דברי הגר"י זילברשטיין בי' בטבת בעניין אמירת קרבנות ודיבור בתפילה

[חוקר ודורש]

מ"צב דבריו

[חוקר ודורש]

אכן לא ברור למה הלכה מפורשת בעניין אמירת קורבנות לא נהוגה בכל הקהילות.

[אפשר]

יש למקצת אנשים טעות פשוטה, המשנ"ב מביא א"ר בסימן א שמי שעסקו בתורה אי"צ לומר קרבנות, והנה מקור הא"ר ממעדני יו"ט, ושם הוא כותב כן, אבל כוונתו לכל הקרבנות בסימן א', היינו לומר כל פרשיות הקרבנות בתורה, אבל הוא מסתייג להדיא שאיזהו מקומן ורבי ישמעאל יש חיוב, וכ"ה בשו"ע סימן נ, וכן פרשת התמיד הוא חיוב גמור, שלשת אלו, ואי"ז מטעם קרבנות אלא מטעם שיש לשלש שליש במקרא משנה ותלמוד, וכמבואר בב"י שם [אולם בפרשת התמיד יש חיוב מצד אמרו לפני כסדר הזה], ומה שאומרים בברכת התורה ברכת כהנים ומשנה וברייתא, אי"ז מוציא החיוב לשלש, ושם גם לא תיקנוהו משום זה, אלא תיקנוהו משום שיחול ברכת התורה על תורה משנה ותלמוד, וזה ענין אחר, וכמבואר בראשונים קדמונים. ועכ"פ אי הביהרות במשנ"ב זה לענ"ד הביאו לטעות כמה אינשי.

[עיק]

אכן לא ברור למה הלכה מפורשת בעניין אמירת קורבנות לא נהוגה בכל הקהילות.

בער אנוכי ולא אדע מתי הפך זה להלכה מפורשת. מילא פרשת התמיד שמשתמע מהרמ"א ש"צריך" לאומרו, אבל כל סדר הקרבנות הנדפס בסידורים? בשו"ע מופיע כמדומני ש"טוב לומר" פרשיות אלה.
והנה אף לגבי פסוד"ז משמע בגמרא שאינם חובה ("יהא חלקי" וכו'), וכך משתמע גם ברמב"ם.
אז מילא פסוד"ז נהגו לאומרם בכל זאת, אך קרבנות מה"ת שהם חובה?

[אפשר]

איזהו מקומן ורבי ישמעאל חיוב, עי' שו"ע סימן נ
שאר הקרבנות באמת אינו חיוב, אלא כמו מן ועקידה ועשרת הדברות וכו'
פעם ראיתי מכתב מהגרח"ק שכתב קרוב לחיוב, לא אדע אי קאי על תמיד או שאר הקרבנות, וגם לא אדע למה קרוב לחיוב

[סלקא דעתך]

כנראה שבגלל האריכות 'העולם' לא יכול לעמוד בזה.
מי שבכל זאת רוצה, כדאי לו להתפלל באזור אליהו שחתכו יותר מחצי (וגם לא יהיה לו נקיפות מצפון).

[אפשר]

ברוב הסידורים לא העתיקו כלל פרשיות הקרבנות שכתבם הביה"ל סו"ס א. רק בוילנא.

[עיק]

איזהו מקומן ורבי ישמעאל חיוב, עי' שו"ע סימן נ

יש"כ. אכן מהשו"ע בסימן נ משמע שאמירת איזהו מקומן וברייתא דר' ישמעאל היא תקנה.

[אוצר החכמה]

ומה הכוונה של הגר"י זילברשטיין שמשמע בחז"ל שיש לאמרם?

ז"ל: ונחזור לומר את פרשת הקרבנות, שבניגוד לדעה הרווחת בקהל אינם מנהג בעלמא או מילתא דחסידותא גרידא, אלא יש לכך מקור בחז"ל בהרבה מקומות

[אפשר]

איזהו מקומן ורבי ישמעאל חיוב, עי' שו"ע סימן נ

יש"כ. אכן מהשו"ע בסימן נ משמע שאמירת איזהו מקומן וברייתא דר' ישמעאל היא תקנה.

גם פרשת תמיד חיוב, והרמ"א מוסיפו, והמחבר צ"ל שסמך על סימן א, ואע"פ ששאר האמירות בסימן א' לאו חיובא, מכ"מ מצאנו כעי"ז במחבר דסומך עצמו במקום אחד, על מש"כ במקו"א, אע"פ שאי"ז ממש הדין. [היכן לא זכור לי כעת, אבל זכור לי שיש כאלו דברים].

[אפשר]

ומה הכוונה של הגר"י זילברשטיין שמשמע בחז"ל שיש לאמרם?

ז"ל: ונחזור לומר את פרשת הקרבנות, שבניגוד לדעה הרווחת בקהל אינם מנהג בעלמא או מילתא דחסידותא גרידא, אלא יש לכך מקור בחז"ל בהרבה מקומות

מה שאלתכם? היכן בחז"ל?
הב"י מביא הגמ' סוף תענית ומגילה אמרו לפני כסדר הזה לגבי פרשת התמיד, ולענין שאר האמירות הגמ' סוף מנחות כל העוסק וכו'

[עיק]

ומה הכוונה של הגר"י זילברשטיין שמשמע בחז"ל שיש לאמרם?

ז"ל: ונחזור לומר את פרשת הקרבנות, שבניגוד לדעה הרווחת בקהל אינם מנהג בעלמא או מילתא דחסידותא גרידא, אלא יש לכך מקור בחז"ל בהרבה מקומות

מה שאלתכם? היכן בחז"ל?
הב"י מביא הגמ' סוף תענית ומגילה אמרו לפני כסדר הזה לגבי פרשת התמיד, ולענין שאר האמירות הגמ' סוף מנחות כל העוסק וכו'

אלו לשונות של מעלה, לא של חיוב.

[אפשר]

ומה הכוונה של הגר"י זילברשטיין שמשמע בחז"ל שיש לאמרם?

ז"ל: ונחזור לומר את פרשת הקרבנות, שבניגוד לדעה הרווחת בקהל אינם מנהג בעלמא או מילתא דחסידותא גרידא, אלא יש לכך מקור בחז"ל בהרבה מקומות

מה שאלתכם? היכן בחז"ל?
הב"י מביא הגמ' סוף תענית ומגילה אמרו לפני כסדר הזה לגבי פרשת התמיד, ולענין שאר האמירות הגמ' סוף מנחות כל העוסק וכו'

אלו לשונות של מעלה, לא של חיוב.

בכל העוסק אתה צודק, וכן הדין באמת.
אבל באמרו לפני כסדר הזה, הוא לשון חיוב גמור.

[פלגינן]

יעויין היטב כאן viewtopic.php?f=7&t=8909

[אפשר]

יעויין היטב כאן viewtopic.php?f=7&t=8909

הדברים חסרים שם.
והסדר הוא כדלהלן,
תמיד
איזהו
רבי ישמעאל
קטורת
אביי הוה מסדר

כל השאר [אף בזה יש הבדלים, כגון עקידה ומן לפני עשרת הדברות וכו']
[באם נתחייב בקרבן, ואפילו עולה בעבר על עשה וכו', אז ג"כ קרוב לחיוב אמירת הפרשה].

[עיק]

מה שאלתכם? היכן בחז"ל?
הב"י מביא הגמ' סוף תענית ומגילה אמרו לפני כסדר הזה לגבי פרשת התמיד, ולענין שאר האמירות הגמ' סוף מנחות כל העוסק וכו'

אלו לשונות של מעלה, לא של חיוב.

בכל העוסק אתה צודק, וכן הדין באמת.
אבל באמרו לפני כסדר הזה, הוא לשון חיוב גמור.

אמרו לפני כסדר הזה הוא דברי אגדה, וכמדומה שהראשונים לא הביאוהו להלכה.

[אפשר]

אמרו לפני כסדר הזה הוא דברי אגדה, וכמדומה שהראשונים לא הביאוהו להלכה.

למה אתה אומר כן, הרבה ראשונים הביאוהו, עי' סידור רשי או"ז אשכול או"ח ב"י ועוד ועוד

[עיק]

אמרו לפני כסדר הזה הוא דברי אגדה, וכמדומה שהראשונים לא הביאוהו להלכה.

למה אתה אומר כן, הרבה ראשונים הביאוהו, עי' סידור רשי או"ז אשכול או"ח ב"י ועוד ועוד

כמובן. כתבתי "כמדומה" כי הרמב"ם רי"ף ורא"ש שמפיהם אנו חיים בכל מקום בד"ס לא הביאוהו ונראה שלדעתם אינו הלכה. כדי לומר שהוא להלכה צריך להגיע לאשכול ולסידור רש"י - הלא דבר הוא.

[אפשר]

כמובן. כתבתי "כמדומה" כי הרמב"ם רי"ף ורא"ש שמפיהם אנו חיים בכל מקום בד"ס לא הביאוהו ונראה שלדעתם אינו הלכה. כדי לומר שהוא להלכה צריך להגיע לאשכול ולסידור רש"י - הלא דבר הוא.

רוב עניני תפילה הם בראשונים מסוג האורחות חיים ולא ברי"ף ורמב"ם שנצמדו להלכות המוכרחות בתלמוד, וסליחה אבל כדאי לעיין בבית יוסף לאורך אורח חיים, ותיווכח שחלק גדול מהדינים שאנו נוהגים ביום יום, נחתכים דווקא מאבודרהם אורחות חיים כל בו ודומיהם, ואין להם זכר לא ברי"ף ולא ברמב"ם [והרא"ש ככה ככה].

[עיק]

כמובן. כתבתי "כמדומה" כי הרמב"ם רי"ף ורא"ש שמפיהם אנו חיים בכל מקום בד"ס לא הביאוהו ונראה שלדעתם אינו הלכה. כדי לומר שהוא להלכה צריך להגיע לאשכול ולסידור רש"י - הלא דבר הוא.

רוב עניני תפילה הם בראשונים מסוג האורחות חיים ולא ברי"ף ורמב"ם שנצמדו להלכות המוכרחות בתלמוד, וסליחה אבל כדאי לעיין בבית יוסף לאורך אורח חיים, ותיווכח שחלק גדול מהדינים שאנו נוהגים ביום יום, נחתכים דווקא מאבודרהם אורחות חיים כל בו ודומיהם, ואין להם זכר לא ברי"ף ולא ברמב"ם [והרא"ש ככה ככה].

ודאי. את הבית יוסף על אורח חיים אני חושב שאני דווקא קצת מכיר.
אבל היא הנותנת - באמת אותו חלק גדול מהדינים שאנו נוהגים יום יום שלא מצא את מקומו ברי"ף וברמב"ם אלא הגיע דרך או"ז, ארחות חיים ודומיהם אינו חובה גמורה כמו דינים אחרים. האם אמירת קרבנות (פרשת התמיד, או פרשת חטאת למי שיודע שנתחייב חטאת, למשל) באותה דרגת חשיבות כמו סמיכת גאולה לתפילה? כמו השמעת ק"ש לאזניו (אף שהוא דין לכתחילה בלבד)?

[ברים]

איני מבין הדיון.
הרמ''א מביאו כחיוב, ובמחבר זה נראה שהוא אצלו מובן מאליו ''בשבת אומרים אצל פרשת התמיד פסוקי מוסף דשבת'' [מ''ח ס''א], הרמ''א דן אם לאמרו ביחידות ויכוין בפעם השניה כקורא בתורה... אין שום קולא בזה גם לת''ח.

[עיק]

איני מבין הדיון.
הרמ''א מביאו כחיוב, ובמחבר זה נראה שהוא אצלו מובן מאליו ''בשבת אומרים אצל פרשת התמיד פסוקי מוסף דשבת'' [מ''ח ס''א], הרמ''א דן אם לאמרו ביחידות ויכוין בפעם השניה כקורא בתורה... אין שום קולא בזה גם לת''ח.

בשו"ע וברמ"א אכן עולה שהוא תקנה. השאלה היא:
א. האם יש לה מקור בחז"ל.
ב. מה תוקפה.

לשם השוואה: במשנ"ב הובא מהשל"ה שכאשר קורא איזהו מקומן יעשה קול ניגון של משניות. לא הובא בזה שום חולק ונראה שכך פסק המשנ"ב.
האם הוא חובה גמורה? האם ניתן להקל בזה למי שאין קולו ערב? ולמי שסתם לא נוח לו? ולמי שלא עשה כן - האם צריך להתוודות על כך ביום הכיפורים?

[ברים]

האם אפשר להשוות מובאה של המ''ב לסימן שלם בשו''ע ורמ'''א?

[עיק]

האם אפשר להשוות מובאה של המ''ב לסימן שלם בשו''ע ורמ'''א?

מדוע לא?
הנה יש לנו סימן שלם העוסק בהלכות לבישת הבגדים (סימן ב). האם העובדה שהוא סימן שלם הופכת אותו לחובה גמורה ? לעדיף על פני מובאות במשנ"ב?

[אפשר]

האם אפשר להשוות מובאה של המ''ב לסימן שלם בשו''ע ורמ'''א?

מדוע לא?
הנה יש לנו סימן שלם העוסק בהלכות לבישת הבגדים (סימן ב). האם העובדה שהוא סימן שלם הופכת אותו לחובה גמורה ? לעדיף על פני מובאות במשנ"ב?

יל"ד רבות על התוקף של דינים, אבל בלי ליכנס לדבר המצריך אריכות גדולה, אפשר לומר בפשטות שהחיוב של קרבנות שנגזר מתוך רשי אשכול אוז ואוח שמצאו לו מקור גמור בגמ', הוא הרבה יותר חיוב מברכת הנותן ליעף כח שאין לו שום מקור בגמ' וגם בראשונים [כך ס"ל לב"י, אף שלענ"ד יש למצוא לו מקור בנדרים מט ע"ב].
וכן יש לו מקור יותר גדול מלכוון שני הרגלים בשעת קדושה.
ושני אלו הדברים נחשבים בעינינו לחיוב גמור, וק"ו לקרבנות.

[עיק]

האם אפשר להשוות מובאה של המ''ב לסימן שלם בשו''ע ורמ'''א?

מדוע לא?
הנה יש לנו סימן שלם העוסק בהלכות לבישת הבגדים (סימן ב). האם העובדה שהוא סימן שלם הופכת אותו לחובה גמורה ? לעדיף על פני מובאות במשנ"ב?

יל"ד רבות על התוקף של דינים, אבל בלי ליכנס לדבר המצריך אריכות גדולה, אפשר לומר בפשטות שהחיוב של קרבנות שנגזר מתוך רשי אשכול אוז ואוח שמצאו לו מקור גמור בגמ', הוא הרבה יותר חיוב מברכת הנותן ליעף כח שאין לו שום מקור בגמ' וגם בראשונים [כך ס"ל לב"י, אף שלענ"ד יש למצוא לו מקור בנדרים מט ע"ב].
וכן יש לו מקור יותר גדול מלכוון שני הרגלים בשעת קדושה.
ושני אלו הדברים נחשבים בעינינו לחיוב גמור, וק"ו לקרבנות.

שני דברים אלו שהזכרת נחשבים בעינינו לחיוב מכח המנהג ולא מכח מקורם. בקרבנות אין מנהג חזק כזה, וממילא אנו חוזרים לשאלת המקור והתוקף.

[אפשר]

שני דברים אלו שהזכרת נחשבים בעינינו לחיוב מכח המנהג ולא מכח מקורם. בקרבנות אין מנהג חזק כזה, וממילא אנו חוזרים לשאלת המקור והתוקף.

מהיכי תיתי.
וגם המנהג בקרבנות מקרוב נשתבש, כמדומה באירופה וכן בארצות הספרד, לא היה כזה דבר שלא לומר קרבנות, זה דבר שהתחדש בעידן שטיבלאך.

[עיק]

שני דברים אלו שהזכרת נחשבים בעינינו לחיוב מכח המנהג ולא מכח מקורם. בקרבנות אין מנהג חזק כזה, וממילא אנו חוזרים לשאלת המקור והתוקף.

מהיכי תיתי.
וגם המנהג בקרבנות מקרוב נשתבש, כמדומה באירופה וכן בארצות הספרד, לא היה כזה דבר שלא לומר קרבנות, זה דבר שהתחדש בעידן שטיבלאך.

מקרוב או מפחות קרוב, המנהג נשתבש.
זאת לעומת הצמדת הרגלים בקדושה למשל, שנחשב אצל האנשים לעיקר כמו עמידה בתפילת שמו"ע.

[אפשר]

מקרוב או מפחות קרוב, המנהג נשתבש.
זאת לעומת הצמדת הרגלים בקדושה למשל, שנחשב אצל האנשים לעיקר כמו עמידה בתפילת שמו"ע.

אני לא יודע לאן אנחנו חותרים, יש לנו מצד אחד גמ' [אולי מעורפלת] שלל של ראשונים, שו"ע ורמ"א מפורשים, כל דברי הפוסקים שדנו בזה ולא עלה על לב אחד מהם להמעיט בערכו, קח את השל"ה שחצי קיצור שלה עוסק בזה, וכן התבואת שור שכתב קונטרס שלם בענין, תשובה ארוכה במהרש"ל ע"ז, מלבד מג"א ט"ז א"ר פמ"ג ומשנ"ב שדנו ודנו על כל פרטי הדינים.

ומצד שני, השמטת הרמב"ם והרי"ף, ומנהג משובש.

הבוחר יבחר.

[עיק]

מקרוב או מפחות קרוב, המנהג נשתבש.
זאת לעומת הצמדת הרגלים בקדושה למשל, שנחשב אצל האנשים לעיקר כמו עמידה בתפילת שמו"ע.

אני לא יודע לאן אנחנו חותרים, יש לנו מצד אחד גמ' [אולי מעורפלת] שלל של ראשונים, שו"ע ורמ"א מפורשים, כל דברי הפוסקים שדנו בזה ולא עלה על לב אחד מהם להמעיט בערכו, קח את השל"ה שחצי קיצור שלה עוסק בזה, וכן התבואת שור שכתב קונטרס שלם בענין, תשובה ארוכה במהרש"ל ע"ז, מלבד מג"א ט"ז א"ר פמ"ג ומשנ"ב שדנו ודנו על כל פרטי הדינים.

ומצד שני, השמטת הרמב"ם והרי"ף, ומנהג משובש.

הבוחר יבחר.

הפוסקים דנו גם בסימן ב ולא עלה על לב איש להמעיט בערכו. וגם בסימן ר"מ. עם זאת, מלבד אצל (חלק מ) החסידים כמדומה שאיש אינו רואה בהם חיוב גמור.
רמב"ם רא"ש ורי"ף המצטרפים למנהג אינם מתבטלים בכזו קלות.

[אפשר]

הפוסקים דנו גם בסימן ב ולא עלה על לב איש להמעיט בערכו. וגם בסימן ר"מ. עם זאת, מלבד אצל (חלק מ) החסידים כמדומה שאיש אינו רואה בהם חיוב גמור.
רמב"ם רא"ש ורי"ף המצטרפים למנהג אינם מתבטלים בכזו קלות.

הרא"ש מביא החיובים, עי' תשובות כלל ד.
והרמב"ם גם מביאו פעמיים, תפילה פ"ז הי"א וסדר התפילות, אבל ברמב"ם משמע שהוא מנהג ועיקרו משום ברכת התורה, ובמקום ברכת כהנים, וזה ענין רחב ומילתא אחריתי, [אבל עכ"פ זה מוזכר ברמב"ם אם להדיא לא כחיוב, אבל ברא"ש העתיקו בפשטות ואפשר שהוא חיוב גמור. וגם כתב שלא יאמר עד הבוקר והיינו משום שבלילה אין מקריבים, וכ"ז משמע חיוב].

[עזריאל ברגר]

האם אפשר להשוות מובאה של המ''ב לסימן שלם בשו''ע ורמ'''א?

מדוע לא?
הנה יש לנו סימן שלם העוסק בהלכות לבישת הבגדים (סימן ב). האם העובדה שהוא סימן שלם הופכת אותו לחובה גמורה ? לעדיף על פני מובאות במשנ"ב?

רובו ככולו של סימן ב מיוסד על גמרות מפורשות, ומי שאינו מקפיד על זה - הריהו בעיני כמי שלא מקפיד על מאה ברכות או על אמירת שמו"ת.

[ברים]

א''צ הרבה דמיון כדי לחשב אם המנהג הרווח היה להיפך, שהליטאים מקפידים ע''ז והחסידים מדלגים, כמה הררי אש וגפרית היו נשפכים על ראשי החסידים ע''כ.

[עיק]

הפוסקים דנו גם בסימן ב ולא עלה על לב איש להמעיט בערכו. וגם בסימן ר"מ. עם זאת, מלבד אצל (חלק מ) החסידים כמדומה שאיש אינו רואה בהם חיוב גמור.
רמב"ם רא"ש ורי"ף המצטרפים למנהג אינם מתבטלים בכזו קלות.

הרא"ש מביא החיובים, עי' תשובות כלל ד.
והרמב"ם גם מביאו פעמיים, תפילה פ"ז הי"א וסדר התפילות, אבל ברמב"ם משמע שהוא מנהג ועיקרו משום ברכת התורה, ובמקום ברכת כהנים, וזה ענין רחב ומילתא אחריתי, [אבל עכ"פ זה מוזכר ברמב"ם אם להדיא לא כחיוב, אבל ברא"ש העתיקו בפשטות ואפשר שהוא חיוב גמור. וגם כתב שלא יאמר עד הבוקר והיינו משום שבלילה אין מקריבים, וכ"ז משמע חיוב].

יש"כ על הציון לדברי הרא"ש בתשובה.
אך נותרנו עם הרמב"ם והרי"ף. גם הם חזו לאצטרופי למנהג.

[עיק]

האם אפשר להשוות מובאה של המ''ב לסימן שלם בשו''ע ורמ'''א?

מדוע לא?
הנה יש לנו סימן שלם העוסק בהלכות לבישת הבגדים (סימן ב). האם העובדה שהוא סימן שלם הופכת אותו לחובה גמורה ? לעדיף על פני מובאות במשנ"ב?

רובו ככולו של סימן ב מיוסד על גמרות מפורשות, ומי שאינו מקפיד על זה - הריהו בעיני כמי שלא מקפיד על מאה ברכות או על אמירת שמו"ת.

חבל, כי הרמב"ם פירש גמרות מפורשות אלה כהנהגה הראויה לתלמיד חכם, ולא כחיוב - בשונה מאמירת שמו"ת למשל.
מסקרן אותי מיהו אותו שאינו מקפיד על מאה ברכות: מי שאינו אומר ברכות השחר? אינו מתפלל ג' תפילות? אינו מרבה ברכות בכוונה תחילה בשבת?

[עזריאל ברגר]

הנה יש לנו סימן שלם העוסק בהלכות לבישת הבגדים (סימן ב). האם העובדה שהוא סימן שלם הופכת אותו לחובה גמורה ? לעדיף על פני מובאות במשנ"ב?

רובו ככולו של סימן ב מיוסד על גמרות מפורשות, ומי שאינו מקפיד על זה - הריהו בעיני כמי שלא מקפיד על מאה ברכות או על אמירת שמו"ת.

חבל, כי הרמב"ם פירש גמרות מפורשות אלה כהנהגה הראויה לתלמיד חכם, ולא כחיוב - בשונה מאמירת שמו"ת למשל.
מסקרן אותי מיהו אותו שאינו מקפיד על מאה ברכות: מי שאינו אומר ברכות השחר? אינו מתפלל ג' תפילות? אינו מרבה ברכות בכוונה תחילה בשבת?

א. ללבוש קודם ימין ואח"כ שמאל זה דווקא לת"ח?!
ב. מי שלא מחזיק ראש בספירת הברכות - כמעט אין סיכוי שיקיים מאה ברכות בתשעה באב ויום כיפור, ואפילו לא בשבת (אא"כ הוא מקפיד לשמוע את כל הברכות מהקוראים בתורה וכיו"ב - דבר שאיננו מעשי בהרבה בתי כנסת בגלל הרעש וכו').

[עיק]

רובו ככולו של סימן ב מיוסד על גמרות מפורשות, ומי שאינו מקפיד על זה - הריהו בעיני כמי שלא מקפיד על מאה ברכות או על אמירת שמו"ת.

חבל, כי הרמב"ם פירש גמרות מפורשות אלה כהנהגה הראויה לתלמיד חכם, ולא כחיוב - בשונה מאמירת שמו"ת למשל.
מסקרן אותי מיהו אותו שאינו מקפיד על מאה ברכות: מי שאינו אומר ברכות השחר? אינו מתפלל ג' תפילות? אינו מרבה ברכות בכוונה תחילה בשבת?

א. ללבוש קודם ימין ואח"כ שמאל זה דווקא לת"ח?!
ב. מי שלא מחזיק ראש בספירת הברכות - כמעט אין סיכוי שיקיים מאה ברכות בתשעה באב ויום כיפור, ואפילו לא בשבת (אא"כ הוא מקפיד לשמוע את כל הברכות מהקוראים בתורה וכיו"ב - דבר שאיננו מעשי בהרבה בתי כנסת בגלל הרעש וכו').

א. את זה ספציפית הרמב"ם לא פסק כלל, כי סבר שרב אשי דוחה דין זה מההלכה, יעויין שם.
ב. גם מי שמחזיק ראש נמצא בפלונטר מסובך אחרי שאנו פוסקים מצד אחד שצריך להשלים למאה ברכות ומצד שני אנו פוסקים שאסור לגרום ברכה שאינה צריכה. הפוסקים נדחקו למצוא כל מיני פתרונות, אך לי הק' הדברים אינם מתיישבים עדיין.