פורום אוצר החכמה

נדרי קטן בן י"ב וקטנה בת י"א, נבדקין, האם יודעים הם לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו.

באמת לְשֵם מי נודרים?
למה נדר נחשב לשם ה'?
האם בשבועה זה גם כך משום שנשבעים בה'?
האם בנדר זה קשור לדין מעילה בקונמות?

איש כי ידור נדר לה', או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו.

דברי שניכם אמת, כי ג"ז הפשט הפשוט בפסוק שע"פ רוב מזכירים שם שמים גם בנדרים.
ואמנם היה מקום קצת להעמיס בלשם מי נדרו דקאי על נדרי הקדש [ואפי' צדקה], דבודקים לשם מי נדר והקדיש, ואם מבין מהו גדר דנדרי הקדש נידרים לבה"ב או למזבח וכדומה. ועי' פיה"מ לרמב"ם נדה פ"ה מ"ו מש"כ בזה.

וראוי להזכיר את דברי הזוהר בפ' משפטים, (והאריכו בזה הרבה, עי'),
...בודאי שבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש והא אוקמוה במתניתין, ולא עוד אלא יתיר אמרו נדרים ע"ג שבועות עולין וכל הנשבע כאלו נשבע במלך עצמו, וכל הנודר כאילו נודר בחיי המלך...

אני מצרף קטע ממחבר בן זמנינו, אולי יכשר בעיניכם.


הוספה: המחבר שלח לי תוספת על דבריו הראשונים -
בנדרים ז. אמרו האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל, ועי' בזה אם זה מדאורייתא או מדרבנן ובאיזה אופנים.
ויל"ד באחד שאמר לחברו אני יעזור לך בענין מסויים, או בעל שאמר לאשתו שיעזור לה בהשכבת הילדים, וכו', האם יש בזה נדר שהרי ודאי מצוה קעביד.
ונראה שאין נדר אלא נדר לה', וכדכתיב איש כי ידור נדר לה', וכדתי' אונקלוס נדר קדם ה', והיינו שמתעסק עם ה' ונודר כלפיו ולפניו, ובכל מקום שהאדם מתעסק עם אלהיו ומקבל ע"ע קבלה טובה כלפי שמיא יש לזה דין נדר.
אמנם כאשר מדבר האדם עם חברו או עם אשתו, אף שיודע שעושה מצוה, מ"מ עיקר הבטחתו אינה כלפי שמיא אלא כלפי חברו, ואי"ז נדר לפני ה'.
וכן במה שאמרו שם בגמ' שהאומר לחבירו נשכים ונשנה פרק אחד שחייב להשכים, היינו דווקא בגוונא שזה בצורה שאומר לו 'בא נעשה מצוה', וכעין שאומר בא נאסוף צדקה או נפדה שבויים, שלהדיא מה שעומד ביניהם הוא תוכנית לעשיית מצוה.
אך אם יש שנים שבין כה לומדים או רוצים ללמוד, וא' פונה לשני בהצעת חברותא, אין ענין הדבר 'בא נעשה מצוה ביחד', אלא סידור תוכנית אישית, ונראה שאי"ז נדר לה'.

בטעמי מצות נדרים, ע"ע בדברי הסבא מקעלם, כמובא כאן.

רמב"ן פרשת מטות
וטעם ידור נדר לה' - איננו כמו אשר נשבע לה' (תהלים קלב ב), כי הוא כמו וישבע לו (בראשית כד ט), שנשבע אליו לצרכו, אבל בשבועה יאמר ובשמו תשבע (דברים ו יג), ואשביעך בה' (בראשית כד ג), כאשר נשבעתי לך בה' אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי (מ"א א ל), השבעה לי באלהים הנה (בראשית כא כג), אבל בנדר לא יאמר "ידור בה'" אלא "לה'". וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי (מטות יד), אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה' וחי נפשך אם אעזבך (מלכים ב ד ל). והסוד, כי השבועה מלשון שבעה, כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, והנה כל נדר לה' וכל הנשבע בו:
ויעו''ש ברבינו בחיי ביתר ביאור

ומה הדין גדול שנדר, ואנן סהדי שאין לו שום מושג במציאות של "לשם מי נדר".
(ובמתני' קתני "לאחר הזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו נדרן נדר והקדשן הקדש").

עושה חדשות כתב:ומה הדין גדול שנדר, ואנן סהדי שאין לו שום מושג במציאות של "לשם מי נדר".
(ובמתני' קתני "לאחר הזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו נדרן נדר והקדשן הקדש").

בפשטות היה משמע דאין להם נאמנות לומר כך אבל אם ברור לנו שאני ,
אך מתוך דברי רש"י שם אנו למדים דהגדר בזה דמכיון דגדולים הם חלים הנדר והשבועה אע"פ שאכן אינם יודעים למי נשבעו ונדרו,[עיי"ש דכתב דמ"מ לא מחזקינן להו לשוטה מכיון שיבואו לכלל דעת}
וכדי שיחשבו לגדולים במופלא הסמוך לאיש ידיעה זו מעכבת שיחשב מעשה גדול וכדבריו לקמן ,

ודבריו מפורשים ביותר בתמורה ,ב
שלא הגיע לעונת נדרים - כגון דהוי פחות מי"ב שנה דהכי אמרינן במסכת נזיר (דף סב.) איש כי יפליא מה ת"ל דהכי מצי למכתב איש כי ידור נדר אלא לרבות מופלא הסמוך לאיש כגון בן י"ב שנה דכיון שיודע להפלות לשם מי נדר ולשם מי הקדיש נדרו נדר והקדשו הקדש פחות מכן אפי' ידע למי נדר ולמי הקדיש אין בדבריו כלום יותר על כן כגון בן י"ג שנה אע"פ שאינו יודע לשם מי הפליא הוו מעשיו מעשה:

ראיתי כעת את לש' הרמב"ן בשבועות כט.

ופירוש מה בין נדרים לשבועות, יש לו סוד שהדבר לבנין יסוד והשבועה בוא"ו וה"א אחרונה ידועה וברורה בהיותה מששה גרועה נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולכן לבטל את המצוה חלים ואין כן השבועות יען כי פרי הן מאותן נטיעות, ואני אומר באולי שזה הטעם לנדרי הבאי ולדברים שאין בהם ממש וזרוזין, שאין נדר חל עד יחקור ויאזין כי מאשר בינה נעלמה נדר ובל ידע מה, ואדון הכל אשר בידו הכל יודיענו בסתום חכמה. אמן.

ואף שאין לי תחילת עסק בנסתרות, מ"מ אשמח אם מישהו יכול להסביר את קצה הדברים בשפה פשוטה.

חכ"א אמר כך -
במתני' תנן דהנדרים סייג לפרישות
וזהו ענין הנדר שאדם מפריש עצמו באיזה ענין מתענוגי העולם
ולשם מי הוא נודר? הוי אומר לשם ה'.

ז"ל רבינו יונה בפירושו למס' אבות שם - ועל זה אמרו נדרים סייג לפרישות ולא אמרו שבועה סייג לפרישות מפני שהשבועה היא פוסקת מיד מפני שהוא נשבע שלא יאכל דבר זה עד יום פלו' ואין זה סייג כי מיד נפסק שאינו יכול לעבור עליו. אבל נדר הוא שאומר אם אוכל יותר מזה השיעור עד יום פלוני יאסרו כל פירות שבעולם עד זמן אחר שיקצוב. זה נקרא סייג שהוא דבר שיוכל לעבור עליו.

וצ"ע דהא גם בשבועה אפשר לכאו' להטיל תנאי כיו"ב.

עושה חדשות כתב:ראיתי כעת את לש' הרמב"ן בשבועות כט.

ופירוש מה בין נדרים לשבועות, יש לו סוד שהדבר לבנין יסוד והשבועה בוא"ו וה"א אחרונה ידועה וברורה בהיותה מששה גרועה נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולכן לבטל את המצוה חלים ואין כן השבועות יען כי פרי הן מאותן נטיעות, ואני אומר באולי שזה הטעם לנדרי הבאי ולדברים שאין בהם ממש וזרוזין, שאין נדר חל עד יחקור ויאזין כי מאשר בינה נעלמה נדר ובל ידע מה, ואדון הכל אשר בידו הכל יודיענו בסתום חכמה. אמן.

ואף שאין לי תחילת עסק בנסתרות, מ"מ אשמח אם מישהו יכול להסביר את קצה הדברים בשפה פשוטה.

צריך לומר שה'נדר' לבנין יסוד.
ובקצרה הנדר מסטרא דדוכרא ומהיסוד ושבועה נוקבא ומקבלת (מלכות, ושכינה) והמלכות היא למטה מששת הספירות חג"ת נה"י. וזה ענין ו"ה שבשם הוי"ה. ולכן נדרים שהם העיקר חלים ע"ד מצוה משא"כ שבועה המקבלת. ולכן נדר שהוא מיסוד המקבל מבינה צריך לידע להבין באשר נדר.
וסתם באדון הכל שהוא 'בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה'

תוספתא נדה פרק ה - שוב מעשה בתינוק אחד שהיו באין בספינה ועמד עליהן נחשול והיו זועקין לאלוהיהן כענין שנ' ויראו המלחים ויזעקו איש אל אלהיו אמר להן אותו תינוק עד מתי אתם נשטין זעקו למי שברא הים ובא מעשה לפני חכמים ואמרו בדוק זה ומתוקן. עי"ש.

עושה חדשות כתב:תוספתא נדה פרק ה - שוב מעשה בתינוק אחד שהיו באין בספינה ועמד עליהן נחשול והיו זועקין לאלוהיהן כענין שנ' ויראו המלחים ויזעקו איש אל אלהיו אמר להן אותו תינוק עד מתי אתם נשטין זעקו למי שברא הים ובא מעשה לפני חכמים ואמרו בדוק זה ומתוקן. עי"ש.

אודות מעשה זה יעוין במאמר המצו"ב:
וכמדומה שהי' ראוי להביא המעשה שלפניו, שאכן עוסק בנדון האשכול.