קוגן כתב:הגאון ר' דוד פוברסקי זצוק"ל ראש ישיבת פוניבז' התנגד לבין הזמנים. - כך מופיע במוסף שבת קודש של יתד נאמן.
החיזוק למעלת בין הזמנים הגיעה דוקא מהעובדה הידועה, שבפוניבז לא יצאו לבין הזמנים דסוכות בעיצומה של מלחמת יוה"כ בתשל"ד, והרפיון ששרר בישיבה בזמן חורף, חייב את הצוות להוציא את הבחורים לחופשת חנוכה. מורחבת כנראה.
גם העובדות על שבסלונים אין בין הזמנים, נכונות, אך לא מדויקות.
בשנה שעברה בחודש אב שהו בני ישיבת(או ישיבות?) סלונים מתחת לחלון ביתי. הם שהו בישיבת תורה בתפארתה באלעד והחליפו אוירה.
אינני יודע מה היה סדר הלימוד שם, אך בכל יום בשעות הצהרים בקעו כאן רמקולים של שירים ובאחד הערבים, לפחות בערב אחד אם לא יותר, רקדו עם תזמורת או מוזיקה, במשך שעות. אינני זוכר עם נסעו לטיולים, אך ודאי ראיתי עשרות בחורים עם שקיות ומגבות בתחנות האוטובוסים וכדומה. הם לא היו בדרך למקווה. המקוואות הם בצד ההפוך...
לגופו של ענין, לגודל מעלת בין הזמנים, אנו רואים זאת בחוש בעיני בשר. קווי ה' יחליפו כח כפשוטו.
אצטט כאן כמה קטעים ממאמרים שפירסמתי ביתד נאמן בכמה "בין הזמנים". חלק מהחומר נמצא בספרי הקט שלהי דקייטא, עי"ש עוד חומר.
*****
"מחוקי הטבע – להתעייף"בשעת הלוחמה בעזה התכנסו מספר ראשי ישיבות בחדרו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שליט"א, כדי להגיע לכלל הכרעה האם כשהתותחים רועמים ועם ישראל זקוק לתוספת שמירה, ראוי לצאת לימי 'בין הזמנים'. ישבו ודנו בכובד ראש ומרן שליט"א הכריע שאמנם בני הישיבות ואברכי הכוללים ימשיכו ללמוד מספר ימים נוספים, אך חשוב גם לצאת ל'בין הזמנים'.
האדם אינו מלאך. קשה להיות קשוב, עמקן, חושב ודרוך כל הזמן. לחץ החיים נותן את אותותיו וצריך לנוח ולאגור כוחות ולא לזלזל בעניין. "מכתבך הגיעני"- כותב מרן החזון איש זצוק"ל- "דע לך יקירי שאין כאן לא חטא ולא אשמה, רק מחוקי הטבע להתעייף. ואין ראוי לזלזל בחוקי הטבע, כי מה שאנו קוראים "טבע", המכוון בזה רצון היותר מתמיד של המהוה כל ההויות יתברך" - ומה עושים במקרה כזה?, כותב לו החזו"א: "לכן חובתך להפסיק את לימודך לגמרי על משך שתי שבועות, ותרבה בכלכלה ומזון מבריא ולהוסיף על השינה והטיול ועוד מעניני הבטלה"...
רבינו מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל כותב במכתב שתכליתם של ימי "בין הזמנים" הם "לנוח ולצבור כח לקראת התחזקות יתר בעמלה של תורה". מרן הגר"י קמינצקי זצוק"ל הסביר שהאדם צריך להכיר בעובדה ש"בין הזמנים" אינו המשך של ה"זמן" הקודם בישיבה, למרות שיתכן ואדם מסוגל להמשיך ללמוד במהלך "בין הזמנים" באופן דומה לחלוטין ללימודו בישיבה, יגיע יום פריעת החוב ובשלב כלשהו במחצית ה"זמן" הבא יתחוור לו ללומד שהוא מתקשה לעמוד במתכונת הלימודים הרצויה. הגר"י קמינצקי הסביר את הנקודה במשל לספר תורה, שאם חסר בו אחד הרווחים המבדילים בין פרשה לפרשה, ספר התורה נפסל. הוא הסביר שכשם שבחלוקת ספר התורה דרושה הפסקה, כך דרושות להן הפוגות במהלך שנת הלימודים, וגם הפסקה זאת כשהיא נעשית לשם שמים וכדי לאגור כוחות ללימוד התורה, קדושה וטהורה היא.
את "בין הזמנים" צריך לנצל לשתי מטרות חשובות, הסביר מרן הגר"י קמינצקי זצ"ל, האחד למנוחה והשני לעצמאות רוחנית. במשך זמני הישיבה נמצא הלומד במסגרת ותוכנית לימוד קבועה, אך ב"בין הזמנים" בונה הבחור לעצמו את מערכותיו הרוחניות, בלימוד, בקביעת עיתים מסודרים לתורה, בשמירה על זמני התפילות בהפקדה על "בין אדם לחבירו" בבית פנימה, כיבוד הורים, ועוד מגוון רחב של נושאים בעבודת ה', כמו שמירת העיניים ועוד. ימים אלו מסייעים גם לעיצוב פרטי של הרוחניות והלומד צריך לעבוד על עצמו כעת, בלי לחץ חברתי ולא נוכחות המשגיח או ה'שמירת סדרים', ולבנות את עולמו.
המשגיח הגר"ח פרידלנדר זצ"ל כותב במכתביו: "בין הזמנים הוא זמן להינפש, ופירוש הדבר שלא לומדים כל היום אלא רק כמה שעות ביום. אבל הפירוש של "בין הזמנים" הוא כלל לא הפקרות השליטה על עצמו. אדרבה, דווקא ב"בין הזמנים" צריכים להשגיח על השליטה על עצמו ועל סדר קפדני".
כידוע, החשיב מרן החזון איש זצוק"ל את השהות בים כדבר המסייע למנוחת הגוף והנפש והמליץ להרבה בני תורה שהיו זקוקים לכך, לנסוע מעט לחוף הים. ומספר הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין שליט"א: "פעם באתי אל החזון איש ואמרתי לו שקשה לי כעת להתרכז בלימוד. הייתי לומד עם ראש הישיבה הגר"ש רוזובסקי זצ"ל עד שעת לילה מאוחרת והייתי מגיע לתפילות בישיבה. נחלשתי מאד, ראשי היה כבד עלי והתקשתי להתרכז בלימוד. אמר לי החזו"א: "צריך לנסוע כל יום לים. בשעה שש בבוקר אין אף אחד בים, אין פריצות, אז תיסע לים". אמרתי לו: "אם אסע, לא אספיק לחזור לישיבה לתפילת שחרית בשעה שבע".
ענה לי החזון איש: “אם אתה עושה דבר שהוא חובתך – תתפלל ביחידות או אל תתפלל בכלל, שהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה". והוסיף החזו"א ואמר: "בשביל הבריאות מספיק לשהות במים עשר דקות ושאר הזמן זה סתם תענוגות בעלמא. תיכנס למים כל הגוף עד הצוואר והראש יהיה מחוץ למים, במשך עשר דקות וזהו"... והוסיף החזו"א ואמר: "מותר לך לנסוע לים גם בתשעת הימים, כי אין זו רחיצת תענוג למי שצריך. להתרחץ לא בים – אסור, אבל בים זה יותר קל, כי עושים זאת בשביל הבריאות"...
בספרי רבותינו ראינו חשיבות לטיול לצורך מנוחת הנפש. הגרש"צ דוכאן ז"ל בפירושו הנודע למסכת אבות, "מגן אבות", כותב כך: "וכשמוצא גופו חלוש מהלימוד ויצטרך לטייל מעט בשווקים וברחובות, יכוין בזה כדי להרחיב ליבו לשוב לתלמודו, וכמו שאמרו רז"ל "כי היו רבנן חלישי מגרסייהו, הוו אמרי מילתא דבדיחותא". בספר "אבי הישיבות" מסופר שרופאיו של הגר"א מוילנא זי"ע הורו לו כי לשם שמירת גופו ובריאותו, עליו לטייל מידי פעם בעגלה, וכך עשה הגר"א. כל גדולי התורה והחסידות נסעו למעיינות ועיירות הנופש והמרפא. מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל נסע גם הוא להבראה בימי "בין הזמנים" ובשנותיו האחרונות שהה החפץ חיים בעיירה גריובה שבגבול ליטא או בכפר דוגלישוק.
המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל הביע את צערו על כך שהיום נוהגים המטיילים לצלם את הנוף המרהיב המשתקף לעיניהם, במקום להביט ולהסתכל על נפלאות הבריאה. "במקום לעמוד ולהסתכל על הנוף ולהתפעל מנפלאות הקב"ה בעולמו המרהיב, מפנים את הגב לנוף ומצטלמים במצלמה"... הצטער הגר"ש וולבה זצ"ל (כמובא בס' שלהי דקייטא).
יהודי צריך לעבוד את בוראו תמיד. אם רצון ה' הוא שילמד כעת, עליו ללמוד. אם רצון ה' שיעסוק בצרכי מצוה, יאסוף צעצועים מהרצפה או יוריד את פח האשפה, הרי שכך עליו לעשות. ואם רצון ה' הוא שכעת ינוח, יאגור כוחות ואולי גם יסע לים או לבריכה, לטיול או ל'קברי צדיקים', אם כן זוהי עבודת ה', ויש לקחתה ברצינות ובאחריות, ככל חלק מחלקי עבודת ה'. והנה לנו, הגר"ש וולבה מחכים אותנו בכך שגם להביט בנוף הוא חלק מעבודת ה'...
*******************************************************************************************************************
"זמן הכמיהה"
נקודה למחשבה
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"אבעונת המבחנים האחרונה לישיבות הגדולות, התקשרתי לאביו של אחד מתלמידי. "יש לי שאלה לשאול אתכם", אמרתי לו. "הבן שלכם בחור מצוין, מבין ועמקן. בכל המבחנים השבועיים שהכנתי, כל השנה, הוא קיבל ציונים של 90-100 אחוז. אם כך, כיצד אתם מסבירים לי את התופעה, לפיה כמעט על כל שאלה שאני שואל אותו על דפי הגמרא שהוא אמור להיבחן בישיבה הגדולה, הוא עונה הפוך, מבולבל ולא ממוקד?".
"הוא לא חוזר מספיק! אמרתי לו את זה כבר!", השיב האב בצער וברוגזה.
"לא ולא. הוא לומד מצוין, ממש לא מפסיק ללמוד לרגע. החברותא שלו הוא הבחור הטוב ביותר בשיעור ושניהם לא מרימים את הראש מהגמרא"...
"אז מה ההסבר?" תהה האב.
"פשוט מאד", השבתי, "הוא לחוץ. הוא מבין את גודל השעה. ברצונו להתקבל לישיבה ברמתו הגבוהה והוא לחוץ כמו סיר לחץ... תעשו לי טובה אישית, תשאירו אותו בבית מחר בבוקר, תקנו לו קופסת גלידה. שינוח חצי יום. מצידי שילמד מה שהוא רוצה, אבל לא מסכת מכות, עליה הוא ייבחן בישיבה הגדולה. פשוט תרגיעו אותו, תסבירו לו שהכל יהיה בסדר, בעזרת ה', ושאין לו שום סיבה להילחץ"...
הבחור לא הגיע למחרת. ביום לאחר מכן הוא חזר לישיבה, שמח ומאושר. לא שאלתי אותו האם הוא אכל גלידה ומה הוא עשה בבית. מאותו רגע הוא שב לאיתנו, מבין, מקשיב ויודע. ובעיקר מחייך ושמח.
עשר דקות (!!) לאחר המבחן שלו בישיבה הגדולה, אליה הוא כה רצה להגיע, התקשרו אלי מאותה הישיבה, הודיעו שהוא התקבל ושאלו האם נוכל לשלוח אליהם עוד בחורים למדנים ואיכותיים שכמותו...
&&&&
גם אם במרוצת חיי היום- יום אנו אולי לא שמים לב לכך, אך לחץ החיים, ההספקים והחובות, נותנים בנו את אותותיהם. אנו צריכים לנוח, לאגור כוחות. "מכתבך הגיעני"- כותב מרן החזון איש זצוק"ל- "דע לך יקירי שאין כאן לא חטא ולא אשמה, רק מחוקי הטבע להתעייף. ואין ראוי לזלזל בחוקי הטבע, כי מה שאנו קוראים "טבע", המכוון בזה רצון היותר מתמיד של המהוה כל ההויות יתברך" - ומה עושים במקרה כזה?, כותב רבנו החזו"א לנמען המכתב, שנצרך היה למנוחה מוחלטת: "לכן חובתך להפסיק את לימודך לגמרי על משך שתי שבועות, ותרבה בכלכלה ומזון מבריא ולהוסיף על השינה והטיול ועוד מעניני הבטלה"...
רבינו מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל כותב במכתב שתכליתם של ימי "בין הזמנים" הם "לנוח ולצבור כח לקראת התחזקות יתר בעמלה של תורה". מרן הגר"י קמינצקי זצוק"ל הסביר שהאדם צריך להכיר בעובדה ש"בין הזמנים" אינו המשך של ה"זמן" הקודם בישיבה, למרות שיתכן ואדם מסוגל להמשיך ללמוד במהלך "בין הזמנים" באופן דומה לחלוטין ללימודו בישיבה, יגיע יום פריעת החוב ובשלב כלשהו במחצית ה"זמן" הבא יתחוור לו ללומד שהוא מתקשה לעמוד במתכונת הלימודים הרצויה. הגר"י קמינצקי הסביר את הנקודה במשל לספר תורה, שאם חסר בו אחד הרווחים המבדילים בין פרשה לפרשה, ספר התורה נפסל. הוא הסביר שכשם שבחלוקת ספר התורה דרושה הפסקה, כך דרושות להן הפוגות במהלך שנת הלימודים, וגם הפסקה זאת כשהיא נעשית לשם שמים וכדי לאגור כוחות ללימוד התורה, קדושה וטהורה היא.
את "בין הזמנים" צריך לנצל לשתי מטרות חשובות, הסביר מרן הגר"י קמינצקי זצוק"ל, האחד למנוחה והשני לעצמאות רוחנית. במשך זמני הישיבה נמצא הלומד במסגרת ותוכנית לימוד קבועה, אך ב"בין הזמנים" בונה הבחור לעצמו את מערכותיו הרוחניות, בלימוד, בקביעת עיתים מסודרים לתורה, בשמירה על זמני התפילות בהפקדה על "בין אדם לחבירו" בבית פנימה, כיבוד הורים, ועוד מגוון רחב של נושאים בעבודת ה', כמו שמירת העיניים ועוד. ימים אלו מסייעים גם לעיצוב פרטי של הרוחניות והלומד צריך לעבוד על עצמו כעת, בלי לחץ חברתי ולא נוכחות המשגיח או ה'שמירת סדרים', ולבנות את עולמו.
המשגיח הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל כותב במכתביו: "בין הזמנים הוא זמן להינפש, ופירוש הדבר שלא לומדים כל היום אלא רק כמה שעות ביום. אבל הפירוש של "בין הזמנים" הוא כלל לא הפקרות השליטה על עצמו. אדרבה, דווקא ב"בין הזמנים" צריכים להשגיח על השליטה על עצמו ועל סדר קפדני".
הרופאים המליצו לראש ישיבת ראדין הגר"מ לונדינסקי זצ"ל לעשות פעילות גופנית, כדי לחזק את גופו. רבי משה סבר שהדרך הטובה ביותר בעבורו היא לעבוד פעם בשבוע בעבודת כפיים והוא החל לעבוד בכל שבוע בשדה כאחד האיכרים, מבלי לחוס על כבודו. שהרי הדבר נצרך לבריאותו.
&&&&
אבל ל"בין הזמנים" ישנה גם מטרה נוספת. ימים אלו- הסביר ראש ישיבת חברון הגרש"ז ברוידא זצוק"ל- הם "זמן הכמיהה לזמן הבא"...
--- איזו הגדרה נפלאה!!!
חז"ל אומרים ש"בכל יום יהיו בעינך כחדשים". ההתחדשות בעבודת ה' היא כלי ומנוף חשוב להתקדמות. יום חדש, שבוע חדש, סוגיה חדשה, הם כלי להתרעננות ולמילוי מצברים. וכשאנו יוצאים לשלש שבועות מחוץ להיכל הישיבה או הכולל, משנים אויר ואוירה ונפגשים עם יהודים אחרים, במקומות אחרים, אנו מחכים כבר בקוצר רוח לשוב אל המסלול המוכר והאהוב, אל סדרי הלימוד הסדירים הממלאים את כל יומינו, והאמת היא שאנו זקוקים לכך, לחדש ולהתחדש, לרצות כבר לחזור לישיבה או לכולל, לפתוח באהבה את הגמרא בדף ב' עמוד א' ולהתחיל להסתער על המסכת החדשה.
לא לחינם נפתח לו כל "זמן" בהיכלי התורה ב"ברען" אדיר. כי בני תורה, גם אלו שפגשו את גלי הים הגבוהים וטיפסו על הרים רמים, משתוקקים לחזור למקומם הטבעי. כעת, לאחר הניתוק בן 3 השבועות מה"סדרים" הרגילים, הם חשים בחסרון פי כמה. ולימוד מתוך חשק, כמיהה והשתוקקות, שווה עשרת מונים, כמובן.
&&&&&
מרן רשכבה"ג הגראי"ל שטיינמן שליט"א דיבר באחד מימי "בין הזמנים" על כך שהיהודי מתאפיין בכך שהוא "עבד". המאפיין שלנו הוא "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם". עבד חייב להיות עבד כל רגע, ללא הפוגה, אמר מרן שליט"א, בהביאו את דבריו הנודעים של רבינו יונה (שערי תשובה שער א): "כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד - כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה". "אם ב"בין הזמנים" אין לנו תחושת עבדות, אז אנחנו לא עבדים בכלל", הטעים מרן שליט"א.
נפתח את "בין הזמנים" בתחושה שגם בשבועות הקרובים ניתן דין וחשבון על מעשינו, ושאנו נופשים ונחים כדי להטעין מצברים פנימיים, לאגור כוחות ולהתמלא בכמיהה וחשק לקראת אלול הקרב. כך כל ה"בין הזמנים" שלנו יתנהל באופן המתאים ל"עבד".
*************************************************************************************
********************************************************************************************
לא לשים את הדאצ'ה בויטרינה
נקודה למחשבה
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"אלפני מספר ימים התקשר אלי ידיד טוב, ת"ח יקר רוח שלמד איתי בישיבה ומאז, למרות שחלפו שנים רבות מלימודינו המשותף כבחורים, אנחנו נמצאים בקשר לימודי כמעט בקביעות בטלפון. "אני יכול בבקשה להקריא לך קטע מצילום מתוך ספר? מישהו צילם לי את הקטע הזה ואשמח שתשמע מה כתוב בו".
אני משיב בחיוב והוא מספר: "הקטע הבא כתוב בספר 'זכרונות אחר מותי', ספר הביוגרפיה שכתב יאיר לפיד על אביו, טומי לפיד, בו הוא מתאר את חיי אביו בפרוטרוט. כשקראתי את הקטע, שהעביר לי מאן דהוא, עלתה בי תחושת בחילה, רק שלא הצלחתי להגדיר לעצמי במדויק ממה כה נגעלתי. אקריא לך במטותא את הדברים ותנסה בבקשה להסביר לי מדוע הנפש שלי כל כך סלדה מהם".
וכך כותב יאיר לפיד, יו"ר מפלגת 'יש עתיד', על אביו, יו"ר מפלגת 'שינוי': "אין שום דבר מיקרי בכך שהציור האהוב עלי היה של ילדים אוכלים. שנים אחר כך, כשכבר קניתי לי שם של רעבתן שאינו יודע שובע, נהגתי להעמיד פנים שאני משלים את החסר על מה שאיבדתי בגטו. זה אולי סתם לאנשים את הפה, אבל אין בכך שמץ של אמת. תמיד אכלתי. מהיום שאני זוכר את עצמי. ולא רק אני, גם כל מי שהיה סביבי. העיתונים מלאים כיום במדורי בישול ובביקורות על מסעדות, אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת התפקיד המונומנטלי שמילאה הזלילה בחיינו. חלק הארי של ילדותי קשור באוכל, בדיבורים על אוכל, במתכונים סודיים... במראות של מזווה שבו מתנדנדים לאיטם נקניקי פיק והרץ ועשרות נקניקיות ומאחוריהם בקבוקים צבעוניים המכילים מטעמים שמורים לחורף, ריבת שזיפים, ריבת תותים, ריבת משמשים, קומפוט דובדבנים, קומפוט אגסים, קומפוט אפרסקים, מלפפונים בחומץ ומלפפונים במלח- שורות שורות של עשרות בקבוקים סגורים ומפתים המחכים ליומם"...
ידידי ניסה להמשיך ולהקריא, אך אני עצרתי אותו ואמרתי לו שזהו, מספיק. הרעיון הובן. אין צורך לשמוע יותר.
"אכן, זה מעלה תחושת קבס", הסכמתי, "גם אנחנו אוכלים ושותים, אך אנחנו לא שמים את האוכל בויטרינה שלנו. אדם מציב בתצוגת חייו את מה שעומד במרכז חייו. אנחנו שמים במרכז את הלב, המוח והנשמה שלנו, את עבודת ה', לימוד התורה הקדושה, קיום המצוות, ההתגברות, ההתאפקות, השליטה על היצרים והתאוות, ואילו אותו האיש שהזכרת את שמו, הציב, במחילה, את הבטן שלו במרכז חייו. הוא עושה זאת בקול רם, והוא עוד מתגאה בכך"...
&&&&&
כולנו שמענו, וחלק מאיתנו גם ראה במו עיניו, על סדר ארוחותיו של מרן ראש הישיבה בעל איילת השחר שליט"א. האכילה היא המועט שבמועט, כמה שאפשר למעט- עדיף, והכל בדיקדוק ובמשורה, רק כפי הנצרך לקיום הגוף. לפני שנים לא מעטות שמעתי מרבי אברהם ריין ז"ל, מראשי צא"י, שניהל במסירות את ישיבת כפר סבא, בראשה עמד מרן רשכבה"ג שליט"א, שהישיבה נקלעה לחובות גדולים ובמשך זמן חורף שלם לא שולמו משכורות הרמי"ם. בסוף החורף השיג ר' אברהם ריין את משכורות כל החורף, וכשבא למרן שליט"א וכספו בידו, סירב מרן שליט"א לקבלם, באומרו: "הסתדרנו ברוך ה', אין צורך במשכורות"....
שאל הרב ריין את הרבנית ע"ה מה אכלו הם במשך כל החורף והרבנית השיבה בפשטות: "החצילים נמכרו במהלך החורף במחיר מוזל במיוחד, כמעט אפסי. אז אכלנו חצילים לארוחת בוקר, לארוחת צהרים ולארוחת ערב. היה מצוין, אכלנו ושבענו, ברוך השם"...
זכיתי, מספר פעמים, לשאול שאלות הלכתיות את מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, בשעת ארוחת הצהרים שלו. למרן שליט"א יש סדר לימוד קבוע בשעת אכילתו. הוא לומד אז נביא. מעיין בדפי הספר החומים- צהובים ושואל, בכל יום ויום (!!), מה מברכים על המנה המוגשת לפניו, משום שהוא אינו יודע מה טיבה וטבעה. כולנו ראינו, פעמים רבות, הרבה גדולי תורה ויראה אוכלים בחתונות, בסעודות סיום ושמחות משפחתיות שונות. מעולם לא ראינו תלמיד חכם שהאוכל שהוגש לפניו נחשב ל'עסק', לדבר נכבד, שצריכים לדון בו ולהקדיש לו מחשבה מרובה. נכון, בודאי שצריך להחמיא לעקרת הבית על האוכל הטעים והמזין, שטרחה והכינה בעמל, אך להפוך את האוכל לנושא מרכזי??
הלכות רבות הוקדשו לסגנון האכילה הנאצל של עובדי ה'. כיצד לאכול, כיצד לשתות, איך לאחוז במאכל ומהי צורת ההתנהגות הנאותה בשעת האכילה. "תלמיד חכם צריך שיהא צנוע באכילה, ובשתייה", אמרו חז"ל במסכת דרך ארץ. ואמרו חז"ל: "מי שהוא תלמיד חכם, לא יאכל מעומד, ולא ישתה מעומד, ולא יקנח את הקערה, ולא ילקק באצבעותיו". הלכות פסוקות הם בכמה לגימות עלינו לשתות מהכוס, מי מושיט את ידו ראשון בסעודה ליטול דבר מאכל, ועם מי יושבים בסעודה. השולחן ערוך הקדיש לנושאים אלו סימן שלם, סימן ק"ע, בו עדינות הנפש היהודית- התורתית באה לידי ביטוי. האוכל אינו המרכז. גם בשעה שאוכלים, אנו שמים את התורה הקדושה במרכז לבבינו וכל ישותינו. וכן, אפילו בשעה שקונים ומכינים את האוכל, כך כתב המשנה ברורה (רנב, ב), אנו אומרים "לכבוד שבת", משום ש"הדיבור הוא פועל הרבה בקדושה", וכשאידישע מאמע מאכילה את בנה, מה היא אומרת לו? – "תאכל תאכל, שיהיה לך כח ללמוד הרבה תורה"...
&&&&&
האדם אינו מלאך. קשה להיות קשוב, עמקן, חושב ודרוך כל הזמן. לחץ החיים נותן את אותותיו וצריך לנוח ולאגור כוחות ולא לזלזל בעניין. "מכתבך הגיעני"- כותב מרן החזון איש זצוק"ל- "דע לך יקירי שאין כאן לא חטא ולא אשמה, רק מחוקי הטבע להתעייף. ואין ראוי לזלזל בחוקי הטבע, כי מה שאנו קוראים "טבע", המכוון בזה רצון היותר מתמיד של המהוה כל ההויות יתברך".
אין ספק שהגוף והמוח דורשים לנוח מעט, להינפש, להירגע, אולי גם להחליף אויר ואוירה. אך מה מוצב במרכז, מה עיקר ומה טפל, מהי המטרה ומהו רק אמצעי להשגת המטרה.
חז"ל (ב"ר לט, ח) מספרים שכל העופות נחים בשעת יגיעתם על גבי סלע או אילן, "אבל היונה בשעה שהיא פורחת ויגיעה, קופצת באחד מאגפיה". וישראל, אמרו חז"ל, נמשלים ליונה.
בעוד שהעופות פורשים למנוחה מוחלטת בשעת הצורך ומפסיקים לחלוטין לעוף, הרי ישראל- היונה, נחה בכנף אחת וממשיכה לעוף בכנף השניה. עם ישראל אינו אמור לנוח בצורה שתפסיק לו את רציפות המעוף שלפני המנוחה, אלא אדרבה, המנוחה עצמה, עם כל צרכיה ודרכיה, נחשבת להמשך התעופה, עם קשר ישיר ובלתי פוסק עם ה"שטייגען"."בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: "בכל דרכיך דעהו". ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו, לעבוד את בוראו" (שו"ע או"ח רלא).
טוב, יש עוד כמה מאמרים... יצאתם לבין הזמנים, אז לא אפריע לכם...