פורום אוצר החכמה

ידועים דברי החזו"א שקשה יותר בירור ההלכה מהבחינה המעשית - דהיינו הגדרת המציאות
מאשר בירור ההלכה מהבחינה העיונית - דהיינו העיון בכתובים.

והנה דומה שאחת ההלכות הקשות ביותר מבחינת בירור המציאות
היא אותה הלכה שנלמדת מפרשת קורח - כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו [סנהדרין קי].

מהבחינה העיונית נחלקו הרמב"ם והרמב"ן [שורש שמיני] אם היא דאורייתא או אסמכתא,
והאריכו בנושא הנו"כ על ספהמ"צ שם.

אך מהבחינה המציאותית - האם יש מציאות מסוימת
שבה כולם יסכימו שפלוני נחשב מחזיק במחלוקת,
והרי תמיד כל צד יטען שהוא הרי צודק ולשם שמים וכו'.

האם ניתן לצייר דוגמאות מעשיות
[אין הכוונה להיכנס כאן בפורום לדוגמאות שהתרחשו אלא לדוגמאות דמיוניות בלבד]?

אולי הדוגמא הראשונה המתבקשת היא קורח עצמו
אך האם קורח היה מודה שהוא מחזיק במחלוקת
או רק בדיעבד אחרי שאנו יודעים שהוא טעה ניתן להגדירו כך?

והנה, הדוגמא שהגמרא עצמה מציגה היא ממשה רבינו עצמו שלא החזיק במחלקות אלא הלך לדתן ואבירם לפייסם,
ולפי זה ניתן לומר שגם אם פלוני מעורב במחלוקת שבה הוא צודק ללא ספק והצד שכנגדו חוטא ומחטיא,
מכל מקום עליו לרדוף שלום ונסות לפייס בדרכי נועם, ואם לא הוא נחשב מחזיק במחלוקת.
האמנם?

מקובל בשם החזו"א כמו שכתבת בסוף דבריך
וכ"כ בס' מכתבי התעוררות ח"ב ע' קכ"ח

תודה על ההפניה.
לטובת כולם אצטט משם:
זאת ועוד, כי נראין הדברים כי אף במחלוקת שכל הצדק אתנו והמחלוקת נכפתה עלינו, עם כל זאת כל אשר בידו למנעה חייב להשתדל למנעה, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל על ויקם משה וגו', א"כ איפוא מה יתן ומה יוסיף לנו צדקתנו וחוסר הצדק של הצד השני, בשעה שיש בידנו לנסות לתקן את המצב.


שו"ר שכבר יצאו הדברים מאחד ראשון - רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף [דף כ ע"א מדפי הרי"ף, הובא בשוטנשטיין הערה 23]:
כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, כלומר כל המחזיק אף על פי שהדין עמו עובר בלאו דהא כתיב [במדבר ט"ז] ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, ולא רצה להחזיק במחלוקת והלך לקראתם כדי שיחזרו בהם שאם לא הלך שם היה עובר שהיה מחזיק במחלוקת כמו שהיו קרח ודתן ואבירם, ומשום הכי הזהיר הכתוב [שם י"ז] ולא יהיה כקרח וכעדתו.

לכאורה יוצא מהדברים שיש כאן לאו דאורייתא
שעוברים עליו דווקא בשב ואל תעשה,
ולא עולה בזכרוני עוד דוגמאות לכך.

ואולי צ"ל שאם יש חובה לנסות ולפיס כמו אצל משה רבינו,
ק"ו שאסור ללבות את המחלוקת ולהלחם ביתר עוז בצד השני,
וא"כ ניתן לעבור על הלאו גם בקום ועשה.
והעולה מהדברים שהלאו של להחזיק במחלוקת כולל בתוכו לאו 'פעיל'
של להיות במחלוקת - להתחיל מחלוקת או ללבות מחלוקת,
אלא שהחידוש בסוגיא הוא שאפילו רק להחזיק במחלוקת באופן פאסיבי
כמו בדוגמא של משה רבינו, אילולא היה קם והולך לדתן ואבירם,
גם זה נקרא עובר על לאו.

ולמעשה נראה שהדברים מחודשים.
האם מצינו שאדם צדיק שסובל בזיונות מבעלי מחלוקת וכו'
ילך אליהם וינסה לפייסם כדי שלא לעבור על הלאו?!

מסתמא הדברים נדונים בספרות
ואודה למי שיפנה אותי למקורות.

אבקברד כתב:לכאורה יוצא מהדברים שיש כאן לאו דאורייתא
שעוברים עליו דווקא בשב ואל תעשה,
ולא עולה בזכרוני עוד דוגמאות לכך.

לא תותירו ממנו עד בוקר.

אבל הק''ו נר' נכון.

אבקברד כתב:ולמעשה נראה שהדברים מחודשים.
האם מצינו שאדם צדיק שסובל בזיונות מבעלי מחלוקת וכו'
ילך אליהם וינסה לפייסם כדי שלא לעבור על הלאו?!

נדמה לי שהרמח''ל ניסה להשקיט את המחלוקת נגדו. וגם נדמה לי כך על הרמב''ם וראשוני החסידות (אם הפצת החסידות נקראת השקטת המחלוקת*).
אבל באופן כללי, אם מישהו סובל ממחלוקת, הגיוני שהוא ינסה להשקיט אותה, גם בלי המניע של הלאו.

אבל קשה לי עוד, דנצטוינו להחזיק במחלוקת על המתייצבים על דרך לא טוב, ושוב קמה שאלתך על הבירור המציאותי וגם ניצבה.
_____________
* זה בעצם מעורר אותי לחשוב שהפיוס שפייס משה, וכן אלו שהזכרתי לעיל, אינו השקטת המחלוקת ע''י ביטול דעתם, אלא נסיון לבטל את דעת השני. והרי לכאו' זה כל ענין המח' לבטל את דעת השני. א''כ מה בין מחזיק במח' לאינו מחזיק במח'?
ואולי הענין הוא הצורה, האם מנסים לבטל את דעת השני בדרכי שלום או בדרכי מלחמה.
א''נ אולי הענין הוא הרצון, האם רוצים שמעיקרא תהיה דעת השני ע''מ לבטלה, או שרוצים שמלכתחילה לא תהיה דעה אחרת. דהיינו האם רוצים לנצח במחלוקת או שרוצים שיהיה שלום.
ובמחשבה שניה הדברים הם אחד בשורשם.
וצ''ע.

יישר כח גדול

וודאי וודאי שצדקו דברי מר מלא תותירו ממנו עד בקר ומשאר לאו שאין בו מעשה,
וטעיתי כמובן בדבר משנה.


ודומני שכל הספקות באשכול לגבי צורת וגדר הלאו מפליאים מאד.
לאו דאורייתא [לכה"פ לדעת בה"ג, רמב"ן ועוד] שלכאורה הגדרתו הפשוטה לא מתבררת מספרות חז"ל והראשונים.
האמנם אין על כך עוד בספרות?

לגבי מש''כ ע''ז רז''ל, איני יודע מאום בעוה''ר, וכמוך אצפה לתשובת חכמי בית מדרשינו

שו''ר שמה שכתבתי שמח' היא ביטול דעת הניגוד, טעות גדולה היא בידי, ונשתכח ממני יסוד גדול, ששלום אין פירושו זהות, אלא שלמות, חלקים שונים שמצטרפים זל''ז, ע''י מרכז שמאחד אותם, ומח' לש''ש היא שלום גמור, והדברים עתיקים ואכמ''ל בראיות.

ולפי''ז א''ש הא דתנן איזוהי מח' שהיא לש''ש זו מח' הלל ושמאי ושאינה לש''ש זו מח' וקרח וכל עדתו, דהל''ל מח' קרח ועדתו ומשה, כדרך שהזכיר את שני הצדדים במח' הלל ושמאי, אלא שהלל ושמאי חלקו שניהם לש''ש, אבל אצל קרח, רק קרח ועדתו חלקו שלא לש''ש ומיקרו מחזיקין במח', אבל מרע''ה חלק עליהם לש''ש ולא הוי מחזיק במח'. (ומה שהלך לפייסם, עדיין החזיק בדעתו, אלא רצה לשכנע שיחלקו עליו לש''ש ולא לשם מחלוקת (או שממילא גם יודו לו), ואז לא מיקרי שיש ביניהם מח').

ובזה נענות כל התמיהות שהועלו באשכול בס''ד.
ועדיין נמתין לבקיאים שיאירו את עינינו בדברי רז''ל

הנצי"ב מדייק מן השאילתות קרח שעצם אי-ההסכמה אין בה איסור, אלא כשבא לידי קטטה ושנאה (וזה שייך בשני הצדדים).

אחד מן העצות שנתנו הצדיקים בענין המחלוקת, הוא לבדוק תמיד 'בגוררת' כלומר מצוה גוררת מצוה עביר גוררת עבירה, אם הוא מצדד באיזה צד וכו' מה הגוררת שהיא אח"כ

לומד שעות רציופות ועולה ומתעלה מעלה מעלה, או נופל ללשון הרע - שקר - ליצנות וכל שאר המערין בישין, קורח מה היה הגוררת שלו, ליצנות לשון הרע ועד שנפל לשאול תחתית

גם משה רבינו לקח צד במח', מה היה הגוררת שלו, עוד דיבר הקב"ה, עוד תורה לעם ישראל, אזי הגוררת מגלה תמיד על עצמות הדבר האם היא עבירה או מצוה.

וכך אנו צריכים לראות בעיננו, ובפרט ובפרט היום שאין לך חצר שאין בו מאה דיעות, פשוט לברוח כמו אש, כי המחלוקות אש אוכלות היא, ולא כדי לחכות ולראות הגוררת שאז כבר

יהיה מאוחר מאוד, יצילינו ית"ש מכל אלה.

ועוד תיקון טעות.
כתבתי לעיל:
'נחלקו הרמב"ם והרמב"ן [שורש שמיני] אם היא דאורייתא או אסמכתא'

אך מעיון חוזר בהשגות הרמב"ן על השורש השמיני עולה כי אין בכך איסור דאורייתא [אלא שלשיטתו - בניגוד לרמב"ם - יש למנות את הלאו ולא יהיה כקרח וכעדתו כאיסור דאורייתא לעורר על הכהונה]:
ואמת כי מה שאמרו בגמ' סנהדרין כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח על דרך תוכחת הוא אבל עיקר הכתוב במחזיק במחלוקת הכהונה בלבד והם ז"ל סמכו לו שאר המחלוקות להזהיר מהם:

וכמה מדוקדקים דברי הח"ח בפתיחת הספר, באר מים חיים אות יב:
וְאִם הוּא מַחֲזִיק בַּמַחְלֹקֶת (יב) עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ עוֹבֵר עוֹד עַל לָאו (במדבר י"ז ה') דְּ"לֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ" שֶׁהוּא אַזְהָרָה, שֶׁלֹּא לְהַחֲזִיק בְּמַחְלֹקֶת כִּדְאִיתָא בְּסַנְהֶדְרִין (דף ק"י).
(יב) ואם הוא מחזיק במחלוקת ע"י סיפורו וכו'. דז"ל הגמרא אמר רב וכו' כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר לא יהיה כקרח וגו' ועיין בסמ"ג ל"ת קנ"ז וברבינו יונה במאמר נ"ח משמע מדבריהם שהוא לאו גמור ועיין בספר המצות שורש ח' וברמב"ן שם.

דייק רבינו שמשמע מדברי הסמ"ג ורבינו יונה שהוא לאו גמור, ולא כלל את הרמב"ן עמהם.

הרב זלמן נחמיה גולדברג, איסור מחלוקת, מוריה, קסט-קע, סב - עב

איני יודע אם קיים ברשת

הורדתי את המאמר מתוך פרויקט השו"ת

נתקלתי היום בדבר מעניין,
ז"ל רעק"א בגי' יו"ד סי' רסד -

וע' בתשו' דנשאלתי דיש א' בעיר שמפורסם למחלל שבת בפרהסיא, והוא מוהל מומחה ורובם מכבדים אותו למול ביניהם, אם הוא כשר למול, וכן אותן שנימולו על ידו אם צריכי' הטפת דם ברית ... ולזה ראוי לירא ד' שלא לכבד לאיש כזה למול בנו, אבל למחות דלא ימול אם אין מוהל אחר בעיר או באיזה ענין דחק, לא כמש"ל דאפי' במשומד דבכה"ג כשר למול ואפשר דלענין מחללי שבת בפרהסיא מקרי דחק שלא לעשות ריבות וקטטות ועכ"פ אין מהחיוב לחקור ולברר אם חילל שבת במלאכה דאורייתא בפני י' מישראל ואת צנועים חכמה

הקפצה...