מספר דף על הדף גיטין נה ב
[מחד גיסא], איתא בשם הרה"ק רבינו יצחק מורקא זצ"ל שהקשה אמאי קאמר אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, בשלמא בר קמצא דהוא הלך והלשין, אלא קמצא מאי היא השייכות שלו לחטא זה.
אלא מכאן רואים, שחבר טוב צריך לבא אף בלי שיזמינו אותו, ואילו הי' קמצא נוהג כן לא היתה יוצאת כל התקלה הגדולה הלזו. ולכך מזכירים אותו לגנאי, שגם הוא גרם לחורבן ירושלים ע"כ.
[ומאידך גיסא], כ"ק אדמו"ר בעל האמרי אמת מגור זצ"ל השיב בענין זה בשם זקינו החידושי הרי"ם זצ"ל, דהנה גם בר קמצא חשש שמא טעה השליח וקרא אותו במקום קמצא, ע"כ חשב שיעשה לעצמו סימן, אם יראה בסעודה את קמצא, א"כ ודאי בעל הסעודה שלח לקרא גם לו כדי להתפייס, ואם לא יראה שם את קמצא ודאי קרא אותו בטעות במקום קמצא.
אולם קמצא שהיה ידידו של בעל הסעודה הלך להסעודה אף שהשליח לא הגיע אליו להזמין אותו, וכאשר בא בר קמצא וראה את קמצא בסעודה, הבין מזה שבעל הסעודה הזמין גם אותו כדי להתפייס, ע"כ ישב לו בסעודה, ולולי שהיה קמצא הולך לסעודה בלי שהוזמן אליה, היה מבין בר קמצא שהיתה כאן טעות, וסיים החדושי הרי"ם ואמר שמזה נראה שאין דרך ארץ שילך אדם לשמחת ידידו אם לא קראו אותו, שעי"ז נגרם חורבן ירושלים. עכ"ד.