הודעהעל ידי ש. ספראי » ה' אוגוסט 25, 2016 12:23 am
מאמר בקובץ קול התורה אלעד לפני מס' שנים, מאת ש"ב גנוט:
יציאה מא"י לראות פני חברו, לטייל, ולראות בפלאי הבריאה.
א] בדין יציאה מא"י לחו"ל לצרכי טיול, מקובל להביא בזה דברי השו"ע והמשנ"ב בהלכות חוה"מ (תקל"א, ד') שם מוכח שאסור לצאת לחו"ל לטיול, וכן שמעתי ממו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א, ונראה במאמרנו זה לדון בדבר לפהנלענ"ד.
בשו"ע שם כתב: "ואלו מגלחין במועד וכו', וכן הבא ממדינת הים בחוה"מ או שבא בערב הרגל ולא היה שהות. ביום לגלח, והוא שלא יצא מאר"י לחו"ל לטייל". וכ' המג"א: "אבל יצא להרויח או לראות פני חברו שרי, דמקרי מצוה, עיין סוף סי' רמ"ח" וכ"כ המשנ"ב: "מא"י לחו"ל אינו מותר אלא ביצא להרויח או לראות פני חבירו, דהוא חשיב דבר מצוה שמותר לצאת מא"י בשביל זה, משא"כ לטייל בעלמא, דבכה"ג אסור לצאת מא"י לחו"ל, לא התירו לו לגלח". ובסי' רמ"ח, שציין לו המג"א, נאמר שמותר להפליג בספינה אפי' בערב שבת אם מפליג לדבר מצוה, אך לא לדבר הרשות, וכ' הרמ"א: יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חברו, חשוב הכל לדבר מצוה, ואינו חשוב הרשות רק כשהולך לטייל". וכ' הגר"א בביאורו שמקורו הוא מעירובין ל"ו ב', שם נאמר שאדם המתנה על עירובו למקומות שיבוא רבו או חברו, יכול ללכת לאיזה מקום משניהם שירצה, כי "זימנין דניחא ליה בחבריה טפי מרביה", וכן איתא שם פ"ב א' שאין מערבין אלא לדבר מצוה. הרי לנו, כותב הגר"א, שלראות פני חברו חשוב למצוה.
והנה בסי' תט"ו, בדיני עירוב לדבר מצוה, כ' השו"ע: אין מערבין ערובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל וכו' או להקביל פני חברו או חברו שבא מן הדרך וכיוצא באלו. וכ' הרמ"א: או שרוצה לילך לטייל ביו"ט או שבת בפרדס, שיש בו שמחה, שזה מיקרי דבר מצוה (ומקורו מתרומה"ד סי' ע"ז).
ולכאורה פלא הוא, שהגר"א מדמה דבר מצוה של עירובין לדבר מצוה של הפלגת ספינה בער"ש, ושם נפסק בפירוש שיציאה לטיול ל"ח לדבר מצוה. וא"נ שטיול בשבת נחשב לשמחה ולדבר מצוה, כמש"כ בסי' תט"ו, א"כ מדוע שלא יותר לצאת לחו"ל לטייל, כיון דהוא מצוה. וא"ת דשאני טיול בשבת ויו"ט, שהותר כן משום עונג שמחת שבת ויו"ט, אך לא בימות החול, א"כ יהיה שרי לצאת לחו"ל קודם השבת כדי לטייל בשבת, וזה לא שמענו. וכן קשה מדוע לא נתיר להפליג בספינה סמוך לשבת, כדי שיטייל.
ונראה שהטיול, עליו נסובו כל הדינים הנ"ל, אינו קשור כל לטיולים הנהוגים בימינו. והוא מפני שישנם ב' סוגי טיולים. האחד, הוא לצאת לאויר הצח בינות לפרדסים והנחלים וכו', ולהתענג על האויר והאוירה הנינוחה, וזהו היה הטיול אשר עליו נסובו כל ד' הפוסקים הנ"ל. והשני, הוא הטיול הנהוג כיום, לצרכי תיור וסיור, כדי להכיר מקומות ואתרים חדשים ולתהות על קנקנם, והגם שהאויר אינו צח ונעים בהרבה מקרים, ומגיעים למקומות גשומים וסגריריים או שרביים וכו'. וחכמי ההסטוריה ג"כ כתבו שכל מושג הטיול לצרכי תיור והסתכלות על הבריאה ברחבי העולם, החל רק לפני מס' מאות שנים בודדות (חוץ ממספר נוסעים מפורסמים). ולפי"ז אין כל מקום לומר שטיול תיור והסתכלות בנופים וכו' הוא זה הטיול שכ' התרומה"ד דשרי בשבת משום שמחה. ומה דהתיר, היינו רק טיול לצרכי אויר צח, וזה הרי מצינו בראשונים בהסוגיה דהמפליג בספינה שבג' ימים הראשונים אין הנאה מנסיעה בספינה ויש צער גדול בזה, וא"כ הנוסע בער"ש להנות מעצם הנסיעה והטיול, לא יהנה בשבת ול"ח שמחה ועונג, וא"ש.
ולאור זאת נרלענ"ד שכל ההתרים ההלכתיים ל"טיול" המובא בפוסקים, אינו קשור כלל לטיולי תיור, אלא לטיולי אויר ורוגע (וכן מצינו בכו"כ מקומות, שלשון טיול פירושו "רוגע" ולא "תיור", עי' שבת (מ', א'): אמבטיות של כרכין מטייל בהן, ושם (ס"ד, ב'): פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר, ובסוכה (כ"ח, ב'): אוכל ושותה ומטייל בסוכה, ושם (נ"ג א') לוי היה מטייל קמיה דרבי בתמני סכיני, ובמו"ק (כ"ד, א'): דמטייל באונקלי בתוך ביתו, וביבמות (ק"ב, ב'): אבל מטייל הוא באנפילין בתוך ביתו). וא"כ אזי כלל וכלל א"א להוכיח מד' הפוסקים שכתבו שאסור "לטייל" בחו"ל, להטיול המקובל אצלנו. מפני שטיול דאז הכונה להירגע ולנשום אויר צח וכיוצ"ב, ואילו הטיול שבימינו נועד למטרה מסוימת, למטרת הכרת מקומות חדשים ולראות את פלאי הבריאה וכדו', וע"ז כלל לא מיירי. (וברור שעדיין לא מצינו עד כה שטיול שכזה מותר אך עדיין לא מצינו שהוא אסור, דענין אחר הוא, מפני שרוגע ובילוי" ס"ל להפוסקים שאפשר לעשותו גם בא"י, אך הכרת מקומות ופלאי עולם חדשים שאין בא"י, אפשר דאולי דין אחר הוא).
ב] לאחר שלמדנו שלדבר מצוה, כמו לראות פני חברו, מותר לצאת לחו"ל (והשעה"צ בסי' תט"ו ביאר שהוא משום שאילת שלום וכבוד הבריות, ועי"ש במחלוקת הפוסקים האם מדובר בחברו חכם או בכל אדם), עלינו לדעת האם לצאת כדי לראות בפלאי הבריאה הוי ג"כ כדבר מצוה, וכדלהלן:
בשו"ת שבט הלוי (ח"ה קע"ג) כתב בענן יציאה לאילת ואופירה לטיול, שמקומות אלו הם חו"ל בודאות, ובדעת הרמב"ם (מלכים ה', ט') משמע שהאיסור לצאת לחו"ל הוא רק אם יוצא לקביעות, אך לא לצאת ולשוב מיד תוך זמן קצר, וכלשון הגמ' בכתובות (ק"י, ב') "כל הדר בחו"ל", אבל בדעתו לחזור אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול ע"פ סברא לא נקרא צורך, ומ"מ אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב"ה, יש מקום לצדד להקל וכמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה, ועיין בבלי וירושלמי ריש פ"ג דמו"ק, עכ"ל שם. (ומש"כ לגמ' במו"ק, כוונתו לדין דבר המצוה שהיוצא לצרכה מגלח במועד). וחזינן מדבריו לכאו', ולפחות כסניף היתר, שראיתי פלאי הבריאה היא כצורך מצוה. וכן הגר"מ גרוס שליט"א כתב (במכתבו בריש ספרי שלהי דקייטא) כך: "ומש"כ בשמיה דשו"ת שבט הלוי, התם סיבת ההיתר דהוי כלראות פני חברו מה דרואה פלאי הבריאה".
ואולם אני בעניותי בינותי רבות בספרים ולא מצאתי מקור מפורש וברור האומר שישנו ענין תורתי ללכת ולראות בפלאי הבריאה, וכל מה דמצינו בש"ס ובמדרשים היינו דוקא שהתנאים והאמוראים ראו את פלאי הבריאה בלאו הכי בדרך הילוכם, אך לא מצינו לכאו' שהלכו במיוחד לצורך זה. ואולם מעט מקורות יש בזה, כדמצינו בלקט יושר שהעיד על רבו ה"תרומת הדשן" שהלך בשבת כברת ארץ כדי לחזות בזוג אריות שהובאו לעירו, וכן החיד"א (מדבר קדמות מערכת ב' אות כ"ב) מספר שהלך להתבונן בפלאי גן החיות בלונדון, ומספר בספרו על אשר ראו עיניו, וכן הגאון ה"אמרי אמת" ביקר בגן החיות כדי להתבונן בפלאי הבריאה, והגאון ממונקאטש מתאר בספרו נמוקי או"ח (רכ"ה, ח') את ביקורו בגן החיות.הרי לנו גדולי עולם שטרחו לצורך ראיית מעשי ה' ונפלאותיו, כ"כ אין משמע מדבריהם שעשו כן לצורך ברכת "משנה הבריות", אלא בכדי לחזות בנפלאות הית"ש, וגדולינו אלו סברו בודאי שיש בזה משום לתא דמצוה ויעויין בקב הישר בשם זוה"ק שאמר אליהו הנביא ע"ה, שיש לעובדי ה' להביט בבריאה ובשמים ולברך להקב"ה עליהם, וכן בשלה"ק נ(שער האותיות) כ': ויסתכל בשמים ובארץ וכו' ויתבונן בגדולי מעשי ה' בבריאת הרץ וכל צבא ה', דומם וצומח וחי ומדבר ובריות גדולות ונפלאות וכו', עי"ש. ואפשר דכה"ג חשוב כדבר מצוה ולא כדבר הרשות.
