שאלו לחכם אחד ואמרו לו, ספר לנו המדות הטובות שצריכה האשה להתנהג בהן. אמ' להם, צריכה האשה לעשות חפץ בעלה, ולומדת מדותיו, ועוזבת מדות אביה, עד אשר יאמרו כי היא בת בעלה ולא בת אביה, ומאירת פניה לבעלה תמיד, ואפי' בשעה שיכעסנה. ומכבדת אותו בשעת חסרונו כמו בשעת עשרו, ובימי זקוניו כבימי בחרותו. ומכבדת רגליה לצאת מפתח ביתה, ומקלת רגליה בפת לעני. ושוקדת על מלאכתה, ועובדת עבודת ביתה בין שפחותיה. ומינקת את בניה, ולא תתנם למינקת אחרת, לפי שחלבה רבה לגדל בו את בניה, ובו נבראו, שחלב המינקת הוא נכרי להם ויזיק אותם. ובורחת מישיבת כל הנשים המורדות והפושעות ומחרחרות הריב. ואומרת שבעתי, ואפי' אינה שבעה
דבר דומה נמצא בפי' המאירי למשלי, ז"ל בתחילת ענין "אשת חיל"
וידוע לפי הנגלה היות קיום הבית והעמדתו בסיבת אשת החיל ומה שהאריכו חכמי המוסר בתועלת הבא בסבתה והוא אמרם אל תבזה נשי החיל מהנשים כי יש נקבות טובות מן האנשים וספרו ממידותיהן העוזבת מדות אביה ולומדת מדות אישה עד שתדומה בת בעלה לא בת אביה המאירה פניה לבעלה בעת שיכעיסנה המכבדתו ביראה בעת חסרונו כאשר בעת עושרו ובימי הזקונים כבימי הנעורים הכבדים רגליה לצאת מביתה הקלים ידיה לתת מן הפת לעני העובדת עבודתה בין שפחותיה המינקת ילדיה ולא תתנם למינקת אחרת השומעת מן המדבר ולא תמהר המענה הבוררת מישיבת מבקשות מדינים האומרת ברעבונה שבעתי השמחה באורחים כשיכניסם האיש בביתו
רציתי לדעת האם המנורת המאור מצטט מהמאירי, או ששניהם מצטטים כאן חכם אחר?
אגב, גם בזוהר ובמקובלים יש מעלה (או הבחנה) לאשה שהיא "בת בעלה".