אשכול - על הראשונים ועל האחרונים

[עושה חדשות]

חשבתי לרכז תחת קורת-אשכול אחת, את הדברים הידועים כקושיות ונידונים וחידושים של רבותינו האחרונים, ונמצאו יסודותם בדברי הראשונים ז"ל. אם מפני שעדיין לא הודפסו חידושיהם, אם מפני שנדפסו שלא במקומן, ועוד.

הדוגמא שאכתוב בהודעה הבאה, תמחיש את נושא האשכול, ואת הלימוד שאפשר ללמוד ממנו.

[עושה חדשות]

הראשונים דנו על דבר האסור מספק, האם הוא בטל ברוב, או דלמא דהוי דבר שיש לו מתירין שמא יתברר הספק להיתר.

ובצמח צדק (הקדמון) סי' סט הביא בזה טענת "עבודת הגרשוני" (חתנו), דאי"ז שייך כלל לדשיל"מ, אלא ממ"נ, אם זה אסור הרי אסור לעולם, ואם זה מותר הרי בלא"ה מותר גם בלי ביטול.

והאחרו' פלפלו בטענה זו, עד כמה להחשיב את האיסור בספק כאיסור האוסר גם על צד ההיתר, ונלאיתי לציין מקורות באחרו'.

אבל כמה נפלא לראות שאת הטענה הזו עצמה כבר טען ה"ר ישעי' בתשובתו להאו"ז (ונד' באו"ז ח"א שו"ת סי' תשנו), ובכל חומר הדין. ז"ל -

מאי דכתב מר על חתיכה שנאסרה ע"י תיקו בכל הני דא"ט אם נתערבה בחתיכות אחרות אם היא בטילה אם לאו משום שמא יבוא אליהו ז"ל ויטהרנה או שמא נמצא בה טעם להתיר והוה ליה דשיל"מ. אין לחכם כמוך לשאול שאילה כזו דאפי' את"ל שיקרא בעבור זה שיל"מ כ"ש שיהא בטל שאם יתירהו אליהו נמצא שלא היה אסור ולמה נחמיר ע"ז שלא יהא בטל אפי' באלף יותר מאותו שהוא אסור בבירור. לא החמירו חכמים בדשיל"מ אלא בדבר שהיום אסור בבירור ולמחר יהא מותר כגון ביצה שנולד' ביום טוב ועצים שנשרו ביום טוב מן הדקל שהיום אסורין ולמחר מותרין וכן החדש שלפני העומר אסור ולאחר העומר מותר התם אמרו חכמים דלא ליבטל איסור דידיה כיון דאית ליה שריותא למחר לא אמרו ביה לבטוליה וכן נמי הטבל כיון שיש לו מתירין שיכול לתרום ולעשר עליו ממקום אחר ומתירו ואוכלו ולא נבטל האיסור לאוכלו טבל בלא תיקון אבל זו החתיכה למה לא נבטלה אפי' אי קים לן דאתי אליהו מחר תתבטל ממ"נ שאם יאמר כי אסורה היתה הרי בטלה ברוב כדין כל האיסורין ואם יתירנה כל שכן דאיגלאי מילתא שהכל היה היתר ואין שם תערובות איסור ודשיל"מ מונע האיסור מהתבטל אבל זה אם יש לו מתירין אין כאן שום איסור שיהא צריך להתבטל

[עושה חדשות]

האחרו' הק' (רעק"א נתיבות וכו'), לגבי מי שאמר לא לויתי, ובאו עדים שלוה ופרע, דמחייבי' ליה מדין הודאת בע"ד, כי כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, דהרי המלווה שתבעו שלא פרע, מודה בזאת שהעדים שקרנים הם, ונפסלו תוכ"ד לעדותם על ההלוואה.

קו' זו הק' כבר המאירי בב"ב קכח: העתקתי בעבר את דבריו בסוף ההודעה הזו - viewtopic.php?f=7&t=24208&p=287611&hilit#p287611

[חד ברנש]

1. השאלה המפורסמת של הבית יוסף, מדוע תיקנו שמונה ימים בחנוכה, מופיעה בהרבה ראשונים, כידוע.

2. גם שאלת המג"א, מדוע אומרים בשבועות "זמן מתן תורתינו", נזכרת בראשונים, כדומני בדרשות ר' יהושע אבן שועיב.

[בברכה המשולשת]

2. גם שאלת המג"א, מדוע אומרים בשבועות "זמן מתן תורתינו", נזכרת בראשונים, כדומני בדרשות ר' יהושע אבן שועיב.

וגם בריב"ש

[איש טלז]

האחרו' הק' (רעק"א נתיבות וכו'), לגבי מי שאמר לא לויתי, ובאו עדים שלוה ופרע, דמחייבי' ליה מדין הודאת בע"ד, כי כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, דהרי המלווה שתבעו שלא פרע, מודה בזאת שהעדים שקרנים הם, ונפסלו תוכ"ד לעדותם על ההלוואה.

קו' זו הק' כבר המאירי בב"ב קכח: העתקתי בעבר את דבריו בסוף ההודעה הזו - viewtopic.php?f=7&t=24208&p=287611&hilit#p287611

וכעי"ז הריטב"א בשבועות שם

[עדיאל ברויאר]

בדין מי רגלים של חמור ועוד - הב"י (יו"ד סי' פא אות ה), שכידוע לא החזיק את ספר יראים השלם, התייחס לפסק המובא בראשונים בשם היראים והקשה עליו קושייה ותירץ בדרך מסוימת. עיון בספר היראים (סי' סט) מעלה שהוא בעצמו הקשה את קושיית הב"י אבל תירץ בדרך אחרת.

חזן בעל מום - נחלקו האחרונים האם מותר לבעל מום להיות ש"צ (העניין נידון בחוות יאיר ועוד). בספר תשובות מהר"ם מרוטנבורג וחבריו, שיצא לאור בשנת תשע"ב ע"י פרופ' שמחה עמנואל, נדפסה לראשונה תשובה של מהר"ם שבה הוא מתיר ואף כותב שהקב"ה חפץ בכלים שבורים, ולב נשבר ונדכה אלהים תבזה, ואין לדמות לכהנים.

בישול אחר בישול בבב"ח - כידוע עניין זה נידון באחרונים בכמה מקומות. מקור מפורש בראשונים שפוסק בנידון (ספר הבתים) הובא באשכול הזה: viewtopic.php?f=17&t=21792

[עושה חדשות]

יש"כ למשתתפים המחכימים.

השאלה המפורסמת של הבית יוסף, מדוע תיקנו שמונה ימים בחנוכה, מופיעה בהרבה ראשונים, כידוע.

viewtopic.php?f=24&t=25010&p=252432#p252432

(האמת, שבכל סוגיא אפשר למצוא שהמהרש"א כיוון לריטב"א וכו', אבל בדברים כלליים ומפורסמים יותר אפשר להפיק תועלת).



אביא בזאת עוד דוגמאות מאשר כבר כתבתי בעבר,
מקבץ חלקי.
(לא עברתי על אשכולות ארוכים כמו "השוואות" או "יחידאיות", מסתמא יש שם ג"כ הרבה דוגמאות).

חידוש הפוס' ד"לחם עוני" אינו מעכב במצוות מצה -
viewtopic.php?f=31&t=24061&p=240877#p240877

ספק טומאה ברה"י לחומרא, האם זה רק מדרבנן -
viewtopic.php?f=17&t=24073&p=240945#p240945

הפרשת תרו"מ על בליעות -
viewtopic.php?f=17&t=24076&p=240971#p289508

מהלך במדבר וא"י מתי שבת, דיני רוב וקבוע -
viewtopic.php?f=17&t=24085&p=240992#p240992

ביאת אליהו הנביא לברית מילה בשבת -
viewtopic.php?f=7&t=24086&p=240994#p240994

שריפת הפתילות של חנוכה -
viewtopic.php?f=24&t=3155&p=242973#p242973

רכיבה על בהמה אם גיד הנשה אסור בהנאה וכו' -
viewtopic.php?f=17&t=24899&p=251194#p287604

כבתה זקוק לה בנר שבת -
viewtopic.php?f=17&t=24996&p=252125#p252125

גדר הספק של בין השמשות -
viewtopic.php?f=17&t=23426&p=252154#p252154

קידושין בלי עידי קיום -
viewtopic.php?f=17&t=3265&p=254421#p243129

הפקר בפני קרובים -
viewtopic.php?f=17&t=25374&p=256222#p256222

תשלום עדים זוממים למי שזממו עליו -
viewtopic.php?f=17&t=25357&p=256241#p256241

בטל הטעם לא בטלה התקנה -
viewtopic.php?f=17&t=25488&p=258522#p258522

חובת זימון כשמכוונים שלא להצטרף -
viewtopic.php?f=17&t=15302&p=259583#p259583

ברכה לבטלה בקידושי טעות -
viewtopic.php?f=17&t=25810&p=262581#p262581

רוב וקבוע בדיינים -
viewtopic.php?f=17&t=26242&p=266727#p266727

שכר מצוה על תפילין פסולות -
viewtopic.php?f=17&t=23561&p=268353#p268353

האם ביטול ברוב "נותן" דינים למיעוט, שורש הנידון בפלוג' ראש' -
viewtopic.php?f=17&t=26576&p=271130#p271130

עירובי חצירות בער"פ שחל בשבת -
viewtopic.php?f=27&t=27005&p=275726#p275726

קידושין אחרי תחיית המתים -
viewtopic.php?f=17&t=26949&p=275855#p275855

תפילה על רוחניות -
viewtopic.php?f=17&t=27217&p=278938#p278938

שותפות עם גוי, האם פוטרת מביכורים -
viewtopic.php?f=17&t=27452&p=281208#p281208

האם עדות על דחיית האיסור הוי כמו נגד איתחזק -
viewtopic.php?f=17&t=27931&p=286516#p286516

קלב"מ ברודף באין מציל -
viewtopic.php?f=17&t=27970&p=286924#p290341

ואולי גם זה דוגמא...
viewtopic.php?f=43&t=28357&p=292651#p292530

[איש טלז]

דוגמא מענינת
ראה הגרש"ש ש"ו פי"ג שדן דליכא יכיר בבת כיון דלא הוזכר יכיר בבת [עי"ש הסבר מחודש בזה]
אמנם בתשב"ץ ג' רעב' דנאמנות יכיר נאמרה אף בבתו דאין סברא לחלק בין בן לבת דחד טעמא הוא והמחלק הרי הוא בור וגולם [וכ"ה ברמ"א אבהע"ז ד' כט' ]

[לייבעדיג יענקל]

מהר"ם אלאשקר הקשה על שיטת ר"ת ושאר הראשונים בענין שקיעה"ח וביה"ש שדבריהם מתאימים רק לדעת חכמי ישראל שבלילה החמה עולה מעל הרקיע והרי כבר מבואר בגמ' שחכמי ישראל הודו לחכמי או"ה שהחמה הולכת מתחת לארץ, אך התוס' רי"ד בשבת כבר העיר בזה וביאר את שיטת ר"ת גם ע"פ סברת חכמי או"ה.

[לייבעדיג יענקל]

הפני יהושע בברכות (יא, א) ד"ה ר"י אמר מאריך לבאר את הגמ' באופן מחודש דלא כרש"י ותוס', ומסיק "כנ"ל נכון וברור ואולי מקום הניחו לי מן השמים", אך כבר קדמו בפסקי רי"ד שם.

[איש טלז]

נידון החלקת מחוקק והבית שמואל בסימן לח' סקל"א [והח"מ שם סקכ"ב] ובמקנה בקו"א סימן לח' סקט"ו שדן בקידש אשה ע"מ שיש לו מאתיים זוז והודה אחד לחבירו שיש לו מאתים זוז אם חשיב שיש בזה הודאת בע"ד אף למפרע ונחשב שיש לו מאתים זוז ומקודשת או לא
וכמדומה דזה ספק המאירי מכות ד"ג עי"ש כלפי עד"ז אם הודאת בע"ד מכאן ולהבא או למפרע

[ישראל אליהו]

כאן יש דוגמא לאחרון שכיוון לראשון.
אבל אם היה רואהו היה חוזר בו מפירושו...

ערוך השלחן (תנ"ב אות ג') כתב מדנפשיה ליישב דברי השו"ע, שמקורו מדברי הרא"ש, דפסק דשפודין בעו ליבון חמור ולא סגי בהגעלה, אלמא חמץ איסורא בלע, ומאידך פסק (מסכת ע"ז פ"ה סי' ל"ו) דקודם שעה חמישית מותר להגעיל כלים אפילו בני יומן, משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. ותירץ די"ל דס"ל לרא"ש דחמץ מקרי היתרא בלע, ולכן חשיב נ"ט בר נ"ט דהיתרא, והא דשפודין בעו ליבון, זהו משום דחמץ איסורו משהו, ו'משהו' נשאר אחר הגעלה. ובאמת שכך תירץ הריטב"א (ע"ז ע"ו.).

אולם אפשר שאילו ערוך השלחן היה רואה את דברי הריטב"א, היה חוזר בו מיישובו בדברי השו"ע. שהריטב"א כותב להדיא שדבריו הם דלא כהרמב"ן. וכיון שבב"י ובשו"ע פסק את דעת הרמב"ן, משמע דלית ליה למרן סברת הריטב"א.

[לייבעדיג יענקל]

הערוה"ש (או"ח תרפה) ביאר שמקור שי' הראשונים דס"ל שקריאת פר' פרה היא מה"ת היא מדכתיב 'והיתה להם לחוקת עולם', וכיון בזה לדברי אחד הראשונים [כנראה ר' יוסף קרא שהיה תלמיד חבר לרש"י] שהיו טמונים בכ"י והתפרסמו אשתקד בקובץ חצי גבורים ח"ח. יעויין כאן viewtopic.php?f=7&t=8774&p=78497&hilit=%D7%A4%D7%A8%D7%94+%D7%93%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%90#p78497 (בהודעה של הרב אמסטרדם)

[עושה חדשות]

דוגמא מענינת
ראה הגרש"ש ש"ו פי"ג שדן דליכא יכיר בבת כיון דלא הוזכר יכיר בבת [עי"ש הסבר מחודש בזה]
אמנם בתשב"ץ ג' רעב' דנאמנות יכיר נאמרה אף בבתו דאין סברא לחלק בין בן לבת דחד טעמא הוא והמחלק הרי הוא בור וגולם [וכ"ה ברמ"א אבהע"ז ד' כט' ]

רמ"א? לא מצאתי.
עכ"פ ע"ע בקובץ שעורים בבא בתרא אות תו,
ולהשלמת התמונה - בתמונה המצורפת:

גיליוני הש''ס קידושין דע''ח.png (149.29 KiB) נצפה 12244 פעמים

[איש טלז]

כבר האריך הקצות סימן לד' בגדר נאמנות הודאת בע"ד וכו' והביא דברי המהר"י בן לב וחלק עליו
וכבר העמיד התשב"ץ בשו"ת ח"א סימן עו' אריכות בסיבת הנאמנות של הודאת בע"ד עי"ש

[צולניק]

מה שהאריכו גדולי האחרונים אם אחר תקנ"ח לקדש על הכוס יוצא אדם ידי חובה מהתורה בתפילה [ונ"מ להוציא אחרים] כבר נחלקו בזה ראשונים.

[עושה חדשות]

בפמ"ג סי' קז כ' לגבי מה שקבעו את תפילת ערבית כחובה "ויראה בערבית כהאי גוונא בספק, וודאי י"ל דאין חוב לחזור ולהתפלל, דקבעו חובה בוודאי לא בספק", וזה קצת מקביל לדברים שהביא בפסקי רבי אביגדור צרפתי (פ' עקב) בשם הר"י מפאריש דהא דאמרי' תפילת ערבית רשות היינו דבספק אם התפלל אינו חייב להתפלל.

[עושה חדשות]

קו' השעה"מ ועוד הרבה אחרו' בהא דאמרי' "לא אמרה תורה שלח לתקלה", ואמאי הוי תקלה הא הציפור האסורה בטלה ברוב מותרות.
כ"ה ביחוסי תנאים ואמוראים ערך רבי יצחק, ז"ל -
"אמר רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה. והיינו תקלה שמי שצד אותה אם יאכלנה נמצא שאיסור אכל. ותימה מה תקלה היא, כיון דמדאורייתא חד בתרי בטל. נהי נמי דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי מכל מקום כשפורשין אמרינן כל דפריש מרובא פריש, כדאמרינן בפרק התערובת וכו' הילכך תמה אני מה שייך למימר לא אמרה תורה שלח לתקלה. ואין לומר שמא ביום שלוח יהא צייד מזומן קודם תערובת. דלא היא. דאם במיד, רואה ומכיר, כל איסור הניכר אינו בטל ומיבדל בדיל מיניה. ואם אינו רואה, לגבי דידיה היתר הוא דכל דפריש מרובא פריש וכו' ותו מאי טעמא תלי רבא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, תיפוק לי דאין מבטלין איסור לכתחילה. דכל איסור שנתערב ואינו ניכר הכל מותר מן התורה אף האיסור. אף כאן אין המשולחת ניכרת. ואם אין מבטלין איסור לכתחלה מן התורה אסור, תיפוק לי משום הכר. ונראה כי ביטול איסור כענין זה מן התורה [אסור]. שאיסור הניכר אין לבטלו ולעשותו היתר. אבל אם כבר נתערב בפחות מכדי שיעור המבטל, כגון בפחות מששים או פחות ממאה או פחות ממאתים, דמן התורה נתבטל כבר. התם מדרבנן הוא דאין להוסיף [עליו עד שיהא] שיעור המבטל".

[עושה חדשות]

פסקי הרי"ד (וגם הריא"ז) חולין ד"ט, כבר האריך לכתוב את יסוד האחרו' דבספיקא דדינא ל"ש להתיר ע"י חזקה.

[סעדיה]

דברי הנובי"ת סי' ר"א "דבר חדש שלא קדמני שום מפרש או פוסק" וכבר העיר בנו שכ"כ בתורי"ד.

[עושה חדשות]

בב"ח סי' שז העיר דגזירת שמא ימחוק אינה שייכת בדבר שאינו שלו,
אכן בדרש' מהר"ח או"ז ס"י כ' - "וכל דבר שיוכל לבא לידי הוראה ממנו כגון לראות בגט שילמוד איך לכותבו מותר לטלטלו ולקרות בו, אבל שטרות של משא ומתן לא שמא ימחוק אף על גב דאדם אחר שאינו שלו לא חיישינן שמא ימחוק כיון דאסור אותו שהם שלו לא פלוג רבנן".

[עושה חדשות]

בינוניים בעשי"ת
ידועה הקו' אמאי בינוניים שלא זכו (ופי' הראשונים - לא עשו תשובה) נכתבים למיתה, ולמה לא סגי להו בעוד מצווה אחת לצאת מגדר בינוניים. ונאמרו בזה הרבה תי', ולפלפל האם עשי"ת הוא בחשבון שנה זו או לאו.

ריטב"א ר"ה דט"ז ז"ל "ומה שנאמר בבינונים שתלוים ועומדים עד יום הכיפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה. יש מקשים לא זכו אמאי נכתבין למיתה והלא רב חסד מטה כלפי חסד, ותירצו בתוספות דהכי קאמר עמדו בזכותן נכתבין לחיים דרב חסד מטה כלפי חסד לא עמדו בזכותן אלא שהרשיעו נכתבין למיתה כרשעים גמורים, וה"ר יונה ז"ל הוסיף דלהכי לא קאמר חטאו נכתבין למיתה, משום דהוה מילתא דהוא ממילא, שהרי יום הכפורים מצוה מן התורה להתודות ולשוב בתשובה כדכתיב מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, והנה אם עשו מצות עשה זו זכו ונשתכרו ואם לא עשו כן הרי עברו והרשיעו ונתחייבו, ויש מקשים לפי שיטה זו זמן זה שקבעו לרעתם הוא שהרי טוב היה להם שיהא האל מטה כלפי חסד לאלתר ולא ימתין עד יום הכפורים שאם זכו לא הרויחו כלום ואם לא זכו נתחייבו, ולא קשיא שאם זכו נכתבין לחיים של צדיקים גמורים דעדיפא מההיא דרב חסד מטה כלפי חסד, ואם לא זכו נתחייבו".

רשב"ץ שם "לפיכך אלו שחבו או בעבירה או בביטול מצ"ע אחת או שנתעצל מלעשות תשובה שהיא מצ"ע בימים אלו אבל אם נשארו בינוניים כגון שעשו מצוה אחת ששקולה כנגד מצות ביטול התשובה אינן נכתבים למיתה דהא קי"ל כב"ה דאמרי דג' כיתות ליום הדין ורב חסד מטה כלפי חסד".

אבודרהם סדר תפילת ר"ה "ויש לשאול למה אחז"ל בבינונים זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה למה נכתבין למיתה אם לא זכו להכריע והרי לא הוסיפו פשע על חטאתם ונשארו בינונים וב"ה אמרו גבי בינונים ורב חסד מטה כלפי חסד. וי"ל דהכא קאמר זכו נכתבין לחיים פי' שעשו תשובה נכתבין לחיים לפי שהתשובה היא מצות עשה לעולם וכ"ש בימים אלו וכל העושה תשובה מרבה זכיותיו בקיום אותה המצוה ואם לא זכו כלומר שלא עשו תשובה נכתבין למיתה לפי שהרבו עונותיהם בבטול אותה המצוה".

ומסתמא יש עוד.

[לאנגע צדיק]

השקו"ט באחרונים (פמ"ג, חזו"א, ועוד) בדין כלי שלישי אי הוי ככלי שני או קל יותר, ומפורש ביראים דהוי ככלי שני.

[עושה חדשות]

השקו"ט באחרונים (פמ"ג, חזו"א, ועוד) בדין כלי שלישי אי הוי ככלי שני או קל יותר, ומפורש ביראים דהוי ככלי שני.

הנה עוד דוג' מהיראים בעניני בישול:

האחרו' דנו בהאי פלוג' אי עילאה גבר או תתאה גבר, דלכאו' הדבר תלוי בגודל של החתיכות,
ואצטט לדוג' את דברי הערוה"ש סי' צא -

עוד יש לשאול ואיך נתנו חז"ל כלל בזה לומר דתתאה גבר א"כ אם נפל הרבה חלב רותח על מעט בשר צונן ונאמר דתתאה גבר ומקרר את העליון ואין לך דבר תמוה יותר מזה שהרי עינינו רואות שהחלב נשאר ברתיחתו וגם מעט הבשר נעשה רותח וכן להיפך אם נפל הרבה חלב צונן על מעט בשר רותח איך נאמר דתתאה גבר ואסור החלב כשאין ששים הרי עינינו רואות שהחלב צונן לגמרי וגם הבשר נצטנן ולפי הראות כשיש ד' או ה' פעמים האחד נגד השני בהכרח לפעול על השני שיהיה כמותו ואם נאמר שבאמת יש בזה איזה שיעור למה לא למדונו חז"ל כמה הוא השיעור. ויראה לי ברור דמיירי ששוין הן בהכמות ולפי ערך החלב כן הוא גם כמות הבשר ולכן נחלקו חז"ל האיכות של מי גובר העליון או התחתון ואיפסקא הלכתא דהתחתון גובר וראיה ברורה לזה מדברי התוס' שבת [מ"ב א] דתניא נותן אדם חמין לתוך הצונן ולא הצונן לתוך החמין ופירש"י [ד"ה חמין] משום דתתאה גבר והקשו התוס' [ד"ה נותן אדם] דא"כ תקשי מהכא למאן דס"ל עילאה גבר ופירש ר"ת דאין זה שייך לזה אלא חמין לתוך צונן משמע שהצונן מרובה מהחמין וצונן לתוך חמין משמע שהחמין שלמטה מרובין ע"ש הרי מפורש דכל היכא שיש ריבוי בכמות לא שייכא סברא זו דתתאה גבר או עילאה גבר והש"ס לא הוצרך לפרש זה ואדרבא מדלא פירשה ש"מ דשוין הן [וק"ק לי על דבריהם דהא גם בהך דתתאה גבר הוא לשון זה חם לתוך צונן וכו' וצ"ל דבנתינת אדם שייך לומר דמשמע כן ולא בנפילה מאליו או דרק בלשון ברייתא כן הוא וצ"ע ודו"ק]

אלא שהדברים צ"ע מהסוג' בפסחים דע"ו גבי פסח שסכו בשמן, ואכמ"ל.

ועכ"פ כבר קדם להם היראים בסי' מח, ז"ל -

דלא אמרינן עילאי גבר ותתאי גבר אלא בשוין אבל אם אינם שוין רובא גבר, שהיאך יתכן לומר שבביצה צונן יקרר מאה ביצים, והכא בבשרא דנפלי לבי זוגי, רותח רובא הוי. ותדע דאמרינן בשבת פ' כירה [מ"ב א'] בין ב"ש בין ב"ה מודו דטפי אסור בשבת צונן לתוך החמים ומחמם יותר מחמים לתוך הצונן. וטעמא דרובא גבר, דכי קתני לתוך החמין הוו חמין רובא וכי קתני לתוך צונן הוי צונן רובא

[עושה חדשות]

וכעת ראיתי שגם הראב"ן נחית לחילוק הנ"ל שכתבו האחרו' וקדם להם היראים. ז"ל "ופלוגתא דרב ושמואל נראה לי בששוין החם והצונן אבל אם רבה אחד מהן הרבה גבר ומשערין בששים".

===

ועוד דוג' מהסוג' של תתאה גבר,
האחרו' דנו לגבי כלים, האם גם בהם שייך הפלוג' בין רב לשמואל האם עילאה או תתאה גבר, והאם זה שווה לאוכלין.
ובפסקי הרי"ד בפסחים דע"ו (וכן בתוספותיו שם בקצרה) כבר נחית לחילוק זה, ז"ל -

וקערה שאוכלין בה גבינה שמערין בה מרק בשר רותח, אם היא שלעץ צריכה הגעלה ואם היא שלחרס תישבר, ואף על פי שהוא חם לתוך צונן בולעת הקערה, שלא דיבר שמואל אלא באוכלין ומשקין אבל לא בכלים, שהכלים בולעין מן החם ואף על פי שהוא צונן, וטע' דמילתא אוכלין ומשקין שיש בהן לחלוח אין בולעין מן החם אלא בעודן חמין, אבל כשהן צונן אין בולעין, אבל הכלים שאין בהן לחלוח אף על פי שהן צונין בולעין מן החם ... ואוקמה בחרס רותחת. פי' האי דאמרי' בחרס צוננת אקורי מיקר, לא אמרי' הכי אלא שאין כח בחרש צוננת להתחמם מן הרוטב ולחזור ולבשל את הרוטב, אבל לעניין בליעת איסור אף על פי שהקערה צוננת אם תשים בתוכה דבר חם בולעת מהאיסור, וגם פולטת האיסור שהיה מובלע בה, שלא דיבר שמואל תתאה גבר אלא באוכלין ומשקין, ולא בכלים

[עושה חדשות]

ועוד דוג' מהסוגיא של תתאה גבר, דהנה נחלקו הפוס' באורך באופן כשחתיכות האיסור וההיתר נמצאות זה אצל זה (ולא זה על גבי זה) האם חתיכת ההיתר נאסרת כולה או מקצתה וכו'. אמנם שורש הנידון כבר נמצא בתשובות ופסקים מחכמי אשכנז וצרפת סי' יד, עי"ש.

[עושה חדשות]

הרגו אין נהרגין, כאשר זמם ולא כאשר עשה.

ז"ל רבינו בחיי בפ' שופטים: ובשם הר"י ז"ל מפרש שטעם הרגו אין נהרגין, כלומר הרגו הסנהדרין אין נהרגין, משום דאוקי תרי לבהדי תרי, שנים אחרונים המזימין לשנים ראשונים, לא הרגו נהרגין, לפי שהרי יש כאן שלשה: שני עדים אחרונים המזימין, ובעל דבר ג"כ שהוא מכחיש את הראשונים, ולכך נהרגין שנים הראשונים ששלשה יש כנגדם.

ועי' בתומים סי' לח שביאר כעין זה, דאם הוא חי אז הורגים את הזוממים בצירוף הראיה מכך שהוא אינו מודה לדבריהם, משא"כ אם כבר נהרג. ועי"ש בתומים עוד אריכות סביב הענין הזה שהודאת הבע"ד פוטרת את הזוממין, (ונוגע לקו' ששאלתי כאן - viewtopic.php?f=17&t=27663&hilit&p=298764#p298762), ועי' בהערות המהדיר בהוצ' מכון זכרון אהרן שהביא בזה עוד דברים נאים מן האחרו' וכו', וגם דלפ"ז ה"ה כשמת הבע"ד מחמת סיבה אחרת ולא רק כשב"ד הרגוהו.

[עושה חדשות]

האחרו' דנו לחלק בין הא דאסרי' בישול בשבת בכלי שני בקלי הבישול, להא דלא חיישי' לבליעות של איסור בכלי שני אפי' בקלי הבישול. (וכמובן הכל תלוי בכמה הקד' ואכ"מ). וקדם להם המהרי"ל בסי' קנז, ז"ל "וזבוב בכלי שני לא ידענא מאי תבעי לך כיון דקיימא לן כר"י דכלי שני אינו מבליע ואינו מפליט, ודלא כרבינו חיים ושעמו מ"ש זבוב משאר איסורים, אדרבה זבוב גרע דכתב במרדכי בשם רוקח דלא יהיב טעמא, ואפילו בכלי ראשון שרי. ואי אגב רוככיה קמדמית ליה למלחא דלאיכא דאמרי אפילו בכלי שני בשל, נראה דהני מילי לענין איסור שבת, וכן לחם לדברי הרא"ם אבל לא לענין טעם דתליא בבליעה ופליטה, אף על גב דאשכחנא איפכא בכלי חרס ושאר מילי האי כטבעיה והאי כטבעיה".

[עושה חדשות]

ז"ל יחוסי תנאים ואמוראים ערך זעירא -

והא דקמסיק על בן סורר ומורה שעד שלא נגמר דינו יכול למחול לו ולא לאחר גמר דין, פשיטא דהאי גמר דין לאחר שכבר לקה ואם חזר וקלקל נידון בעשרים ושלשה וקודם שיגמר דינו למיתה יכולין למחול, מיהו הא מיבעי' לי אם רצו למחול לו לאחר שנגמר דינו למלקות מאי מי הוי דין מלקות כדין מיתה או לא, ונ"ל דאפילו אם נגמר דינו למלקות אינם יכולים למחול דגמר דין בכל מקום כמעשה הוא וכל גמר דין אינו חוזר שאם היו יכולין למחול אין עדיו נידונין כזוממין שהרי אין העדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין וגרסי' באלו הן הנחנקין דעדים הראשונים של בן סורר ומורה שהוזמו דאין נהרגין מתוך שיכול' לומר להלקותו באנו ומשמע מיהא דלוקין ואי לאחר גמר דין יכול' למחול תיפוק לי' מתוך שיכול' לומר סבורים היינו שאביו ואמו מוחל' לו ואנו לא באנו אפילו להלקותו דהא בכל דהו יכול' עדים זוממין לפטור עצמן כההיא דפ' כיצד הרגל הל' דלייעודי תורא וכההוא דהיו בודקין עירי נערה המאורסה

ועי' בשו"ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן כח שכיוון להנ"ל במקצת.
(וצ"ע למה אין דבריו נסתרים מן הגמ' בסנהד' פו: גבי עידי בסו"מ. ובדברי יחוסי תו"א הנ"ל יל"ע למה שייך בזה הזמה, והא אצל העדים אין שייך מחילה, ודמיא למש"כ בשם רבינו אפרים כמובא כאן - viewtopic.php?f=17&t=28605&hilit&p=300823#p300564 וצ"ע).
ועצם הספק הנ"ל האם דין מלקות כמיתה לענין מחילה אחרי גמ"ד, לכאו' זה תלוי בפלוג' האחרו' על הגדרת גברא קטילא אחרי גמ"ד של מלקות.

[עושה חדשות]

ומענין לענין, סיפר לי ידיד שפעם הגרא"י צוקר שליט"א שיבח בפניו איזה ספר אחד בן זמנינו על פרק בן סורר, ובנשימה אחת הוסיף שחבל שהוא מביא את נידוני האחרו' בלי להזכיר שכבר עמדו בזה הראש', וכדוג' ציין לו את השמטת הקטע דלהלן, יחוסי תו"א ערך רב חנן בר מולדא, ז"ל -

בשיל ולא בשיל כבשר כיבא דאכלי גנבי, ופי' רבנא נתן בשר כיבא שאינו ניצלה כל צרכו כדאכלי גנבי כמאכל בן דרוסאי ... מיהו מהובהב משמע דהיינו בשר כיבא ולא נצלה כשיעור מאכל בן דרוסאי אלא פחות והלשון של בשר כיבא כדאכלי גנבי נמי משמע דלאו היינו שיעור כמאכל בן דרוסאי דאי שיעורא דהדדי נינהו אמאי לא אמר הכא כל שהוא כמאכל בן דרוסאי ועוד דבכל מקום חשבינן למאכל בן דרוסאי כבישול גמור היל' כדאכלי גנבי היינו צלוי פחות ממאכל בן דרוסאי דמאכל בן דרוסאי היה בישולו שליש כפירש"י בספ"א דמס' שבת

[בברכה המשולשת]

ספר יחתו"א מלא בסברות מחודשות, אך אינו מוכר כלל בגלל האיחור הרב בגילויו ובהדפסתו.
(למשל בסוגיא בנדרים דף פ בעניין כביסתן, מופיע הסבר שמצוי אח"כ לרוב אצל רבותינו האחרונים)

[עושה חדשות]

ספר יחתו"א מלא בסברות מחודשות, אך אינו מוכר כלל בגלל האיחור הרב בגילויו ובהדפסתו.

נכון. מתגלגל שם הרבה זהב...
ראה לדוג' חידוש מקורי בתוך ערך רב חייא בריה דרב אויא, דכיון דמאה ברכות נתקנו לכפרה, בשבת מעיקר הדין אי"צ, מפני שקריאת התורה בשבת עם תענוגיה ומקרא קודש מגינה מן הפורענות, וכן ביו"ט, וכן ביוהכ"פ ותענית עינוי הצום מיגן ג"כ. (ועי"ש עוד שהוא מונה את התפילות ג"פ רק בגלל שהם זמנים חלוקים, אבל בלא"ה ברכה אחת אינה נמנית פעמיים אפי' אם יברך אותה פעמיים, כי הוא גם לא מונה שם את שאר ברכות הרשות כנהנין וכו').
אני מניח, שלחידושים כאלו כבר לא כיוונו האחרו'...

[עושה חדשות]

...אלמא הכל תלוי אחר מה שדעתה עליו וכשאומר אחר כן שתתקדש בדבר הטמון שם צריך שיהיו שם העדים שישמעו הודאתה ויראה לי שאף הקדושין אינם חלים אלא מאותה שעה ואם אין עדים שם בשעת הודאתה נמצאו אלו קדושין שלא בעדים שאפילו שניהם מודים אינה מקדשה אע"פ שבעל מנת שאני צדיק ונמצא רשע אמרו שמקדשת שמא הרהר תשובה בלבו ואע"פ שלא ידעו העדים אם הרהר תשובה ואין אומרים שתהא כמקדש בלא עדים בזו כיון שאמר על מנת שאני צדיק ודאי הרהר לעשות תשובה בלבו ואע"פ שלא ידעו העדים אם הרהר תשובה ואין אומרים שתהא כמקדש בלא עדים בזו כיון שאמר על מנת שאני צדיק ודאי הרהר לעשות תשובה ומכל מקום יש מוכיחים משם שאין צורך שידעו העדים קיום התנאי אם נתקדשה על תנאי הואיל וראו הקדושין שהרי בזו לא ראו העדים שיהא צדיק עכשו...

(ויש עוד בראש' ופוס' שכ"כ דלעולם לא מספקי' ברשע שמא הרהר תשובה, אלא דוקא הכא שקידש ע"מ שהוא צדיק, ומשמע שכן הוא בליבו לקיים תנאו, אבל המאירי משוי ליה מה"ט כ"ודאי" לגבי עדות קיום).

ועכ"פ כבר דנו בזה האחרו', ראה לדוג' כאן:

חזו''א אבהע''ז סי' לח סקי''ז.png (57.65 KiB) נצפה 11770 פעמים

[עושה חדשות]

ומה שאין מברכין לילה הראשון של חג הסוכות לאכול בסוכה, דהא לילה הראשון חובה דילפינן ממצה כדאיתא בפרק הישן, משום דאכילה דוקא בסוכה וכבר בירכנו לישב בסוכה, דכל סעודות ימי החג מצוה וחובה לאכול בסוכה כשירצה לאכול, ואף חובת אכילת לילה הראשון תלויה בישיבת סוכה, וכבר [בירך] לישב בסוכה, דישיבת סוכה בלא אכילה ובלא שתייה ובלא שינה אינה חובה, הילכך עיקר ברכת "לישב" אחר לשון הציווי בסוכות תשבו, ועיקר הישיבה בשעת אכילה שתיה ושינה, והיכר המצוה היא באכילה בסוכה דאין דרכו בכך בכל שאר ימות השנה.

והאחרו' כיוונו לקו' ולתי', והאריכו טובא בחקירה זו בגדר החיוב של האכילה בליל יו"ט ראשון, נפק"מ לפת גזולה, ומצטער, ואכילה לתיאבון, ושיעור כביצה וכו', עי'.

(ובחת"ס בסוכה כ' "על כזית מצה לכ"ע מברכי' בהמ"ז דמצותו אחשבי' אכילה ושיעור וכמו בסוכה בלילה הראשונה אף על גב דשיעור ברכת לישב בסוכה הוא בכביצה דוקא מ"מ בלילה הראשונה מברך על כזית דמצותו אחשביה", עי"ש).

[עושה חדשות]

כ' החזו"א סי' לח סק"י "והנה יחיד המתפלל או שסיים תפלתו אחר שאמרו הציבור ויכולו אומר ויכולו משום טעם התו' והרא"ש, ואפשר דא"צ לא קו"ר ולא מעומד דלא מצינו זה בפוסקים, ואין לנו לחדש דברים, וכן ויכולו שאומר על הכוס להוציא ב"ב". ועי' בד' הפוס' באו"ח סי' רסח, ומשנ"ב שם סקי"ט. אמנם בפי' סידור התפילה לרוקח כ' "פעם אחת שכח דודי רבנא קלונימוס בן רבנא יהודה ולא אמר ויכולו בבית הכנסת, לאחר שישב על השולחן הזכיר ועמד ולקח הכוס בידו ואמר ויכולו עד לעשות וישב במקומו וסיים הקידוש, אמרו לו בני ביתו למה עמדת, ואמר שכחתי לומר ויכולו בבית הכנסת ויש לי לומר מעומד ואהיה שותף להקב"ה על כן צריך אני לעמוד".

[עושה חדשות]

קו' השעה"מ ועוד הרבה אחרו' בהא דאמרי' "לא אמרה תורה שלח לתקלה", ואמאי הוי תקלה הא הציפור האסורה בטלה ברוב מותרות.
כ"ה ביחוסי תנאים ואמוראים ערך רבי יצחק, ז"ל -
"אמר רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה. והיינו תקלה שמי שצד אותה אם יאכלנה נמצא שאיסור אכל. ותימה מה תקלה היא, כיון דמדאורייתא חד בתרי בטל. נהי נמי דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי מכל מקום כשפורשין אמרינן כל דפריש מרובא פריש, כדאמרינן בפרק התערובת וכו' הילכך תמה אני מה שייך למימר לא אמרה תורה שלח לתקלה. ואין לומר שמא ביום שלוח יהא צייד מזומן קודם תערובת. דלא היא. דאם במיד, רואה ומכיר, כל איסור הניכר אינו בטל ומיבדל בדיל מיניה. ואם אינו רואה, לגבי דידיה היתר הוא דכל דפריש מרובא פריש וכו' ותו מאי טעמא תלי רבא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, תיפוק לי דאין מבטלין איסור לכתחילה. דכל איסור שנתערב ואינו ניכר הכל מותר מן התורה אף האיסור. אף כאן אין המשולחת ניכרת. ואם אין מבטלין איסור לכתחלה מן התורה אסור, תיפוק לי משום הכר. ונראה כי ביטול איסור כענין זה מן התורה [אסור]. שאיסור הניכר אין לבטלו ולעשותו היתר. אבל אם כבר נתערב בפחות מכדי שיעור המבטל, כגון בפחות מששים או פחות ממאה או פחות ממאתים, דמן התורה נתבטל כבר. התם מדרבנן הוא דאין להוסיף [עליו עד שיהא] שיעור המבטל".

לכאו' יש ליישב בפשיטות ע"פ מה שהביאו הפוס' מדברי הירושלמי דאין ביטול ברוב אם ליכא ידיעת הספק והתערובת, (וידיעתו של המשלח על התערובת לכאו' ל"מ, כי אצלו גם אין ספק). תירצו כן?

[איש טלז]

ידוע חידושו של הגרב"ד בדין צרורות שאינו מכלל ג' אבות שהוי נזקי שור והוי בכלל הג' אבות אלא הוי דין מזיק חדש בפ"ע

וכמדומה שיסוד דבריו מבואר מדברי רבינו תם בן יחיא נדפס בספר אהל ישעיהו על בב"ק שכתב שכיון דצרורות חלוקים מכל הג' אבות שנאמרו בשור שכולן בגופו וצרורות בכוחו עשוהו כאב בפ"ע עי"ש בכל לשונו ודוק

[עושה חדשות]

על פלוג' הפוס' והאחרו' בדיני שחיטה, על שהיה במיעוט קמא דקנה,
הנה בס' הפרדס לרש"י בהל' טריפות לרבינו שלמה (וכעי"ז במעשה הגאונים סי' צא) כ"כ:

וזאת שאלתי, לפלגות ראובן בנים גדולים חקרי לב, בהחליד תחת הצמר או תחת העור ופגם בקנה במיעוט או במשהו, והוציא הסכין בנחת ושחט במקום אחר כראוי, מאי, מי אמרינן כיון שהושט כולו שלם והקנה לא מיתסר אלא בניקבה רובו או חציו דמחזי כרובו והכא לא איפגים אלא מיעוטו ושרי, או דילמא כיון דאחליד ולא קא אתחלא שחיטה כראוי והוויא נבילה. והשיבנו כן. על פלגות חקרי לב, מיום בא כתבך הנה גם רבותינו מחוקקי ישראל חולקים בזה, יש מתיר ויש אוסר. רבינו שמואל הכהן ורבינו יצחק בר' משה ושאר מביני מדע אוסרין במחליד בין סימן לסימן והוציא הסכין ברוחבה על צידה ושחט במקום אחר יפה כראוי ואחר כך בדק ומצא קנה מוחלד וכל שכן אם מצא הוושט מוחלד מורין בו איסור, ואע"פ שהקשיתי לפניהם פסוקת הגרגרת, וחצי קנה פגום, ושחט גוי וגמר ישראל, והגרים שליש ושחט שליש, אעפ"כ אוסרין הואיל ונתקלקל עסק השחיטה על ידו, דלגבי פסוקת הגרגרת והגרים שליש ושחט שליש אע"ג דקי"ל דכשר הכא במחליד או שהה במיעוט סימנין הוי שחיטה פסולה, דהכי נמי בעי בגמרא שהה במיעוט סימנין מאי, תיקו. וכן החליד במיעוט סימנין עלתה בתיקו. ואיכא לספוקי דאי ליכא אלא בשר אמאי אם שהה במיעוט סימנין תיקו, ותפשוט ליה מהחליד במיעוט דכשר אלא מדלא מתרצי הכי, איכא למימר דהכי נמי הוה מספקא להו ועוד מדלא בעי הגרים במיעוט סימנין מהו, וכן דרסה במיעוט סימנין מהו וכן עקר במיעוט סימנין מהו מכלל דבמחליד או שהה במיעוט סימנין הכי גמירי הילכתא, דאפילו במיעוט קנה הוויא חלדה ושהייה, דאמרינן תיקו בתרויהו ולחומרא. ולא דמי כלל לפסוקת הגרגרת ושחט גוי והגרים שליש. אבל רבינו שמואל בן ר' דוד הלוי מתיר. והא דגרסינן בעיא דהחליד במיעוט, כגון דהחליד וגמר שחיטה בההוא דוכתא דחלדה, אבל אי חזר ושחט במקום אחר כהילכתו כשירה. הואיל ולא פסק אלא בגרגרת במיעוט מוחלד ואילו פסק והחליד במיעוט וושט אפילו במשהו הוי טריפה, דחמיר וושט מקנה. ושהייה במיעוט דגרגרת וכל שכן בוושט טריפה, דהכי אשכחן בהילכות דר' אלדד, שהייה אמאי אסורה דכיון דאשתחיט במיעוט סימן כל דהוא ושהה כשיעור ודאי מחמת ביעתותא מיסתלק דמה ומיבלע באיברים ולא נפק מיניהו בכלום מילי אפילו על ידי מילחא. אבל אם שהה במיעוט קנה ולא גמר לשחיטה והניחו יום או יומים התם ודאי חוזר הדם למקומו כבתחילה ונעשת בריאה כבראשונה, ואע"פ שגומר שחיטתו לאחר כך באותו מקום מותר, דעכשיו אין נבלע דם באיברים, שהרי כבר נבלע וכבר חזר לנתיבותיו בימים שבנתיים, וזה הטעם גם לפסוקת הגרגרת ושחט ופגע בנקב, והכא נמי בשהה במיעוט קנה וחזר ושחט במקום אחר מזה הטעם איכא למימר דנבילה היא, דהואיל ושהה אפילו בקנה שכוחו עדיף טובא. ודאי דההוא שהייה מבלע דם באיברים אע"פ ששוחטו במקום אחר לא עבד כלום ונבילה היא ואסורה. וכן מה שהזהירו חכמים שאין שוברין מפרקת לבהמה עד שתצא נפשה משום טעמא דמבלע דם באיברים הוא. והא דגרסינן בעי רבי שהה במיעוט סימנין דהיינו בתחילת מיעוט סימנין ולא בסוף סימנין, דכיון ששחט רוב סימנין דיי לו בכך ואפילו קורע או חולד או נוקב באותו מיעוט שנשתייר אין בכך כלום. וכן קבל מפי אביו רבינו ר' דוד הלוי נ״ע, אבל אני מצאתי בספר השכם דאסר. אמר רב יהודה אמר רב שמואל החליד הסכין בין סימן לסימן ופסקה טריפה או שהחליד במיעוט סימנין טריפה, כיצד יעשה ירביץ הסכין על רוחבה במקום שנחלדה בו ויוציאנה מעט מעט בנחת ואל יגביהנה מצואר בהמה, ויחזור וישחוט כראוי במקום אחר ולאחר ששחט יבדוק ויראה בוושטו ובקנה אם ניפסקו או ניקבו או נקרעו שניהם או אחד מהם על ידי שהחליד מקודם טריפה.

[עושה חדשות]

הרגו אין נהרגין, כאשר זמם ולא כאשר עשה.

ז"ל רבינו בחיי בפ' שופטים: ובשם הר"י ז"ל מפרש שטעם הרגו אין נהרגין, כלומר הרגו הסנהדרין אין נהרגין, משום דאוקי תרי לבהדי תרי, שנים אחרונים המזימין לשנים ראשונים, לא הרגו נהרגין, לפי שהרי יש כאן שלשה: שני עדים אחרונים המזימין, ובעל דבר ג"כ שהוא מכחיש את הראשונים, ולכך נהרגין שנים הראשונים ששלשה יש כנגדם.

ועי' בתומים סי' לח שביאר כעין זה, דאם הוא חי אז הורגים את הזוממים בצירוף הראיה מכך שהוא אינו מודה לדבריהם, משא"כ אם כבר נהרג. ועי"ש בתומים עוד אריכות סביב הענין הזה שהודאת הבע"ד פוטרת את הזוממין, (ונוגע לקו' ששאלתי כאן - viewtopic.php?f=17&t=27663&hilit&p=298764#p298762), ועי' בהערות המהדיר בהוצ' מכון זכרון אהרן שהביא בזה עוד דברים נאים מן האחרו' וכו', וגם דלפ"ז ה"ה כשמת הבע"ד מחמת סיבה אחרת ולא רק כשב"ד הרגוהו.

ראה זה פלא:

ועוד תניא (שם) העביר כל זרעו פטור שנאמר (ויקרא כ, ג) כי מזרעו נתן למולך מקצת זרעו ולא כל זרעו, ויש טעם בזה לתשובת המינים מפני שבמיתת ב"ד מתכפרין המומתין וזה עשה כל כך עבירה גדולה שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיהא לו שום כפרה, ומטעם זה אני אומר שנסתפק משה במברך את השם שמא פטור הוא ממיתת ב"ד (סנהדרין עח, ב) אף על פי שאפילו מקלל אביו ואמו הוא בסקילה החמורה יותר מכל המיתות.

ושמעתי מפי רב צרפתי טעם אחר במה שאמרו ז"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה, כי כשלא בא עדותן לפעולה יהרגו והמיתה תכפר עליהם, כי מיתות בית דין לכפרה באו, ואם הרגו אין נהרגין שלא תכפר עליהם המיתה, אלא שהיו דיראון ותולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, כיוצא בדבר אתה אומר כי מזרעו נתן למולך. ואמרו ז"ל כי מזרעו ולא כל זרעו, והיה נראה יותר חמור אם נתן כל זרעו [ה]טעם הוא, כי כשנתן מקצת זרעו יהיה לו כפרה במיתה או בכרת, אבל אם נתן כל זרעו לא יומת בבית דין או לא יכרת אם יעלימו עיניהם שלא יהיה לו כפרה, אלא ילך לאבדון. כל זה שמעתי.

ואפשר לתת טעם לדברי רבינו דלא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא היכא דהרגו על פיהם משום דגדול עונשם מנשוא אין ראוי לתת להם מיתת ב"ד שתכפר עליהם אלא ראוי להניחם שיהיו נדונין אחר מיתה בעונשים נוראים דוגמא לדבר נותן כל זרעו למולך שהוא פטור מה שאין לומר כן בהלקו ע"פ עדותם. ועוד י"ל טעם אחר שמאחר שאלהים נצב בעדת אל אילולא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקדוש ברוך הוא שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שהניח הקדוש ברוך הוא לב"ד שיסכימו להרוג את זה ונהרג חייב מיתה היה הילכך אין לעדים משפט מות מה שאין לומר כן במלקות.

והטעם השני שכתב, כבר נמצא ברמב"ן עה"ת פ' שופטים כידוע.