'אהבת התורה' מהותה, והדרך אליה

לא נורא · הודעהעל ידי **לא נורא** » ד' אוקטובר 26, 2016 12:25 pm

כבוד הגאונים המופלגים.
ברצוני לברר נקודה חשובה.
'אהבת התורה', מה הכוונה? אהבה כמו שאוהבים חכמות זרות להבדיל, שבזה כל אחד שונה לפי טבעו ומהותו? דהיינו יש מי שאוהב להתעמק בדברים עיוניים וכו', ויש אוהב חשבונות וכדו'.
או בכלל הכוונה למשהו רוחני יותר שזוכים רק על ידי ...?
וכשיתברר מהו באמת, צריך לדעת האמצעים להגיע אליה.
תודה רבה.

חוקר ודורש

אהבת התורה היא לא רק תענוגי השכל והחכמה,אלא עניין רוחני
והדרך להגיע לזה זה ע"י שקידה בתורה.

מאיר סובל

אהבה היא תחושת האהבה שבנפש.
אם צריך להסביר את זה - זה כמו להסביר צבעים לעיוור.

לך תסביר למי שלא טעם, מה זה לאהוב שוקולד / גלידה / תינוק... וכו'. תטעם עד שתבין.

לא נורא · הודעהעל ידי **לא נורא** » ד' אוקטובר 26, 2016 3:10 pm

חוקרנוביץ כתב:אהבת התורה היא לא רק תענוגי השכל והחכמה,אלא עניין רוחני
והדרך להגיע לזה זה ע"י שקידה בתורה.

תודה רבה.
כמה זמן זה 'שקידה'? עד שמרגישים?
ויש על זה הגבלה של זמן?

פרי יהושע

בודאי גם יש את תענוג החכמה לשם חכמה כמו בכל חכמה, וכך כתב להדיא בדרך ה', בודאי שאח"כ יש כאן חיבור רוחני גם כן, דבר ראשון הלא זה התורה שלך, וגם השקעת בזה, וגם הלא זה מדבר אליך כיהודי מאמין, אח"כ יש כנראה גם רה"ק דהיינו נשיקת שכל הנאצל בשכל המלובש בגוף שזה בא לאחר יגיעה כמש"כ רבינו החזו"א, ואז באה האהבה כפל כפליים כגודל היגיעה כך גודל אהבה, זה ברור.

בברכה המשולשת

כמדומני שמרנא הנצי"ב כתב על כך ביחס לפסוק ניצבה שגל לימינך

נשר · הודעהעל ידי **נשר** » ד' אוקטובר 26, 2016 8:24 pm

אני מצרף בזאת שיעור על נפש החיים מהרב איתמר שוורץ שליט"א שעוסק בנושא האשכול. (מחבר הספרים בלבבי משכן אבנה ועוד)

יש אומרים שדרכו היא דרך החסידות אבל זה לא כל כך מדוייק.

ועכ"פ מעניין לראות כיצד הוא באר ע"פ דרכו את הנפש החיים בענין "תורה".

(הדברים נלקחו מהאתר של דברי תורתו)

אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצוות והלכותיהן, אמר "ודבר בהן", ר"ל הדיבור בעניני המצוות והלכותיהן יהיה "לשמן", פירוש לשם הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול.

לכאורה מה שנאמר כאן "דיני המצוות והלכותיהן" זהו לאו דוקא, אלא כלל כל עסק התורה הינו בכלל. על כל פנים, אומר הנפה"ח, שהנהגת האדם בשעת עסק התורה צריכה להיות "לשם התורה" עצמה, ומקור הדבר, כדברי הרא"ש שהוזכרו לעיל: "לידע, ולהבין, ולהוסיף לקח ופלפול". והיינו, כפי שנתבאר בארוכה שני חלקי ה"לשמה" שבתורה: הן מכח ה"שלמות"- לידע, ידיעת כל התורה כולה, והן מכח מדרגת "אין סוף"- להוסיף לקח ופלפול.

(ורש"י ז"ל גירסא אחרת היתה לו שם, "ודבר בהן לשם שמים", לכן פרש שתהא כל כונתך לשמים.

הנה רש"י ז"ל לא גרס כגירסת הרא"ש "דבר בהן לשמן", אלא "דבר בהן לשם שמים". והיינו ש"לשמן" משמע- לשם הדברי תורה עצמם, מה שאין כן "לשם שמים" משמע כביכול- לשם דבר אחר, ובהגדרה כללית הכונה- אליו יתברך שמו. ולכן רש"י פירש את מאמר ראב"צ, שגם בדברי תורה עצמם "שתהא כל כונתך- לשמים", ולא מדרגת "לשמה" ביחס לתורה עצמה.

וא"כ לכאורה, לפי ביאור רש"י כאן, כל יסוד דברי הנפה"ח מיסוד דברי הרא"ש, שבדברי תורה יש דין של "לשמה" לא רק "לשם הקב"ה", אלא גם "לשמה- לשם התורה עצמה", לכאורה אין ליסוד זה מקור!

אלא שסלקא דעתין זו, דוחה הנפה"ח מכל וכל. וזאת משתי סיבות, חדא, משום ש-

אמנם ענין ופירוש "לשמה" שאמרו רז"ל בכל מקום, ודאי שגם רש"י ז"ל יפרש כפירוש הרא"ש ז"ל כאן לפי גירסתו.

פשוט ברור ו"ודאי" לו לנפה"ח שרש"י לא יחלוק על הרא"ש בפירוש ה"לשמה" שהזכירו רז"ל בשאר מקומות. זהו נימוק אחד, משאר מקומות בהן הגירסא "לשמה", שגם רש"י "ודאי" יפרש בהם שהיינו לשם התורה עצמה. אולם מאיפה "ודאי" זה לנפה"ח?! הדבר לא מוכרח בדבריו, ולכאורה זהו מסברא דיליה, שאין לנו מקור לומר שיש מחלוקת ביניהם.

נימוק שני, גם בביאור מאמר ראב"צ עצמו כאן, מבאר הנפה"ח כונת דברי רש"י:

וגם רש"י ז"ל כאן אין כונתו דבקות, אלא דאתי לאפוקי שלא יהא לימודו לשם קינטור וגיאות כמו שכתב הרא"ש ז"ל, כדמוכח מסיום דברי ראב"צ, "אל תעשם עטרה להתגדל בהם" כו'.)

אומר הנפה"ח שגם לפי גירסת רש"י כאן שכתוב "ודבר בהן לשם שמים", נהי שלא כתוב כאן "לשמן" לשם דבקות בתורה עצמה, אבל גם אין כונתו של רש"י בפירושו לצד ההפוך שבדבר, לדבקות בו יתברך שמו כפשוטו!! אלא כל עיקר ביאורו "שתהא כל כונתך לשמים", לא בא אלא לאפוקי שלא יהא לימודו לשם קינטור וגיאות. וראייתו- מסיום דברי ראב"צ "אל תעשם עטרה להתגדל בהם". ועל אף שב"אל תעשם עטרה להתגדל בהם" לא נאמר אלא רק לשון של היפך של גיאות, שלילת הלימוד לשם כבוד, אבל לא הוזכר היפך של קינטור, אלא שבכלל מאתיים מנה, שאם נאסר לימוד לשם גיאות ק"ו וכ"ש שקינטור בכלל האיסור.

אבל א"כ, מה שרש"י פרש "שתהא כל כונתך לשמים", לפי דברי הנפה"ח, זהו רק צד השלילה שבדבר: לשם מה לא. אבל לא נתבאר מה הוא צד החיוב. ב"דבר בהן לשם שמים" לדברי הנפה"ח בשיטת רש"י, נתבאר שלא ללמוד את הדברי תורה לשם קינטור וגיאות, אבל לשם מה כן ללמוד אותם, זה לא נתבאר לכאורה. וודאי שיש בזה קצת קושי מסוים, כי בפשטות "דבר בהן לשם שמים", זוהי הגדרה חיובית, במה צריך לעסוק, ומה סיבת העסק, אבל לא הגדרה שלילית בלבד, שלא לעסוק לשם קינטור וגיאות.

אבל בעומק לכאורה, כונתו, בלשון קצרה: "שמים" ענינו- דבר שמעבר להשגתו של האדם, וזהו "דבר בהן לשם שמים" כלומר- לא מצד מדרגת האדם עצמו בשפלותו, אלא מצד מה שנמצא מעל מדרגתו...

וזהו שמסיים הש"ס גבי רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח כו', לקיים מה שנאמר (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש" כו', שמבואר הענין שם בכל אותה הפרשה, שהוא מאמר התורה הקדושה עצמה, אשר בחוץ תרונה, שיש לאל ידה להנחיל וליתן שכר טוב לכל ההוגה ועוסק בה מחמת אהבתה עצמה ממש, היינו להוסיף בה לקח ופלפול, וזהו "אוהבי".

עד השתא התבאר בדברי הנפה"ח, שיש מדרגה של דבקות- בהקב"ה, ויש מדרגה של דבקות- בתורה, "בו בתורה" להיות דבק בתורה עצמה.

כאן מוסיף הנפה"ח יתר על כן ואומר: שהתורה הקדושה "יש לאל ידה להנחיל וליתן שכר טוב לכל ההוגה ועוסק בה מחמת אהבתה עצמה ממש".

הנפה"ח כותב כאן יסודות עצומים מאד!

להבין, יש הרי בורא ויש נבראים. הבורא- הוא נותן, ואילו הנבראים- הם בחינת מקבל. ואף שודאי גם לנבראים יש כח לתת דברים, אמנם זהו רק מצד מה שהם ידא אריכתא שלו יתברך שמו. מה שאין כן לגבי מדרגת התורה, שבעצם היא שורש כל הנבראים כולם מצד אחד, ומאידך "קוב"ה ואורייתא חד" מהצד השני, אומר הנפה"ח: "שיש לאל ידה להנחיל וליתן שכר טוב", כלומר שהקב"ה כביכול מעמיד כח מקביל אליו, ש"בכוחו" ו"לאל ידו" להנחיל וליתן שכר טוב!!

ולמי היא נותנת שכר טוב?- "לכל ההוגה ועוסק בה מחמת אהבתה עצמה ממש". העסק שעליו מדבר כאן הנפה"ח, שעליו כתוב "להנחיל אוהבי יש", מי זה "אוהבי"? אז בפשטות לולא דברי הנפה"ח היה מקום להבין ש"להנחיל אוהבי יש" קאי על הקב"ה, וא"כ "אוהבי" של מי?- "ואהבת את ה' אלוקיך", אוהביו של הקב"ה.

אבל הנפה"ח לומד את הפסוקים באופן שונה לגמרי. "לכל ההוגה ועוסק בה מחמת אהבתה עצמה ממש", ממש הוא אוהב את התורה עצמה, "היינו להוסיף בה לקח ופלפול", וכדברי הנפה"ח שנתבאר לעיל, "וזהו אוהבי". א"כ מה ענינו של "אוהבי"? ענינו של אוהבי זהו ענין של אהבה שענינה אהבת התורה עצמה, והתורה עצמה יש מי שאוהב אותה והיא אוהבת אותו ונותנת לו שכר.

א"כ נאמר כאן יסוד של מלבד אהבת הבורא יש אהבת התורה, אבל נאמר כאן הרבה מעבר לכך. נאמר שיש כח בתורה הקדושה שהיא בבחינת אוהבי, שאוהבים את התורה, והתורה עצמה נותנת. יש לאל ידה להנחיל וליתן שכר טוב לכל ההוגה ועוסק בה, מחמת אהבתה עצמה ממש, וזהו אוהבי, זה קאי על עצם התורה הקדושה.

כאן מונח בעצם עומק היסוד שמתבאר בכל נפש החיים בשער ד': שכביכול מעין כח של בורא יתברך שמו, יש כח שנקרא תורה!!

מחד הוא שורש הנבראים, אבל מאידך הוא חד עם הבורא. ומצד היותו חד עם הבורא, אז יש מדרגה של אהבתה ממש. ומצד כך יש לאל ידה להנחיל וליתן שכר טוב, כשם שכביכול הוא יתברך שמו יש לו כח לתת, מעין אותו כח כביכול הוא נתן בתורה עצמה.

ומצד כך הקב"ה העמיד כח בשורש הנבראים שמאוחד בו יתברך שמו, שכביכול כביכול שוה אליו, ולכן יש דבקות עצמית בתורה. ולכן יש אוהבי בעצם התורה עצמה, זהו אוהבי. ולכן יש כח בתורה ליתן שכר, להנחיל וליתן שכר טוב לכל ההוגה ועוסק בה מחמת אהבתה עצמה ממש.

בדברי הנפה"ח כאן הוא העמיד את עומק יסודו: ששלמות מדרגת התורה נוגעת בחד ממש עם הבורא יתברך שמו!! ומשם נולדים בעצם כל היסודות שמתבארים בכל השער.

כל היסודות שנולדים מכח כך, הם משורש היסוד האחד: שהתורה היא חד ממש כביכול עמו יתברך שמו.

אז מי ששגה ללמוד את הנפה"ח באופן שאינו מדויק הבין: שאפשר שיהיה דבקות בתורה, וממילא זה בקוב"ה, ואין שום צורך דבקות כביכול ישר בבורא יתברך שמו, וזאת לא תהא בשום פנים ואופן!! אלא חידוש של הנפה"ח: שדבקות בתורה הוא כדבקות בבורא, מלבד שצריך דבקות בבורא בשאר הזמנים שאין בהם עסק התורה, כמו שכבר נתבאר לעיל ויתבאר בהרחבה לקמן.

אבל עומק היסוד שנתבאר בנפה"ח: שיש מדרגה של תורה שהיא עצמה ממש!! לא כמשל של שיר השירים שיש אהבת בני אדם זה לזה, כמשל לאהבת הבורא. אלא גם יש אהבה עצמית לעצם המציאות שנקראת תורה.

נחדד.

יש אהבת הבורא, יש אהבת התורה ויש אהבת ישראל. אהבת הבורא היא אהבה עצמית. אהבת ישראל היא אהבה שכל ענינה משל מכח להגיע לאהבת הבורא. היא צריכה להיות משל גמור. ביחס הזה היא עצמית. אבל זה משל להגיע לאהבת הבורא.

אהבת התורה מה ענינה? היא אהבה כמשל כמו שאהבת הבריות הם משל להגיע לאהבת הבורא אז גם אהבת התורה היא משל להגיע לאהבת הבורא?! או שהתורה יש בה גם אהבה עצמית. כאן כתוב בלשון הנפה"ח "ועוסק בה מחמת אהבתה ממש", יש כח בעומק הנפש שהוא שורש הנבראים שהוא אוהב את עצם מציאות התורה כמציאות לעצמה, "היינו להוסיף בה לקח ופלפול, וזהו אוהבי".

הדברים הללו מולידים שני פנים עמוקים מאד בצורת נפשות בני אדם.

יש בני אדם שמכח כך עוסקים בתורה לצורך אהבת התורה עצמה, והתורה כובשת את לבבם, והבורא לאט לאט הולך ונעלם מהלבבות, "תופסי התורה לא ידעוני!!". זהו צד אחד של המטבע.

הצד השני של המטבע, יש אלו שעוסקים בתורה לצורך רצון הבורא, גילוי הבורא, תכלית יחודו, ועוד כל הטעמים האמיתיים שנתבארו בדברי רבותינו. אבל אין להם אהבתה עצמה ממש. הרי שיש שם אולי קוב"ה אבל תורה באמת, אין שם!!

זה דברים עמוקים מאד בנפש.

יש מי שנטה לצד שהתורה, אהבתה עצמה ממש, יש לאל ידה ליתן שכר טוב, אז זה כבש את המקום לגמרי, ולא נשאר מקום כביכול אליו יתברך שמו, תופסי התורה לא ידעוני!!

אבל מאידך יש כח הפוך, כמו שאדם מקיים מצוות לצורך גילוי הבורא יתברך שמו בעולמו, "טוהר הכונה ומחשבה העליונה", כמו שנתבאר לעיל, אז גם בעסק התורה הוא יכול לעסוק בתורה לצורך הבורא יתברך שמו כביכול, אבל הוא לא מחובר לתורה בעצמה בעצמה.

צורת החיים האמיתית היא: שיש חיבור לקב"ה- בעצם, ויש חיבור לתורה- בעצם!! החיבור לתורה בעומק כולל שני פנים: הוא כולל חיבור לתורה בעצם כמציאות של "מחמת אהבתה עצמה", אוהבי, והוא כולל עוד פנים של חיבור לתורה, שהיא אחד מתרי"ג מצוות, ומצד כך, גם היא עוד פנים ושורש כל הפנים כולם, שהוא גילוי הקב"ה בעולמו.

אבל היסוד של החיבור לתורה, הוא צריך שינבע גם מחיבור עצמי מוחלט, "אהבתה עצמה ממש". הנפה"ח מדגיש את הדברים באופן ברור.

כמובן שאלו שנטו יותר לעבודת הלב שנתבאר לעיל, היה חסר להם את ההגדרה של "אהבתה עצמה ממש". הם השתמשו בתורה ככלי לאהבת הבורא, ככלי לגילוי הבורא, אבל לא כמציאות של עצמות ממש. מהצד השני, ככל דרכה של תורה כמו שנתבאר, אז נולד הטעות ההפוכה המוחלטת.

כאן המקום לעמוד אבל ולברר, כשנתבאר שיש אהבת התורה עצמה, לברר כל יחיד ויחיד איזה אהבת התורה יש לו? לאיזה חלקים בתורה יש לו אהבה? באיזה אופן אהבת התורה שלו?

א. יש אנשים שאוהבים את התורה אבל הם שייכים לזבולון, הם רק מחזיקים תורה, זה עוד סוג של אהבת התורה.

ב. יש בני אדם שהם יושבי אוהל, אבל יש להם רק אהבת התורה באופן של למיגרס.

ג. יש אדם שיש לו אהבת התורה לא רק למיגרס אלא לעיוני. העיוני עצמו כולל שלשה חלקים: הוא כולל חשבון, הוא כולל דיוק, והוא כולל סברא. לאיזה חלק יש לו אהבת התורה?

ד. יש אהבת התורה בהבחנה של "וענתה בי השירה הזאת לעד כי לא תשכח מפי זרעו", זה יכול להתגלות בחיצוניות של אלה שלומדים ופעמים מנגנים וזה צורת הלימוד שלהם, אבל בעומק זה שירת התורה, זה הניגון שבלב, זה כח השירה הפנימי של הנפש.

ה. אהבת התורה יש לה פנים עמוקות יותר, פנים של עצם השכל העליון, לא רק דיוק לא רק חשבון ולא רק סברא, אלא עצמיות מהות השכל. אצל "השכל המשתוקק" כלשון הרמח"ל בדרך ה' ועוד.

ו. ויש אהבת התורה פנימית יותר, היא מחמת שהנפש מאוחדת עם התורה, "אהבה" כידוע בדברי רבותינו הוי בגימט' "אחד", יש אחדות עם התורה, שם מקור האהבה האמיתית.

ז. והאהבה השלמה עוד יותר בתורה, היא במקום של "תלת קשרים מתקשרים דא בדא, קוב"ה ואורייתא וישראל".

ח. ויתר על כן, "קוב"ה ואורייתא וישראל- חד".

את דקויות מדרגת אהבת התורה, אפשר לפתוח עוד רבות למאד, אבל כאן מונח הסוגיא של עומק אהבת התורה: "אוהבי" זה אהבה עצמית!!

יתכן שהאדם לומד עשרות שנים ואין לו אהבת התורה עצמית. יש לו אהבה לקב"ה ודרך זה הוא לומד תורה. ויתכן שהאדם לומד תורה ויש לו אהבה עצמית בתורה, אבל היא חלקית מאד. "להנחיל אוהבי יש", זה שלמות המדרגה כולה, ש"י עולמות למי שיש לו כללות את כל ה"יש" שבתורה, כלומר כל קומת האהבה שבתורה!!

כל נפש ונפש צריכה בהירות ביחס לאהבת הבורא, וביחס לאהבת התורה עצמה כמו שנתבאר, וצריך בהירות לחלקיה של אהבת התורה, כל חלק וחלק שיש בתורה, מה הוא חלק של עומק אהבת הנפש שהיא אוהבת את התורה.

על מנת לגעת בנקודה הזו, צריך פנים רחבות מאד, וזמן רחב מאד, אבל תן לחכם ויחכם עוד, שיברר את חלקי "אהבת התורה עצמה ממש", "אוהבי" כפשוטו ממש...

חוקר ודורש

ישר כוח על ההפניה לדברי הרב איתמר דברים ששופכים אור על הסוגיה זו
הגם שנראה שלא כולם רואים כפי שהבין הרב שוורץ שליטא את דברי הנפש"ח.

להבין, יש הרי בורא ויש נבראים. הבורא- הוא נותן, ואילו הנבראים- הם בחינת מקבל. ואף שודאי גם לנבראים יש כח לתת דברים, אמנם זהו רק מצד מה שהם ידא אריכתא שלו יתברך שמו. מה שאין כן לגבי מדרגת התורה, שבעצם היא שורש כל הנבראים כולם מצד אחד, ומאידך "קוב"ה ואורייתא חד" מהצד השני, אומר הנפה"ח: "שיש לאל ידה להנחיל וליתן שכר טוב", כלומר שהקב"ה כביכול מעמיד כח מקביל אליו, ש"בכוחו" ו"לאל ידו" להנחיל וליתן שכר טוב!!

איפה כתוב בנפש החיים הדבר הזר הזה?

לא נורא · הודעהעל ידי **לא נורא** » ה' אוקטובר 27, 2016 9:29 am

עדיין לא השכלנו איך מגיעים לזה, ואהבה ממש...

הרוצה להחכים

ואגופא דסוגיא באתי לדון, מה זה 'אהבת תורה'? האם היא מצוות עשה דאורייתא? דרבנן? מדברי סופרים? הנהגה? חומרא?
לענ"ד אהבת תורה הינה עובדה. כמו ש-להבדיל- מישהו שישקיע בנושא מסויים, יתקשר אליו ויאהב אותו, כך כל אלו שקשרו את נפשם וגורלם בתורה אהבוהו אהבת נפש.
ואם כן, אין כל עניין ומצוה לבוא לידי אהבת תורה, ואהבת תורה היא רק סמל לשקידה במצות "ולמדתם אותם" בשיא השלמות (בשפת הישיביש אומרים: "אהבת תורה הוא 'סימן' ולא 'סיבה'").

יאיר · הודעהעל ידי **יאיר** » ה' אוקטובר 27, 2016 2:26 pm

אין נכון יותר מלהמליץ כאן את דברי אוה"ח הקדוש הידועים, בפרשת כי תבא (דברים כו י):

"ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם"

לא נורא · הודעהעל ידי **לא נורא** » ה' אוקטובר 27, 2016 4:23 pm

הרוצה להחכים כתב:ואגופא דסוגיא באתי לדון, מה זה 'אהבת תורה'? האם היא מצוות עשה דאורייתא? דרבנן? מדברי סופרים? הנהגה? חומרא?
לענ"ד אהבת תורה הינה עובדה. כמו ש-להבדיל- מישהו שישקיע בנושא מסויים, יתקשר אליו ויאהב אותו, כך כל אלו שקשרו את נפשם וגורלם בתורה אהבוהו אהבת נפש.
ואם כן, אין כל עניין ומצוה לבוא לידי אהבת תורה, ואהבת תורה היא רק סמל לשקידה במצות "ולמדתם אותם" בשיא השלמות (בשפת הישיביש אומרים: "אהבת תורה הוא 'סימן' ולא 'סיבה'").

צדקת בדבריך מאה אחוז. אין שום מצוה, וכרגע אני לא מחפש מצווה בזה. סך הכל אני רוצה לדעת מכיון שיש מושג כזה, מהו והדרך להגיע אליה - לא בתור מצוה, אלא בתור רצון גרידא.

סעדיה · הודעהעל ידי **סעדיה** » ה' אוקטובר 27, 2016 5:09 pm

לא נורא כתב:צדקת בדבריך מאה אחוז. אין שום מצוה, וכרגע אני לא מחפש מצווה בזה. סך הכל אני רוצה לדעת מכיון שיש מושג כזה, מהו והדרך להגיע אליה - לא בתור מצוה, אלא בתור רצון גרידא.

מצות עשה מדברי קבלה (משלי ד ו) וליכא מידי דכתיבא בכתובי ולא רמיזא באורייתא (תענית ט.) ורמוזה בדברים כ"א י"א (עיי"ש ברבינו אפרים), וע"ע בדברים ל' כ' ודו"ק.

יאיר · הודעהעל ידי **יאיר** » ה' אוקטובר 27, 2016 5:30 pm

וכן משלי ה יט "באהבתה תשגה תמיד".

ליטוואק פון בודאפעסט

לי הקטן נראה לומר בזה:
א. אהבה לחוד ותענוג לחוד. אהבת התורה איננה התענוג שהאדם מרגיש בעת הלימוד, ע"י התרת ספקותיו וברק החידוש ושלימות ההבנה. כמו שהאהבה בין איש לאשתו אינה התאווה ולא הלהיטה אלא החיבור שביניהם. אהבת התורה הוא החיבור שבין האדם להתורה. הירא שמים חי את חייו כדי לעבוד את בוראו ולקיים מצוותיו. האוהב את התורה משוכנע שאין דרך לזה כ"א ע"י עסק התורה, ואם יודע יותר ומבין יותר, ידע את רצון בוראו ביתר שאת, ולכן יתחבר לתורה בכל שעותיו, וגם בכל כוחותיו, וגם בכל מאמץ מוחו.

ב. שקידה לחוד והתמדה לחוד. התמדה הוא דרך להגיע לשקידה, אמנם צריך יותר רכיבים לזה. הלומד תורה בהתמדה רבה, שבע דפים ליום, יתכן שלעולם לא יגיע לשקידה. והמפלפל למשך שעות ארוכות ג"כ נמצא בסכנה זו. השוקד הוא זה שכל מעייניו הם בתורה ועומקיה, וקיימת אפשרות שהאדם ילמד באופן שטחי, הן בכמות המילים הן בהבנה שטחית, והשקידה לא יווצר ממנה. אמנם ללא התמדה אין מושג של שקידה, ופשוט. אבל להיפך שייך ג"כ.

ג. הדרך לאהבת התורה, חוץ מהתמדת הלימוד, הוא להזכיר לעצמו כובד האחריות וגודל העבודה המוטלת עליו בלימוד התורה. אם היינו מבינים שכל עבודתינו תלוי בזה ו"אין לך דבר שאין חיי עולם תלויים בה", וההבדל בין קיום המצוות אחרי ידיעת התורה לקודם ידיעת התורה הוא מרחק מזרח למערב, היינו מבינים למה יש לנו מצוה של והגית בו יומם ולילה ו'לא יהא עיקר דיבורך אלא בם'.

כך הם הגיגותי בנידון.

שטייגעניסט

לא ראיתם את ההקדמה של האבני נזר?

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ש' אוקטובר 29, 2016 11:11 pm

איקלע לידי השבת, ליד מקום מושבי בבי כנישתא, ספר על חינוך מר"ח פרידלנדר זצ"ל, ושםמספר שנכנס להחזו"א, ולפניו ישב ר"ש רוזובסקי ודיבר בלימוד.
כשיצא הגרש"ר הגיב החזו"א ואמר: הוא גדול ראשי הישיבות בדורינו, והסביר זאת בכך שרש"ר אוהב את התורה ומאהיב את התורה בהתלהבות גדולה לתלמידיו.

זה הזמן, כמה ימים לפני תחילת זמן חורף, להזכיר זאת למגידי השיעורים והרמי"ם לבחורים. להאהיב עליהם את התורה ע"י שיראו את הרב שלהם מתלהב, נהנה מהלימוד וממש מתלקק מכל שורה גמרא, סברא ודבר תורה.

מאיר סובל

ש. ספראי כתב:זה הזמן, כמה ימים לפני תחילת זמן חורף, להזכיר זאת למגידי השיעורים והרמי"ם לבחורים. להאהיב עליהם את התורה ע"י שיראו את הרב שלהם מתלהב, נהנה מהלימוד וממש מתלקק מכל שורה גמרא, סברא ודבר תורה.

לא יעזור להזכיר להם.
מי שבאמת נהנה רואים עליו את זה בלי הכנות חיצוניות.
ומי שרק יזייף הנאה מהלימוד לא ישפיע אהבת תורה לתלמידיו בכלל - אולי אהבת השקר והזיוף.
וכבר כתב זאת החזון איש במילים כדורבנות ב"אמונה ובטחון"

ישא ברכה

אני לא חושב שיש מושג עצמי שנקרא אהבת תורה, זה לענ"ד זה כמעט אלילות שנוצרה בשנים האחרונות כלפי התורה, יש בורא עולם והוא נתן תורה, אין לתורה שום ערך עצמי אלא התורה היא נברא כמו כל מה שיש שנברא מלבד האלוקים שהוא הבורא, אלא שהתורה היא הנברא קרוב לבורא ית' ואמצעי להתקרב לבורא ית', אבל ברור שאהבת התורה היא תולדת אהבת ה' ולא ניתן להעמיד בריה בפנ"ע הנקראית אהבת תורה, ומי שאוהב את ה' אוהב את תורתו ואת מצוותיו. אם מפני שזה הספר ההדרכה לטוב א"ס שהוא נתן ואם מפני שע"י הלימוד אפשר להדבק בו ית' וא"כ מי שאוהב את משהו הלוא יחפוץ להדבק בו וא"כ התורה היא האמצעי להדבק בבורא ית'.

וע"כ לכאורה העמדת הדיון על התורה לחוד היא דבר שאינו נכון, הדיון צריך להיות על אהבת ה' וממילא על אהבת תורתו. (ולכן המושג הזה הוא לא מיוחד רק על תורה אלא על כל מצוות הבורא, ודוד המלך בתהילים משורר על אהבתו לה' - לתורתו ולמצוותיו). וממילא זה גם לא נכון לשאול אם יש מצוה על אהבת תורה, כי זה לא מושג בפנ"ע אלא זה כמו לשאול האם יש מצוה לעשות את רצון ה' באהבה, וברור שזה חלק ממצות אהבת ה'.

וגם דברי האבני נזר הנודעים אני לא חושב שהם סתירה לדברים האלו, ויש להאריך וחל"ם.

נשר · הודעהעל ידי **נשר** » א' אוקטובר 30, 2016 12:31 am

השבת ראיתי במהר"ל - גור אריה, שע"י מכון ירושלים, הערה יפה של הרב הרטמן המהדיר שבה הוא מלקט מכמה מקומות בדברי המהר"ל, שיש כמה מקומות שמוזכר תורה, ובכל ויש ג' משמעויות ובכל פעם המשמעות אחרת, אולי מישהו יוכל להעלות לכאן כהמשך לדברי הרב ישא ברכה האלו

(ולכן המושג הזה הוא לא מיוחד רק על תורה אלא על כל מצוות הבורא, ודוד המלך בתהילים משורר על אהבתו לה' - לתורתו ולמצוותיו)

ישא ברכה

ברור שהמושג תורה הוא לא שייך למושג תלמוד תורה והרבה מערבבים בין שני הענינים האלו. התורה במובן הפשוט היא המצוות אשר ציוה ה', תורה מלשון הוראה, בדר"כ שמוזכר תורה לא הכוונה על תלמוד תורה אלא על המצוות וההוראות לחיים שנתן בורא עולם, אמנם ספר התורה נקרא בלשון הזה משום שבו כתובים כל המצוות ופעמים שתורה הכונה על הספר הנקרא כן. ויש עוד מושג שנקרא תלמוד תורה שזו אחת מהמצוות החשובות ביותר בגלל שהיא יסודית ושורשית לכל עבודת ה', (וחוץ מזה יש את ענין הדביקות בבורא בלימוד התורה).

לדוגמא דוד המלך מדבר בתהילים פעמים רבות על שמירת התורה, האם זה קשור למצות תלמוד תורה? או שזה קיום התורה דהיינו קיום ספר התורה, וכהנה רבות.

והעיוות הזה לא יצא מהביהמ"ד של הגר"א והחזו"א, ודי לחכימא.

פרי יהושע

ישא ברכה כתב:אני לא חושב שיש מושג עצמי שנקרא אהבת תורה, זה לענ"ד זה כמעט אלילות שנוצרה בשנים האחרונות כלפי התורה, יש בורא עולם והוא נתן תורה, אין לתורה שום ערך עצמי אלא התורה היא נברא כמו כל מה שיש שנברא מלבד האלוקים שהוא הבורא, אלא שהתורה היא הנברא קרוב לבורא ית' ואמצעי להתקרב לבורא ית', אבל ברור שאהבת התורה היא תולדת אהבת ה' ולא ניתן להעמיד בריה בפנ"ע הנקראית אהבת תורה, ומי שאוהב את ה' אוהב את תורתו ואת מצוותיו. אם מפני שזה הספר ההדרכה לטוב א"ס שהוא נתן ואם מפני שע"י הלימוד אפשר להדבק בו ית' וא"כ מי שאוהב את משהו הלוא יחפוץ להדבק בו וא"כ התורה היא האמצעי להדבק בבורא ית'.

וע"כ לכאורה העמדת הדיון על התורה לחוד היא דבר שאינו נכון, הדיון צריך להיות על אהבת ה' וממילא על אהבת תורתו. (ולכן המושג הזה הוא לא מיוחד רק על תורה אלא על כל מצוות הבורא, ודוד המלך בתהילים משורר על אהבתו לה' - לתורתו ולמצוותיו). וממילא זה גם לא נכון לשאול אם יש מצוה על אהבת תורה, כי זה לא מושג בפנ"ע אלא זה כמו לשאול האם יש מצוה לעשות את רצון ה' באהבה, וברור שזה חלק ממצות אהבת ה'.

וגם דברי האבני נזר הנודעים אני לא חושב שהם סתירה לדברים האלו, ויש להאריך וחל"ם.

הדרך להגיע לאהבת ה' היא ע"י לימוד התורה כמו שכתוב בספרי דברים, ומה שנא' על אהבתה ישגה בה תמיד, ועל דדיה ירוון בכל עת, וכל הביטויים על האהבת תורה שנזכרו בתלמוד אינם ע"ז חדשה שהומצאה בימינו אנו, ולא מי שאוהב את הבורא לומד אלא מי שאוהב את הלימוד ואפי' לומד שלא לשמה אלא כל חכמה סופו לאהוב את הבורא יותר ממי שמדמה לעצמו שאוהב מעצמו סתם כך, זה עכ"פ מה שלמדנו חז"ל בתלמוד.

ניים ושכיב

קוב''א חזו''א א,יד כתב:רב הרגלי לערוך את החיים בודאות גמורה של י''ג העיקרים שעם ישראל עליהם נטעו הקנו לי אהבת התורה בלי מצרים

כשדפדפתי לשם מצאתי עוד כמה ציטוטים, ויש ליישב:
''ואמנם לא קל הוא לקבוע לימוד שקידתי, אבל הכבד הוא רק כרגע והקובע בהסכמה גמורה ללימודו, חיש מהר יסורו ממנו כל הכובדים ואין ענג בעולם כשקידת התורה'' (שם ח)

''יש בחינות הרבה בחשקי האדם ותאותיו, כי דברים ערבים מרגישים את גוף האדם וצבא אבריו להנאה מדומה ומשמחים במדה מסוימת את נפשו, אבל הנאה זו אין בכחה להתחרות עם הענג האציל של עמל החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המית העולם עד שמי השמים ונהנים מזיו החכמה העליונה" (שם ט)

''כל חכמה שקונה האדם יש לה קשר עם נשמת האדם, ונפש האדם מתענגת על החכמה והחכמה תשלח את שרשיה על תלמי לב בעליה ונימי הקשר בין לב האדם לחכמתו אנו קוראים אהבה. וטבע האדם להשתעשע על מבועי החכמה ולהבל בשעה זו כל תענוגי העולם הזה'' (שם י)

"אבל ענין החידושים פי' הגר''ח מולזין זצ''ל בהיות שאין עומק התורה מתגלה אלא אחרי רב השקידה והעמל כל המתגלה מקרי חידוש וכל המוסיף בקנינים שהתורה נקנית בהם מוסיף ידיעה יותר ברורה וטועם נעימות הצפונות אשר היו בעילום והסתר טרם עמלו והן הנה החידושים משמחי נפש ומלהיבי אהבה עילאית מורם מכל שפלות הגופניים מהפכים גשם לנשמת חיים'' (שם ד)

ישא ברכה · הודעהעל ידי **ישא ברכה** » א' אוקטובר 30, 2016 1:06 am

פרי יהושע כתב:
ישא ברכה כתב:אני לא חושב שיש מושג עצמי שנקרא אהבת תורה, זה לענ"ד זה כמעט אלילות שנוצרה בשנים האחרונות כלפי התורה, יש בורא עולם והוא נתן תורה, אין לתורה שום ערך עצמי אלא התורה היא נברא כמו כל מה שיש שנברא מלבד האלוקים שהוא הבורא, אלא שהתורה היא הנברא קרוב לבורא ית' ואמצעי להתקרב לבורא ית', אבל ברור שאהבת התורה היא תולדת אהבת ה' ולא ניתן להעמיד בריה בפנ"ע הנקראית אהבת תורה, ומי שאוהב את ה' אוהב את תורתו ואת מצוותיו. אם מפני שזה הספר ההדרכה לטוב א"ס שהוא נתן ואם מפני שע"י הלימוד אפשר להדבק בו ית' וא"כ מי שאוהב את משהו הלוא יחפוץ להדבק בו וא"כ התורה היא האמצעי להדבק בבורא ית'.

וע"כ לכאורה העמדת הדיון על התורה לחוד היא דבר שאינו נכון, הדיון צריך להיות על אהבת ה' וממילא על אהבת תורתו. (ולכן המושג הזה הוא לא מיוחד רק על תורה אלא על כל מצוות הבורא, ודוד המלך בתהילים משורר על אהבתו לה' - לתורתו ולמצוותיו). וממילא זה גם לא נכון לשאול אם יש מצוה על אהבת תורה, כי זה לא מושג בפנ"ע אלא זה כמו לשאול האם יש מצוה לעשות את רצון ה' באהבה, וברור שזה חלק ממצות אהבת ה'.

וגם דברי האבני נזר הנודעים אני לא חושב שהם סתירה לדברים האלו, ויש להאריך וחל"ם.

הדרך להגיע לאהבת ה' היא ע"י לימוד התורה כמו שכתוב בספרי דברים, ומה שנא' על אהבתה ישגה בה תמיד, ועל דדיה ירוון בכל עת, וכל הביטויים על האהבת תורה שנזכרו בתלמוד אינם ע"ז חדשה שהומצאה בימינו אנו, ולא מי שאוהב את הבורא לומד אלא מי שאוהב את הלימוד ואפי' לומד שלא לשמה אלא כל חכמה סופו לאהוב את הבורא יותר ממי שמדמה לעצמו שאוהב מעצמו סתם כך, זה עכ"פ מה שלמדנו חז"ל בתלמוד.

אתה כותב שע"י התורה אוהבים את הבורא, זה אכן דבר נכון שכתוב בסיפרי (אם כי חלקו טעון הבנה ואכמ"ל) ומוכר לרבים מהמשנ"ב, ואני לא חולק על זה.

יש גם מושג שאוהבים את התורה, כמו שדוד המלך אומר מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, וע"ז כתבתי שדוד לא אהב את התורה כמשהו עצמאי אלא דוד אהב את ה' ולכן אהב ללמוד את תורתו או מחמת כי ע"י התורה הוא הכיר וידע את הבורא או שהוא ע"י התורה ידע את רצון ה' או שע"י התורה הוא היה בדביקות עם הבורא וכו' וכו' כפי כל ההסברים שיש במהות התורה. ואדרבא הדברים תואמים זה עם זה.

באתי רק לשלול את היחס לתורה כאל דבר בפנ"ע, לא כאל חלק מהמערכת האלוקית דהיינו או מצוות הבורא או דביקות הבורא, אבל לא איזה מהות בפנ"ע, כפי שקיים בהרבה מקומות. (שמעתי פעם שיחה מרה"י חשוב והוא הזכיר את המושג תורה עשרות פעמים ואת הקב"ה פעמיים, זה היפוך היוצרות, כי הקב"ה הוא הכל והכל זה אמצעים אליו).

ואגב, גם על אהבת ה' יש עוד חוץ מהסיפרי, החוה"ל כתב פרק שלם על זה, והוא לא פתר את הענין בהינף יד שתלמד והכל יבוא ממילא, וכן הרמב"ם בפ"ב מיסוה"ת, וגם מי שרואה את הסיפרי מבין שיש בזה עומק. וחל"ם.

סגי נהור · הודעהעל ידי **סגי נהור** » א' אוקטובר 30, 2016 1:10 am

ישא ברכה כתב:התורה היא נברא כמו כל מה שיש שנברא מלבד האלוקים שהוא הבורא, אלא שהתורה היא הנברא קרוב לבורא ית'

דברים אלה אינם נכונים כלל וכלל.

אליהו בן עמרם

הרוצה להחכים כתב:ואגופא דסוגיא באתי לדון, מה זה 'אהבת תורה'? האם היא מצוות עשה דאורייתא? דרבנן? מדברי סופרים? הנהגה? חומרא?
לענ"ד אהבת תורה הינה עובדה. כמו ש-להבדיל- מישהו שישקיע בנושא מסויים, יתקשר אליו ויאהב אותו, כך כל אלו שקשרו את נפשם וגורלם בתורה אהבוהו אהבת נפש.
ואם כן, אין כל עניין ומצוה לבוא לידי אהבת תורה, ואהבת תורה היא רק סמל לשקידה במצות "ולמדתם אותם" בשיא השלמות (בשפת הישיביש אומרים: "אהבת תורה הוא 'סימן' ולא 'סיבה'").

ואם זה אפילו לא הנהגה טובה - כדברי מר, היאך מבקשים כל בוקר "והערב נא"?
על מה ולמה?

ישא ברכה · הודעהעל ידי **ישא ברכה** » א' אוקטובר 30, 2016 1:25 am

סגי נהור כתב:
ישא ברכה כתב:התורה היא נברא כמו כל מה שיש שנברא מלבד האלוקים שהוא הבורא, אלא שהתורה היא הנברא קרוב לבורא ית'

דברים אלה אינם נכונים כלל וכלל.

כבר אמר הגר"א 'האומרים לעץ אבי אתה ולאבן אתה ילדתני וכו', ודי לחכימא ברמיזא.
ובכל אופן כבר אמרו חז"ל בראתי יצ"ר בראתי לו תורה תבלין, ועוד כהנה.

סגי נהור · הודעהעל ידי **סגי נהור** » א' אוקטובר 30, 2016 1:35 am

ישא ברכה כתב:
סגי נהור כתב:
ישא ברכה כתב:התורה היא נברא כמו כל מה שיש שנברא מלבד האלוקים שהוא הבורא, אלא שהתורה היא הנברא קרוב לבורא ית'

דברים אלה אינם נכונים כלל וכלל.

כבר אמר הגר"א 'האומרים לעץ אבי אתה ולאבן אתה ילדתני וכו', ודי לחכימא ברמיזא.

עיין דברי תלמידו הגר"ח בנפש החיים שער ד פרק י. ובאמת א"צ לזה כי הדברים מפורשים בזוה"ק ובכתבי האר"י במקומות רבים מספור. ואין לי כוח כלל להתחיל להתווכח ולהסביר, ולא באתי אלא למחות על דברי שטות ובורות.

ישא ברכה · הודעהעל ידי **ישא ברכה** » א' אוקטובר 30, 2016 1:43 am

את חז"ל מחקת..

כל הזוהר והאר"י שאתה מתכוין אליהם לא הכונה שהקב"ה והתורה חד אלא שהקב"ה מתגלה דרך התורה ואנחנו מכירים ויודעים את בורא העולם עי"ז, וזה הנקודה העיקרית שחלק הגר"א (ובאמת זה לא הגר"א אלא כל עם ישראל אז) הקב"ה הוא קדוש והוא מתגלה באמצעים שונים בעולם, ע"י הנבואה ע"י קול ה' ע"י התורה (שמקורה הוא קול ה' והנבואה וכו').

ניים ושכיב

לא לגמרי ברור לי מה הויכוח ביניכם, אבל אולי תוכלו למצוא סעד בדברי הרמח''ל בדרך ה' ד,ב,ב:

בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו ית' לצורך בריותיו, יש השפעה אחת, עליונה מכל ההשפעות, שענינה הוא היותר יקר ומעולה מכל מה שאפשר שימצא בנמצאים, והיינו, שהוא תכלית מה שאפשר שימצא בנמצאות מעין המציאות האמיתי שלו ית' ויקר ומעלה מעין אמיתת מעלתו ית', והוא הוא מה שמחלק האדון ית''ש מכבודו ויקרו אל ברואיו. ואמנם, קשר הבורא ית''ש את השפעתו זאת, בענין נברא ממנו ית' לתכלית זה, והוא התורה. וענין זה משתלם בשתי בחינות: בהגיון ובהשכלה. וכו'

סגי נהור · הודעהעל ידי **סגי נהור** » א' אוקטובר 30, 2016 1:00 am

אם הקב"ה 'ברא' את התורה, הוא גם 'ברא' את מידת החסד או את מידת הרחמים, ואז כשאתה קורא לקב"ה "רחום וחנון" אתה עובד ע"ז בשיתוף...

כל מי שבא בשערי חכמת האמת, אפילו מעט, יודע שנבראים קיימים רק מעולם הבריאה ולמטה, ועל מדותיו של הקב"ה שבעולם האצילות לא נופל שם 'נבראים' אלא נאצלים (וזה לא משחק מילים אלא הבדל גדול בתוכן ומשמעות, וכנ"ל שאלת"ה יש בעיה גדולה עם הכינויים שמכנים את הקב"ה ע"ש מדותיו), עאכו"כ על התורה כשכפי שמביא בנפה"ח שציינתי מקורה למעלה מעולם האצילות.

מה שאתה מערבב כאן את מחלוקת הגר"א והחסידות, זה ערבוב לחלוטין שלא ממין העניין, שהרי לא על התורה דיברו אלא על נוכחות הקב"ה בעולם הזה. ולמעשה לגבי התורה המחלוקת בין התניא לנפש החיים היא להפך - שבתניא מאריך שגם בעת לימוד תורה צריך לכוון לדבוק בה' (והתורה היא אמצעי) - בדומה לטענה שאתה העלית כאן... - ועל זה חלק בנפה"ח (שם) שעצם הדבקות בתורה היא דבקות בקב"ה, וכפי שכותב שם במפורש.

ואין לך היפוך יוצרות גדול ומגוחך יותר מזה, הן מבחינה השקפתית והן מבחינה היסטורית ועובדתית (עד היום הזה!), מלטעון שהחסידים שמו את הדגש על התורה עצמה, וההולכים בדרך הגר"א הדגישו דווקא את הדבקות בקב"ה...

וכאמור, הערתי על דבריך אינה קשורה כלל וכלל למחלוקת חסידים ומתנגדים ששרבבת כאן בטעות גמורה.

ישא ברכה · הודעהעל ידי **ישא ברכה** » א' אוקטובר 30, 2016 1:52 am

א. מידות ה' הם ההנהגות והמעשים שהבורא ית' עושה. הקב"ה עצמותו נשגבת מאיתנו וכל שמותיו הם ע"ש מעשיו, דהיינו אנחנו מכירים את הקב"ה כבורא עולם יוצר הכל ועושה כל המעשים, טוב ומטיב, כל אלו הם תוצאות ממנו ואנחנו מכירים אותו כסיבה לתוצאות האלו. וכמו שכתב הגר"א כי גם התואר אין סוף הוא לא תואר לעצמותו, (וזה פשוט למביני מדע כי כל א"ס הוא במושגים שלנו, א"ס בזמן א"ס ביכולת א"ס בטוב וכו', ומעבר לזה יש הגדרה אחת 'למעלה מכל ערך ודמיון וגדר' זה מה שאנחנו לא יודעים תכלית הידיעה שנדע שלא נדע. ע"כ על עצמותו אנחנו - כל הנבראים לא יודעים כלום).
גם שם הויה שנקרא שם העצם, זה לא שאנחנו מכירים את עצמותו שהרי כי לא יראני האדם וחי, אלא זה הכרה עליונה יותר ויחס גבוה יותר משאר שמות הבורא ב"ה ויש בזה כמה אבחנות אכמ"ל.

אכן יש מדריגות מדריגות בהשתלשלות הנבראים מהבורא, ואעפ"כ כולם נבראים דהיינו דברים שאינם קדמוניים אלא חדשים, וככל שהדבר קרוב יותר לסיבה ראשונה, כן הוא עליון יותר, והבורא ית' מתגלה יותר דרכו. נכון שבתורה הקבלה יש שפה מיוחדת משלה להגדיר את היחס וההבדלים שבין דבר לדבר, אבל בשפה הפשוטה לכל העם קוראים לתורה דבר נברא, כמו שחז"ל קורים. ואם אתה רוצה להשתמש המילה אצילות אתה יכול מפני שהמובן של זה הוא שהבורא הוא לא התורה אלא זה נאצל ממנו. (גם אם יש הבדל בין אצילות לבריאה).

ב. מה שהבאתי את מחלוקת החסידים אכן אתה צודק זה לא ממין הענין וגם אני כוונתי היתה להביא משל משם ולא שע"ז היתה המחלוקת, כוונתי היתה לשלול את אלו שרוצים לאחד את הבורא עם הנבראים, מה שראה הגר"א כמותנאיזם בלע"ז אלילות בלה"ק, ומחפשים בכל ענין את האיחוד, וכו'.

ג. אכן הנפה"ח וזו הגישה הליטאית הכללית שבזמן הלימוד האדם לא צריך לחשוב על הקב"ה אלא על מה שלומד. ענין הדביקות זה סוגיא בפנ"ע, אני לא חושב שהנפה"ח מייצג בכל דבריו את הגר"א בזה (כפי שאתה עצמך יודע שבענין הצימצום הוא לא כותב כמו הגר"א). ולפי הגר"א יש כמה חלקים בתורה ועיקר הכל היא ידיעת ה' והכרת הבורא ע"י לימוד התנ"ך ותורת הקבלה. . גם ברור שהנפש החיים מפרש את ענין הלשמה באופן מחודש, והגר"א בכמה מקומות מפרש את זה באופן אחר, ויש דוחקים שזו כוונת הנפה"ח.

ד. אני לא כתבתי שבזמן הלימוד האדם צריך לחשוב על הקב"ה, זה ברור שזה לא מעשי, בזמן הלימוד האדם צריך לחשוב על מה שהוא לומד, ובאופן כללי הוא זוכר את הקב"ה, ואם זה תוס' קשה יתכן שבאותו הרגע במודע שלו הוא יהיה מרוכז אך ורק בתוס', אבל במהות שלו (ובזמן לימוד התוס' זה נמצא בת"מ) העיקר זה הכרת ה' והתורה היא אמצעי להכיר את הקב"ה ואמצעי לדעת את הבורא. אני לא יודע עם זה הנפה"ח אבל זה הגר"א. כי עיקר התורה זה האמונה וידיעת ה'. והרגע הכי גדול של האדם ביום זה הזמן שהוא קורא קר"ש ומכיר את מי שאמר והיה עולם כמאמרם (ברכות י.) 'גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מן ההוגה בתורה'.

סעדיה · הודעהעל ידי **סעדיה** » א' אוקטובר 30, 2016 4:36 pm

סעדיה כתב:
לא נורא כתב:
הרוצה להחכים כתב:ואגופא דסוגיא באתי לדון, מה זה 'אהבת תורה'? האם היא מצוות עשה דאורייתא? דרבנן? מדברי סופרים? הנהגה? חומרא?
לענ"ד אהבת תורה הינה עובדה. כמו ש-להבדיל- מישהו שישקיע בנושא מסויים, יתקשר אליו ויאהב אותו, כך כל אלו שקשרו את נפשם וגורלם בתורה אהבוהו אהבת נפש.
ואם כן, אין כל עניין ומצוה לבוא לידי אהבת תורה, ואהבת תורה היא רק סמל לשקידה במצות "ולמדתם אותם" בשיא השלמות (בשפת הישיביש אומרים: "אהבת תורה הוא 'סימן' ולא 'סיבה'").

צדקת בדבריך מאה אחוז. אין שום מצוה, וכרגע אני לא מחפש מצווה בזה. סך הכל אני רוצה לדעת מכיון שיש מושג כזה, מהו והדרך להגיע אליה - לא בתור מצוה, אלא בתור רצון גרידא.

מצות עשה מדברי קבלה (משלי ד ו) וליכא מידי דכתיבא בכתובי ולא רמיזא באורייתא (תענית ט.) ורמוזה בדברים כ"א י"א (עיי"ש ברבינו אפרים), וע"ע בדברים ל' כ' ודו"ק.

ונדרשת מדברים ה' ה' (כלה רבתי פ"ג).

צדיק613 · הודעהעל ידי **צדיק613** » ב' אוקטובר 31, 2016 8:27 am

הר"א מן ההר על בנדרים על הסוגיא בהשותפים שמובא שם שכשניהם מודרים הנאה זה מזה אסורים בספרים של אותו העיר. ומק ר"א מן ההר שמצוות לאו ליהנות ניתנו? ותי' ששאני מצוות לימוד התורה שתכליתו ליהנות מהמושכלות וכו' אם מישהו יכול להביא לשונו זה יהיה לתועלת לכולנו.
וכן ידוע ההקדמה של האגלי טל שזה חלק מקנייני תורה ליהנות מלימודו.

חיים ושלו'

ישא ברכה כתב:
סגי נהור כתב:
ישא ברכה כתב:התורה היא נברא כמו כל מה שיש שנברא מלבד האלוקים שהוא הבורא, אלא שהתורה היא הנברא קרוב לבורא ית'

דברים אלה אינם נכונים כלל וכלל.

כבר אמר הגר"א 'האומרים לעץ אבי אתה ולאבן אתה ילדתני וכו', ודי לחכימא ברמיזא.
ובכל אופן כבר אמרו חז"ל בראתי יצ"ר בראתי לו תורה תבלין, ועוד כהנה.

הגר"א כתבו על נושא אחר לגמרי מכל וכל, ואם נפשך, הרי ידוע זה היה מחלוקותו נגד החסידים, והרי דהבעש"ט הק' ותלמידיו לא ס"ל הכי, ואין אני רואה שכל כלל ישראל באותו הדור ס"ל כהגר"א, ובכל אופן כדאמרן אין זה שייך לנידו"ד כלל וכלל.

שאלת תם · הודעהעל ידי **שאלת תם** » ב' אוקטובר 31, 2016 9:46 am

בהקשר לאשכול זה, אשמח לקבל את חוות דעתם של החברים בנושא דלהלן: הגרי"ג אידלשטיין שליט"א טוען תמיד (מובא כמעט כל שבוע בעלון המביא את שיחתו השבועית, כולל בשבוע האחרון) שאי אפשר ללמוד בכפייה, אלא צריך למצוא את החלק בתורה ואופן הלימוד שנמשך אליו וכך יצליח. השאלה מה עושים כאשר אין חשק ללמוד כלום, זה יכול להיות אדם שלא נמשך ללמוד תורה בכלל, וזו יכולה להיות תקופה שאין לאדם חשק ללמוד כלל, מעניין אותי מאד לדעת איך ציבור הלומדים מתמודד עם תופעה זו, ואולי יש רעיונות שיוכלו להועיל לכלל הציבור. [דרך אגב: שוטטות בפורום זה, יכול להוות פתרון, לפחות חלקי, לבעיה זו.]

תודה מראש לכל המגיבים!

ראש · הודעהעל ידי **ראש** » ב' אוקטובר 31, 2016 9:54 am

viewtopic.php?f=7&t=1208&p=7357&hilit=%D7%90%D7%94%D7%91%D7%AA+%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94#p7338

חיים ושלו'

מאן דאית לי כאב וכו', מי שאין לו חשק ללמוד בודאי לא נפטר מלימוד התורה, אבל לפעמים זה יכול להגיע מחמת עוונות שבידו שחוצצין בין לבין האור האלוקי ולפיכך קשה לו להתדבק לקדושה, וילך אצל הרב המורה דרכו להדריכו בדרך ישרה.

שאלת תם · הודעהעל ידי **שאלת תם** » ב' אוקטובר 31, 2016 10:05 am

חיים ושלו' כתב:מאן דאית לי כאב וכו', מי שאין לו חשק ללמוד בודאי לא נפטר מלימוד התורה, אבל לפעמים זה יכול להגיע מחמת עוונות שבידו שחוצצין בין לבין האור האלוקי ולפיכך קשה לו להתדבק לקדושה, וילך אצל הרב המורה דרכו להדריכו בדרך ישרה.

כמובן שהשאלה הייתה במי שיודע בעצמו שאין לו עוונות 'יוצאי דופן' (אלא עוונות רגילים המצויים אצל אדם ממוצע), ואדרבא נלחם עם יצרו, ומתפלל ומשתדל, ועם כל זאת אין לו חשק ללמוד.

פורום אוצר החכמה

מי מחובר