשמה רוצה לשמוח ולהתענג בקדושת נועם השבת, אך מסגרות הגוף מונעות, מה יעשה? יתן לגופו תענוג וישמח הוא בשלו והנשמה בשלה.

[אמסטרדם]

השבת הוא מעין העולם הבא.

גמ' מס' ברכות.

[מיכלזון]

השבת הוא מעין העולם הבא.
בעולם הבא יתקיים תכלית הבריאה שחוק הטוב להיטיב וכמש''כ רמח''ל, והיינו שיכירו הבריות בטובתו של מקום ויודו ויברכו שמו על כך, ועי''ז כבוד שמים מתרבה, ובדעת תבונות האריך בזה בכמה דוכתי.
עונג לש''ש לא ר''ל לשם כח לעבודת הבורא, דלזה סגי בפת במלח, אלא ר''ל שיהנה הנאה גשמית בפועל,
אבל יכיר שזה הוא טובתו של מקום, ויודה ויברך ע''ז, [ובפשיטות טפי, לשם הברכה לפניה ולאחריה].
ובעומק טפי, כשמכיר בטובו של מקום, קובע במחשבתו שהוא רק טוב ומטיב, והוא עתיד להטיב עמו בעוה''ב בהטבה רוחנית שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, ועי''ז חוזר ומרנן ומודה לה'.
ואם הוא בדרגה מעולה יותר, הרי הוא מכיר עי''ז שאף היסורים בעוה''ז לטובתו הוא, וע''ז גופא הוא מודה ומשבח.
מעתה אינו ענין למה שצריך להתפלל שלא יכנסו מעדנים וכו', דכשעושה לשם כך, ובכל טעימה וטעימה חושב "ב''ה שהטיב עימי להרגיש הנאה זו", שפיר הוא גורם להתעלות רוחנית בכל רגע ורגע, והיינו מש''כ בשיטה ב'.
ובשבת ויו''ט נוסף טעם לעונג מצד מצות השמחה, שע''י שנהנה ושמח וליבו טוב עליו, יכול לשמוח אף בשמחת מלכותו בשבת, ובשמחת המועדים כ''א כפי עניינו.
כמובן שהראוי הוא שתחילת רצונו ותאוותו לאכול יהיה רק לשם הנ''ל, אך מאז חטא עץ הדעת נתערב הטוב ברע, ומתערב גם רצון לשם ההנאה עצמה, והאדם צריך להשתדל להרבות הכוונה הטובה.
ועניין הנשמה יתירה שכ' רש''י יש בזה רמז שמן השמים משפיעים בשבת ויו''ט קדושה טפי לעזור לאדם לכוין לש''ש, וכן בעצרת אמרו דכו''ע מודו דבעי לכם משום שבמתן תורה חזרו כמו קודם החטא ואכמ''ל.
ובשיטה ג' החמירו טפי דאסור שיתערב כלל כוונת הנאה עצמית, וכמובן כ''א בזה כפום דרגתו.
ולפי''ז פשוט שאי''ז אומר שצריכים לחשוב שלא להנות, כי זה ודאי סותר את העונג וכמו שנתקשו כאן, אלא שפיר נהנה בפועל לשם הכרת טובתו ושמחה במלכותו, ואף שיטה ג' מודה בזה, ורק כתבו על עצם רצונו להנות שצריך שיהיה רק לשם הטוב הנ''ל.
ולפיכך צריך שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דאל''ה אינו נהנה בפועל.
ובזמירות האריכו לפרט סוגי המעדנים וריבויים, דזה גופא כבוד שמים שהרבה טובה לבנ''א באופנים שונים ורבים של הנאות.
ועד''ז יתבארו עוד דברים רבים, ואכ''מ.

מנ"ל הא, וכי יש מקור לכל הנ"ל?

[בית אליהו]

הא גופא דמיושב הכל, אין לך מקור גדול מזה.

[מן השורה]

עיין פי' הגר"א למשלי ז' י"ד, אריכות נפלאה בענין אכילת מצוה [ובשבת] עם תאוה, מי שיעתיק לכאן, ייש"כ.

[קולמוס הסופר]

עיין פי' הגר"א למשלי ז' י"ד, אריכות נפלאה בענין אכילת מצוה [ובשבת] עם תאוה, מי שיעתיק לכאן, ייש"כ.

גרא משלי.JPG (98.91 KiB) נצפה 8727 פעמים

[אפרקסתא דעניא]

הרב פינקוס מאריך לטעון שבשבת יש עניין בריבוי הנאה מהאוכל, ואף אם אינו מכוון לש"ש, זה גופא רצון ה', שהאדם יאכל וייהנה וישמח ביום חגו הגדול - השבת, וכדרך שמארח רוצה שאורחו ייהנה מן האכילה, ואינו מצפה שאורחו יכוון לשם כבודו של המארח.

[כנסת ישראל]

בספר גביעי גביע הכסף מתלמיד הגר"א מביא בשמו שבשבת מצוה להתענג באכילה ושתי' ומצוה להתענג בלימוד התורה, אך טוב יותר שירבה בלימודו משירבה באכילה ושתיה,שההרגל נעשה טבע וילמוד גם בחול, ואכילת השבת תגרור לו תאות אכילה ג"כ בחול.
ורבא מחריך רישא הוא משום כבוד שבת ולא משום עונג וכן עובדא דהלל ושמאי.

[למדן חסידי]

לי הקטן נראה דאין מקרא יוצא מדי פשוטו. וודאי שצריך להתענג במידי דגשמיות וכמו שמליץ הבעל באר מיים חיים בספרו סדורו של שבת. לפרש (בפיוט כל מקדש) "לנוח בו ולשמח בתענוג אכול ושתו - דבר זה - כל עדת ישראל יעשו אותו.
וכל אחד כולל כל הגדולים עושים זאת וכל אחד מתענג לפי תענגו (וכמו שמוזכר בשו"ע לגבי שינה שת"ח ינוח בשבת ואחד שלא לומדד כ"כ כל השבוע ילמד יותר).
אך כבר מתאמרי משמיה דחידושי הרי"ם דכל המענג את השבת. כתיב ולא כל המענג את עצמו כתיב.
דהינו כיון שהם יודעים את גדלות השבת הם רוצים להתענג מעצם השבת שזה יותר עונג להם ודוק

[חיימשה]

האם זכית פעם לערוך שמחה? רצית שאורחיך יהנו בסעודה? כאשר אורח החמיא לך על שהכל היה מצוין, זה שימח אותך? אם היית שומע שאחד מהאורחים החשובים בעיניך שונא בשר ואכל רק כדי שלא לפגוע בך זה היה משמח אותך או להיפך?
כך בדיוק הקב"ה רוצה שנרגיש, אנו בניו אהוביו. שמחים ביום שמחתו ומתענגים על שולחנו.
כשיהודי מענג את גופו וזוכר שהוא עושה את זה לכבוד בוראו, ואף מזמר ומהלל מתוך עונג למי שציווה ונתן את זה, הריהו מקיים המצווה למהדרין מן המהדרין.
כמובן יש דרגות גבוהות יותר, כמש''כ ר''א בן ה רמב"ם, שמי שעוסק במושכלות ביום השבת עד ששכח את עצמו ולא אכל סעודה הרי זה מרומם ומשובח, אבל פשוטו הוא כנ"ל.

[החושב]

כל האשכול הזה מוזר...
מה כל כך מסובך?
זה הטבע של הבן אדם: כשיש משהו טוב, אירוע משמח וכדומה - אוכלים ושותים ושמחים.
מי שמחתן את בתו (ולא משנה אם זה יהודי או גוי) ומחמת איזה חשבון פילוסופי מטופש מחליט לא לערוך סעודה מכובדת - מראה שלא אכפת לו מבתו ומנושאיה.

[סגי נהור]

שלוש דרגות הן, זו למעלה מזו:

א. האדם הפשוט מצווה להתענג בתענוגות גשמיים, שלולא זאת אינו חש עונג ושמחה (וכמשל הבעש"ט), ועל ידי כך חש ומכיר במעלתה של השבת. וכמו ילד שמקבל ממתק בשבת, שעל ידי זה אוהב את השבת ומצפה לה.

ב. למעלה מזה האדם שהתענוגות הגשמיים אינם עיקר אצלו ואינו צריך להם כדי לחוש את קדושת השבת. ואדרבה אצלו העונג הגשמי הוא כעין סתירה לעונג הרוחני. אדם זה עושה את המצווה עליו אך עיקר השבת אצלו היא העונג מהתורה והתפילה והעבודה הרוחנית, וגנאי הוא לו לעסוק יתר על המידה בתענוגות הגוף. ועל זה אמור משל המגיד ממעזריטש (או"ת סי' תכה) מהמצורע שביקש המלך לענגו בכל טוב וביקש להביא המצורע לו שני סלי אשפה לחה כדי לקרר את פצעיו.

ג. למעלה מזה איש המעלה שאצלו העונג הגשמי והרוחני אינם סתירה, ואדרבה היו לאחדים, והתענגותו מהמאכל הגשמי היא עצמה עונג רוחני של שבת. ונעוץ סופן בתחילתן.

לכל האמור יש הרבה מקורות וראיות. ובכלל דברים אלו הרבה מהדברים שנאמרו לעיל. ובזה מיושב הכל אל נכון.