שיעור גריס בהלכות תערובת; מי מכיר מי שמע?

[נוה הלבנון]

לבת משפחתי התעורר שאלה אודות ספק על דם (מחתך באצבע) שיתכן והתערב ברוטב עוף.
ברצותה לרב שיפסוק הדין התקשרה לקו ההלכה (איני יודע בדיוק, אך משהו בסגנון זה),
תשובת הרב היתה כך: אם הדם הוא בשיעור פחות מכגריס אז זה מותר.

הבנתם את התשובה?

[מצטרף להנל]

אפשר שאנו קרובי משפחה?

כי גם אני סיפרתי זאת בעבר על 'בת משפחתי'...

[נוה הלבנון]

[עשיתי חיפוש ולא מצאתי שכתבת על זה, (אולי תחת ניק אחר...) בכל מקרה לפני כמה זמן התרחש המעשה שאתה מכיר?]

בכל מקרה לא באתי לספר מעשיות או לחקור חקירות, לכאו' מה שארע פה היה שגיאה מגוחכת בהבנת השאלה ע"י המורה הוראה...

[ארזי ביתר]

לכאו' מה שארע פה היה שגיאה מגוחכת בהבנת השאלה ע"י המורה הוראה...

אכן. כמה וכמה חיפושים באוצה"ח, לא העלו כלום בעניין זה.

לכאו' מה שארע פה היה שגיאה מגוחכת בהבנת השאלה ע"י המורה הוראה...

או בהסברת השאלה ע"י בת משפחתך...

[תוכן]

לכאו' מה שארע פה היה שגיאה מגוחכת בהבנת השאלה ע"י המורה הוראה...

או בהסברת השאלה ע"י בת משפחתך...

הרבה פעמים השואל/ת אינם מסבירים את עצמם כראוי, וזה אחריותו של המו"ץ להשכיל לברר בדיוק מה השאלה.

[הרוצה להחכים]

למרות שהאחריות אכן מונחת על כתפי המו"ץ, מכל מקום הוא אינו מלאך ויש ללמד את בנות יעקב איך מסגננים שאלה לרב.
(ותמהני על הרב הזה אם אכן ענה את התשובה הנ"ל, מהיכן לה לאשה הנ"ל לדעת מהו שיעור פחות מכגריס, כלום ספר מ"צ יש לה בביתה, או שיכולה דעת לבדוק בשערותיה. והיה לו לשאלה מהו גודל הכתם, האם כגודל מטבע זה או זה [ואז לכאורה היה נודע לו שטעה בהבנת השאלה]).

[נוה הלבנון]

התמיהה לא כ"כ קשה, בתור אשה שנשאה לא מכבר יתכן ואמרה שיודעת מהו הגודל, או שמא ענתה שמדובר בטיפה.
עכ"פ לדעתי האחריות על כתפי המורה אשר סומכים עליו, ומן הסתם יש פתאים ופתיות רבים בהרבה מאשה זו - שהיא ברת דעת- אשר מבררים שאלותיהם בקווי טלפון אלו.

אני מאמין שברגע שהרב שמע את המילה 'דם' נדלקו לו מיד המערכות של טהרה וכתמים, כך שהאיזכור של רוטב עוף פשוט לא חדר מבעד עור התוף.

[הרוצה להחכים]

התמיהה לא כ"כ קשה, בתור אשה שנשאה לא מכבר יתכן ואמרה שיודעת מהו הגודל, או שמא ענתה שמדובר בטיפה.
עכ"פ לדעתי האחריות על כתפי המורה אשר סומכים עליו, ומן הסתם יש פתאים ופתיות רבים בהרבה מאשה זו - שהיא ברת דעת- אשר מבררים שאלותיהם בקווי טלפון אלו.

אם אשה זו נישאה לא מכבר ויודעת את הגודל, למה לא תפסה מיד את הטעות והעמידה את המו"ץ על טעותו?

[נוה הלבנון]

התמיהה לא כ"כ קשה, בתור אשה שנשאה לא מכבר יתכן ואמרה שיודעת מהו הגודל, או שמא ענתה שמדובר בטיפה.
עכ"פ לדעתי האחריות על כתפי המורה אשר סומכים עליו, ומן הסתם יש פתאים ופתיות רבים בהרבה מאשה זו - שהיא ברת דעת- אשר מבררים שאלותיהם בקווי טלפון אלו.

אם אשה זו נישאה לא מכבר ויודעת את הגודל, למה לא תפסה מיד את הטעות והעמידה את המו"ץ על טעותו?

מה היא אמורה לתפוס, ששיעור זה נאמר רק בכתם ולא בהל' תערובות? מאין לה לדעת?

[נשר]

אולי ראוי לפתוח אשכול על נושא חשוב זה.

נתקלתי פעמים רבות במוצי"ם שפשוט לא הבינו את השאלה ולפעמים הדבר מורכב יותר וצריך לשאול את השואל פרטים והם לא שואלים.

דוגמאות,

א. רב נשאל האם אפשר לעשות הפסק טהרה אחרי קבלת שבת, הרב התחיל לפלפל איך תעשה האשה רחיצה, והשואל התכוון לשאול האם זה מותר מצד שכבר עבר היום.

ב. מצוי מאד, שואלים את הרב על מרק שהתבשל בכלי בן יומו או אינו בן יומו וכו וכו', ברוב המקרים הרב לא טורח לשאול האם יש בצל במרק או לא, ומנסיון, ביותר מחמישים אחוז מהשאלות - טוגן בצל בסיר בתחילת הבישול, וכמובן זה משנה את התמונה בהרבה מקרים.

ג. השואל אומר שהוא לא יודע אם הכלי בן יומו או לא, והרב אומר מיד - סתם כלים אינן בן יומן. וצריך לדעת שזה לא תמיד נכון, כי לפעמים השואל יודע על שתי מצקות אחת בת יומא ואחת אינה בת יומא והוא לא זוכר איזו בת יומא - בכה"ג לא אמרינן סתם כלים אינם בני יומן.

[עזריאל ברגר]

גם בשו"ת אינטרנטי, ראיתי כו"כ תשובות שנראה שהרב לא קרא את השאלה עד תומה, או שהוא עונה באופן חלקי וכיו"ב.
מפני חשש לשה"ר וכדי לא לפגוע בכבוד התורה אינני מפרסם כאן קישורים.

[עושה חדשות]

גם כשהשאלה מובנת, והתשובה איננה מצחיקה כ"כ, עדיין קצת מפליא המהירות הגדולה של השו"ת. (ויש ללמד בזה זכות בכמה אופנים, ואני לא באתי אלא להאיר צד אחד).
אספר דוגמא:
מעשה היה אצל ידידי שהיה לו בביתו "כותש שום", בדרך כלל כתשו בו שום שנחתך בסכין בשרי, ואירע יום אחד שכתשו בו שום שנחתך בסכין חלבי. השום ניתן בתערובת לפשטידה, והפשטידה ניתנה בתנור. פסקו לו כמה רבנים חשובים שליט"א, כי הכותש טרף, הפשטידה טרף, והתנור טרף.
פשיטא לי שאם היו משהים את הדין מעט, היתה התוצאה אחרת.
-הרי יסוד הענין לדון שום כדבר חריף אינו פשוט כלל, וברמ"א מבו' שזה רק בגדר ספק לחומרא. וא"כ יש בזה צד היתר נטל"פ ונ"ט בר נ"ט.
-על יסוד המג"א שדבר חריף מבליע ולא רק בולע, כבר פליגי האבהעו"ז והחו"ד והרעק"א ופמ"ג וכו', ומתרי טעמי, (כי אינו מבליע, וגם משום שאין בלע יוצא בלא רוטב), וכידוע.
-בדרך כלל הסכין אינו חלבי או בשרי, הרי רוב תשמישו בצונן, וסתם כלי אינו בן יומו, וכבר הודח במים, ומעיקר הדין סגי בזה. (אא"כ להחזו"א שכ' דל"מ כן בד"ח).
-לאסור הפשטידה הגם שיש בה ששים כנגד השום, מצד היותו ד"ח: הרי אין הנאסר חמור מן האוסר, ואף דהוי חענ"ן מחמת בב"ח, (וכמבו' בב"י וכו' דלא כאחרו'), מ"מ נקיטת האחרו' דאף בזה ל"א אין הנאסר.
-בל נשכח שהקפילא אינו חש בטעם כלל.
-וכו'.

[נשר]

הרב עו"ח.

לגופא דעובדא,
בענין המג"א והאבן עוזר, המ"ב בהלכות פסח הכריע כהמג"א, אכן בעלי הוראה הרבה פעמים מקילים כהאבן העוזר.

מי מצרף את הספק בשום מלבד הבית מאיר שיובא להלן?

רוב תשמישו בצונן, ולכן אינו אוסר דבר חריף? מה המקור?

אם יש שישים כנגד השום פשוט שמותר, אלא שנחלקו האחרונים אם השום עצמו נאסר, הש"ך מיקל, והכו"פ והרעק"א ועוד מחמירים (לא הבנתי מה שכתבת בנידון זה)

לגבי קפילא, נכון שכתבו הש"ך והט"ז שבדיעבד נאמן קפילא ישראל, אך לא שמעתי שסומכים על זה בשום בית הוראה. (לענין המתנה היד יהודה מיקל)


יש עוד סיבה להקל ע"פ הבית מאיר שכתב שבדיעבד אין להחמיר ג' חומרות - שבד"ח אין נ"ט בר נ"ט ואין דין נטל"פ, ודוחקא מפליט.



===


לגבי סכינים, בדר"כ יש שני סוגי סכינים, הסכין החד שמיועד לד"ח, והסכין של הסט שמיועד לאכילה בצלחת. הסכין החד הרבה פעמים לא נגע אף פעם בדבר חם. והסכין מהסט כמעט תמיד נוגע בדבר גוש. - דבר נוסף שיש לשים לב.

[עושה חדשות]

הרב נשר, תודה.

בענין המג"א והאבן עוזר, המ"ב בהלכות פסח הכריע כהמג"א, אכן בעלי הוראה הרבה פעמים מקילים כהאבן העוזר.

נכון. צ"ע בדעת המשנ"ב למה פסק בסתמא כך, אפילו בלי להזכיר שרוב האחרו' דחו את דבריו. ושמא לא טרח להיכנס לדון בזה, ורק העתיק את דברי המג"א במקומם. עכ"פ כצירוף זה ודאי טוב.

מי מצרף את הספק בשום מלבד הבית מאיר שיובא להלן?

הרמ"א. יו"ד צו-א. וכמובן - הבית מאיר.

רוב תשמישו בצונן, ולכן אינו אוסר דבר חריף? מה המקור?

מצד אחד זה הפשטות, הרי כיצד סתמו הראש' והפוס' להקל ברוב תשמישו בצונן בהדחה בעלמא ולא הזהירונו מפני ד"ח? ומאידך באמת ק' לומר כך, הרי ההיתר של רוב תשמישו הוא לפי פשוטו רק מדרבנן, וד"ח בפשטות זה מדאו'. זה כבר שאילה של השקפה, ואבע"א - חזו"א מול מהרש"ם ועוד אחרו' דכוותיה.

אם יש שישים כנגד השום פשוט שמותר

לא פשוט כ"כ. בחענ"ן של בב"ח, בשונה מחענ"ן של שאר איסורים, הרי הנאסר חמור מן האוסר. והשום הלז, הרי טעמו נרגש בפשטידה גם ביותר מששים. והב"י והרמ"א נקטו שבב"ח שהתערב בירקות וכד' יש לזה את החומרא של חענ"ן דבב"ח. (והש"ך וכו' פליגי). מיהו דנו בזה הרעק"א והחזו"א האם זה גם לענין הכלל של אין הנאסר וכו'.

לגבי קפילא, נכון שכתבו הש"ך והט"ז שבדיעבד נאמן קפילא ישראל, אך לא שמעתי שסומכים על זה בשום בית הוראה.

כצירוף, בשקט, לא בריש גלי.

והסכין מהסט כמעט תמיד נוגע בדבר גוש

הכל תלוי ב'רוב', ובל נשכח שהחומרא של דבר גוש גם איננה מוחלטת כ"כ.

כתבתי במהירות, יתכנו טעויות רבות.

[נשר]

מן הראוי לציין שמובא בפוסקים בכמה מקומות, שיש מקרים שלמרות שהדין משתנה אין צריך לברר אצל השואל.

[נשר]

אתגבר על חוסר הנעימות לגרור אותך לבאר לי כמה דברים בהל' רבתא.

היכן רואים שבב"ח אמרינן הנאסר חמור מן האוסר? וא"ת בחתיכת בשר שנאסרה ואוסרת בטעמה, אפילו שלא ניכר טעם החלב,
הרי גם בשאר איסורים למאן דס"ל חנן בשאר איסורים החתיכה שקיבלה טעם אוסרת כנגד כולה אפילו שאין נרגש כעת טעם האוסר הראשון.

[עושה חדשות]

היכן רואים שבב"ח אמרינן הנאסר חמור מן האוסר? וא"ת בחתיכת בשר שנאסרה ואוסרת בטעמה, אפילו שלא ניכר טעם החלב, הרי גם בשאר איסורים למאן דס"ל חנן בשאר איסורים החתיכה שקיבלה טעם אוסרת כנגד כולה אפילו שאין נרגש כעת טעם האוסר הראשון.

ודאי שהחענ"ן מגדיל את כמות האיסור, ולא בזה המדובר. אלא שיש כלל 'אין הנאסר' וכו' באופן שיש לחענ"ן חומרא נוספת על גוף האיסור, ולא רק הגדלת הכמות, כגון דבר חריף או מין במינו, שהנאסר בא להיות חמור יותר מהאוסר גם לו יצוייר שהאיסור היה גדול בכמותו כמוהו. ובזה יש חילוק בין בב"ח לשאר איסורים, כמבו' היטב בתוס' חולין קח: ועוד.

[נשר]

היכן רואים שבב"ח אמרינן הנאסר חמור מן האוסר? וא"ת בחתיכת בשר שנאסרה ואוסרת בטעמה, אפילו שלא ניכר טעם החלב, הרי גם בשאר איסורים למאן דס"ל חנן בשאר איסורים החתיכה שקיבלה טעם אוסרת כנגד כולה אפילו שאין נרגש כעת טעם האוסר הראשון.

ודאי שהחענ"ן מגדיל את כמות האיסור, ולא בזה המדובר. אלא שיש כלל 'אין הנאסר' וכו' באופן שיש לחענ"ן חומרא נוספת על גוף האיסור, ולא רק הגדלת הכמות, כגון דבר חריף או מין במינו, שהנאסר בא להיות חמור יותר מהאוסר גם לו יצוייר שהאיסור היה גדול בכמותו כמוהו. ובזה יש חילוק בין בב"ח לשאר איסורים, כמבו' היטב בתוס' חולין קח: ועוד.

כעת אני נזכר שהש"ך מדבר לענין מעמיד בסימן פז והוא מיקל, אמנם הש"ך לשיטתו, שו"ר שהוא מצדד שם שבדרך בישול יהיה דין מעמיד וזה קצת קושיא לשיטתו.

עכ"פ כעת הבנתי מה רצית בדבריך. ישר כח.

[נשר]

דוגמא נוספת,

ניתזה טיפת חלב רותח על מחבת בשרית.

כמה וכמה שמעתי שאוסרים, והמחבת תזרק, כי אי אפשר להגעילה.

לענ"ד על המורה לשאול האם ידוע היכן נפלה הטיפה, אם לא, המקום שנאסר כדי קליפה (חומרא, עירוי שנפסק) בטל ברוב קליפות (רעק"א)

וגם אם נפשך לומר שלא אמרינן ביטול בדשיל"מ, מה לך להחמיר במחבת שאי אפשר בהגעלה.

וביד אפרים ראיתי שכתב דבעירוי שנפסק ימתין עד שיהיה אינו בן יומו ומותר ללא הגעלה כיון שהוי רק חומרא.

[נשר]

אולי ראוי לפתוח אשכול על נושא חשוב זה.

נתקלתי פעמים רבות במוצי"ם שפשוט לא הבינו את השאלה ולפעמים הדבר מורכב יותר וצריך לשאול את השואל פרטים והם לא שואלים.

דוגמאות,

א. רב נשאל האם אפשר לעשות הפסק טהרה אחרי קבלת שבת, הרב התחיל לפלפל איך תעשה האשה רחיצה, והשואל התכוון לשאול האם זה מותר מצד שכבר עבר היום.

ב. מצוי מאד, שואלים את הרב על מרק שהתבשל בכלי בן יומו או אינו בן יומו וכו וכו', ברוב המקרים הרב לא טורח לשאול האם יש בצל במרק או לא, ומנסיון, ביותר מחמישים אחוז מהשאלות - טוגן בצל בסיר בתחילת הבישול, וכמובן זה משנה את התמונה בהרבה מקרים.

ג. השואל אומר שהוא לא יודע אם הכלי בן יומו או לא, והרב אומר מיד - סתם כלים אינן בן יומן. וצריך לדעת שזה לא תמיד נכון, כי לפעמים השואל יודע על שתי מצקות אחת בת יומא ואחת אינה בת יומא והוא לא זוכר איזו בת יומא - בכה"ג לא אמרינן סתם כלים אינם בני יומן.

עוד דוגמא, מהיום.

שאל השואל על טוסטר במקום עבודה שראו את הגוי מכניס דבר מאכל, והגוי אמר שזה היה רק לחם.
הגוי היה מסל"ת?
השואל: כן, הוא היה מסיח לפי תומו.

לכאורה יש כאן מסיח לפי תומו שנאמן.

אבל תחקור קצר העלה שהגוי נשאל כך: "אתה הכנסת רק לחם, נכון?"...
נו, מה רצית שהגוי יענה?

[אביגדור]

האי עובדא דשום אינו חנ"נ דבב"ח!
אלא חנ"נ דשאר איסורים דאתי מבב"ח (וגם המחבר מודה לאסור מדרבנן).

[נשר]

אתה מתכוון לומר, שלדעתך דבר חריף שנחתך בסכין בשרי ואחר כך בסכין חלבי, גם אם נימא חנ"ן, אין זה נחשב בב"ח אלא שאר איסורים?

אם זוהי כוונתך,הרי זו מחלוקת הפוסקים האם בשר שבלוע חלב ואסר חתיכה אחרת האם החתיכה נעשית חנ"נ דבב"ח או הוי כשאר איסורים. כפי שהוזכר!

[אביגדור]

אתה מתכוון לומר, שלדעתך דבר חריף שנחתך בסכין בשרי ואחר כך בסכין חלבי, גם אם נימא חנ"ן, אין זה נחשב בב"ח אלא שאר איסורים?

אם זוהי כוונתך,הרי זו מחלוקת הפוסקים האם בשר שבלוע חלב ואסר חתיכה אחרת האם החתיכה נעשית חנ"נ דבב"ח או הוי כשאר איסורים. כפי שהוזכר!

לא ראיתי איפה הוזכר, אבל לפי מה שזכור לי אין בזה מחלוקת שאין זה החנ"נ דאורייתא של בב"ח אלא המחלוקת היא אם למ"ד שאין חנ"נ בשאר איסורים בכל זאת אסור בזה משום דאתי מבב"ח.
אם אני טועה אשמח שילמדוני.

בדין טיפת חלב רותח שנתזה על מחבת בשרית - אין צורך למורה לשאול כלום אלא טיפה קטנה יש לתלות שנתקררה באויר כמו שמבואר בפוסקים, ותל"מ. הבעיות מתחילות כשהמחבת עצמה רותחת (ואז אי"צ בהחלב יהיה רותח ונאסר יותר מכ"ק).

[נשר]

מצויין אצלי פלתי ק"ג סק"ו, אין ביכולתי לבדוק כעת. אעיין בהמשך.

הנידון פה יותר חמור, כי דבר חריף שבלוע בו בשר וחלב ע"י דוחקא, ועכשיו מתבשל, אם כן עכשיו רק נעשה בישול בב"ח, ונאסר מדאורייתא, אם כן צריך לשער נגד כל הד"ח מדינא, והוי כמו מים שהתבשל בהם בשר וחלב, שגם המים יש להם דין חנ"ן מדאורייתא. (אם כי באשכול דעות יחידאות יש חולקים על זה)

[אביגדור]

מצויין אצלי פלתי ק"ג סק"ו, אין ביכולתי לבדוק כעת. אעיין בהמשך.

ראיתי, ייש"כ. אבל הוא אומר את זה רק בדעת הב"י ולא שסובר כך, עיי"ש.

פשיטא שצריך לשער כנגד כל השום הנידון היה אם יש כאן דין ד"ח שאוסר בכ"ש.

[נשר]

וזה הרי נידון הש"ך, האם קיבה שנמלחה עם חלב והעמידו בה גבינה אוסרת בכל שהוא מדין מעמיד.
ואם נאמר שאוסר, מה בין מעמיד לדבר חריף? אלא אם תאמר שיש כאן דין אין הנאסר כפי שהעיר הרב עושה חדשות שליט"א.

[עושה חדשות]

אביגדור, לו יהי כדבריך. סו"ס אחרי שהחמירו בבב"ח שנתן טעם בדבר אחר, כחומרת חענ"ן של בב"ח ולא כקולת חענ"ן של שאר איסורים, א"כ בזה יל"ד (ודנו בזה הרעק"א והחזו"א וכו') האם אמרי' בזה הקולא של אין הנאסר חמור מן האוסר. וזאת כוונתי.

[אביגדור]

וזה הרי נידון הש"ך, האם קיבה שנמלחה עם חלב והעמידו בה גבינה אוסרת בכל שהוא מדין מעמיד.
ואם נאמר שאוסר, מה בין מעמיד לדבר חריף? אלא אם תאמר שיש כאן דין אין הנאסר כפי שהעיר הרב עושה חדשות שליט"א.

איני יודע מה אתה סח. הש"ך דן בחלב שנמלח עם הקיבה והוא עצמו בב"ח אם אמרינן ביה מעמיד. מה השייכות לנידו"ד??

אביגדור, לו יהי כדבריך. סו"ס אחרי שהחמירו בבב"ח שנתן טעם בדבר אחר, כחומרת חענ"ן של בב"ח ולא כקולת חענ"ן של שאר איסורים, א"כ בזה יל"ד (ודנו בזה הרעק"א והחזו"א וכו') האם אמרי' בזה הקולא של אין הנאסר חמור מן האוסר. וזאת כוונתי.

איה מקום כבודם?

[נשר]

ר' אביגדור, ור' עושה חדשות,
האם ברור לכם, שקדירה שבושלו בה בבת אחת בשר וחלב וירקות, דין הירקות תלוי במחלוקת הב"י והש"ך?
ומה הראיות כמובן.

(לי היה ברור שבכה"ג כו"ע מודו שהוי חענ"נ מדאורייתא, אבל הראיות נעלמו ממני)

[צופר הנעמתי]

נתקלתי פעמים רבות במוצי"ם שפשוט לא הבינו את השאלה ולפעמים הדבר מורכב יותר וצריך לשאול את השואל פרטים והם לא שואלים.

א. רב נשאל האם אפשר לעשות הפסק טהרה אחרי קבלת שבת, הרב התחיל לפלפל איך תעשה האשה רחיצה, והשואל התכוון לשאול האם זה מותר מצד שכבר עבר היום.

אם אכן זה היה המקרה, הבעיה איננה שהרב לא מברר את הפרטים, אלא שהשואל הוא הצודק בשאלתו והרב שיכח תלמודו בנידון המפורש בשו"ע ונטפל לזוטות במקום לענות לענין.

[עושה חדשות]

ר' אביגדור, ור' עושה חדשות,
האם ברור לכם, שקדירה שבושלו בה בבת אחת בשר וחלב וירקות, דין הירקות תלוי במחלוקת הב"י והש"ך?
ומה הראיות כמובן.

(לי היה ברור שבכה"ג כו"ע מודו שהוי חענ"נ מדאורייתא, אבל הראיות נעלמו ממני)

כן. ההבדל בסברא בין חענ"ן של שאר איסורים ובין חענ"ן של בב"ח, אמור לכאו' להשאיר את הירקות מחוץ לתמונה.

אני מצרף בזאת איזה רשימה קטנה שהתחלתי לכתוב פעם על הנקודה הזו.

הנה דין חענ"ן נזכר בגמ' דק"ח לגבי בשר בחלב, ובד"ק נזכר לגבי תערובת של איסור והיתר. והראש' הביאו את שי' רבינו אפרים דס"ל דלעולם ל"א חענ"ן בשאר איסורים לאסור את ההיתר, ומפרש את הסוג' בד"ק בדרך אחרת. ואף הראש' דפליגי על רבינו אפרים, מ"מ יש מהם שחילקו להדיא דחענ"ן בבב"ח הוא מדאו', וחענ"ן בשאר איסורים הוא רק מדרבנן, (גזירה אטו בב"ח או מטעם אחר).

עוד מצינו לחלק בדין אין הנאסר וכו', והיינו דחלב שנאסר בתערובת בשר ושוב נתערב בחלב, ה"ה אוסר במשהו אליבא דר"י כדין מב"מ, ואילו היתר שנתערב באיסור וחענ"ן ונתערב במינו אינו אוסר במשהו אם מין האיסור אינו כמין ההיתר שנתערב בו עתה. ויש שכ"כ גם לענין דין הולכת האיסור, והיינו דהרי נת' בראש' דאין בלע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ובכה"ג ל"א חענ"ן כי אין ההיתר אוסר אא"כ מצורף עימו מעט מן האיסור הראשון, ובפשטות הכלל הזה הוא גם לגבי בב"ח, דאם החלב והבשר נפרדו לגמרי כבר ל"א חענ"ן, וכן מבו' להדיא בד' הראש', אבל הש"ך כ' (וכן הק' בבד"ה לדעת הרשב"א) דבב"ח חלוק ולא נאמר בו דין של הולכת האוסר. ואמנם מצינו בראש' ובפוס' שהשוו את הכלל של אין הנאסר וכו' עם דין הולכת האיסור וכו', ותרווייהו משום שלא יהיה יפה כח הבן מכח האב, (כך הוא לש' הרשב"א, וכן מבו' בד' הגר"א סו"ס קה), אבל אעפ"כ יש חילוק בין הדינים לענין בב"ח וכנ"ל, אם לא כדעת הש"ך. ויש לעמוד על שורש ההבדל בין בב"ח לשאר האיסורים, הן לענין הקולא של רבינו אפרים ועכ"פ מדאו' דשא"ר נמי מודו ליה, והן לענין כללי אין הנאסר וכו', ושאר חילוקים.

והיה מקום לומר דבאמת גבי בב"ח דין חענ"ן הוא פשוט מצד עצמו, דכל בשר שנתבשל עם חלב וכן להיפך, לעולם הוא עומד באיסורו. ואמנם כן פי' הר"ן, ויש מהאחרו' שנקטו כן. (והר"ן הוסיף דחענ"ן בשאר איסורים הוא אטו בב"ח, ומה"ט אינו מודה לדינא דהולכת האיסור ואין הנאסר וכו', כיון דבבב"ח אין אוסר ונאסר אלא הכל אסור מעיקר הדין. אמנם גם הוא מודה דיש חילוק בין חענ"ן של בב"ח לשאר איסורים לענין דין חתיכה הראויה להתכבד, דגבי שאר איסורים אין דין חהר"ל כיון דאין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת הבלוע בו. וצ"ע. ואולי כוונתו כעין שי' הרא"ה דאף איסורא דחטאת טמאה לא חשיב איסור מחמת עצמו). אבל בד' הראש' והפוס' משמע דגם לגבי בב"ח יש כאן הלכה מחודשת של חענ"ן ואיסור אפל"ס, כי לעולם אין לאסור בשר שנתבשל עם חלב אא"כ הוא מעורב עימו עתה, (ולכן אם יצא ממנו כל החלב לגמרי יש להתיר ואין חענ"ן), ולכן כל כמה דהשתא היה ראוי לחלב להתבטל ברוב של בשר, הרי כעת אין כאן תערובת של בב"ח בדרך בישול, ורק משום דאמרי' חענ"ן אסרי' ליה אע"ג דהשתא אינם מעורבים בדרך בישול. ואעפ"כ מבו' דהחענ"ן של בב"ח הוא יותר מחענ"ן של שאר איסורים וכנ"ל.

והטעם לזה כ' הראש' כיון דחזי' דהאוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה על אכילתו, משא"כ שאר איסורים דל"א היתר מצטרף לאיסור, וא"כ לגבי בב"ח ע"כ כל אחד מחלקי התערובת הוא גופא דאיסורא, דהא כל חד לחודיה שרי ובתערובת אסור, ואין כאן איסור והיתר אלא ב' מיני היתר הנאסרים בתערובתם, ולכן אמרי' חענ"ן בבב"ח טפי מאיסור שנתערב בהיתר. אמנם אין הדברים מחוורים כה"צ, דסו"ס הא בגוונא דהחלב נפרד מהבשר לגמרי הרי לא אסרי' להו, וע"כ דבלאו התערובת בדרך בישול אין לאסור מחמת שנתבשל בעבר, וא"כ כעת שהתערובת איננה בדרך בישול, כי נתמעט החלב משיעור נו"ט בבשר או להיפך, א"כ מה זה טעם לומר בו חענ"ן טפי משאר איסורים. ואם כללא הוא דשיעור נתינת טעם וביטול ברוב נקבע בתחילת התערובת ולא משתנה אח"כ א"כ שאר איסורים נמי הוו כבב"ח. גם אינו מבואר מה הביאו הראש' מהא דהאוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה, הרי לכאו' כל הצד לומר כן הוא רק משום דגדי אסרה תורה ולא חלב, וזה הרי ודאי לא היה הנידון, א"כ מה זה נוגע לדין חענ"ן של בב"ח למימר דגם אחרי שיש ביטול ברוב וכו' דנתמעט החלב אז יישאר האיסור. ובלש' הראש' משמע כאילו היה צד לומר שהאיסור בב"ח הוא רק בגדר היתר מצטרף לאיסור, (ואולי ס"ד דהתורה אסרה רק את המיעוט שנתערב ברוב, וכל השאר אסור רק כחתיכה שבלעה איסור), וצ"ע.

עוד ראוי לעיין, במה שהרחיבו הראש' לבאר למה לגבי בב"ח לא מתאים הכלל של אין הנאסר וכו', דלכאו' הרי הדבר פשוט דלגבי בב"ח אין כאן אוסר ונאסר אלא תרווייהו אסורים בתערובת, ואין כאן לא בן ולא אב, ומהיכ"ת לומר דהחלב לא יאסור חלב אחר כדין מב"מ במשהו מחמת זה שנאסר בתערובתו עם בשר, והבשר לא יאסור בשר אחר במשהו כי לא נאסר אלא מכוח החלב שנתערב עימו, הא בורכא, דהא הבשר והחלב תרווייהו אסירי. אבל הראש' לא ביארו כן בפשיטות אלא נקטו דיש בזה חיד', ולדוג' ניחזי לש' הרשב"א שכ' "ועיקר חדושו דרב לומר וכו' שרואין את החתיכה כאלו היא חתיכת בשר נבילה ותאסור את החתיכות ואפילו הן אלף ואין רואין אותה כאלו היא חתיכת חלב שנאסרה ממנה ולא תאסור אלא בפחות מס' בשיעורה כעין חלב שנפל לתוך קדרה של בשר, וזה -חדוש- שלא שמענו ממנו עדיין, והוא בבב"ח בלבד משא"כ בשאר האיסורין שאין רואין אותן אלא כאיסור האוסרן, והטעם בבשר בחלב לפי שהאיסור בא משניהם ואין כאן איסור והיתר מעורבין אלא כל אחד אוסר את חבירו והילכך איסורן מחמת עצמן והרי חתיכה זו לגבי בשר מין במינו ולגבי חלב מין במינו, ומש"ה לא אקשי ליה לרב ומאי קמ"ל רב דמין במינו לא בטיל והא אמרה רב חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה מין במינו במשהו משום דהכא -טובא- קמ"ל דחתיכה עצמה נעשית נבלה ולא שתהא החתיכה כחתיכת האיסור שאסרה אלא כמין בשר אסור ויאסור כל חתיכות הבשר ואפילו הן אלף". (ואפשר לשאול מצד אחר, הרי הרשב"א הגדיר את התנאי של הולכת האיסור עם ההיתר דחענ"ן מצד שלא יהיה יפה כח הבן מכח האב, ומבו' להדיא בדבריו דגם לגבי בב"ח נאמר האי תנאי, ואם החלב לא ילך עם הבשר אז הבשר לא יאסור, וצ"ע מה שייך בזה בן ואב). וכ"ז צ"ע.

אמנם בד' הפוס' מבו' שהבינו את החילוק המת' בד' הראש' בין חענ"ן דבב"ח לחענ"ן דשאר איסורים על דרך אחרת. חדא, דהנה הב"י והרמ"א בסו"ס קג ובשו"ע שם נקטו כדבר פשוט דבב"ח שנתערב בהיתר שלישי אמרי' ביה חענ"ן, וזה למרות שהשו"ע פוסק בסי' צב ובסי' קו כשי' רבינו אפרים דאין חענ"ן בשאר איסורים מלבד בבב"ח. וגם הרמ"א דמחמיר בחענ"ן בשאר איסורים, מ"מ נוקט שם בסי' קג דהמים שנאסרים ע"י בב"ח יש בהם חומר חענ"ן של בב"ח. ובאמת הרעק"א בריהטת דבריו כ' דודאי האי חומרא דחענ"ן של בב"ח בירקות אינו אלא מדרבנן.

(ולכאו' יש להוכיח כן, דהא התוס' הוכיחו מהגעלת כלי מדין כשי' רבינו אפרים, ותיקשי דלדידיה מי ניחא, והא יש לחוש דנתבשל בכליהם בב"ח, ושוב המים נעשים חענ"ן, אלא ע"כ דהאי חענ"ן אליבא דרבינו אפרים אינו אלא מדרבנן, משא"כ חענ"ן דשאר איסורים למאן דאית ליה הכי דס"ל להתוס' דהוי מדאו', ודו"ק. וכבר עמד בקו' זו במטה יהונתן בסי' צד ס"ג, עי"ש בדבריו וצ"ע. אבל יש מקום לפלפל בזה, דהרי למדיינים לא היה בשר שחוטה אלא נבילות בלבד, וא"כ להסוברים דאיסור בב"ח אינו חל על איסור נבילה, ולהסוב' דבכה"ג אף החלב מותר, א"כ לק"מ. ואפי' אם אחע"א בכה"ג, אכתי י"ל דלפי ד' הפוס' המובאים להלן יוצא דאם הבשר או החלב כבר היו אסורים באיסור אחר אין בזה את החומרא של בב"ח לענין חענ"ן. אלא דלכאו' עצם ד' הפוס' הללו מוכיחים שלא כד' הב"י, וכדלהלן. גם יל"ד דהרי ישראל במדבר אכלו בשר נחירה שהותר להם, וצריך להוסיף דמ"מ בעי' נחירה ע"י ישראל, וכמו למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, ודו"ק. ויל"פ בתי' אלו גם על משה"ק במטה יהונתן איך מותר להגעיל את כלי מדין, ודלמא מבשל שם בב"ח. גם יל"פ דאולי לא חיישי' ליה מצד בב"ח כיון דלענין זה יש חזקת היתר דהבשר לא נאסר וכו').
אבל צ"ע דמנ"ל להב"י להמציא בזה איסור מדרבנן. והנה האחרו' הביאו דהש"ך פליג על הב"י הנ"ל, וכן פי' הרעק"א בגי' סי' צ את טענת הש"ך על הב"י, אמנם בלש' הש"ך גופיה נראה שיש כאן פלוג' אחרת, וכן נקט בגי' מהרש"א (סי' צב על הש"ך סק"י) בביאור ד' הש"ך, וכדלהלן.

דהנה מצינו חידוש גדול בד' הט"ז והש"ך בהאי ענינא דבב"ח שאני משאר איסורים לענין חענ"ן, דהט"ז בסי' פז כ' דבשר טמיאה בחלב אין בו חענ"ן של בב"ח, "דהא עיקר הטעם לרבינו אפרים דמחמיר בבשר בחלב הוא מטעם שכל אחד בפני עצמו מותר רק בתערובות אסורים ונעשים גוף אחד כמו שמביא ב"י בשם התוספות בסי' צ"ב וזה לא שייך כאן במין אחד טמא דהא בלאו הכי יש בו איסור מן התורה וא"כ הוי כשאר איסורים". ואמנם בנקוה"כ שם פליג ע"ז, אבל הש"ך גופיה בסי' צד סק"ד כ' כעי"ז לגבי אם הבשר כבר נאסר קודם מחלב וכעת נתערב בחלב אחר, ז"ל "דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב דטעמא הוא מפני שכל א' היתר בפני עצמו וע"י חבורן נאסרו משא"כ בשאר איסורים וכמ"ש בסי' צב סק"י והלכך כשתחבו פעם ב' תו ליכא למימר דנ"נ דכיון שכבר נאסר הכף לא נ"נ אח"כ אפי' תחבו הרבה פעמים סגי בב' פעמים ס' והסמ"ק דס"ל בכל איסורי' חנ"נ באמת לא כ' בסי' ריג האי לישנא דצרי' ב"פ ע"ש ודו"ק".

ולא זו בלבד, אלא דעל ד' הש"ך בסי' צב סק"י כשביאר את עיקר החילוק בין בב"ח לשאר איסורים, כ' הפמ"ג "הטעם דבב"ח האי לחודיה שרי משא"כ בשאר איסורים ש"ך. הנה תראה בפי' כל דבלאו הכי אסור לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אף בבשר בחלב להמחבר וכן יוצא מפורש מפי הכהן הגדול ז"ל בסי' צד אות ד דאפילו בבשר בחלב גופא כל שנאסרה פעם אחת תו הוה כשאר איסורין לענין דלא נעשה נבילה להמחבר", (ועמד שם בסתי"ד מהנקוה"כ הנ"ל), הרי דפשיט"ל דכיון דהחילוק בין בב"ח לשאר איסורים הוא האם הוי היתר והיתר והתערובת אוסרתם או איסור שנתערב בהיתר, לכן אם היה אחד מהם אסור מעיקרא אין בזה את החומר של חענ"ן בשאר איסורים. ועי"ש עוד מה שדן הפמ"ג בגוונא דצד אחד היה אסור מעיקרא אבל לא באיסור מחמת עצמו אלא מחמת בליעת איסור אחר ומדינא דטכ"ע. (ועל עיקר חידוש הט"ז והש"ך הנ"ל וכו', עי' חוו"ד ויד יהודה שתמהו בזה).
וכעת אם נדקדק את לש' הש"ך כשבא להשיג על ד' הב"י דבב"ח בירקות יש לו חענ"ן של בב"ח, יותר נוטה דאזיל בזה לטעמיה דאם צד אחד כבר נאסר אין בזה את החומר של חענ"ן דבב"ח. ז"ל בסי' קג "ומ"מ בעיקר הדין שס"ל להמחבר והרב דקדרה שבלוע מבשר בחלב דאמרינן חנ"נ איני מודה להם דזה דמי לשאר איסורים כיון שכבר נאסר וכמ"ש בסי' צד סקכ"ב ע"ש", וז"ל בסי' צד סקכ"ב "דהא טעמא דהפוסקים דאמרינן בבשר בחלב חנ"נ הוא משום דבשר בחלב כל חד באפי נפשי' שרי וכי איתנהו בהדי הדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור משא"כ בשאר איסורים כמ"ש הפוסקים והבאתים בסימן צב סק"י א"כ הכא שכבר נאסר הבלוע בקדרה לא שייך חנ"נ וזה ברור בעיני שוב מצאתי להב"ח בסי' צו ס"ג שכוון ג"כ לסברת הב"י ואולי ס"ל דכיון דבא מבשר בחלב דיינינן ליה כמעיקרא". וכנרמז לעיל, דהרעק"א בגי' סי' צ הבין דהש"ך מתווכח עם עיקר ד' הב"י דל"ש בזה החומר של בב"ח, אבל בגי' מהרש"א ציין על ד' הש"ך בסי' צד סק"ד את דבריו בשני המקומות הנ"ל שהוא חולק עם הב"י, והיינו דעיקר השגתו היא דכיון דהבב"ח כבר נאסר מעיקרא תו לא דמי להיתר והיתר שהתערובת אוסרתן, אלא דמי לבב"ח כשצד אחד כבר נאסר מעיקרא.

וצריך לבאר את ד' הש"ך בסו"ד שהציע ליישב את דעת הב"י "דכיון דבא מבשר בחלב דיינינן ליה כמעיקרא", דלהבנת הרעק"א ודאי נרמז בזה מעין איסור דרבנן להחמיר בבב"ח בירקות כעין חענ"ן של בב"ח גמור, אבל להבנת הגרש"א מתבאר כאן לכאו' חילוק אחר, דהנה ילה"ס כלפי ד' הט"ז והש"ך הנ"ל דבנאסר חד מינייהו ל"ה כחענ"ן דבב"ח, האם כשנאסר מחמת איסור צדדי עדיף טפי מאשר נאסר מחמת בב"ח או להיפך. דהנה הרי הנקוה"כ פליג על הט"ז הנ"ל, ומבו' דס"ל דאם נאסר מחמת איסור צדדי אז י"ל דסו"ס לגבי בב"ח חשיב דכל חד באפי נפשיה שרי, (ומדוקדק כן בלש' הנקוה"כ שם), אבל אם נאסר מחמת תערובת בב"ח גופיה גרע ואין בזה חומר של חענ"ן דבב"ח. אבל מאידך בלש' הפמ"ג בפתי' (ומובא בגי' מהרש"א הנ"ל) מבו' דאם נאסר מחמת איסור צדדי טפי י"ל כד' הט"ז משא"כ אם לא נאסר אלא מחמת איסור בב"ח. ובאמת יש בזה צדדים לכאן ולכאן, ועכ"פ הש"ך כאן דן ליישב את הב"י "דכיון דבא מבשר בחלב דיינינן ליה כמעיקרא", והיינו דבאיסור צדדי אולי מודה להט"ז בסי' פז. וכ"ז תמוה דהש"ך הפך שיטתו לגמרי, וצ"ע.

עוד יש להס' בשי' הב"י הנ"ל, לגבי שאר החילוקים בין בב"ח לשאר איסורים בדין חענ"ן, וכגון ד' הר"י דלגבי שאר איסורים אמרי' אין הנאסר וכו', האם לד' הב"י דבב"ח בירקות יש לו את החומר של חענ"ן דבב"ח אז ה"ה דל"א ביה אין הנאסר וכו', או דלענין הירקות שנתערב בהם שוב שייך למימר דלא יהיו חמירי מהבב"ח גופיה האוסרם.

והנה החזו"א נקט כדבר פשוט דבהא דמחלקי' בין בב"ח לשאר איסורים בנידון אי אמרי' חענ"ן בתערובת לח בלח, (וטעם החילוק מבו' בתוה"ב "דבשר בחלב שאני לפי שזה בפני עצמו מותר וזה בפני עצמו מותר ותערובתן אוסרתן ולפיכך חזרו להיות כגוף אחד של איסור שאיסורו מחמת עצמו עד שאמרו שהאוכל חצי זית מזה וחצי מזה לוקה משא"כ בשאר האיסורין כמו שכתבנו למעלה שאין היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים"), דבב"ח בירקות אין לו את החומר של חענ"ן דבב"ח. דעל ד' הש"ך שכ' בסי' צב סקט"ו "לש' הס' אפי רברבי מיהו בבשר בחלב יש להחמיר אף בלח עכ"ל ולפע"ד אינו משום חומרא אלא דכ"ע מודו בזה כדמוכח בהדיא בש"ס פכ"ה גבי הא דקאמר התם חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא דגבי בשר בחלב אפילו בלח חנ"נ", כ' החזו"א בסי' טז סק"ג "לדעת הרמ"א ס"ס ק"ג נראה דחלב שנאסר מבו"ח ונתערב אח"כ בשאר משקין או בחלב היתר אמרינן בי' חענ"נ אבל הש"ך לשטתו שם דזה מקרי שאר איסורין ולא מש"ל בב"ח לח בלח רק חלב שקבל טעם בשר", ודו"ק.

אמנם בד' הרעק"א בגי' בסי' צ מבו' דסברת אין הנאסר וכו' לא שייכת בבב"ח שנתערב בירקות לד' הב"י, שכ' "והנה לפום רהיטא אמרתי דהב"י הוכיח שיטתו ממה דמבואר במתני' דטיפת חלב דעכ"פ אותה חתיכה אסורה וכדפסקי' ג"כ רס"י צב, ולזה קשה הא חוץ לקדירה הוי רק צלי ואינו אוסר רק כדי נטילה, וכן תמה הש"ך (סי' צב), ולזה הוכיח הב"י שאף חתיכה הנאסר מבב"ח אמרינן בי' חתיכה נ"נ דהוי איסור מחמת עצמו, ומה"ט כל החתיכה אסורה דנטילה חוזר ואוסר כדי נטילה וחוזר ואוסר דבב"ח ל"א כל הנאסר וכו', וכמבואר (סימן קה ס"ז) ע"ש בש"ך, וכ"ז אם גם הנאסר מבב"ח הוי איסור מחמת עצמו אבל אם נימא כסברת הש"ך הנ"ל לא הו"ל לאסור רק ב' נטילות דהנטילה הראשונה הוי איסור מחמת עצמו אבל הנטילה ב' הוא רק נאסר מבב"ח והדרי' לכללי דכל הנאסר וכו' אע"כ כדעת הב"י וק"ל". וכיו"ב מבו' בגי' הרעק"א על החוו"ד סי' צו, ז"ל "דטעם הבלוע אינו יוצא בלא רוטב והא דלא חיישינן דלאחר שנעשה הזית נבילה חזר ונבלע מהזית בסכין וחוזר ואוסר האחרים היינו כיון דהטעם הבלוע אינו יוצא מהזית ממילא אין הנאסר יכול לאסור וכו' ומ"מ יש לדון דאולי נבלע בסכין בשר בחלב ובזה כיון שהזית נעשה נבילה מבב"ח דיינינן ליה כבב"ח עצמו עיין בש"ך סי' צד סקכ"ב ובב"ח לא אמרינן אין הנאסר יכול לאסור עי' בש"ך סי' קה סקט"ז".

ויש להעיר מד' הגמ' בדק"ח דמתרצי' גדי אסרה תורה ולא חלב, ולכאו' כקו' הר"י על רשב"ם יש להק' על שי' הב"י, דאם בב"ח בירקות ל"א ביה אין הנאסר וכו' אכתי החלב יאסור במשהו כדין מב"מ. (ואין לחלק בין דין הולכת האיסור שדן בו הרעק"א לדינא דאין הנאסר וכו', דהרי החילוק בין בב"ח לשאר איסורים לגבי שני הכללים הוא אותו חילוק). ואולי יל"פ בזה דכל החומר של בב"ח בירקות הוא רק משום דבב"ח הוא איסור של תערובת, ואז אמרי' דהירקות נכללים בתערובת האיסור, אבל אם גדי אסרה תורה ולא חלב אז לא נאמרו כ"ד הב"י. וצ"ע.

ויש לציין בדין זה עוד ידיעה חשובה, דהנה הפליתי הק' בד' הגמ' דאמרי' דליכא למילף טכ"ע מבב"ח כי בב"ח חידוש הוא, ואתי' למילף מגיעולי מדין, וק' דדלמא בעו כלי מדין הגעלה משום חששא דהם בלועים מבב"ח. ויל"ע בקו' זו, אם טכ"ע לאו דאו' ורק בבב"ח אמרי' טכ"ע, האם רק טעם הבשר בחלב וטעם החלב בבשר חשיב, או דהמכוון בזה הוא דגם טעם בב"ח שנתערב בדבר אחר יש בו דין טכ"ע מדאו', אלא דלא ילפי' מיניה לשאר איסורים כי בב"ח חידוש הוא. ועמד בזה הגאון רבי ליבוש רוקח מקאסנטין, ונדפסו דבריו בחוו"ד סוף הל' בב"ח, אלא שהוא מציין על זה את ד' הש"ך בסי' צד. ומבו' דס"ל (לו ולחותנו, כמבו' שם) דיש לדחות את קו' הפליתי בדרך הנ"ל, רק אי סבירא לן כהש"ך, אבל לשי' הב"י דבב"ח בירקות יש לו חומר של חענ"ן דבב"ח, ה"ה דאם טכ"ע זה רק בבב"ח ולא בשאר איסורים, דבב"ח בירקות יש לו דין טכ"ע כבב"ח ממש. והדברים נשגבים.

ובאמת הרי גם הט"ז הנ"ל בסי' פז הוסיף עוד, דאף לענין החילוק בין בב"ח לשאר איסורים בדין חתיכה הראויה להתכבד, אם צד אחד נאסר דמי לשאר איסורים. והיינו דהרי כ' הראש' דל"א דחהר"ל אינה בטילה אלא כשהאיסור הוא בגופה, אבל כשאיסור החתיכה הוא מכח בליעת איסור ה"ה בטילה, אמנם חילקו בזה דבב"ח שאני כיון דהכל הוי מכלל האיסור דהא תרווייהו היתר מעיקרא וכו'. ובזה נמי כ' הט"ז שם "דהא דהחמיר שם בבשר בחלב הוא מטעם שהחתיכה עצמה נעשית נבילה כמבואר בב"י שם בשם ת"ה וסמ"ק וסה"ת דכיון דנתבשל בשר בחלב נעשה גוף אחד של איסור משא"כ בשאר איסורין כו' עכ"ל וכאן לא שייך לומר כן דיש באחד מהם איסור דאורייתא בלאו תערובת בשר בחלב מש"ה הוי בשר בחלב שלו עכ"פ לא גריע משאר איסור בלוע ואין בו משום ראוי להתכבד". וצ"ע.

[נשר]

ר' עושה, ישר כח. קראתי בשקיקה, אבל הרסת לי את העיניים

נזכרתי בראיה אחת לאידך גיסא, הט"ז בצ"ח לענין כלי חרס, שלומד שהכלי עצמו נעשה חנ"נ רק בב"ח.