לבי במערב כתב:אוצר החכמה כתב:מעולם תמהתי למה לא אומרים את הטענה הפשוטה. שגם מנהגם של אנשי חו"ל לא היה אלא לנהוג כן בחו"ל ולא בארץ ומנהג אבותיהם בידיהם לעשות שני ימים רק כאשר הם בחו"ל.
(לעומת זאת יושבי א"י אינם צריכים לנהוג מעיקר הדין גם בחו"ל כי אין להם את המנהג אלא משום חומרי מקום) . .
הנה
תשובה פשוטה לכך (מהסכמת ה"בצל החכמה" לס' יום טוב שני כהלכתו).
עיינתי כעת בהסכמת ה'בצל החכמה' (אתה העלית אותה לפני למעלה משנתיים ואני עיינתי בה כעת, ומכאן יש ללמוד שאין יאוש בעולם כלל..), ולענ"ד דבריו צריכים עיון טובא, ואבאר:
בביצה (ד:) כתוב:
...והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי? - משום דשלחו מתם: הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי.
וברש"י:
קים לן בקביעא דירחא - על ידי חשבון שמחשבין תולדתו אנו למדים אם נראה ביום שלשים אם לאו.
דגזרי המלכות גזרה - שלא יתעסקו בתורה, וישתכח סוד העיבור מכם ותעבדו נמי חד יומא ואתי לקלקולי ולעשות חסר מלא ומלא חסר, ותאכלו חמץ בפסח.
להבהרת העניין צריך להבדיל בין שלש תקופות:
א. כאשר קידשו ע"פ הראיה ובני חו"ל אינם בקיאים בקביעא דירחא, ובכל מקום שלא הגיעו אליו שלוחי בי"ד עשו יומיים מספק.
ב. כאשר קידשו ע"פ הראיה ובני חו"ל בקיאים בקביעא דירחא.
ג. כאשר פסקו לקדש ע"פ הראיה ותיקנו את לוח השנה בו אנו משתמשים כיום.
הגמרא מדברת על תקופה ב. כאשר הסיבה שעשו יו"ט שני בחו"ל היא לא מפני הספק אלא רק מפני החשש שיחזרו לתקופה א. כלומר מצב בו מקדשים את החודש בא"י, ובחו"ל אינם יודעים מתי ר"ח, ואם לא ישמרו על המנהג לעשות ב' ימים יו"ט קרוב לוודאי שינהגו חול ביו"ט.
'סוד העיבור' שהזכיר רש"י, שאותו עלולים לשכוח, הוא כפי הנראה מה שכתב הרמב"ם (קידוה"ח יא ד):
ואל יהיו דרכים אלו קלים בעיניך מפני שאין אנו צריכין להם בזמן הזה, שאלו הדרכים דרכים רחוקים ועמוקים הן, והוא סוד העיבור שהיו החכמים הגדולים יודעים אותו ואינן מוסרין אותו לכל אדם אלא לסמוכים נבונים, אבל זה החשבון שמחשבין בזמן שאין שם בית דין לקבוע על הראייה שאנו מחשבין בו היום אפילו תינוקות של בית רבן מגיעין עד סופו בשלשה וארבעה ימים.
הרמב"ם מחלק בין 'סוד העיבור', שהוא ידיעת האסטרונומיה הנצרכת להבנת קידוש החודש, לבין 'החשבון שמחשבין בזמן שאין שם בית דין לקבוע על הראייה', כלומר לוח השנה שלנו.
על ידי גזירת המלכות יש חשש שיישכח סוד העיבור, שהוא חשבון רחוק ועמוק, אבל אין חשש שיישכח לוח השנה.
כעת, תורף דברי הרב 'בצל החכמה' הם שעקרונית גם בא"י יכול להיות חשש שתגזור המלכות גזירה וישתכח סוד העיבור, ואז גם בני א"י יהיו חייבים ביו"ט שני בדיוק כבני חו"ל, וא"כ גם עליהם היה ראוי לגזור שיעשו ב' ימים יו"ט, אלא שלא גזרו כיון שהם ואבותיהם לא עשו שני ימים מעולם. ועל זה הוא בונה את המשך דבריו (וגם הם לא פשוטים, ונראים יותר דברי הר"ר משה דביר), יעוי"ש.
אבל טענה זו פלא היא;
וכי ידיעת סוד העיבור היא הסיבה לכך שבני א"י אינם עושים יו"ט שני? ודאי שלא!
הסיבה היא שבי"ד מקדשים את החודש ושלוחיהם מודיעים על כך בא"י ועד מקום שידם מגעת, ובכל אותם מקומות יודעים מתי יו"ט ללא ספק.
ואם כוונתו לכך שמבי"ד עצמם ישתכח סוד העיבור וממילא לא יהיו בני הכי לקדש חודשים, על כך יש לומר (מעבר לכך שמשום חשש רחוק כ"כ לא מסתבר שיש מקום לגזור) שישנן שתי אפשרויות:
א. לפני שדבר כזה יקרה בי"ד יתקנו לוח שנה (כפי שאכן עשו בסופו של דבר) ונפתרה הבעיה.
ב. אם קרה שאין בי"ד היודעים ויכולים לקדש את החודש ואין לוח שנה, יו"ט שני לא יפתור שום בעיה, שכן במצב כזה אין ראשי חודשים ואין מועדים (ראה רמב"ם קידוה"ח פ"ה ה"א, וסהמ"צ עשה קנג).
כל מה שהוזכר סוד העיבור כסיבה לכך שיודעים בחו"ל מתי יו"ט, הוא רק שיודעים לכוון למה שעשו בי"ד בא"י כאשר אין שלוחים שיודיעו על כך. אבל אין חשש, בהקשר זה, מגזירה שתגזור המלכות בא"י.
---
עוד יש להעיר על כל הנושא, שכל מה שגזרו על בני חו"ל להמשיך במנהג אבותיהם הוא רק בתקופה ב. כאשר יש חשש שיחזרו לתקופה א. כאמור. אבל אנו, העומדים בתקופה ג. לכאורה אין חשש שמחמת גזירה ישתכח הלוח, וא"כ בטל טעם התקנה.