העוסק בפרנסה פטור מן המצווה

[עושה חדשות]

כמדומני שזה כבר נידון הרבה, ואפי' באתרא הדין, אבל כעת ל"מ, אז אני מתחיל מחדש.

אדם העובד לפרנסתו. לא לצורך קניית מותרות לעצמו, אלא לצורך שיהיה לו מה לאכול ולא ימות ברעב, וכן בכדי שיהיה לבני ביתו כל צרכיהם כולל מותרות. לכאו' זה מצווה גמורה, בלי קשר לנידון האם עיקר כוונתו היא לשם מצווה. ועכ"פ במכוין למצווה, ודאי ראוי לדון אותו כעוסק במצווה.
וא"כ למה לא שמענו לפטור אותו מן התפילה וכו', כדין עוסק במצווה שהוא פטור מן המצווה.

וכיו"ב מי שבבוקר מלביש את ילדיו, ומכין להם ארוחת בוקר לביה"ס וכד', למה לא נאסור עליו לילך לתפילת שחרית, עפ"ד הריטב"א דהעוסק במצוה אסור לעוזבה כדי לעשות מצוה אחרת. ועכ"פ למה אינו פטור מן התפילה.

חולה לפני ניתוח, ומשמשו, שקועים בשיחת ייעוץ עם הרופא בנוגע לניתוח. כעת הגיע זמן מנחה, האם זה נכון לומר שהמלווה פטור והחולה עצמו חייב.

[בברכה המשולשת]

יעויין במש"כ בזה מע"כ ידידי הרה"ג שלמה אליעזר גליקסברג בשו"ת ניצני ארץ ח"א (מצוי באוצר) בתשובה על חבישת כיפה במקומות עויינים

[יאיר]

"היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להיעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו; ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתורתו" (רמב"ם הלכות ת"ת ג, ג/ד).

אם מת"ת מפסיק צריך לומר מעבודה?!?

[אגב, ראוי להוסיף סימן שאלה בכותרת]

[שומע ומשמיע]

כמדומני שזה כבר נידון הרבה, ואפי' באתרא הדין, אבל כעת ל"מ, אז אני מתחיל מחדש.
וכיו"ב מי שבבוקר מלביש את ילדיו, ומכין להם ארוחת בוקר לביה"ס וכד', למה לא נאסור עליו לילך לתפילת שחרית, עפ"ד הריטב"א דהעוסק במצוה אסור לעוזבה כדי לעשות מצוה אחרת. ועכ"פ למה אינו פטור מן התפילה.

נראה שבאמת פטור מעיקר הדין. אלא ייתכן שכיוון שידע את זה מראש היה צריך לקום מוקדם ולהספיק, בדאפשר לו.
וכן נראה שמותר לו להתפלל, באופן שהילדים לא יהיו ניזוקים.

[איש לוי]

[quote="יאיר"]"היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להיעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו; ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתורתו" (רמב"ם הלכות ת"ת ג, ג/ד).

אם מת"ת מפסיק צריך לומר מעבודה?!?

האם הינך סבור שהתעסקות בשאר מצוות שווה להתעסקות בת"ת???
הרי העוסק במצוה פטור מהמצוה גם בא"א לה להתקיים ע"י אחרים ואילו בת"ת בכה"ג חייב.

[אוצר החכמה]

כמדומני שזה כבר נידון הרבה, ואפי' באתרא הדין, אבל כעת ל"מ, אז אני מתחיל מחדש.

אדם העובד לפרנסתו. לא לצורך קניית מותרות לעצמו, אלא לצורך שיהיה לו מה לאכול ולא ימות ברעב, וכן בכדי שיהיה לבני ביתו כל צרכיהם כולל מותרות. לכאו' זה מצווה גמורה, בלי קשר לנידון האם עיקר כוונתו היא לשם מצווה. ועכ"פ במכוין למצווה, ודאי ראוי לדון אותו כעוסק במצווה.
וא"כ למה לא שמענו לפטור אותו מן התפילה וכו', כדין עוסק במצווה שהוא פטור מן המצווה.

וכיו"ב מי שבבוקר מלביש את ילדיו, ומכין להם ארוחת בוקר לביה"ס וכד', למה לא נאסור עליו לילך לתפילת שחרית, עפ"ד הריטב"א דהעוסק במצוה אסור לעוזבה כדי לעשות מצוה אחרת. ועכ"פ למה אינו פטור מן התפילה.

חולה לפני ניתוח, ומשמשו, שקועים בשיחת ייעוץ עם הרופא בנוגע לניתוח. כעת הגיע זמן מנחה, האם זה נכון לומר שהמלווה פטור והחולה עצמו חייב.

http://forum.otzar.org/forums/viewtopic.php?t=28316

[יאיר]

"היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להיעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו; ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתורתו" (רמב"ם הלכות ת"ת ג, ג/ד).

אם מת"ת מפסיק צריך לומר מעבודה?!?

האם הינך סבור שהתעסקות בשאר מצוות שווה להתעסקות בת"ת???

ח"ו. ההיפך.

הרי העוסק במצוה פטור מהמצוה גם בא"א לה להתקיים ע"י אחרים ואילו בת"ת בכה"ג חייב.

מנין? וכי אם עוסק בחסד כל היום, פטור מתפילין ומק"ש?!

[עושה חדשות]

לענ"ד, עדיין לא קיבלתי מענה מספק לשאילתי.

מ"מ אני לעיין בביאוה"ל סי' לח -

הם ותגריהם וכו' - עיין במשנה ברורה מש"כ בשם המ"א ולענ"ד צ"ע מב"מ דף פ"ב ע"ב מר סבר מצוה קעביד שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין ועיין ברש"י שם ד"ה במלוה צריך וכו' אפ"ה איכא מצוה עכ"ל הרי דס"ל לר"ע דהלכה כמותו דאפי' היכא שהוא מכוין להנאתו ג"כ מיקרי עוסק במצוה ופטור מלמיתב ריפתא לעניא דעי"ז הוי ש"ש ואולי דכונת הגמרא במ"ש מ"ס מצוה קעביד שהלוהו היינו שמסתמא מכוין בזה לקיים מצות בוראו ומכוין להנאתו ג"כ ור"א סבר דלהנאתו לבד מכוין וכעין מה שפירש רש"י בפסחים דף ט' ע"ב ד"ה הרי זה צ"ג וכו' ומתכוין אף וכו' ושם בע"א ד"ה וכה"ג וכו' עיין שם אבל אם אנו יודעין שכונתו רק כדי להרויח לא מיקרי עוסק במצוה ומ"מ נ"ל דאם כונתו לשניהם בשוה מיקרי עוסק במצוה וכענין מה שפסק הא"ר בסימן תקפ"ט סק"ח דאם תקע בשופר להתלמד וגם לצאת בו ידי מצוה יצא ידי חובתו ודע עוד דלענין כתיבת סת"ם גופא כמו שמצוי שהכותב כונתו להשתכר מסתפיקנא לומר דאפ"ה מיקרי בכלל עוסק במצוה אף דלכאורה הוא היינו הך דהמ"א שהביא מפירש"י נלענ"ד לחלק אף דעי"ז יפול ממילא ג"כ הקושיא של המ"א והוא דלענין כתיבה גופא דהיא בודאי עצם מצוה כדכתיב וכתבתם ורק דאינה גמר מצוה קודם הקשירה וכדמוכח במנחות מ"א ע"ב הוא תמיד בכלל עוסק במצוה ואפילו אם אנו יודעין שעיקר התחלתו לכתוב היה רק בשביל שכר ולולי זה לא היה מתחיל מ"מ אמרינן דהשתא שכותב אין מכוין כלל רק שכותב סתם לשם מצות תפילין כדין ומה שפירש"י הלוקחין כדי להמציאן וכו' הלא רק על ותגריהם פירש וכונתו דשם הלא המסחור בעניני תפילין לא נזכר בשום מקום למצוה ואפילו אם נאמר דמה שהוא מוכר לאיזה אדם הצריך תפילין הוא בכלל עוסק במצוה עכ"פ בשעה שהוא קונה התפילין מהסופר כדי לסחור בהם אין שם לע"ע עצם פעולת המצוה כלל בהמעשה גופא והגמרא פטרן בכל גווני לכן פירש"י הלוקחין כדי להמציאן למכור למי שצריך להם ור"ל דאז ע"י מחשבתו שהוא לשם מצוה מחשיב פעולתו לעוסק במצוה משא"כ בעניני מחזיר אבידה וכתיבת סת"ם וכה"ג הפעולה גופא הוא בכלל עוסק במצוה:

ועצ"ע.

[פרי יהושע]

כמדומני שזה כבר נידון הרבה, ואפי' באתרא הדין, אבל כעת ל"מ, אז אני מתחיל מחדש.

אדם העובד לפרנסתו. לא לצורך קניית מותרות לעצמו, אלא לצורך שיהיה לו מה לאכול ולא ימות ברעב, וכן בכדי שיהיה לבני ביתו כל צרכיהם כולל מותרות. לכאו' זה מצווה גמורה, בלי קשר לנידון האם עיקר כוונתו היא לשם מצווה. ועכ"פ במכוין למצווה, ודאי ראוי לדון אותו כעוסק במצווה.
וא"כ למה לא שמענו לפטור אותו מן התפילה וכו', כדין עוסק במצווה שהוא פטור מן המצווה.

וכיו"ב מי שבבוקר מלביש את ילדיו, ומכין להם ארוחת בוקר לביה"ס וכד', למה לא נאסור עליו לילך לתפילת שחרית, עפ"ד הריטב"א דהעוסק במצוה אסור לעוזבה כדי לעשות מצוה אחרת. ועכ"פ למה אינו פטור מן התפילה.

חולה לפני ניתוח, ומשמשו, שקועים בשיחת ייעוץ עם הרופא בנוגע לניתוח. כעת הגיע זמן מנחה, האם זה נכון לומר שהמלווה פטור והחולה עצמו חייב.

פשוט מאד שעל אף הנא' "בכל דרכיך דעהו", שכל דברי הרשות צריכים להעשות לש"ש, מכל מקום לא חל עליהם שם מצווה ובגדר דברי הרשות יכונו, ואין בהן פטור של עוסק במצווה אף שעושה אותן לש"ש, וכמפורש בשלהי משוח מלחמה (סוטה מ"ד ב').
וכ"ז באשר לאדם העובד לפרנסתו וכו', אבל משמשי חולה לכא' נידון כבר כעוסק במצווה ויל"ע.

[איש לוי]

"היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להיעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו; ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתורתו" (רמב"ם הלכות ת"ת ג, ג/ד).

אם מת"ת מפסיק צריך לומר מעבודה?!?

האם הינך סבור שהתעסקות בשאר מצוות שווה להתעסקות בת"ת???

ח"ו. ההיפך.

הרי העוסק במצוה פטור מהמצוה גם בא"א לה להתקיים ע"י אחרים ואילו בת"ת בכה"ג חייב.

מנין? וכי אם עוסק בחסד כל היום, פטור מתפילין ומק"ש?!

יעוי' באו"ח סי' עא' ס"ג,ובמשנ"ב שם. ובשעה"צ תעה' לט'. ובשו"ע יו"ד סי' רמ'. ומבואר שם דהעוסק במצוה פטור אף במצוה שא"א לה להתקיים ע"י אחרים, ואילו העוסק בת"ת כיוצ"ב חייב, וכמבואר בגמ' מו"ק ט: ובטעם החילוק כבר ביאר הרשב"א בברכות יא. דתכלית הלימוד הוא עשיית המצוות עיי"ש.

ואכן כן, אם האדם 'עסוק' וטורח במצות גמ"ח כל היום, יש לדון בו משום עוסק במצוה.

[איש לוי]

בעובד לפרנסתו, כבר העיר זאת הב"י בסו"ס רמח', ועי' בשבט הלוי ח"ב תשו' רט'.

[שומע ומשמיע]

הרי העוסק במצוה פטור מהמצוה גם בא"א לה להתקיים ע"י אחרים ואילו בת"ת בכה"ג חייב.

מנין? וכי אם עוסק בחסד כל היום, פטור מתפילין ומק"ש?!

באמת שאלה טובה, למה לא?
ומה אתה סבור שעוסק במצוה הוא דוקא בעוסק שעה ביום?

לענ"ד התשובה היא כך:
[חשבתי על זה כשהתקשיתי בשאלה דומה. למה אדם שאומר תהילים כל היום לא ייפטר מקיום כל המצוות].
והנה יש לדון קודם האם בכלל אדם העוסק במצווה קיומית יש לו דין של עוסק במצווה.
והברכי-יוסף הביא ראיה מכותבי תפילין.
אכן נראה שבהני גווני שעושה מעשה שאינו מחוייב בו כלל [היינו בודאי שחייב באופן כללי בחסד ובעבודת ה' אבל לאו דווקא במעשה שבחר לעשות] אין קשר בין המעשה שעשה לפני רגע למעשה שיעשה ברגע הבא. וכל רגע שהוא ממשיך להגיד תהילים או לעשות חסד זו החלטה מחודשת, ואין סבה לפטרו ממצוות.
מה שאין כן כותבי תפילין שכותבים בשביל מישהו שנזקק לזה.

ולפי"ז בנידון דידן שטפלי תלויים בו, בודאי שעליו לטפל בהם. והוי עוסק במצווה.

[איש לוי]

הרי העוסק במצוה פטור מהמצוה גם בא"א לה להתקיים ע"י אחרים ואילו בת"ת בכה"ג חייב.

מנין? וכי אם עוסק בחסד כל היום, פטור מתפילין ומק"ש?!

באמת שאלה טובה, למה לא?
ומה אתה סבור שעוסק במצוה הוא דוקא בעוסק שעה ביום?

לענ"ד התשובה היא כך:
[חשבתי על זה כשהתקשיתי בשאלה דומה. למה אדם שאומר תהילים כל היום לא ייפטר מקיום כל המצוות].
והנה יש לדון קודם האם בכלל אדם העוסק במצווה קיומית יש לו דין של עוסק במצווה.
והברכי-יוסף הביא ראיה מכותבי תפילין.
אכן נראה שבהני גווני שעושה מעשה שאינו מחוייב בו כלל [היינו בודאי שחייב באופן כללי בחסד ובעבודת ה' אבל לאו דווקא במעשה שבחר לעשות] אין קשר בין המעשה שעשה לפני רגע למעשה שיעשה ברגע הבא. וכל רגע שהוא ממשיך להגיד תהילים או לעשות חסד זו החלטה מחודשת, ואין סבה לפטרו ממצוות.
מה שאין כן כותבי תפילין שכותבים בשביל מישהו שנזקק לזה.

ולפי"ז בנידון דידן שטפלי תלויים בו, בודאי שעליו לטפל בהם. והוי עוסק במצווה.

אינני מבין מה הפולמוס בזה, אדם שעוסק וטורח בחסד, אכן יש בו דין עוסק במצוה. זה ברור שאם אין שייכות בין המעשים, אז צדקו דבריך הנ"ל, אבל באופן שהוא עסוק באותו עשיה כל היום וכל השבוע וכו', אכן יש בו דין עוסק במצוה.

אמירת תהילים, איזו מצוה היא?? אם היא בכלל ת"ת אז חזר דינה כדין ת"ת, לא הבנתי מה התקשת.

[שומע ומשמיע]

אמירת תהילים, איזו מצוה היא?? אם היא בכלל ת"ת אז חזר דינה כדין ת"ת, לא הבנתי מה התקשת.

הגר"ח אומר בשיטת הרמב"ם, שאעפ"י שמדאורייתא חייב פעם אחת ביום, כל מה שמרבה להתפלל מקיים מצווה. ופשוט.

[איש לוי]

אמירת תהילים, איזו מצוה היא?? אם היא בכלל ת"ת אז חזר דינה כדין ת"ת, לא הבנתי מה התקשת.

הגר"ח אומר בשיטת הרמב"ם, שאעפ"י שמדאורייתא חייב פעם אחת ביום, כל מה שמרבה להתפלל מקיים מצווה. ופשוט.

ואם היא כתפילה, אז דינה כתפילה שיש בה פטור עוסק במצוה. דמה לי שבדרך אמונה דן לפטור נתינת צדקה בשעת התפילה מדין עוסק במצוה

[סעדיה]

מענין לענין
ז"ל השנות אליהו ריש פאה

שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה, אך אם צריך לעסוק במצוה - או בדרך ארץ שהוא ג"כ מצוה- אזי הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת

[עושה חדשות]

א) בתשובות הגאונים - ליק תרכ"ד - סימן נ"א "וחולה שאין יכול להתפלל, אם כבד עליו החולי הוא ומשמשיו פטורין, דילפינן מסוכה, דחולה ומשמשיו פטורין, ומצטער הוא פטור ומשמשיו חייבין", והיינו בחולה שאין בו סכנה, דאי ביש בו סכנה לא צריך למילף מסוכה, והטעם דמשמשיו פטורין, משום דעוסקין במצוה, וצ"ע, דלפי"ז חולה ומשמשיו פטורין מכל המצוות ומסוכה לכאורה אין ראיה, דהתם טעמא מתשבו כעין תדורו, ואפילו שומרי פירות פטורין מסוכה מה"ט, מוכח מזה, דהמשמשין אין בהן טעמא דתשבו כעין תדורו, והא דפטורין הוא מטעמא דעסוקין במצוה. ולפי"ז גם בחולה עצמו שייך טעמא דעוסק במצוה, דמצות השבת גופו גם עליה דידיה רמיא, ואינו דומה לאבידת ממון דאיתא במחילה, וכן כתב בשו"ת בשמים ראש סי' צ"ד, וכן נראה מדברי הפוסקים בהל' תפילין, דמי שיש לו מכה או מיחוש בראש שגילוי הראש יזיק לו, פטור מלהניח ש"ר אלא שיכול לסמוך על דעת הרשב"א, שאין חציצה פוסלת בש"ר, וצריך להניח על ראש מכוסה.

רק להבהיר, לא מדובר על פקו"נ, בזה הרי אין שום נידון, אלא על "השבת גופו".

[עושה חדשות]

פשוט מאד שעל אף הנא' "בכל דרכיך דעהו", שכל דברי הרשות צריכים להעשות לש"ש, מכל מקום לא חל עליהם שם מצווה ובגדר דברי הרשות יכונו, ואין בהן פטור של עוסק במצווה אף שעושה אותן לש"ש, וכמפורש בשלהי משוח מלחמה (סוטה מ"ד ב').

לא לשכוח שטירדה של מצות פריה ורביה היא ג"כ פוטרת מקרי"ש כדין עוסק במצוה.

===

חשבתי עוד,
פריעת בע"ח מצוה, יש בזה דין עוסק במצוה פטור מן המצוה?
כמדומני שיש בצל"ח שקיום מצות "ועונתה לא יגרע" פוטרת ממצוה אחרת).

===

בנוגע לד' הביאוה"ל הנ"ל בסי' לח, מה שדן בד' רש"י והמג"א על תגרי תפילין כשאין כוונתם לשם מצוה, כדאי לשים לב לקטע הבא:

פירש"י אם עסוקין לשמה שתהא המצוה מצויה לצריכין לה רואין. ומספקא לי אם לעניין פטור מצוה נמי חילוק זה לומר חילוק שאם עוסקין להשתכר בהן אין זה עוסק במצוה אלא דוקא שיתכווין לזכות את הרבים ואעפ"י שנוטל שכר או שמא כיון שמ"מ עושה מצוה אפילו לא יתכווין אלא להשתכר עוסק במצוה קרי ליה. דהא פשיטא לי דכל מקום שאדם עוסק במצוה לשם מצוה ולריווח שלו שזה עוסק במצות כדאיתא בסדר יומא פרק אחרון היל' פיקוח נפש שמע שנפל תינוק לים וכו' עד והזריז הרי זה משובח אע"ג דקמכוין למיצד כוורי וכל אותה ברייתא וכההיא נמי בגמ' ראשונ' דפסחים היל' בדיקה תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין מפני הסכנה וכו' עד אמר רב אשי גזירה שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתריה ופרכינן וכה"ג לאו מצוה היא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא בשביל שיחיו בניי הרי זה צדיק גמור

וזה גם נוגע מאד לנושא האשכול בכללות.

[עושה חדשות]

וכ"ז מזכיר לי נידון נוסף.

הרי החשמלאי/נגר/עו"ד/שיפוצניק, (מלבד שהוא עוסק במצווה לפרנס את ב"ב וכן 'השבת גופו' וכנ"ל), הרי הוא גם מטיב לאחריני, ומקיים מצוות חסד בעזרה ללקוחותיו.

למה לא נאסור עליו להתפרנס מזה, כמו שאנחנו אוסרים לרופא ליטול שכר וכד' כי אסור ליטול שכר על קיום מצוות? ולא יטלו כולם אלא שכר בטלה? (וצ"ע גם בזה, הרי אין עבודה שאין בה מצווה זו, גם שמירת קישואיו של חבירו).

ומשכבר הימים שמעתי שהק' כן להגרד"ל שליט"א, והוא פקפק בכל הענין, האם יש מצוה כזו 'חסד' בכל הטבה לחבירו, מלבד מה שמנו חז"ל כביקור חולים וכו', ויסוד פקפוקו הוא מחמת הטענה שהעליתי כאן.

אבל להמקובל והידוע שיש בזה מצוה, (ויש חילוק בין חסד לצדקה לעשירים), באמת צ"ע איך אפשר להתפרנס מעזרה ליהודי אחר.

[פרי יהושע]

פשוט מאד שעל אף הנא' "בכל דרכיך דעהו", שכל דברי הרשות צריכים להעשות לש"ש, מכל מקום לא חל עליהם שם מצווה ובגדר דברי הרשות יכונו, ואין בהן פטור של עוסק במצווה אף שעושה אותן לש"ש, וכמפורש בשלהי משוח מלחמה (סוטה מ"ד ב').

לא לשכוח שטירדה של מצות פריה ורביה היא ג"כ פוטרת מקרי"ש כדין עוסק במצוה.

לא הבנתי את השייכות, יש אכן קו דק בין מצווה לדברי הרשות שצריך ברור הדק היטב, אך ברור שהעוסק לפרנסתו מוגדר כעוסק בדברי הרשות, גם אם על כל תפירה ותפירה הוא מייחד יחודים, אולם בעניין של מצוה גם ההליכה אליה פוטרת ממצוה אחרת כמו תלמידים לרבם, וה"ה לטירדה דמצוה.

[ספרים וועלט]

וכ"ז מזכיר לי נידון נוסף.

הרי החשמלאי/נגר/עו"ד/שיפוצניק, (מלבד שהוא עוסק במצווה לפרנס את ב"ב וכן 'השבת גופו' וכנ"ל), הרי הוא גם מטיב לאחריני, ומקיים מצוות חסד בעזרה ללקוחותיו.

למה לא נאסור עליו להתפרנס מזה, כמו שאנחנו אוסרים לרופא ליטול שכר וכד' כי אסור ליטול שכר על קיום מצוות? ולא יטלו כולם אלא שכר בטלה? (וצ"ע גם בזה, הרי אין עבודה שאין בה מצווה זו, גם שמירת קישואיו של חבירו).

ומשכבר הימים שמעתי שהק' כן להגרד"ל שליט"א, והוא פקפק בכל הענין, האם יש מצוה כזו 'חסד' בכל הטבה לחבירו, מלבד מה שמנו חז"ל כביקור חולים וכו', ויסוד פקפוקו הוא מחמת הטענה שהעליתי כאן.

אבל להמקובל והידוע שיש בזה מצוה, (ויש חילוק בין חסד לצדקה לעשירים), באמת צ"ע איך אפשר להתפרנס מעזרה ליהודי אחר.

רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה א
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.

מוכח מהרמב"ם שיש מצוה בכל מה שעושים לאחיו בתורה ובמצות מה שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים. וזוהי מצוה מן התורה!

[עושה חדשות]

הרב ס"ו, היטב דיברת. אבל מה נענה איך מותר לחשמלאי/נגר/אנסטלטור ליטול שכר על עבודתם?
==
הרב פר"י, הן בזה אנו עוסקים לברר את הקו הדק בין מצוה לרשות, בין פרנסה לפריה ורביה.
==
חשבתי זוית נוספת:
דין הוא, שיש לעמוד בפניו של המקיים מצוה. משנה במס' ביכורים ג-ג על עמידה בפני מביאי הביכורים, והרע"ב שם הוסיף להביא גם את העמידה בפני נושאי המיטה בלווית המת, ונושאי התינוק לברית מילה, הט"ז ביו"ד סי' שסא הוסיף "ומ"מ נ"ל ללמוד דבכל דבר מצוה שאדם הולך ומתעסק בה יש לעמוד לפניו וכן משמע בפ"ק דקידושין א"ר יוסי בר אבין בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים בעלי אומניות ומפני תלמיד חכם אין עומדים משמע כל מצוה", ובפ"ת סי' רנו כ"כ לענין עמידה בפני גבאי צדקה, אם אינו נוטל ע"כ שכר, ואמנם בנובי"ק או"ח סי' כז גם הגביל את הענין רק למצוות שאינם קבועות, וע' חת"ס עה"ת פ' כי תצא בענין עמידה בפני לומדי תורה. וכו'.

עכ"פ, האם צריך לעמוד בפני מי שעובד לפרנסת ביתו, או מי שלוקח את ילדיו לקופ"ח לקבל חיסון שפעת, מי שקונה לאשתו כלי חדש לחג, וכן הלאה.

[עושה חדשות]

בנוגע לנקודה האחרונה, התעוררתי דבפשטות י"ל שאין דין לקום בפני כל מי שמקיים מצווה, אלא רק בפני מי שביאתו למקום זה היא לצורך מצוה, כמביאי ביכורים ומלווי המת וכו', אבל המניח תפילין והנוטל לולב אין קיום המצוה נכרך בביאתו למקום הזה.
מה דעתכם?

[עושה חדשות]

רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה א:
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.
מוכח מהרמב"ם שיש מצוה בכל מה שעושים לאחיו בתורה ובמצות מה שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים. וזוהי מצוה מן התורה!

לא ברור כ"כ האם הסיפא של הר"מ באה לרבות שאר עניני חסד, או להעמיד שבכל הדברים שהוזכרו לעיל כמצווה דרבנן יש גם איזשהו קיום מדאו' של המצוה הכוללת ואהבת וכו'. דבאמת בלא"ה צ"ע מה פי' דברי הר"מ, האם זה מצוה דאו' או מצוה דרבנן. ועי' באחרו' שהאריכו בזה.
חביב עלי מש"כ בדרך אמונה הל' תרומות ע"ז, "והיינו שואהבת היא מצוה כללית ובמקום צורך מיוחד היא נדחית אבל חכמים הטילו מצוה מיוחדת על אלו הדברים שיהי' כמו נר חנוכה", וכעי"ז כ' בארחות יושר ערך גמ"ח בהרחבה יותר, עי"ש.
עכ"פ אני מסכים שהפשטות ודאי איננה כמסק' הגרד"ל המובאת לעיל, מה גם שרבינו יונה הרי כ' בפירוש "כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו אם דל ואם עשיר".
ועצ"ע מה בין חסד ובין צדקה לעשירים, ולמה מותר ליטול שכר על עבודה לטובת חבירו.

[עושה חדשות]

הרב ספרים וועלט, אשאל באופן אחר: למה אין מצוה לתת צדקה לעשיר, הרי "בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך".

בנוגע לעמידה בפני מקיים מצוה, חשבתי עוד שאולי במצוות כמו תפילין ולולב לא נאמר דין כזה, כי כולם מחוייבים בהם, וממילא אין שום יחוד במי שמקיים אותם. משא"כ מלוי המת מביאי ביכורים גבאי צדקה, שזה מזדמן במקרה, וכעת יש חילוק בין המקיים לבין אלו שמחוייבים לעמוד בפניו.

הרב פר"י אני מחכה לתשובה, חילוק בין פרנסה לפריה ורביה. וגם כלפי החלק השני של השאילה, למה לא נפטור אינסלטור/נגר/חשמלאי וכו' מתפילה בזמן שהוא עוסק במצווה לתקן את ביתם של יהודים אחרים (-ולדוג' אלמנות ויתומים וכו').

[עושה חדשות]

חשבתי עוד הבחנה בין מצות פרנסה וכיו"ב לשאר מצוות. הנה בעסקי העולם ראוי לו לאדם למעט בהשתדלות ולהרבות בביטחון, ואילו במילי דשמיא עליו להשתדל ולטרוח ולא לסמוך על מידת הביטחון. ולמה לא נאמר: הן פרנסת ביתו מצוה היא, ויוסיף להשתדל בה כל מאי דאפשר. ובאמת גם בזה אין הגדרים ברורים, ותליא גם במידת שמאי והלל בקניית צרכי שבת, ויש מעשה מהגרי"ז על השתדלות וביטחון להשגת אוכל לתשיעי בתשרי, ויש שמועה מהחזו"א דהחיזור אחר שידוך הוא כפי מידת הביטחון, ומאידך לא שמענו על מידת הביטחון לזכור את התורה ולהשיג אתרוג נאה ולא לחשוש למאכ"א וכו'.
וצ"ע.

[פרי יהושע]

חשבתי עוד הבחנה בין מצות פרנסה וכיו"ב לשאר מצוות. הנה בעסקי העולם ראוי לו לאדם למעט בהשתדלות ולהרבות בביטחון, ואילו במילי דשמיא עליו להשתדל ולטרוח ולא לסמוך על מידת הביטחון. ולמה לא נאמר: הן פרנסת ביתו מצוה היא, ויוסיף להשתדל בה כל מאי דאפשר. ובאמת גם בזה אין הגדרים ברורים, ותליא גם במידת שמאי והלל בקניית צרכי שבת, ויש מעשה מהגרי"ז על השתדלות וביטחון להשגת אוכל לתשיעי בתשרי, ויש שמועה מהחזו"א דהחיזור אחר שידוך הוא כפי מידת הביטחון, ומאידך לא שמענו על מידת הביטחון לזכור את התורה ולהשיג אתרוג נאה ולא לחשוש למאכ"א וכו'.
וצ"ע.

אי משום הא לא איריא, יש אפי' מצות שהן קיומיות וגם שחיטה א"צ לקיים למי שלא אוכל בשר, וק"ו הכא שעד כמה שהוא סומך על מידת הביטחון אין כאן מצווה.

אומר בכל זאת הגדרה שחשבתי פעם בעניין זה, אף שבאמת במקרה זה אינה מספיקה, בכל זאת אולי יש בה גם אמת כל שהיא הנוגע לכאן, יתכן שכל מצווה שגם אילולי המצווה היה מקיימה אינה מצווה שיש בה פטור של עוסק במצווה [וכבר כתבתי כאן במק"א שמשלהי חולין יש להוכיח שכיבוד א"א אינו בכלל שלוחי מצווה כיון ובלאו המצווה דרך העולם לקיימה].

אולם לכא' לפי זה אף פריה ורביה שהיא מכלל דרכו של עולם כמו שנא' על כן יעזוב וגו' לא תהיה בכלל עוסק במצווה, [והלא זה נראה באמת התשובה לטענת הרמב"ם של שייך לעניין מצווה התלויה בבחירה ארבעים יום קודם יצירת הוולד וכו', כי אכן עכ"פ היא מכלל דרכו של עולם], ואם כן לא יהיה כאן פטור של עוסק במצווה.

לכן נראה הגדרה פשוטה, כל עיסוק בצרכי הגוף בלבד אף שמצווה לעסוק גם בצרכי הגוף אבל זה נכנס לגדר דברי הרשות שצרכים להיות לש"ש, משא"כ כשעוסק בענייני הנשמה אף שגם לפעמים המצווה ממש לעסוק בגוף כמו עונג שבת וכדו' אבל המצווה שבזה היא מצד התועלת לנשמה, זה נקרא מצווה ולא רשות, וכן פו"ר שהמצוה היא לשם קיום העולם ותכלית הבריאה, אינה דומה לפרנסה שהיא קיום הגוף גרידא.

אבל הגדרה יותר פשוטה אפשר לומר, היכן מצינו מצווה במניין המצות על עיסוק בפרנסה, משא"כ פו"ר, והאם מצינו מצווה שאינה נכנסת למניין המצות שיש בה פטור של עוסק במצוה?, אולם כמובן ע"ז תענה לי הרי יש בזה מצות חסד, אולם זה ברור שבכהאי גוונא שאינו מכון למצוה ועושה כן ע"ד העולם אין בזה קיום מצוה.

האם קדמתי כאן במשהו?.

[עושה חדשות]

קידמת הרבה. יש"כ.

(לגבי מעשר כספים מצינו כן בד' הפוס', שמצווה שהיה עושה בלא"ה אין ראוי ליתנה מדמי מעשר. אעתיק לדוג' את לש' הברכ"י "הכא בזן בניו ואביזרייהו הוא דבר מוכרח לעשותו, אי מצד אהבתו וכרחם אב, ואי מצד אם הבנים באשתו אמרו, דכרוכין אחריה והיא מעכבת לשלחם על פני חוץ, ואי מצד שיחת הבריות ולעזה עליו מדינה. וא"כ אין להוציא ממעות מעשר מזונות בניו וכיוצא". וראה עוד בדר"א צה"ל פ"ז ממתנו"ע סקס"ג. ומסתמא זה נכלל בדינא דאין משלמין את התגמולין ממעשר עני, ודו"ק).

[לעומקו של דבר]

(לגבי מעשר כספים מצינו כן בד' הפוס', שמצווה שהיה עושה בלא"ה אין ראוי ליתנה מדמי מעשר. אעתיק לדוג' את לש' הברכ"י "הכא בזן בניו ואביזרייהו הוא דבר מוכרח לעשותו, אי מצד אהבתו וכרחם אב, ואי מצד אם הבנים באשתו אמרו, דכרוכין אחריה והיא מעכבת לשלחם על פני חוץ, ואי מצד שיחת הבריות ולעזה עליו מדינה. וא"כ אין להוציא ממעות מעשר מזונות בניו וכיוצא". וראה עוד בדר"א צה"ל פ"ז ממתנו"ע סקס"ג. ומסתמא זה נכלל בדינא דאין משלמין את התגמולין ממעשר עני, ודו"ק).

מה שכתבת מהברכ"י הכרתי מחלק מפוסקי זמננו, אלא שהם כותבים ש"בזמננו" א"א לשלם מכספי מעשרות לבניו כי כיום נשתנו העיתים ויש את הטעמים הנ"ל שכותב הברכ"י
ולפי מה שהבאת מתבססת הדחיה לדבריהם, שזה שהשיטה היותר מבוררת בפוסקים אשר יסודה ממהר"מ מרוטנבורג היא שאפשר לתת ממעשרות לבניו הגדולים מעל גיל ו', וכ"פ באהבת חסד, זה נאמר למרות שתמיד היה מקובל וכמעט מוכרח לפרנס את ילדיו. וממילא אין לומר בזה נשתנו העיתים.
(אמנם לא אכחד שיש בפוסקים (הראשונים ו)האחרונים כאלו המחמירים, החזו"א מפי השמועה (וממנו בדר"א), והערוך השולחן בכלל הפליג להחמיר בכל כה"ג.
אבל השיטה היותר מבוררת היא להקל, ואבוהון דכולהון מהר"ם מרוטנבורג אבי מנהג ופסיקת אשכנז.)

(באג"מ או"ח א' קמ"ג יש חידוש, שחייב במזונות בניו מדין מזונות אשתו, וממילא אין יכול לתת מעשר, וזה חדוש גדול בפנ"ע וכבר הרבו לחלוק עליו)

אגב ובלי קשר, הבאת דברים מהפוסקים בנושא מע"כ היא תמיד בעייתית, כי צריך לדעת קודם כל מה סבור הפוסק הנ"ל ביסוד דין מע"כ, שהשיטות בזה מחולקות מן הקצה אל הקצה כידוע, מדאורייתא ועד מנהג.

[עושה חדשות]

מענין לענין,
בשי' הריטב"א דהעוסק במצווה אסור לו להפסיק ולעבור למצוה אחרת, ("דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו סד"א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות"), האם זה שייך גם כשעוסק במצוות שבין אדם לחבירו או אולי רק במצוות שבאדל"מ? (והשאלה הפותחת תלויה בזה במקצת).

[פרי יהושע]

למה נחלק?

[עושה חדשות]

לגבי השאלה הפותחת, התווספה לי כעת הגדרה.

כבר ציינו לעיל, כי עסק במצות ת"ת אינו פוטר ממצוה אחרת. הטעם הוא, כי אדרבה עיקר מצות ת"ת זה ע"מ לעשות, ומשהגיע מצוה לידו, ודאי יפסוק מן הלימוד ע"מ לקיימה.
והנה חקק הבורא בעולמו את ענין ההשתדלות בפרנסה, ושאכילת הלחם תהא בזיעת אפיים. והמציאות הוא, כי רוב בני האדם, ברוב שנות חייהם, לאורך רוב משך ההיסטוריה, כולל עמינו המובחר, מוציאים את רוב זמנם וכוחם על ענין הפרנסה.
וא"כ הגם שנמצא כל מיני הגדרות של מצוה בהשתדלות זו לפרנסה, מ"מ זה דומה לת"ת במובן הזה שצריך להגדיר את המצוות האלו כמו מצוה אחת כוללת, "לחיות". וברור א"כ שהמצוה 'לחיות' איננה פוטרת מקיום מצוות אחרות.
ורק כאשר הזדמן כאן איזה מאורע מיקרי, אז יש כאן שאלה של עוסק במצוה, אבל ההשתדלות התמידית הנצרכת והראויה, "יצא אדם לפועלו ולעבודתו עדי ערב", אינה פוטרת משום מצוה, אדרבה הענין בזה הוא לדאוג לעצם החיים, ותכלית החיים לקיום המצוות.

אולי אמרתי משהו.

[שש ושמח]

נפלא מאד!

[עושה חדשות]

ענין מקביל, ראה דוגמאות שונות של "עשיית חפציו קודם התפילה" בירחון האוצר חלק ו.

[איש טלז]

אגב דבר מעניין
וז"ל החת"ס בסוכה דל"ו וז"ל נראה לענ"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא דאספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע מצוה משום ישוב א"י להוציא פירותיה הקדושים וע"ז ציוותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן שעורים הלילה משום מצוה וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני אני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שאר אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל המצוה אבל אנו שמפוזרים בין האומות וכל שמרבה העולם ישוב מוסיף חורבן בעבודת השם מודה ר"י לרשב"י עכ"ד

[עושה חדשות]

פריעת בע"ח מצוה, יש בזה דין עוסק במצוה פטור מן המצוה?
כמדומני שיש בצל"ח שקיום מצות "ועונתה לא יגרע" פוטרת ממצוה אחרת).

בלש' הריטב"א בב"מ, שהק' "ואם תאמר מאי איריא מלוה על המשכון אפילו שומר פקדון יהא שומר שכר עליו מן הסתם דהא מחייב לנערו ומשתכר בפרוטה דרב יוסף", משמע שלא דן בזה מצד מצות חסד, אלא מצד החיוב לנערו. והיינו שכל זמן שאדם עוסק בדבר שהוא מחוייב בו מדינא, יש לו פטור ממצוות. (וצ"ע ממה שאמרו בגמ' בסוטה דמ"ד שבמלחמת הרשות ליכא פטורא דעוסק במצוה, ואטו אינו מחוייב כעת לצאת, ובכלל האם אין מצוה ביציאתו למלחמה, וצ"ע). וא"כ יל"ד בעבד העובד את רבו, ובאשה העושה לבעלה את אשר היא משועבדת לו, האם יש בזה פטור עוסק במצוה.

[אפרים זלמן]

(אולי מן העניין לציין כאן להמבואר בב''ק כ''ז ב' דלמ''ד לא עביד אינש דינא לנפשיה, אסור לחבול במי שבא לגזול ממנו, על אף שבזה מונעו מל''ת דלא תגזול, והעיר בזה בגליוני הש''ס שם כ''ח א'.)

[עושה חדשות]

דא"ג, ראיתי כעת:

ובמוע"ז (ח"א סי' צ"ג) הערתי על המנהג בזמנינו שעוסקים בדבר מצוה לאסוף כסף להכנסת כלה וכדו' ומפסיקים לתפלת מנחה, וכן בחתונה יש שמפסיקים באמצע הריקודים לילך להתפלל מעריב, ותמוה דהעוסק במצוה פטור מהמצוה, ולדברי הריטב"א (סוכה כה ב) הוי אפי' איסור להפסיק. [ושמעתי שהגר"ד פוברסקי זצ"ל ר"מ דישיבת פוניבז' הורה לבחורים שהתפללו מעריב באמצע חתונה שיחזרו ויקראו ק"ש, שחשש שלא יצאו ידי חובת ק"ש כראוי, כיון שהפסיקו שלא כדין. (מיהו במ"ב סי' ע' ס"ק י"ח הביא מהפמ"ג דהעוסק במצוה והפסיק לקרוא ק"ש יצא יד"ח, ובמק"א ביארתי שתלוי במחלוקת הט"ז והש"ך ביו"ד סי' שמ"א אם העוסק במצוה וביטל מתפלה אם דינו כאנוס וצריך להתפלל תשלומין או שהוא פטור לגמרי וא"צ להתפלל תשלומין)].

[עושה חדשות]

כיו"ב יל"ד באיסור של "ודבר דבר" שלא יהא דיבורך בשבת כדיבורך בחול, ואילו צרכי מצוה שרו, תינוק ללמדו ספר ולשדך הבנות וכו'. מהו גדר מצוה לענין זה, האם כל פעולה שתכליתה היא להיטיב לאדם אחר כבר תיחשב כצרכי מצוה של גמ"ח?

[פולסברג]

כמדומני שיש בצל"ח שקיום מצות "ועונתה לא יגרע" פוטרת ממצוה אחרת.

איה מקום כבודו?

[ההגדרה שכתבת לקמן שפרנסה הוא כמו ת''ת שהוא 'לחיות', הוא נפלא ביותר ומתקבל על הדעת].