הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט <ישראל המחמיר ע"ע בקדושת כהונה>

מבקש חכמה

כלל זה שמקורו בירושלמי ברכות פרק ב, עומד כנגד המחמירים.

עד היום הכרתי את דברי הגר"א בשנות אליהו לברכות (א,ג) שביאר מתי בכל אופן ניתן להחמיר- "כל שהוא מצוה בעצם אלא שלא הצריכוהו חכמים".

כעת ראיתי במשנתן של ראשונים בראב"יה (מגילה תקצז) שכותב שאם מדובר באדם חשוב או בדבר ש"כולי עלמא עבדי" אינו נקרא הדיוט.

ובמהדורת דבליצקי ציין לעיין במאירי ר"ה לג ע"א שכותב את הסברה של "כולי עלמא", וכן ציין לאו"ז תקמג שכותב סברה זו (אך לא מצאתי שם).

וכל המוסיף יבורך.

ירושלמי · הודעהעל ידי **ירושלמי** » ד' נובמבר 03, 2010 11:11 pm

והמחמירים טוענים כנגדך, שלא ברור להם שהם נכנסו בגדר "פטור מן הדבר", אדרבה, בזה גופא הם מסתפקים אם הם בכלל חיוב או פטור, ומחמירים לנקוט שהם בגדר "חייב בדבר", ואין בכלל זה שום דבר הנוגד את שיטתם.

מבקש חכמה

ירושלמי כתב:והמחמירים טוענים כנגדך...

ימחל לי כבודו, אני מצטט (תלמוד) ירושלמי ודן בדבריו, ולא מתווכח עם אף אחד בשלב זה. אם "הם" (מי אלה?) רוצים להתווכח שיעשו זאת כנגד הירושלמי ולא כנגדי.

גוראריה · הודעהעל ידי **גוראריה** » ד' נובמבר 03, 2010 11:19 pm

יש הגדרה ידועה מא' מראשי הישיבות זצ"ל, איני זוכר כרגע מקורה המדוייק, לחלק:
הפטור מדבר וגם כשעושהו אינו מקיים בזה מצוה [דוגמת היושב בסוכה בשעת המטר שגם ע"ז נא' כל הפטור וכו', שהרי אי"ז נחשב כלל ישיבה בסוכה וי"א שאינה חשיבא כלל סוכה בשעת הגשם]נקרא הדיוט
אבל אם כשמחמיר מקיים המצוה [וכגון המחמיר שלא לטעום כלום מחוץ לסוכה ואפי' מים כנז' ברמ"א] תבוא עליו ברכה.

ירושלמי · הודעהעל ידי **ירושלמי** » ד' נובמבר 03, 2010 11:21 pm

מחילה אם לא הובנת/י כראוי. אני התייחבתי לרישא של הודעתך, שנדמה היית שאתה טוען כנגד המחמירים:

מבקש חכמה כתב:כלל זה שמקורו בירושלמי ברכות פרק ב, עומד כנגד המחמירים.

וע"ז הערתי, שאין בזה משום טענה כנגד המחמירים, שכן מבחינתם אין כל שייכות בין הירושלמי הנ"ל למנהגם להחמיר.

תוך כדי דיבור

כמדומני שנכתבו על זה בדורנו כו"כ מאמרים מסכמים. מכל מקום אלך ואיזיל.

בגדר העניין בראשונים, ראה רמב"ן וריטב"א קידושין ל"א ע"א, שביארו שהדבר אמור רק בעניינים שלא ציוותה בהם התורה כלל, דהיינו שאין בהם עניין מצד עצמם, ורק האדם עושה מהם על עצמו מצוה. ולפי זה פשוט שדברי הרושלמי אינם עניין להמקיים מצוה כאינו מצווה ועושה (ואין להקשות מדברי הפוסקים שכתבו ע"פ הירושלמי שהפטור מן הסוכה ואינו יוצא ממנה אינו אלא הדיוט ואינו מקבל שכר [רמ"א סי' תרל"ט ע"פ הגמ"י ועוד], כי יש לחלק בין פטור עקרוני מן הסוכה, דוגמת זה של הנשים, לבין פטור מלאכותי ממנה, דוגמת זה של המצטער. וכן מוכרח מהט"ז שם לעניין הברכה). והוסיף על זה המאירי (ב"מ פ"ז ע"א) שכל שיוצא מן המעשה איזה דבר שכל "או מוסר או סלסול או הכנעת הלב", כבר אינו בגדר דברי הירושלמי. ודוגמא לזה מובאת בתוס' (גיטין ו' ע"ב) שמי שמשרטט בכתיבת התפילין הוא הדיוט, כי התורה אינה מחייבת אותו בכך ואין בזה שום עניין מצד עצמו, ורק אם עושה זאת כדי שתצא כתיבתו נאה, הרי זה בגדר זה א-לי ואנוהו ופשיטא שאינו הדיוט.

ולעניין חומרות שנזכר כאן, יש המג"א וב"ח ופרישה בסי' ל"ב, ע"פ הב"י (והגר"א שם ע"פ התרומה), שכתבו שדברי הירושלמי אמורים במי שעושה דבר שהוא פטור ממנו מתוך כוונה להחמיר, "בדרך חומרא" (אבל למטרה אחרת, אינו הדיוט, וכתוס' הנ"ל, וכ"כ הרעק"א ופמ"ג שם). והמג"א עצמו הסתפק בזה, "שהרי כמה פעמים מצינו שמחמירים בדבר שאנו פטורים ממנו" (עיי"ש מה שכתב ליישב) - אבל לכאורה נראה לבאר זאת בפשיטות, שאין זה עניין למי שנוהג בעצמו מידת חסידות ומחמיר כדעת מיעוט בדין שרוב הפוסקים מקילים בו, אלא הוא עניין למי שעושה דבר שלכולי עלמא הוא פטור ממנו, כגון השרטוט הנ"ל בתפילין, ורק עושה כן "בדרך חומרא", כלומר מדמה לעצמו שאע"פ שפטור מזה יש 'עניין' הלכתי לשרטט בתפילין כדרך שעושים בספר תורה, והרי זה גופא סברת הדיוטות ודברי הירושלמי מבוארים היטב. וכן תירץ הערוה"ש שם, שהדברים אמורים דווקא במקום שאין בו דעות בש"ס ופוסקים (כמש"כ בשערי תשובה סי' תרל"ט) להחמיר כך, אבל כל שיש סוברים להחמיר מצד עצם ההלכה, רשאי לנהוג כמוה כדי לצאת ידי כולם.

מבקש חכמה

תוך כדי דיבור כתב:כמדומני שנכתבו על זה בדורנו כו"כ מאמרים מסכמים. מכל מקום אלך ואיזיל.

בגדר העניין בראשונים, ראה רמב"ן וריטב"א קידושין ל"א ע"א, שביארו שהדבר אמור רק בעניינים שלא ציוותה בהם התורה כלל, דהיינו שאין בהם עניין מצד עצמם, ורק האדם עושה מהם על עצמו מצוה. ולפי זה פשוט שדברי הרושלמי אינם עניין להמקיים מצוה כאינו מצווה ועושה (ואין להקשות מדברי הפוסקים שכתבו ע"פ הירושלמי שהפטור מן הסוכה ואינו יוצא ממנה אינו אלא הדיוט ואינו מקבל שכר [רמ"א סי' תרל"ט ע"פ הגמ"י ועוד], כי יש לחלק בין פטור עקרוני מן הסוכה, דוגמת זה של הנשים, לבין פטור מלאכותי ממנה, דוגמת זה של המצטער. וכן מוכרח מהט"ז שם לעניין הברכה). והוסיף על זה המאירי (ב"מ פ"ז ע"א) שכל שיוצא מן המעשה איזה דבר שכל "או מוסר או סלסול או הכנעת הלב", כבר אינו בגדר דברי הירושלמי. ודוגמא לזה מובאת בתוס' (גיטין ו' ע"ב) שמי שמשרטט בכתיבת התפילין הוא הדיוט, כי התורה אינה מחייבת אותו בכך ואין בזה שום עניין מצד עצמו, ורק אם עושה זאת כדי שתצא כתיבתו נאה, הרי זה בגדר זה א-לי ואנוהו ופשיטא שאינו הדיוט.

יישר כח על דבריך הנחמדים, ומה בכך שנכתבו מאמרים מוטב שנדע יותר כעת.
לגבי הרמב"ן והריטב"א הרי שכבר העירו שם האחרונים שדברי הירושלמי אמורים על חתן ומצוות ק"ש והביא בהערות מוסד הרב קוק את דברי הברכי יוסף המחלק בין פטור אישה ממצוות שהוא פטור קבוע ואם היא בכל אופן עושה אינה נקראת "הדיוט" לבין פטור של חתן שהוא מ"סיבה זמנית" ושם נקרא הדיוט, והוא כדבריך רק במונחים ברורים יותר.
לשאר דבריך על החומרות כמובן שהחושש לשיטות שונות תבא עליו ברכה ו"המחמירים" אליהם התכוונו אלו אלה שעושים דברים שפטורים מהם לכל הדעות.

מבקש חכמה

כעת לאחר עיון נוסף נראה מדברי הראבי"ה שעוסק בשאלת זמן ק"ש (ברכות סימן א) בה נחלקו הדעות, ולמרות זאת אינו מתיר להחמיר וקורא למחמירים הדיוטות, והוא לא כדברי הכותבים הנכבדים לעיל וגם אני בתוכם.

ובהערות ר"ד דבליצקי לראבי"ה ציין לב"י או"ח רלה שאכן כתב שבכלל לא שייך יוהרא בענין זה שיש בו מחלוקת. אמנם לדינא העתיק הרמ"א את דברי הראב"יה (שהובאו במרדכי ומשם נטלם) שדוקא למי שרגיל בפרישות מותר להחמיר ואינו מיחזי כיוהרא.

תוך כדי דיבור

לעניין חתן וקריאת שמע הדברים פשוטים לכאורה, והעניין דומה למצטער וסוכה. שזה מבואר מעצמו כמו שהבאת מהברכ"י, אבל יש לחדד בטעם העניין: שאת הפטור של מצטער מסוכה ושל חתן מקריאת שמע, אפשר להגדיר כ'פטור חיובי' (על משקל מצוה קיומית וחיובית), שהאדם חייב לקיים הפטור, ואילו פטור של מי שאינו מצווה ועושה הוא 'פטור קיומי'. דהיינו, שבחתן ובסוכה נולדה סיבה היוצרת עתה חיסרון במצוה (צער, טירדה) ומשום כך קיים הפטור, והמקיים את הדבר בהתעלמות מהחיסרון ומהפטור הרובץ עליו נקרא הדיוט. ולעומת זאת במי שאינו מצווה ועושה, סיבת הפטור אינה חיסרון שנולד עתה במעשה המצוה המסויים (וכי היה איזה חסרון בקריאת שמע של רב ששת ורב יוסף?), אלא זהו פטור כללי, וע"כ האדם רשאי לקיים אם יחפוץ, ומקבל שכר. כמובן אפשר לחדד עוד, אבל כנלע"ד הטעם (ויש עניינים שלא שייך בהם חילוק כה"ג, דוגמת השרטוט הנ"ל, ובהם כבר נתבאר הטעם).

נ.ב. אין הספרים לפני עתה, אבל לכאורה נראה ממה שהבאת שהראבי"ה מפרש, עכ"פ בדין הנזכר, שהוא מצד יוהרא - וא"כ הוא עניין כשלעצמו (שגם בכגון דא אמרו שנקרא הדיוט, משום היוהרא, אבל לאו דווקא בזו בלבד ומשום כך בלבד) ואין ממנו קושיה על דברי שאר הראשונים.

מבקש חכמה

תוכ"ד, כשאני רואה את דבריך עולות לי שתי שאלות, ואינן לקנטר ח"ו, כי אני נהנה מידיעותיך ומדבריך, אלא לגופו של עניין.

א. מדוע אתה מכניס כל פעם מילים חדשות (קיומי וחיובי ולפני כן עקרוני ומלאכותי) וכי כתוב באיזה מקום בתורה שיש הבדל בדין בין חיובי לקיומי? במה הדבר מוסיף לי בהבנת כוונת התורה?

ב. לגופו של הסבר- האם היית סובר כך ללא המקורות, כלומר האם היית פוסק כך אם לא היו לפניך המקורות בגמרא ובראשונים שאותם נדרשת להסביר.

תוך כדי דיבור

א. אפשר לנקוט מילה כזו ואפשר לנקוט מילה אחרת, הרי לא הניסוח עיקר אלא הרעיון והסברא מאחוריו, הבאים לבאר את הדין. ואחרי שהובן אפשר להסבירו גם במילים אחרות. ואתמהה על שאלתך, וכי אין הדבר מוסיף להבנת דיני התורה ודברי חז"ל? התקשיתי לעמוד על היסוד וההנחות של שאלותיך.

ב. האם אין זה דרכם של כל הסברים וחילוקים וכו', שיש דין לפנינו ועלינו לבארו? וכי מה עשו התוספות, וכי מה עשו האמוראים עצמם? ומה יש לשאול 'אם לא היה דין האם היה הסבר', הלא על סמך מה הייתי דן (הדבר נשמע כשאלה עקרונית יותר לגבי שיטות לימוד ועיון בכלל. והדברים ידועים בשיטת הגר"ח מבריסק, שחתר להעמיד ולבסס מאחורי הדינים מערכת חופפת ויסודית של מושגים ועקרונות, אבל באמת השיטה כשלעצמה ימיה כימי הגמרא, ואכה"מ).

ומכל מקום, כלום אין זו אמת בהירה כשמש במצטער בסוכה מחמת גשמים (לדוגמא), שיש חסרון בעצם מעשה המצוה שלו, שמחמתו אין הוא יכול לקיים את המצוה אף כאינו מצווה ועושה, כי מעשהו לאו כקיום מצוה ייחשב?

בן פקועה · הודעהעל ידי **בן פקועה** » ה' נובמבר 04, 2010 12:47 am

לענין החילוק בישיבה בסוכה עי' קובץ שיעורים ב"ב סימן נד.

אליהוא · הודעהעל ידי **אליהוא** » ה' נובמבר 04, 2010 1:52 am

ע"ע במג"א סי' תע"ב סק"ו מה שהביא מהבאר שבע שתמה בזה מה הגדר. ועי"ש בחק יעקב סק"י משכב"ז.
מש"כ לענין ישיבה בסוכה הוא בעצם דברי הגר"א בשנו"א שהביאו לעיל, אך עצם הענין שבגשמים אין שם סוכה כלל הוא לכאו' תלוי בפלוגתת הראשונים לענין ישיבה בסוכה בלילה הראשון כידוע מלשון הרשב"א בתשובה ח"ד סי' ע"ח ובביאור הגר"א, אמנם יש לבאר הפלוגתא באופן אחר, דבלילה הראשון א"צ כלל גדר מצות ישיבת סוכה, והארכנו בזה במק"א.

בור ועם הארץ

אליהוא כתב:אמנם יש לבאר הפלוגתא באופן אחר, דבלילה הראשון א"צ כלל גדר מצות ישיבת סוכה, והארכנו בזה במק"א.

אכן יש שביארו שהוא מצוה בפנ"ע, ול"ש למצות סוכה דשאר הימים. אבל לא מסתבר הכי כלל.

אליהוא · הודעהעל ידי **אליהוא** » ה' נובמבר 04, 2010 2:12 am

עי' בערוה"ש סי' תרל"ט סעיף י"ז דביאר כן הפלוגתא.
וכן מבואר לכאורה מדעת הראשונים דא"צ כביצה אלא כזית, ו
עי' בריטב"א בחידושיו בשם מורו שתלה בזה להדיא עי"ש אי בעי גם שינה בסוכה בלילה הראשון דתלוי בזה.

דרדקי · הודעהעל ידי **דרדקי** » ה' נובמבר 04, 2010 9:43 am

יש על זה שיעור מדהים בגאונותו של הרב אשר וויס שליט"א, מומלץ מאוד, זה בקול הלשון בשיעורים על סוכות.
הוא מוכיח שם שגם בסוכה אפי' שברכתו לבטלה, ואפי' שהוא נקרא הדיוט ואפי' שלא מקבל שכר, מ"מ מעשה מצוה איכא.
ובדרך אגב נותן הגדרות מדהימות לכל הנושא.
גם בבראשית יש לו שיעור על זה. מומלץ.

תוך כדי דיבור

בשלהי עניין זה - יש קושיה ידועה, למה בת כהן שאינה מצווה להיטמא למתים, לא מצאנו שיהיה לה בזה שכר אם תחמיר על עצמה ותקיים כאינה מצווה ועושה, והיינו שתטרח לעקוף את בית הקברות וכדומה. או שיהיה איזו חסידות גדולה בישראל שמחמיר על עצמו שלא להיטמא למתים, למה איננו אומרים שהריהו כאינו מצווה ועושה ומקבל שכר. ומלבד החילוקים שנאמרו לגבי עצם חלות הדין ושייכותו לכהן דווקא, ראיתי עתה למהר"ל בתפארת ישראל (פ"כ) שביאר שיש בזה הבדל עקרוני בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, שעניינן של מצוות עשה הוא להוסיף שלימות בנפש האדם, ולכן גם מי שאינו מחוייב במצוה, יש לו תועלת לקיימה - אבל מצוות לא תעשה, כל עניינן הוא שלא לעבור על ציווי הקב"ה, וממילא אם הקב"ה לא אסר דבר מסויים על אחד, אף שאסרו על חברו, אין איזו תועלת וסיבה מיוחדת להימנע מדבר זה.
ובזה ביאר גם את קושיית הראשונים למה אסרו ללכת עם ציצית ליד קבר המת ולא אסרו לעשות את תכריכי המת מכלאיים (עיין בב"י יו"ד ש"א בשם הר"ש), אף שבשניהם יש לכאורה עניין של לעג לרש, שהמת אינו יכול לקיים מצוה זו? אלא שלפי הנ"ל מבואר שלעג לרש שייך דווקא במצוות עשה, ולא במצוות ל"ת.
ודון מינה ואוקים הכא גבי גדר ההדיוט.

יצג · הודעהעל ידי **יצג** » ג' נובמבר 09, 2010 8:06 pm

יעויין אנציקלופדיה תלמודית ערך כל הפטור כו'

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ג' נובמבר 09, 2010 8:13 pm

תוך כדי דיבור כתב:בשלהי עניין זה - יש קושיה ידועה, למה בת כהן שאינה מצווה להיטמא למתים, לא מצאנו שיהיה לה בזה שכר אם תחמיר על עצמה ותקיים כאינה מצווה ועושה, והיינו שתטרח לעקוף את בית הקברות וכדומה. או שיהיה איזו חסידות גדולה בישראל שמחמיר על עצמו שלא להיטמא למתים, למה איננו אומרים שהריהו כאינו מצווה ועושה ומקבל שכר. ומלבד החילוקים שנאמרו לגבי עצם חלות הדין ושייכותו לכהן דווקא, ראיתי עתה למהר"ל בתפארת ישראל (פ"כ) שביאר שיש בזה הבדל עקרוני בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, שעניינן של מצוות עשה הוא להוסיף שלימות בנפש האדם, ולכן גם מי שאינו מחוייב במצוה, יש לו תועלת לקיימה - אבל מצוות לא תעשה, כל עניינן הוא שלא לעבור על ציווי הקב"ה, וממילא אם הקב"ה לא אסר דבר מסויים על אחד, אף שאסרו על חברו, אין איזו תועלת וסיבה מיוחדת להימנע מדבר זה.
ובזה ביאר גם את קושיית הראשונים למה אסרו ללכת עם ציצית ליד קבר המת ולא אסרו לעשות את תכריכי המת מכלאיים (עיין בב"י יו"ד ש"א בשם הר"ש), אף שבשניהם יש לכאורה עניין של לעג לרש, שהמת אינו יכול לקיים מצוה זו? אלא שלפי הנ"ל מבואר שלעג לרש שייך דווקא במצוות עשה, ולא במצוות ל"ת.
ודון מינה ואוקים הכא גבי גדר ההדיוט.

כידוע [אביר הרועים ח"א אות קל"ג, ח"ב אות שס"ז] שהגאון מסוכטשוב בעל אבני נזר החמיר על עצמו בקדושת כהונה (גם בקברי צדיקים). וראה שם משמואל אמור תרע"ב מה שביאר טעמן של אביו שלא נכנס לאהל המת. מאידך ישנו תיאור על השתטחותו על קברו הפתוח של רבו ר' העניך מאלכסנדר (חשבה לטובה). וצריך בדיקה.

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ג' נובמבר 09, 2010 8:43 pm

וראה עוד באביר הרועים אות קל"ח שנכנס גם לאהל רבו ר' העניך. וממילא אין לרפא שבר על נקלה כמו שחילק בספר מלכות בית דוד (תולדות ר"ד מסוכשטוב - אינו באוצר) בין אהל לסתם קבר. ומי יבוא בסוד קדושים. ומעניין אם יש מקורות נוספים מלבד אביר הרועים.

מבקש חכמה · הודעהעל ידי **מבקש חכמה** » ג' נובמבר 09, 2010 9:05 pm

הערך באנצ"ת הוא אכן נרחב ומועיל מאד. תודה!

בהקשר לקבלת חומרות של טומאה ראיתי כעת בראב"יה ברכות סימן סח בייחס לטומאת בע"ק ונידה: והנשים נהגו סלסול בעצמן ופרישות בעת נדותן שאין נכנסות לבית הכנסת ואף כשמתפללות אינן עומדות לפני חברותיהן, וכן ראיתי כתוב בדברי הגאונים בענין לשון ברייתא, ואינו בתוספתא שלנו. וכשר המנהג, כדאמרינן אבעל קרי שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה וכל מחמיר בה מאריכין לו ימיו ושנותיו, ומינה נלמוד אשארא.
וממשיך להביא שיטות הראשונים המחמירים בטומאת בע"ק ביחס לתפילה.

[על מה שנאמר בראבי"ה "עמידה לפני חברותיהן" כתב בהערות ר"ד דבליצקי לעיין באגור שמקורו בתוספתא עתיקתא נידה: "אמר רב יהודה אסור לברך לפני הנידה שלא תהרהר ותאמר אמן".]

תוך כדי דיבור

אחרי שתסיים הראבי"ה עיין גם ברמ"א או"ח סי' פ"ח ומקורותיו.

מבקש חכמה · הודעהעל ידי **מבקש חכמה** » ג' נובמבר 09, 2010 9:29 pm

תוך כדי דיבור כתב:אחרי שתסיים הראבי"ה עיין גם ברמ"א או"ח סי' פ"ח ומקורותיו.

מה מקורו של הרמ"א - הגהות מיימונית בשם ראבי"ה...

תוך כדי דיבור

רצוני היה לומר שאין זה חידוש בלתי ידוע.

מבקש חכמה

דבר מופלא מצאתי בבני יששכר מאמרי אדר מאמר ב:
ועתה מהראוי לך להתבונן, כיון שהדבר הזה הוא מאת הש"י שהוא מזמין הדבר האיסור שיתערב ברוב היתר בכדי שיהיה ניתר באכילה כי יודע הש"י שזה הוא מכלל הבירור הנמסר לישראל, ואם כן מצוה הוא בדוקא שיאכל ישראל החתיכה ההוא ולא יחמיר, כענין שאמרו רז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים [ברכות ח א], ופירש בזה הרב הקדוש בעל השל"ה נהנה מיגיעו היינו שייגע את עצמו בתורה ויודע להכשיר המאכל הזה עפ"י התורה הגם שיש בתוך המאכל דבר איסור הנה שב להיתר על פי כללי התורה, והאדם הזה אוכל המאכל ונהנה ממנו, הנה הוא גדול מן הירא שמים המחמיר. והוא כדברינו ממש, להיות הדבר הזה נסיבה מאת הש"י שיתברר המאכל האיסור ההוא, ולזכות יחשב לאדם האוכלו עפ"י התורה כי יתבררו הניצוה"ק, והוא גדול מן הירא שמים שאינו רוצה לאכול מטעם שיש בו תערובות איסור, הבן הדבר, על כן לדעתי הצעירה אין זה מדרך החסידות מה שכמה אנשים נוהגים סלסול בעצמם שלא לאכול מן שום מאכל שהיה עליו שאלת חכם הגם שהוא דבר פשוט ומבואר דינו להיתר כגון על ידי תערובות בששים וכיוצא, כי לדעתי אדרבא מצוה הוא, יאכלו ענוים וישבעו, כי הוא נסיבה מאת הש"י שישוב האיסור להיתר ויתברר על ידי אכילת ישראל, ומה שאמרו רז"ל [חולין מד ב] לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, היינו דוקא במלתא דתליא בסברא, וכמו"ש הפוסקים.

אליחי · הודעהעל ידי **אליחי** » ד' נובמבר 10, 2010 2:37 pm

בעניין החמרת ישראל ע"ע קדושת כהונה, עי' ר"מ פ"ד מאבל סוף הלכה ד' שכ' לא יפנה אדם לבקר הקברות, ולכאו' עיקר כוונתו שלא יטמא האדם בקברות, ולא דיבר אלא נגד "ביקורים" שבזה ודאי יש הרבה חיבור לטומאה, ולא הזהיר בעניין כל גדרי הטומאה.[ואף שמפרשי הר"מ ביארו בעניין אחר. עי"ש, מ"מ זהו פשוטו].
ובאמת כן הוא מסברא שמצב הטהרה הוא מצב מובחר יותר מבחינה תורנית. והתחיבו בזה רק הכהנים שהם משרתי ה', אבל ודאי שרצון התורה שייך פה, וכן ידוע משם הגר"א זללה"ה שהקפיד לא לילך לביה"ק. ובאמת אף התורה נתנה אפשרות לאיש הישראלי להיות בקושת כהן והוא ע"י נזירות.
וכן בכל ענייני טומאות יש עניין אף יותר ממה שנתחייבנו, עי' ירושלמ ברכותי סופ"ג דאיתא שם גבי טבילת בע"ק "שמעתי שמחמירים בה שמעתי שמקילים בה, שמעתי שמקילים בה במים שאובים, שמעתי שמחמירים בה לטבול במים חיים" הרי שחשבו לחומרא שיטבול בע"ק במים חיים אף שלא נאמר בתורה אלא גבי זב ומצורע ואפר פרה, ומ"מ כיון שראינו בתורה שזו היא צורת טהרה המובחרת, ודאי שייך להחמיר בזה בטומאת קרי.
וכל עניין תקנת עזרא הייתה משום תוספת טהרה, ואף שבתורה לא מצינו אלא גבי תרומה ומקדש וקדשיו, מ"מ סברא הוא שאם צריך להטהר לענייני קדושה אף לתורה ראוי להטהר [ועי' בגמ' ברכות שלא חייבו אלא בטומאה זו ולא בשאר טומאות, מפני שת"ת צריך רתת וזיע, ובתה"מ יש קלות ראש]. (ואף שהר"מ כ' שטעמו שלא יהו מצויים אצל נשותיהם מ"מ לא כן איתא בבבלי, ומקור הר"מ בירו').
ופשטיה דקרא שאסור לכל להטמא בנבלה (ויקרא יא, ח)"מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם", אמנם ודאי צורת קביעת ההלכה בתושבע"פ שמותר להטמאות אלא שבדברי קדושה אסור, אמנם חסידים הראשונים הקפידו להמנע מכל טומאה, וכמפורש במתני' סופ"ב דחגיגה.
ועוד יש להאריך רבות בכל זה, לפי ההתעניינות.
נ.ב. אתנצל שלא ציינתי מספיק את מקורי דברי מפני שאין מצוי בידי ספר כעת, ולכך אף במה שציינתי יתכן שטעתי, ועם הרבנים הסליחה.

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ה' נובמבר 11, 2010 1:43 am

אליחי תודה על הדברים המענינים. ואענה את חלקי דבר.

עה"פ (ויקרא י"א ח') ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם, כתב באבן עזרא: והנה הנגוע בזדון יש עליו מלקות כי הוא עבר על ל"ת. וזהו פירוש זר שמפרש פשוטו של מקרא על איסור ליטמא לנבלה וזו לא שמענו. וי"א שהוא פירוש קראי שהובא ע"מ לשוללו ולא נשלם. ראה בהערות במהדורת תו"ח שם. וברמב"ן הביאו על אתר ברייתא דתו"כ:

ובנבלתם לא תגעו - יכול אם נוגע אדם בנבלה ילקה את הארבעים ת"ל ולאלה תטמאו. אי ולאלה תטמאו יכול אם ראה אדם הנבלה ילך ויטמא בה ת"ל ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד, הוי אומר רשות

ובפי' הראב"ד שם כתב דלהו"א ('ילך ויטמא בה') הו"א שיש כאן עשה! (ודבריו מופלאים !) ולמסקנא אין כאן לא עשה ולא לאו. ובאופן אחר יש לפרש דלהו"א (דלא ס"ד שיהיה עשה להטמא לנבלה כטומאת קרובים) אין כאן לא עשה ולא לאו ולא אכפ"ל כלל אם יטמא או לא, וקמ"ל דהדבר בגדר רשות. ולפ"ז למסקנא דברייתא יש מקום לפרישות אף ממגע נבלה והוא חידוש גדול. ולפני זמן רב ראיתי בשיעורי ר"א ליכטנשטיין לטהרות בתחילת הספר שמאריך בענין זה. ולא חיפשתי עתה עם עמדו בכ"ז.

ויש לזכור דכ"ז קאי על ישראל! והנה גבי טומאת נבלה לכהן מצינו כמה מקורות מחודשים שמשמע מהם אזהרה לכהנים מטומאת נבלה!

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ה' נובמבר 11, 2010 2:12 am

וכך שנו בבמדב"ר נשא פ"ט:

והיא לא נתפשה, להוציא את האנוסה שמותרת לבעלה, או יכול בין ישראל בין בכהונה, אמרת מה אם שרצים קלים שהיא טומאה קלה עשו בה אונס כרצון בכהונה, סוטה חמורה דין הוא שעושה אונס כרצון בכהונה.

כיו"ב הוא בירושלמי פ"ד ה"ד

מניין שאונסין פוסלין בכהונה באשת איש מה אם שרצים הקלים עשה בהן את האונס כרצון סוטה חמורה לא כל שכן.

ובזית רענן הביא דברי המדרש, וכתב: 'וצ"ע דלענין טומאת שרצים כהן וישראל שווין הן. וי"ל דישראל לא אכפת ליה בטומאה משא"כ כהן דנפסל לאכול תרומה בטומאתו.' עכ"ל. ובהגהות הרש"ש למדרש העתיק דברי הז"ר וכתב עליו: 'וצ"ע דגם ישראל נפסל מלאכול קדשים קלים ומעשר שני וליכנס למקדש וא"כ מיפרך הק"ו דא"ל ישראל יוכיח'.לכן נ"ל דתלמיד טועה כתבו וכו', עכ"ל. אלא שקשה לשבש הירושלמי והמדרש.

והנה מצינו לשון רש"י ביומא (פ, ב ד"ה ולא) שכתב גבי אוכל אוכלין טמאין לענין טומאת נבלה. וז"ל:

גבי אכילה כתיב אל תשקצו את נפשותיכם דהיינו אכילה ולא תטמאו בהם לא זו היא אזהרת טומאה, שהרי אין ישראל מוזהרין מליטמא, דכתיב אמור אל הכהנים וגו', כהנים מוזהרין, ואין ישראל מוזהרין, אלא אזהרת אכילתן, וכתיב ונטמתם בם - משמע שעל ידי אכילתן תטמאו. והעיר שם הגרעק"א בגלהש"ס: תמוה לי הא גם כהנים אין מוזהרין בפ' אמור רק בטומאת מת ולא בשרץ עכ"ל

והעיר שם הגרעק"א בגלהש"ס: תמוה לי הא גם כהנים אין מוזהרין בפ' אמור רק בטומאת מת ולא בשרץ עכ"ל.

---------------------------
אם הנושא מעניין כאן ולו אחד אמשיך.

בור ועם הארץ

הדברים מעניינים מאד. נא להמשיך להטעמינו מצוף דבשך.

ומענין זה, הנה קטע מעניין מס' "נפש הרב" (הגרי"ד סולובייצ'יק) עמוד רמ"ה:

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ה' נובמבר 11, 2010 3:28 am

את הקטע ה'מביך' הזה אני מכיר. אם לפחות היה מצוין היכן הם דברי הגאונים היינו נשכרים. ועתה נשארנו רק עם הדברים המשונים.
[ונניח שר"ח יותר גדול מחלק מן הגאונים, האם ההלכה שכהנים אינם מוזהרים על טומאת נבלה קרויה על שמו ?]

תוך כדי דיבור

רק להעיר מן הצד בדברי אליחי:
א'. לפרש הרמב"ם בעניין ביקור המתים שזהו מחמת הטומאה, הוא דחוק במטותא, והיאך אפשר להגיד שזהו פשוטו כשאינו נזכר כלל. ועוד שאם בטומאה כפשוטו, הרי אפשר לבקר הקברות מבלי להאהיל וכו'. אלא כל דבריו שם אינם עניין לטומאה אלא מצד דרישת והידבקות יתירה במתים.
ב'. הרבה ממה שהבאת קשור בעצם לעניין אכילת חולין בטהרה וכדו'. בכל אופן מה שהבאתי לעיל בהו"א, היה יותר בשאלה האם הנוהג כן נחשב כמי שקיים מצווה בגדר אינו מצווה ועושה.

(איש ספר - הדברים המשונים וכו', זה הסיפא, אבל לא הקביעה שאין לחוש וכו' כמובן?)

אליחי · הודעהעל ידי **אליחי** » ה' נובמבר 11, 2010 9:14 am

אף אני לא התכונתי שמן הדין אסור ליגע במת או בנבלה לכהנים או לישראל, אלא כוונתי שכך הוא פשטיה דקרא, וודאי שתושבע"פ לא כן היא, וידוע כבר שאין דברי תושבע"פ לפרש את דברי תושב"כ, אלא באה לקבוע דברי ההלכה בצורה של העוה"ז, משא"כ תושב"כ באה משורש רעיון וטעם הדברים מקב"ה ואורייתא חד הוא, ובקבלה הרבו בעניין שתושב"כ הוא מצד הקב"ה ותושבע"פ הוא מצד המקבלים, וביתר פירוש באו הדברים בדברי אדונינו החסיד מוילנא שכ' באדרת אליהו ר"פ משפטים שרוב דברי תושבע"פ בפ' משפטים הם היפך תושב"כ וכתב שהלכה 'עוקרת' המקרא וזהו מגדולת תורתינו והוא כחותם המתהפך, וכוונתו כמשנ"ת עפ"י המקובלים.( ואכמ"ל בזה ויתכן בפורום אחר).
ולענייננו אףפ אני לא התכוונתי להביא ראיה מן המקרא שכן ההלכה אלא שכך רוח ההלכה ורצון התורה שלא יהא בכלל טומאה, וודאי שצורת קביעת תושבע"פ ע"י חכמי ישראל היחא לא כך, מ"מ כך הוא רעיון ההלכה, ויש בזה מקום לחסידים להחמיר, וכשם שהחמירו לעניין אכילת חולין בטהרה.
ודברים רבים מצאנו שפשטות המקרא להחמיר, ובגדרי ההלכה קבעו חכמים להקל, ובתורת עניין החזירו להחמיר, וכגון בקרא דלא תשחית פאת זקנך שפי' חכמים שאינו אלא ע"י תער, אף שלפי כל טעם שלא יהא אף שלא ע"י תער אי"ז ראוי (וכגון הטעם שכ' הראשונים שהוא משום הדרת פני האיש הישראלי), והחזירה הקבלה שאי"ז ראוי אף שלא ע"י תער, וכ"כ החזו"א [וודאי שאין כוונתו משום כלאים...] וכן הר"מ ז"ל בהל' ע"ז כ' שאף השפם לא נהגו להשחית וכ"ש הזקן כולו. ועוד רבים דוגמאות מעין זה.
ובעניין דברי תוכ"ד שעיקר כוונת הר"מ היא להדבק לנפשות המתים,
אף אני לזה התכוונתי שלא תהא טומאה בצורה קבועה של הדבקות ופניה, ולא בעניין טומאת אוהל בגדרי טומאה שהרי אין אנו מדברים כאן בעניין הלכה מחוייבת, אלא ברעיון ההלכה שלא ידבק האדם לטומאה, ולכן לא הזהיר מלהטמאות שלא ע"י פניה לביקור, והזהיר מלהפנות אליהם אף שאין נטמאים, ואף שודאי כוונת הר"מ גם שלא יחשיבום וכו' כדרך שעושים היום, אמנם ודאי שמוכפלת הבעיה כאשר נדבקים לטומאה מאשר שנדבקים לדבר נייטרלי שאינו טומאה וקדושה, ונ"ל שאף זה בכלל כוונת הר"מ ז"ל.
ובעניין מה שנזהרו לאכול חולין בטהרה אף זה מפני מיעוט הטומאה, ולא התכוונתי להביא מקורות מפורשים דווקא גבי טומאת ישראל למתים, אלא גבי דעת חכמי ישראל שרצון התורה בטהרה. וכפשוטו.

אליהוא · הודעהעל ידי **אליהוא** » ה' נובמבר 11, 2010 3:00 pm

עי' מתני' דמאי פ"ב מ"ג
המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש ואינו לוקח ממנו לח ואינו מתארח אצל עם הארץ ולא מארחו אצלו בכסותו.
רבי יהודה אומר אף לא יגדל בהמה דקה ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק ולא יהא מיטמא למתים ומשמש בבית המדרש אמרו לו לא באו אלו לכלל.
ומשמע מדברי ר' יהודה שהוא כמו פרוץ בנדרים ובשחוק שאינו ראוי לחכמים.

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ה' נובמבר 11, 2010 4:56 pm

תוך כדי דיבור כתב:(איש ספר - הדברים המשונים וכו', זה הסיפא, אבל לא הקביעה שאין לחוש וכו' כמובן?)

כמובן.

וגם בענין זה מצינו דברים מחודשים מתורת האדר"ת (קובץ כנסת הגדולה ווארשא תרנ"א עמ' 56) וכדלקמן:

בפירוש המיוחס לראב"ד לתמיד [פ"ז מ"ב] הביא מספר המקצועות בזה"ל: היכא דאיכא נדה בביתא דכהן אסור ליה למסיק לדוכן כל אימת דאיתא בנדתה דחייש דלמא נגע במידי דנגעה היא ואתי לאטומיי. דאמר רבי יודן כל כהן שנושא את כפיו ואמו או אשתו או בתו טמאה ונכנס הוא באותו בית שנדה לשם הרי תפלתו על ישראל תועבה וכו' וכי היכי דאסור ליה לכהן למעייל לביתה שמונח בו מת כך אסור ליה למעל בביתא דאיתא נדה בגווה וכו'. וכתב שם המפרש המיוחס לראב"ד: וי"ל משום דלנדה וזבה סמך הכתוב והזהרתם את בני ישראל כו' בטמאם את משכני כו' לפיכך צריך לעשות הרחקה טובא לכל מה שנוהג במקדש כגון ברכת כהנים והקרבת קרבנם שהם מעשה כהונה, שאע"פ שברכת כהנים נוהגת בגבולין מ"מ עיקרה היא במקדש, ואעשכחן נמי דר"ע ס"ל דע"ז איתקש לנדה מכלל דצריך להרחיקה אפילו מן הבית, ולהיפך למידין כשם שע"ז מטמא באהל כל נדה מטמאה באהל מדרבנן לענין מצות כהנים ולענין הקרבת קרבנות ונשיאות כפים, עכ"ל. הגאון אדר"ת ז"ל הביא דברי ספ' המקצועות והמיוחס לראב"ד והרבה לתמוה על כל דבריו. ובכלל דבריו כתב וז"ל:

וביותר תמוה לי מש"כ לענין טומאת כהנים, והרי אין כהנים מוזהרים כלל על שום טומאה זולת טומאת מת, ואפילו מדרבנן מותרים כדאיתא להדיא בבכורות (כ"ט ב') אם היה כהן מטמאהו מתרומתו, איהו גופיה הכי אזל ומשני בשאר טומאות דלא מוזהר עלייהו . ואולי ס"ל מדנקט הגמ' דלא מוזהר עלייהו מכלל דאיסור יש בזה עכ"פ מדרבנן, ואולי עשה דקדושים יהיו [ויקרא כ"א ו'] דכתיב גבי טומאה כדאיתא בב"מ ל' א', וע"ש בתוס' [ד"ה הא אין] שמצוה עליהם להיות קדוש, וא"כ גם כשיטמא בשאר טומאות נמי עובר בעשה, וא"כ בדבר שמטמא מדרבנן אסור מדרבנן לטמאות עצמו. (ועי' תוס' חולין ל"ד ב' ד"ה והשלישי, שכ' שהרי אפילו כהנים אמרינן בפ"ק דר"ה (ט"ז:) דמותרים ליגע בשרץ ונבילה, ולפנינו לא נמצא שם לשון זה כלל, וי"ל בדוחק). ועי' רמב"ם סוף הלכות טומאת אוכלין [פט"ז ה"ט] שכ' ג"כ שמותרים הכהן ונזיר להתטמא בשאר טומאות חוץ מן המת .

מבקש חכמה · הודעהעל ידי **מבקש חכמה** » ה' נובמבר 11, 2010 7:59 pm

איש_ספר כתב:[ (ועי' תוס' חולין ל"ד ב' ד"ה והשלישי, שכ' שהרי אפילו כהנים אמרינן בפ"ק דר"ה (ט"ז:) דמותרים ליגע בשרץ ונבילה, ולפנינו לא נמצא שם לשון זה כלל, וי"ל בדוחק). [/b].

[/quote]

לא זכיתי להבין הערת האדר"ת, הרי כך נאמר שם: ומה טומאה חמורה - כהנים מוזהרין, ישראלים אינן מוזהרין,
ומכאן שטומאה קלה (נבילה) כוהנים אינם מוזהרים?

יצג · הודעהעל ידי **יצג** » ה' נובמבר 11, 2010 11:21 pm

כוונת האדר"ת (כפי שמבואר בלשונו) שי"ל שאסור מדרבנן, וזה לא מבואר בגמ' ר"ה. אגב, עצם ההערה מרש"י חולין נמצאת כבר בפנ"י ר"ה שם.
שו"ר בפי' ר"י פרלא לרס"ג (רמז לו בנפש הרב הנ"ל) ל"ת עו מדף סו ואילך אריכות עצומה בד' רש"י ועוד ראשונים (לא גאונים), ומצדד שהוא מה"ת, ועי"ש בפי' הגמ' ר"ה.

מבקש חכמה

יצג תודה דבריך מסתברים..
בעניין ההרחקה מטומאה ראה גם דברי החינוך (קעה) שמצטט מהרמב"ם ומוסיף:

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה, ואין כוונתנו באומרנו שהטבילה מצות עשה שיהיה מצוה על כל טמא שיטהר על כל פנים, כמו שחייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית, פירוש לפירושו, בכסות ארבע כנפים, וכן כל מי שיש לו גג שחייב לעשות לו מעקה, אבל הענין הוא שהודיעתנו התורה, שמי שירצה להיטהר מטומאה לא יתכן לו זה אלא בטבילה במים, וציותנו לקבל הענין ולעשותו כן כשנרצה להיטהר, אבל אם ירצה להשאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב, הרשות בידו.

תוספת, ומכל מקום אין זה ממידת החסידים ואנשי מעשה להיותם מטומאים בטומאתם. כי הטומאה מאוסה והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה ומזדככת בטהרה, עד כאן.

מיללער · הודעהעל ידי **מיללער** » א' פברואר 18, 2018 4:56 am

דנו פה לעיל בענין זהירות לכהנים מלהיטמא בשאר טומאות כגוןן טומאת נבילה או זיבה וכיוצ"ב.

מה הדין להיטמא בטומאת טמא מת, היינו לנגוע באב הטומאה שנטמא במת כגון אדם וכלים (לא כלי מתכות) שנגעו במת דמטמא טומאת ערב, זה נכלל בכלל האיסור טומאת מת שיש לכהנים?

הרמב"ם בסוף הל' טומאת אוכלין פט"ז ה"ט כ' ואף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטומאת מת עכ"ל. שאלתי אם זה נכלל בכלל 'שאר טומאות' או בכלל 'טומאות מת'. בספר המפתח שם לא מצאתי התייחסות לזה.

-

שוב מצאתי שהרמב"ם כ' מפורש בהל' אבל פ"ג ה"ב שמותר לנגוע בבגדים שנגעו במת אע"פ שמתטמא בהן טומאת ז'.

ספרים וועלט

מיללער כתב:דנו פה לעיל בענין זהירות לכהנים מלהיטמא בשאר טומאות כגוןן טומאת נבילה או זיבה וכיוצ"ב.

מה הדין להיטמא בטומאת טמא מת, היינו לנגוע באב הטומאה שנטמא במת כגון אדם וכלים (לא כלי מתכות) שנגעו במת דמטמא טומאת ערב, זה נכלל בכלל האיסור טומאת מת שיש לכהנים?

הרמב"ם בסוף הל' טומאת אוכלין פט"ז ה"ט כ' ואף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטומאת מת עכ"ל. שאלתי אם זה נכלל בכלל 'שאר טומאות' או בכלל 'טומאות מת'. בספר המפתח שם לא מצאתי התייחסות לזה.

-

שוב מצאתי שהרמב"ם כ' מפורש בהל' אבל פ"ג ה"ב שמותר לנגוע בבגדים שנגעו במת אע"פ שמתטמא בהן טומאת ז'.

ברור שמותר, אחרת היו כל הכוהנים צריכים להיזהר מנגיעה ברוב ככל הכלים (גם בזה"ז וגם בחו"ל), אף שאין יכולים להיטהר מ"מ הלא אסורים לנגוע בטומאה!

מיללער · הודעהעל ידי **מיללער** » א' פברואר 18, 2018 2:44 pm

ברור שמותר שהרי כן פוסק הרמב"ם (ועי' באור שמח שם שתמה על דבריו, ועי' במנ"ח במצות טומאת כהנים שהערה מקורו וטעמו של הרמב"ם), וממילא אין הכהנים נזהרים בזה.

אולם אי משום הא מה שכתבת אין ראיה כ"כ, ראשית - רוב ככל הכלים כהיום נטמאו במת? ועוד הרי הר"ת אסר לכהנים ליכנס לאהל שיש בו כלי מתכות שנגעו במת ורבינו חיים כהן כתב לו: איזה בית תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי, ואעפ"כ לא התירו הר"ת.

פורום אוצר החכמה

מי מחובר