הודעהעל ידי עושה חדשות » ג' מרץ 28, 2017 10:09 pm
לגוף הטענה, (לומר שקודם שיש נידון של או"ה לא חשיב שנולד הספק בקביעות), כתב לי חכ"א כדלהלן:
בד' הגר"א על התוספתא סוף ידים מבואר דכשסנחריב בלבל האומות לרבן גמליאל דמיעוט נשארו במקומם, גר עמוני אסור בקהל משום דהוי קבוע. אף דכל הנפק"מ רק בגירותן דבגויותן אין איסור עמוני. וכמבואר בתוס' ותו"י יבמות ע"ו:
ואמנם בעמוני י"ל משום הלאו דלא תדרוש שלומם וטובתם. ונימא דסגי דנוגע לאיסור אחד לשוייה קבוע אף לשאר איסורים. אך מבואר שם כן נמי על מצרי.
(ועי' להלן מהריטב"א דלפחות מבואר בדבריו דכשלוקח המצרית ממקומה על דעת לגיירה הוי קבוע. וכמובן דאין לומר דנוגע עתה לגבי מחשבה רעה דכוונתו לנושאה).
ואי נימא דמדרבנן איכא איסור מצרית אף בגויותה א"ש אך זה מהיכ"ת.
יש לדון אם לאיסור עמוני בעי שם ישראל, או דהא דליכא בגוי הוא משום דאין בהם קיחה וחתנות, וכן משמע מתוס' מהר"ם ורבינו פרץ שם, אך לנידון הנ"ל לכאו' אין בזה נפק"מ, דאף אם כל כה"ג מיקרי דחל האיסור אף דאין לו היכ"ת, כיון דאין לו נפק"מ בפועל לא הוי קבוע.
וכמובן דגם איסור קירבה לא שייך.
לר"מ דלאחר שאתגייר מקודשת יל"ע אם מיקרי נפק"מ לענין אם מותר לקדשה, (אם אסור לקדש חייבי לאוין, ואם אסור אף דמעשה הקידושין היה כשלא הייתה אסורה) כיון דעתה רק יכול לעשות ה'זריקת חץ'.
יל"ע כשלקח או פירש בפנינו וכבר עתה קיים האיסור, אלא דעתה מספק מותר, ואין נוגע לנו עתה להכריע דמותר. כגון בספק גוי דהמגיד משנה הנ"ל ועתה נוגע לענין להחיותו, לראשונים דלהחיותו מספק פטור, או אי נימא דמצרית גויה אסורה מדרבנן ועתה סד"ר לקולא.
ובתוהרא"ש יבמות ע"ו. מבואר דאף אם נשארו מיעוט מצריים במצרים ואינם ידועים, והרוב אינם מצריים, היה מותר לשלמה לישא את בת פרעה. ובריטב"א פליג דהוי קבוע. (דדוחק לומר דקאי אדלהלן בגמ' על מנימין). ויל"ע אם כונתו דאף דאינו ניכר הוי קבוע מדרבנן דהוי בעלי חיים. ופשיטא ליה דכבר אז נתקנה התקנה דבעלי חיים לא בטלי. או דס"ל דאדם אינו בטל מדאוריתא כמש"כ בפליתי, וס"ל דכל דאינו בטל הוי קבוע מדאו' אף כשאינו ניכר. א"נ כשם דאדם חשוב מדאו' ואינו בטל מהני נמי חשיבותו למהוי קבוע דאו' אף בשאינו ניכר. אך א"כ מנ"ל כל קבוע דאו' אולי קבוע רק באנשים, ואולי מעלת אנשים הוא רק לסלק חיסרון דאינו ניכר.
בתשו' מהרי"ל סי' ע"ב בהא דמחבואה מצלת בשבויה, מקשה דמי שהיתה במחבוא תתבטל ברוב ויאסרו כולם. ואמר הגרד"ל שליט"א דש"מ תלת, דביטול ברוב מהני נמי לאסור וליתן דין חדש, ואדם בטל ברוב מדאוריתא, וביטול אף כשאין הספק מחמת התערובת. ויש להוסיף דש"מ נמי דהדין דרבנן דבע"ח לא בטלי אינו אלא לחומרא, ובריטב"א בב"מ ו: מבואר דהוי נמי לקולא, (אלא דנחלק עם תוס' דס"ל דמהני נמי לפטור חיוב דאו' והריטב"א נחלק דאין בזה סיג. וכנראה זה כוונת תוס' שם דהביאו מבע"ח לא בטלי ונתקשו האחרונים דאינו אלא מדרבנן). ונפק"מ למעשה בטבילת כלי זכוכית חדשים במקום דהרוב גויים אם יש לומר דמשום דהכלי חשוב הוי קבוע דרבנן ולא אזלינן בתר רובא, והוי ספק דרבנן. (אמנם תליא באיקבע וכן הוי דשיל"מ). ויל"ע גם בטבילת כלי מתכות וכשיש רוב לחיוב. דאף דלענין החיוב הוי חיוב ודאי כהריטב"א הנ"ל, אך לענין הברכה דהוי דרבנן יהני הקבוע דרבנן לשוייה כמע"מ ולפוטרו מברכה, להריטב"א הנ"ל דמהני לקולא. ואף למהרי"ל, אי כשיש רוב המחייבו בברכה, יש כאן מיעוט דעובר על ברכה לבטלה. (ובסד"א לחומרא במ"ב מפרימ"ג דהוא משום דברכה לבטלה דרבנן ולא כרע"א) יש לומר דכיון דלהחמיר הוי מע"מ לא יברך. (אך אולי הוי בתולדה).
בירו' פסחים פרק ז' ה"ו איכא מ"ד דציבור שנטמא אחד מהם ואין ידוע מי הטמא יעשו כולם בטומאה. והגרד"ל מוכיח מכאן דאדם אין בטל ברוב מהתורה, ודו"ק.