פורום אוצר החכמה

אודה למקורות בשאלה מהו מקור סמכותו של השו"ע:
א. האם עצם גדלותו (ומיהו המוסמך לקבוע מי גדול ממי)?
ב. האם מעמד מסוים במקום וזמן מסוימים שבו קיבלוהו חכמי ישראל עליהם (עד היום רק ראיתי את האמור בברכ"י חו"מ כה,כט שמאתיים רבנים הסכימו על שיטת הפסיקה של שלושת עמודי הוראה, ולא שחתמו שתהיה הלכה כמותו בכל מקום)?
ג. האם העובדה שבפועל התקבע בשטח מנהג כדעתו (ולפי זה צ"ע כיצד לנהוג בסוגיות רבות שבהן אין מנהג ברור, וכגון שהדבר אינו שכיח)?

ואיפה הרמ"א משתבץ בכל הסיפור הזה? לפי א - האם המוסמך הנעלם הנ"ל התייחס גם לרמ"א? לפי ב - האם היה מעמד ספרדים שקיבלו את מרן ומעמד אשכנזים שקיבלו את הרמ"א? לפי ג הכל מובן, אלא שתצא אמירה קצת חדשנית ולא מקובלת לגבי הדין כשאין מנהג ברור.

עיין בספר עין יצחק להגר"י יוסף כמדומני שהוא מביא כמעט מאתיים חכמים הכותבים על קבלת פסקי הב"י.

מסתבר שלא היה אסיפה כללית שבה התקבצו רוב חכמי ישראל והחליטו לנהוג כמו הב"י, אלא זה תהליך מתמשך שנובע ממון גורמים וצירוף סיבות כעין קבלת המ"ב בציבור האשכנזי במאה שנים האחרונות, זה לא קרה בבום אחד אלא תהליך ארוך אבל כיום כמאה שנה אחרי (בערך) יש הנהגה כללית אצל רוב מוחלט של הציבור שהמ"ב הוא הסמכות.

משהו כעין זה קרה ג"כ אם הרמ"א אם כי בהיקף מופחת, במיוחד שכמאה שנה (לא מדויק) אחרי הרמ"א היה את הגר"א שהיה דמות מרכזית ולא היה שותף לקבלה המוחלטת של הרמ"א אלא עודד פסיקה עצמאית.

א. היו על כל הנושא כבר כו"כ אשכולות
ב. אדוננו הגר"א היה יותר ממאה שנה אחרי הרמ"א

ישא ברכה כתב:משהו כעין זה קרה ג"כ עם הרמ"א אם כי בהיקף מופחת

בלשון המעטה... היקף כל כך מופחת שבעצם לא קרה משהו מעין זה.

אליבא דהלכתא כתב:אודה למקורות בשאלה מהו מקור סמכותו של השו"ע:
א. האם עצם גדלותו (ומיהו המוסמך לקבוע מי גדול ממי)?
ב. האם מעמד מסוים במקום וזמן מסוימים שבו קיבלוהו חכמי ישראל עליהם (עד היום רק ראיתי את האמור בברכ"י חו"מ כה,כט שמאתיים רבנים הסכימו על שיטת הפסיקה של שלושת עמודי הוראה, ולא שחתמו שתהיה הלכה כמותו בכל מקום)?
ג. האם העובדה שבפועל התקבע בשטח מנהג כדעתו (ולפי זה צ"ע כיצד לנהוג בסוגיות רבות שבהן אין מנהג ברור, וכגון שהדבר אינו שכיח)?

שכחת לציין אפשרות רביעית, שעליה היו שמחים הרבה מאד למדנים (ובראשם הגר"ח מבריסק), ושמובאת בשו"ת חיים לעולם (נולד לפני כשלוש מאות שנה) - שדבריו הובאו בשו"ת יביע אומר ח"ז עמ' שכז:
"שרוב הוראותיו של מרן [השו"ע - הן] ע"פ פסקי הרמב"ם, דמהך טעמא - קיבלו עליהם בדורות הראשונים לדון ולפסוק כדעת מרן, משום שמקודם לכן - כבר קיבלו כל המקומות בא"י ובערי המזרח והמערב - לדון ולפסוק כדעת הרמב"ם".

וראה גם בדברי השו"ע עצמו, בשו"ת אבקת רוכל סי' לב (ומעי"ז שם בסימנים: י',כד,פח,קמ, ובב"י ח"מ רז):
"הרמב"ם (אשר) הוא גדול הפוסקים, וכל קהילות ארץ ישראל וארצות המזרח והמערב נוהגים על פיו בכל דבר אשר יאמר כי הוא זה, וקבלוהו עליהם לרבן".

וראה גם ביביע אומר שם עמ' שכו טור א' אות ה:
"ידוע שמרן השו"ע יסד את חיבורו ע"פ דעת הרמב"ם".

ושם עמ' שכז טור א' (ומעי"ז בדברי הפתיחה שלו לשו"ת פאר הדור בעריכת בנו הגרד"י):
"ומבואר באחרונים, שאם אין הדבר מבורר בדעת מרן, נקטינן כדעת הרמב"ם, שהוא מרי דאתרין, וקיבלו הוראותיו בארץ ישראל ובארצות ערב והמערב".

להרב עיק
אנני יודע למה ירמזו מילותיך...
עכ"פ לא ידוע על חילוק מהותי בין קבלת מרן הב"י לקבלת הרמ"א אשר רוב האשכנזים יהלכו אחריו בכל דבר וענין,
אמנם חלוק הוא שאצל הספרדים כללי הפסק וההלכות קבועים ועומדים ואחר שקבעו לילך אחר הב"י כמעט ואינם חולקים עליו [כמעט חוץ מזמן ר"ת וחדר יחוד ועוד כהנה]
משא"כ אצל האשכנזים אפי' אם קבלו אליהם רב מסוים שילכו אחריו, איפה שברור להם לא יהססו מלחלוק.

בקובץ בית אהרן וישראל ניסן-אייר תשעה לקט ג״כ מהרבה ספרים שדברו בזה (היינו בתוקף סמכותם דל פסקי הבית יוסף (ורמ״א)) . והתווסף קצת בתגובות בקובצים הבאים. עיי״ש בארוכה

בעין יצחק הובאו בערך 200 רבנים הכותבים שקיבלנו הוראות השו"ע, אלא שכמעט כל אחד מהרשימה הזאת חולק על השו"ע בכמה מקומות (אפשר לראות איך בעמוד אחד מובא שרבי יוסף חיים כתב שקיבלנו הוראות מרן, ועמוד אחר כך תוקפים אותו על כמה מקומות שפסק אחרת מהשו"ע).
הרב יעקב חיים סופר (ר"י כף החיים) קורא לזה בכמה מספריו "קבלת הוראות מרן על דרך כלל".
כלומר, ברירת המחדל היא לפסוק כמו השו"ע, אלא אם החלטנו הפעם לנטות מפסקו - בגלל מנהג, בגלל דברי האר"י, בגלל רוב הפוסקים, בגלל תשובת קדמון שנתגלתה, בגלל סייג בנושא חמור, בגלל שעת הדחק, בגלל ספק ברכות, בגלל ספיק ספיקא, בגלל קים לי, בגלל סברא מחודשת וכו'.
כמובן, כל פוסק מגדיר את הגבולות אחרת (שיש הסוברים סב"ל נגד מרן ויש שלא, יש המתחשבים באר"י כנד מרן ויש שלא, וכו').

אבל למה החליטו לקבל דווקא אותו?
בגלל שהיה עניו, וזה משתקף בפסקיו וביכולת השומעים לקבל את חידושיו (כשיש ספר שמרבה לחדש נגד כולם הרבה נרתעים מזה), בגלל שפסק לפי שלושת הפוסקים הנפוצים (היו ארצות שפסקו בעיקר כרי"ף, היו כאלו שכרמב"ם וכאלו שכרא"ש), בגלל החיבור עם המפה (שאיחד את עם ישראל תחת ספר אחד), בגלל היקיפו (לא צריך לסחוב כמה ספרים שכל אחד מהם רק על נושא מסוים), בגלל ניסוחו (יותר קל להמון ללמוד אותו ולהתנהג לפיו מאשר תורת הבית, הרא"ש, שבלי הלקט וכו'), בגלל הדפוס המשובח (יחסית לתקופתו) והתפוצה הגדולה שלו (יחסית לתקופתו).
וזה כמובן בלי שדיברנו על עמל, שקידה, קדושה וסיעתא דשמיא.

פלוריש כתב:בעין יצחק הובאו בערך 200 רבנים הכותבים שקיבלנו הוראות השו"ע, אלא שכמעט כל אחד מהרשימה הזאת חולק על השו"ע בכמה מקומות (אפשר לראות איך בעמוד אחד מובא שרבי יוסף חיים כתב שקיבלנו הוראות מרן, ועמוד אחר כך תוקפים אותו על כמה מקומות שפסק אחרת מהשו"ע).
הרב יעקב חיים סופר (ר"י כף החיים) קורא לזה בכמה מספריו "קבלת הוראות מרן על דרך כלל".
כלומר, ברירת המחדל היא לפסוק כמו השו"ע, אלא אם החלטנו הפעם לנטות מפסקו - בגלל מנהג, בגלל דברי האר"י, בגלל רוב הפוסקים, בגלל תשובת קדמון שנתגלתה, בגלל סייג בנושא חמור, בגלל שעת הדחק, בגלל ספק ברכות, בגלל ספיק ספיקא, בגלל קים לי, בגלל סברא מחודשת וכו'.
כמובן, כל פוסק מגדיר את הגבולות אחרת (שיש הסוברים סב"ל נגד מרן ויש שלא, יש המתחשבים באר"י כנד מרן ויש שלא, וכו').

אבל למה החליטו לקבל דווקא אותו?
בגלל שהיה עניו, וזה משתקף בפסקיו וביכולת השומעים לקבל את חידושיו (כשיש ספר שמרבה לחדש נגד כולם הרבה נרתעים מזה), בגלל שפסק לפי שלושת הפוסקים הנפוצים (היו ארצות שפסקו בעיקר כרי"ף, היו כאלו שכרמב"ם וכאלו שכרא"ש), בגלל החיבור עם המפה (שאיחד את עם ישראל תחת ספר אחד), בגלל היקיפו (לא צריך לסחוב כמה ספרים שכל אחד מהם רק על נושא מסוים), בגלל ניסוחו (יותר קל להמון ללמוד אותו ולהתנהג לפיו מאשר תורת הבית, הרא"ש, שבלי הלקט וכו'), בגלל הדפוס המשובח (יחסית לתקופתו) והתפוצה הגדולה שלו (יחסית לתקופתו).
וזה כמובן בלי שדיברנו על עמל, שקידה, קדושה וסיעתא דשמיא.

קבלת פוסק מסוים איננה מחייבת שלא לחלוק עליו, ובוודאי רשאי כל הראוי להוראה לפסוק כפי הנראה לענ"ד, גם אם הוא קיבל ע"ע חכם מסוים ללכת אחריו. (וטעם הדבר משום שלרב הולכים כאשר יש ספיקות ואותו חכם אין לו ספק כשנראה לו הלכה).
אבל סיבות חיצוניות אין להם מקום כשמקבלים חכם מסוים, כמו דברי האר"י או רוב הפוסקים שזהו ענין קבלה ללכת אחר חכם מסוים, אלא א"כ יש חלוקה של הקבלה לתחומים מסוימים ויל"ד.

פלוריש כתב:בגלל שהיה עניו, וזה משתקף בפסקיו.

נכון. למשל הבית יוסף עוסק בעיקר בלצטט אחרים, ונותן הרבה פחות מקום לחידושי המחבר עצמו. וגם כשהמחבר מחדש משהו, אז זה לא כדי לחלוק על הראשונים - אלא למשל רק כדי להכריע במחלוקת הראשונים - או כדי ליישב קושייה על איזה ראשון (וכדומה).
גם בשו"ע עצמו, המחבר פוסק את ההלכה ע"י ציטוט (כמה שיותר מדוייק במגבלות האפשר) של הראשון שכמותו פוסק המחבר. רק במקרים הנדירים - שבהם יש עניין מיוחד ומוצדק להימנע מלצטט בשו"ע מילה במילה את לשונו של אותו ראשון (נניח כדי למנוע מקורא-השו"ע הוצאת דברים מהקשרם), נוהנ המחבר להוסיף בשו"ע מילת הבהרה אחת או שתיים לתוך דברי הראשון המצוטָט ההוא (ולפעמים גם להשמיט מילה אחת או שתיים, שוב מסיבות מוצדקות דומות).
אבל בעיקר רואים את ענוותנותו מכך, שגם כאשר הוא העלה בבית יוסף תמיהות עצומות על איזה פסק של ראשונים (שלא חלקו על אף ראשון אחר) - מבלי שהצליח לתרצן, עדין כשהוא הגיע לכתיבת שולחן ערוך - הוא לא העז לפסוק נגד אותם ראשונים בעניין ההוא. בשביל זה צריך הרבה ענווה! וכבר אמרו דורשי רשומות: "מקושיות לא מתים"... ישמע חכם ויוסף לקח!

אגב, גם הרמ"א היה מאד עניו (ולכן אין פלא שגם פסקיו התקבלו). ואמר לי פעם הדוד זצ"ל של אבי יבלטו"א, שענוותנותו של הרמ"א ניכרת למשל מתגובתו לדברי המחבר ביו"ד לט י שהביא להלכה את דבריו החריפים של הרשב"א: "ולא כאותם, שממעכים [את הסירכה] ביד, ו[ש]אם נתמעכה - תולין להקל. וכל הנוהג כן [למעך כדי להקל], כאילו מאכיל טריפות לישראל". עד כאן דברי הרשב"א שצוטטו מילה במילה ע"י המחבר בשו"ע, בעוד שתגובת הרמ"א (שכידוע חלק על המחבר בעניין זה) - הייתה על אתר (נחשו)... אפס-תגובה! מאידך: את דעתו החולקת, הוא הביא רק במקום אחר, כדי לא לסתור חזיתית - על אתר - את דבריו החד-משמעיים של המחבר. רק על רקע ענוותנותו האמיתית של הרמ"א, ניתן להבין את ההתנהלות הזאת שלו! עד כאן דברי הדוד זצ"ל.