אוצר החכמה כתב:אבל איך יוצא לך מזה שמותר לאדם להאכיל את חבירו איסור כיוון שהלז סומך על רוב מחמת חוסר ידיעתו את המציאות?
לא אמרתי שמותר להיפך הבאת לעיל את דברי היביע אומר בשם הרב פעלים שאסור למכור לגוי שמא ימכור לישראל, רק אמרתי שפעמים לא חייב להודיע כדי להפריש חבירו מאיסור שהוא עושה בשוגג או אונס
והנה התשובה של יביע אומר
שו"ת יביע אומר חלק ח - יורה דעה סימן לב
נשאלתי אודות אשה שבהיותה צעירה פנויה חיתה חיי אישות עם בחור אחד ונתעברה ממנו, וכשהוכר עוברה הלכה אצל רופא אחד ועשה לה הפלה מלאכותית, ואח"כ עברה משם לעיר אחרת, וחזרה בתשובה שלימה בשמירת תורה ומצות, ונישאת לבחור ישיבה החרד לדבר ה', וחיו יחדיו באהבה ואחוה שלום וריעות, ונתעברה ממנו וילדה לו בן זכר. והנה הביע רצונו לקיים מצות פדיון הבן כהלכת גוברין יהודאין, כי לא ידע שקודם נישואיו עם אשתו, נתעברה כבר מאיש אחר והפילה כשהוכר עוברה, והאשה באה אל הרב המקומי וסיפרה לו כל מה שאירע לה קודם נישואיה לאברך הנז', ושאל הרב האם חייב הוא להודיע לבעלה, כדי להצילו מעון ברכות לבטלה של פדיון הבן, למרות שאם יודיע לו כל הקורות לאשתו קודם נישואיו, יופר שלום הבית, ועלול הדבר קרוב לודאי שתפרוץ ביניהם מריבה וקטטה, ואחריתה מי ישורנה, שאולי יבאו גם לידי גירושין, או שמא יש לומר גדול השלום שאפילו שם שמים שנכתב בקדושה נמחק מפני השלום, (סוכה נג ב), ולכן שב ואל תעשה עדיף.
א) בברכות (יט ב) איתא, אמר רב יהודה אמר רב, המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק, מאי טעמא, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. כל מקום שיש בו חילול ה' אין חולקים כבוד לרב. מתיבי קברו את המת וחזרו, ולפניהם שתי דרכים, בא (האבל) בטמאה באים עמו בטמאה משום כבודו, ואמאי נימא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה', תרגמה ר' אבא בבית הפרס דרבנן וכו'. תא שמע, גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, תרגמה רב בר שבא בלאו דלא תסור, דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור. והדר פריך מדתניא ולאחותו מה ת"ל, הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו (ופגע במת מצוה) ת"ל ולאחותו, לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה', שאני התם דכתיב ולאחותו, וליגמר מינה, שב ואל תעשה שאני. (פירש רש"י, אבל הלובש כלאים עוקר לא תעשה במעשה ממש, וכדאיתא במכות (כא ב) שכל ששהה כדי לפשוט וללבוש לוקה). וז"ל הרמב"ם (בפ"י מהל' כלאים הכ"ט): "הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו מעליו מיד, ואפילו היה רבו שלימדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה, ולמה נדחה בהשבת אבידה, מפני שהוא לאו של ממון, ולמה נדחה בטומאת מת, הואיל ופרט הכתוב ולאחותו, ומפי השמועה למדו, לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום, ואף על פי שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר, לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות". עכ"ל. והרא"ש (פ"ט דנדה, הל' כלאי בגדים סי' ו) הביא הסוגיא דברכות (יט ב) הנ"ל. ואח"כ הביא דברי הירושלמי (כלאים פ"ט ה"א): "הרי שהיה מהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים, תרין אמוראין, חד אמר אסור (ופושטו מעליו בשוק), וחד אמר מותר. מאן דאמר אסור דבר תורה, ומאן דמתיר כדאמר ר' זירא גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שעה אחת. תניא אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש. ר' יוסי הוה יתיב ומתני, והוה תמן מיתא, מאן דנפיק לא א"ל כלום, ומאן דיתיב לא א"ל כלום. ר' אמי הוה יתיב ומתני, א"ל חד לחבריה את לבוש כלאים, א"ל ר' אמי שלוף מאנך והב ליה". וכ' ע"ז הרא"ש, וס"ל לר' אמי כאידך אמורא דשרי. אי נמי בכלאים דרבנן. אי נמי בכלאים דאורייתא, ובודאי שהמוצא כלאים בבגדו אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' וצריך לפושטו אפי' בשוק, אבל אם אדם רואה כלאים בבגדי חבירו, והלובש כלאים אינו יודע, אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו, דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג. עכ"ל. והטור יו"ד (סי' שג), הביא דברי הרמב"ם, ודברי הרא"ש בתירוצו האחרון הנ"ל, ומשמע מדבריו דפליגי אהדדי, שלדעת הרמב"ם גם בשוגג צריך להודיעו, וכ"כ הב"ח שם, שלדעת רבינו הטור אליבא דהרמב"ם אין חילוק בין שוגג למזיד, ורק הרא"ש מחלק בזה, וכתב הב"ח, ולפע"ד נראה שגם הרמב"ם לא אמר שקורעו מעליו אפי' בשוק, אלא כשהוא מזיד, שהוא יודע שהוא לבוש כלאים של תורה ואינו פושטו, אבל אם הוא שוגג אינו חייב לקורעו מעליו, אלא שותק עד שיגיע לביתו, ואח"כ מודיעו, משום שגדול כבוד הבריות, ואין כאן מחלוקת כלל. והכי נקטינן. ע"כ. גם התפארת שמואל על הרא"ש שם כתב, ונראה דהרמב"ם מיירי שהרואה מרגיש בו שהוא מזיד, ומשום הכי קורעו מעליו אפי' בשוק, אבל בשוגג לא. ע"ש. ובשו"ת תרומת הדשן (סי' רפה) פסק ג"כ כדעת הרא"ש שאם הוא שוגג א"צ להודיעו, שגדול כבוד הבריות וכו'. ע"ש. וז"ל מרן הש"ע (סי' שג ס"א): "הרואה כלאים של תורה על חבירו אפי' אם היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו מעליו מיד, ואפי' אם היה רבו, ואם היה כלאים של דבריהם אינו קורעו מעליו ואינו פושטו בשוק עד שיגיע לביתו". וכתב הרמ"א בהגה, וי"א שאם הלובש היה שוגג אין צריך לומר לו בשוק, אפי' בכלאים של תורה, שמשום כבוד הבריות ישתוק, ואל יפרישנו משוגג. ע"כ. ואף על פי שהרמ"א כאן לא הכריע להקל, דבריו עשירים במקום אחר, (שבסימן שעב ס"א) הביא להלכה דברי התה"ד (סי' רפה) וז"ל: "כהן ששוכב ערום והוא באהל המת ואינו יודע, אין להגיד לו, שגדול כבוד הבריות, אלא יקראו לו סתם לצאת כדי שילביש עצמו תחלה, אבל אם כבר הגידו לו אסור לו להמתין עד שילביש עצמו, ודוקא באהל המת שהוא טומאה דאורייתא, אבל בטומאה דרבנן לעולם ילביש עצמו תחלה שגדול כבוד הבריות, וכמו שנתבאר לעיל סי' שג לענין כלאים". ע"כ. הנה מבואר בדבריו שיש לפסוק כהרא"ש שבשוגג א"צ להודיעו. והנה בשבועות (ל ב) האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה, לא ליזיל. אר"ש, אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול, ה"ז לא יטול. והני מילי בממונא, אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש בו חילול ה', אין חולקים כבוד לרב. וכתבו התוס', ותימה דהכא שב ואל תעשה הוא, ובברכות (יט ב) פריך אהא דאמרינן המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק, מהא דההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, שמטמא למת מצוה, משום בזיון המת, ומשני שב ואל תעשה שאני. וי"ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים, לכך שוא"ת שרי, וכן לפשוט כלאים בשוק חשיב גנאי גדול כגנאי דמת מצוה, להכי פריך מניה. אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כולי האי, להכי לא שרי באיסורא אפי' שב ואל תעשה. ודמי ליה מצא שק או קופה וכו'. ועוד י"ל שאם עושים איסור על ידו לא מקרי שב ואל תעשה, והכא מיירי כפי' רש"י, כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה להנשא, והאי צורבא מרבנן יודע שבעלה חי, ובממונא שרי אפילו מוציאים ממון על ידו מבעליו שלא כדין וכו' דשאני ממונא דאתיהיב למחילה. ע"כ. והנודע ביהודה (קמא, חאו"ח סי' לה), תלה בזה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש הנ"ל, שהרמב"ם סובר אפי' הלובש שוגג כיון שהוא עובר בקום ועשה שהוא לובש כלאים, אף על פי שלגבי המוצא הכלאים בבגד חבירו הוא שב ואל תעשה, חייב לפושטו מעליו, כתירוץ השני של התוס' הנ"ל. והרא"ש ס"ל אם הלובש שוגג לא מקרי לגביה קום ועשה, ולגבי המוצא שרואהו לבוש ושותק הוי שב ואל תעשה. וע"פ זה דן בנידונו באיש שנכשל באשת איש ברצונה, והיא ממשפחה מכובדת ומיוחסת בישראל, ואם יודיע לבעלה שאשתו אסורה עליו, יהיה פגם גדול למשפחה, וכתב, שלא אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה אלא בשב ואל תעשה, ולא בקום ועשה, ולכן לדעת הרמב"ם, בנ"ד שהבעל שוגג, אבל הוא בועל את אשתו בקום ועשה, אף דלגבי הנואף חשיב שוא"ת, מ"מ מחוייב להודיעו ולמונעו מן האיסור, דחשיב קום ועשה, כתי' השני של התוס', אבל להרא"ש כיון שהבעל שוגג א"צ להודיעו מפני כבוד המשפחה. ושוב דחה דשאני הכא שהבעל יושב עמה באיסור כל ימיו, ולא דמי לנידון הרא"ש שהוא רק לשעה אחת. עש"ב. הנה פשיט"ל להנוב"י שיש כאן מחלוקת בין הרמב"ם להרא"ש, וכתב שם שהמחבר בש"ע פוסק כד' הרמב"ם, והרמ"א פוסק כהרא"ש להקל. ע"ש. וזה שלא כמ"ש הב"ח והתפארת שמואל שגם הרמב"ם מודה להרא"ש, ואין כאן מחלוקת כלל. ובאמת שבעיקר דינו של הנודע ביהודה, כבר כתב הגאון מצאנז בשו"ת דברי חיים ח"א (חאו"ח סי' לה), שא"צ להודיע לבעל, ושכן הסכימו גדולי הדור בכמה מעשים שבאו לפניהם. ע"ש. וכתב בשו"ת עמק שאלה (חאה"ע סי' פג), דה"ט דלא דמי ללובש כלאים בשוגג, שכל שוגג צריך עכ"פ כפרה, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ה מה' שגגות ה"ז), שהשוגג היה יכול לדקדק היטב, ולא היה בא לידי מכשול ותקלה, ולכן צריך כפרה, אבל במה שלא יעלה על הדעת לדקדק אחר זה חשיב אונס וא"צ כפרה, וא"כ כאן שהבעל לא היה צריך לדקדק אחר אשתו בזה, שלא נחשדו בנות ישראל על כך, מקרי אנוס וא"צ כפרה, וא"צ להודיעו כלל, כיון שאין על הבעל שום עון כלל ואינו צריך כפרה, כיון שאינו יודע מזה. ואפילו בלא טעמא דכבוד הבריות אינו מחוייב להודיע לבעל, ולא רק במשפחה מיוחסת הדין כן, אלא ה"ה לכל המשפחות שבישראל שכולם כשרים. ולכן העיקר כמ"ש חותני הגאון בדברי חיים שאינו חייב להודיע לבעל. עכת"ד. וע"ע בזה בשו"ת אריה דבי עילאי (חאה"ע סי' כד). ובספר טהרת המים (מע' ת אות סח). ובמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאה"ע סי' ב). ואכמ"ל. ולפ"ז גם בנ"ד י"ל דחשיב אונס וא"צ להודיעו כלל. ועכ"פ נראה מדבריו שהוא מודה למ"ש הנוב"י במה שהניח יסוד שיש בזה מחלוקת בין הרמב"ם להרא"ש. וע"ע בס' שושנת העמקים (כלל ו, דף יא ע"ד, בד"ה וראיתי, ודף יג ע"א בד"ה סוף דבר), שכ', שלדעת הרמב"ם אפי' שוגג צריך להודיעו מיד, ורק בכלאים מדרבנן א"צ להודיעו ולפושטו מעליו, ולהרא"ש אף בכלאים של תורה בשוגג א"צ להודיעו וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת חמדת שלמה (חאו"ח סי' טז והלאה). ובשו"ת שאגת אריה (סי' נח). ובשו"ת עונג יום טוב (סי' צו) ד"ה וראיתי ברמב"ם. ובספר העמק שאלה (פר' שלח שאילתא קכז אות טז). ובשו"ת פרי יצחק ח"א (סי' כו). ע"ש.
ב) והנה בברכות (לג א) איתא, רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ונחלקו הראשונים אם האיסור הוא מן התורה, או שמא אין האיסור אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, שהתוס' ר"ה (לג א) בשם רבינו תם כתבו להוכיח דהאי דרשא הנ"ל אסמכתא בעלמא היא, מדאמר בברכות (כא א) ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר, ואילו היה איסור ברכה שאינה צריכה מן התורה, היה לו לאסור לחזור ולברך מספק, משום דהוי ברכה שאינה צריכה ועובר משום לא תשא, אלא ודאי דהוי מדרבנן. וההיא דאמרינן בתמורה (ד א) דמוציא שם שמים לבטלה אסור מדכתיב את ה' אלהיך תירא, הני מילי בלא ברכה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת הראב"ן (סי' פז). ע"ש. וכ"כ רבינו ישעיה מטראני בספר המכריע (סי' עח), דבודאי דברכה לבטלה לא אסירא אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וכדאמר רבינו תם. ע"ש. וכ"כ בחי' הרשב"א והר"ן ר"ה (לג א). וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקידושין (סי' מט), וכ"כ תלמידי רבינו יונה (פ"ח דברכות, קודם המשנה דמי שאכל ושכח ולא בירך) בשם רבני צרפת. ע"ש. וכן כתב הרא"ה (בפ"ג דברכות כא. עמוד מב), אהא דאמר התם ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר, חוזר ואומר, וא"ת היכי אפשר למהדר אמת ויציב מספק, והאי הוי ספק איסורא דאורייתא משום ברכה שאינה צריכה שעובר משום לא תשא, כבר פירש אדוני הרב רבינו אשר בן הרב משולם, שאיסור ברכה שא"צ לאו מדאורייתא הוא, אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכ"כ עוד הרא"ה (בפ"ח דברכות עמוד קסח). ע"ש. וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סוף סי' שפד) בשם הרא"ה. וכ"כ בחי' הריטב"א ברכות (לג א). וכן בחידושיו לשבת (סט ב) בד"ה בקידושא ואבדלתא. וכ"כ בשמו בספר הפרדס לר' אשר בר חיים (עמוד רח). ע"ש. וכ"כ בשו"ת הרשב"ץ ח"ג (סי' מא וסה), ובפירוש הרשב"ץ לברכות (לג א). וכ"כ האור זרוע ח"ב (סי' רסו). וכ"כ בספר אהל מועד (דף צד ע"ב). ועוד. והגאון הנצי"ב בספר העמק שאלה (שאילתא נד אות כג) כתב שכן דעת השאילתות שם. וע"ע בשו"ת זרע אמת (חאו"ח סי' א דף א ע"ד). ע"ש. ולעומתם הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' קה) כתב, שברכה שאינה צריכה איסורא דאורייתא הוא, שנושא שם שמים לבטלה. וכ"כ המג"א (סי' רטו סק"ו) שדעת הרמב"ם איסור בשא"צ הוי דאורייתא, והכי הוי פשטא דהש"ס בתמורה (ד א). ע"ש. ואף שהאליה רבה (שם סק"ה) כתב בשם החינוך פר' עקב דס"ל דאיסור בשא"צ הוי מדרבנן. וכ"כ התוס' (ר"ה לג א). וכן יש לפרש דברי הרמב"ם, ודלא כהמג"א. ע"כ. נראה שנעלם מעינו הבדולח מ"ש הרמב"ם בתשובה הנ"ל דהוי איסורא דאורייתא. וכ"כ בברכי יוסף (סי' מו סק"ו) להוכיח מתשו' הרמב"ם הנ"ל דס"ל דהוי איסור תורה. ואף שלכאורה לא משמע כן בשו"ת פאר הדור (סי' כו), יש ליישב הכוונה שם כמ"ש בסי' קה. ושאף מרן הש"ע (ס"ס רטו) ס"ל כהרמב"ם דהוי איסור תורה. ע"ש. וכן ייחסו להרמב"ם אחרונים רבים, והביאותים בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' לט אות ז). ע"ש. ובס' ווי העמודים (סי' א דף א ע"ג), הביא לשון הגמ"ר שהובא בב"י חו"מ (סי' פז), דמוכח שאף בה"ג ס"ל שאיסור הזכרת ש"ש לבטלה הוי מה"ת משום לא תשא. ושכ"כ בתשו' שערי צדק ש"ד בתשו' לרב יהודאי גאון. ע"ש. ובתשובת רבינו אפרים שהובאה בספר הישר (סי' סה אות ד) כתב בפשיטות שאיסור בשא"צ איסורא דאורייתא היא, דמפקינן לה מקרא דלא תשא את שם ה"א לשוא. ע"ש. ובתשו' הגאונים (שע"ת סי' קטו) בתשובת רב האי גאון, איתא שהמברך בשבת ביום בפה"ג ומקדש השבת, הוא דרך בורות, ולא עוד אלא שהוא חייב מלקות שמברך בשא"צ ועובר משום לא תשא. ע"ש. וכן הוא בס' העתים (עמוד קצב), וכיו"ב כתב בספר האשכול ח"ב (עמוד צט). ובספר האגור (הל' ציצית). ובשו"ת חכמי צרפת ולותיר (סי' מד). וע"ע בס' ברכי יוסף בשיו"ב (סי' תפב) בשם הר"י אלברצלוני. ובפרי חדש (ס"ס סז) בשם רבינו מנוח. ע"ש. והרב עמודי אש (דף ח סע"ג) כתב, שמצא חבר להרמב"ם דס"ל שאיסור ברכה שאינה צריכה הוי מן התורה, הוא רבינו משולם בתשובתו לרבינו תם בס' הישר (דף פא ע"א). ע"ש. וכן הסכימו אחרונים רבים בדעת מרן הש"ע, וכמ"ש בברכי יוסף (סי' מו סק"ו) דס"ל למרן שאיסור בשא"צ הוי מן התורה. וכ"כ עוד בברכי יוסף (סי' רצה סק"ה). וכן הסכים הגרי"ח בספר רב ברכות (דף קטו ע"ב). ובשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' א) סוף ד"ה והנה על. ע"ש. ועכ"פ רוב הראשונים סוברים שאיסור ברכה שאינה צריכה הוי רק מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכ"כ בספר טל אורות (דף ד ע"ב) שרוב הראשונים בהסכמה עלו שאיסור בשא"צ אינו אלא מדרבנן. וכ"כ מרן החיד"א בספר פתח עינים (ברכות כ ב) שלדעת רוב הפוסקים איסור בשא"צ אינו אלא מדרבנן. (וכן הועתק בשיורי ברכה סאלוניקי סי' סב). וכ"כ הישועות יעקב (סי' מו סק"ו). וע"ע בס' חיי אדם בנשמת אדם (כלל ה סי' א). ובש"ע הגר"ז (סי' רטו). ובשו"ת קרן לדוד (סי' נט וסי' סא אות ד). ובספר גזע ישי (מע' ב אות רט והלאה). ובשדי חמד (מע' ב כלל קטו). ובשו"ת בנין שלמה (סי' כ דכ"ו ע"א). ע"ש.
ג) ומעתה י"ל שהואיל ורוב הפוסקים ס"ל שאיסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן, בנ"ד שהאיסור בפדיון הבן שהוא מברך "על פדיון הבן ושהחיינו" לבטלה, הו"ל כדין הלבוש כלאים דרבנן, דאמרינן ביה גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, דמוקמינן ליה בלאו דלא תסור. וכמו שפסקו כן הרמב"ם (פ"י מה' כלאים הכ"ט) והטור ומרן הש"ע (סי' שג), ואף על פי שיש אסמכתא דלא תשא בדין ברכה שאינה צריכה, הרי גם בכלאים של דבריהם יש אסמכתא דלא תסור, ואף על פי כן אמרינן גדול כבוד הבריות. ואין צריך להודיעו, ודוקא בכלאים של תורה פושטו מעליו אפי' בשוק, "מפני שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה", כלשון הרמב"ם שם. וכתב בשושנת העמקים (כלל ו' בד"ה והנה בהא) שדייק רבינו לכתוב "לא תעשה המפורש בתורה", לאפוקי לאו דלא תסור. ובשו"ת דברי חיים מצאנז (חאו"ח סי' לה) בד"ה אולם, כתב, שהרמב"ם בלשונו הנ"ל בא ללמד שכל שאינו מפורש בתורה, הגם שהוא מפי השמועה בלא תעשה, מ"מ נדחה מפני כבוד הבריות. ע"ש. וכ"ש איסור ברכה שאינה צריכה שלדעת רוב הפוסקים הוי מדרבנן. דשפיר דמי להקל שא"צ להודיעו מפני שלום הבית ותקנת השבים. והן אמת שיש לנו לחוש לדעת הרמב"ם ומרן דס"ל דאיסור ברכה שאינה צריכה הוי מדאורייתא, וכמו שהבינו כן בדעתם אחרונים רבים וכנ"ל, מ"מ כיון שגם זה אינו ברור, שהרי הרב זרע אמת (סי' א) האריך הרחיב בזה, וכל רז לא אניס ליה, ובכל זאת העלה שאף לדעתם איסור ברכה שאינה צריכה הוי רק מדרבנן. וכ"כ בפשיטות הרב ערך השלחן (סי' תפט סק"ז). וכן העלה הרב חיי אדם (בנשמת אדם כלל ה סי' א) בדעת הרמב"ם. וכ"כ השדי חמד (מע' ב כלל קטו) בד"ה ולכן, ופירש הלשון שבתשובת הרמב"ם (סי' קה) הנ"ל "דהוי איסור דאורייתא", כלומר שיש לו אסמכתא בדאורייתא, וכמו שפירש כיו"ב מרן הב"י ביו"ד (סי' קפד) בדברי התוס' והרא"ש והסמ"ג שכתבו דפרישה סמוך לוסת מדאורייתא. ע"ש. וכ"כ בשו"ת דבר משה ח"ג (סי' יד דף טו ע"ד) ד"ה והגם, דאיסור ברכה שא"צ לרובא דרבוותא הוי מדרבנן, כמ"ש להוכיח חתני הרה"ג רבי יצחק וכו', ואף לדעת הרמב"ם דאיכא מאן דאמר דס"ל דהוי מדאורייתא, מ"מ הנם מועטים לגבי הסוברים בדעתו דהוי מדרבנן. ע"ש. והגאון מהרש"א אלפנדארי בשו"ת הסבא קדישא ח"ב (סי' יג דף ע ע"ב) כתב, וידעי רבנן שאיסור ברכה שאינה צריכה לפי הסכמת רובא דרובא קמאי ובתראי אינו אלא מדרבנן, ואף בדעת הרמב"ם נסתפקו רבני האחרונים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת קרן לדוד (סי' סא אות ד) להוכיח מתשו' הרמב"ם לחכמי לוניל, הובאה בכסף משנה (פ"ג מהל' מילה) דס"ל שאיסור בשא"צ הוי רק מדרבנן. וכן הוכיח בשו"ת עולת שמואל (ס"ס כ) מתשובת הרמב"ם הנ"ל, דס"ל שאיסור ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן. ע"ש. וכ"כ בס' פתח הדביר (סי' קפו דף קפז ע"ד). ע"ש. ע"ש. וכ"כ הגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא נג סוף אות ב) שאילו ראו המג"א והגרע"א דברי השאילתות היו מפרשים גם דעת הרמב"ם דהא שעובר על לא תשא היינו במזכיר שם שמים לבטלה בלא ברכה, וכדעת הרב נשמת אדם. ע"ש. ובשו"ת בית שלמה (חאו"ח סי' יד דף ז סע"ב) כ' ג"כ שהתוס' וכל הקדמונים כתבו שכל שאומר בדרך ברכה אין בו איסור תורה, וכבר כתבו האחרונים שגם דעת הרמב"ם כן היא, ודלא כהמג"א סי' רט"ו. ע"כ. וכ"כ הגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"א (סי' צח דף לז ע"ד). ע"ש. ועכ"פ בנ"ד יש לנו ספק ספיקא להקל, שמא הלכה כהרא"ש והטור והתה"ד והרמ"א שבשוגג א"צ להודיעו במקום כבוד הבריות, ולדעת הב"ח והתפארת שמואל גם הרמב"ם סובר כן, ואת"ל שהלכה כהאחרונים שכתבו בדעת הרמב"ם להחמיר בדאורייתא גם בשוגג, שמא הלכה כהפוסקים שברכה שא"צ אינה אסורה אלא מדרבנן, ודמי לכלאים של דבריהם דאמרינן בהו גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, דהיינו לאו דלא תסור, ושמא גם הרמב"ם מודה לשאר פוסקים דבשא"צ מדרבנן. וכנ"ל, הילכך א"צ להודיע לאברך הזה שאשתו נתעברה מאיש אחר והפילה קודם נישואיו עמה, כדי להפרישו מאיסור ברכה שאינה צריכה בשוגג, וכל שכן לפי מ"ש הרה"ג בעל קהלות יעקב בספרו שיעורין של תורה, שאפי' לדברי המג"א דס"ל שלדעת הרמב"ם איסור ברכה שא"צ הוי איסורא דאורייתא, אין זה אלא בזורק ברכה מפיו שלא לצורך כלל, אבל מי שטועה וסבור שהוא צריך לברך ברכה זו, לכ"ע לא הוי אלא איסור דרבנן. ע"ש. וכן משמע מדברי הרב מטה יהודה (בקונטרס שבט יהודה דמ"א ע"ב, בהערותיו על שו"ת נחפה בכסף סי' ו). ע"ש. וכן כתב בשו"ת אבני צדק (חלק או"ח סימן יז). ויובא להלן בסמוך. וה"נ בנ"ד שכסבור הוא שחייב בפדיון בנו, ומברך כהלכה לפי דעתו, בודאי דהוי רק איסור דרבנן, וא"צ להודיעו, שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, דהיינו לאו דלא תסור. ואף על פי שבברכות אנו מחמירים גם במקום ספק ספיקא, וכמ"ש בדברי חמודות (ריש הל' ציצית), ובחיי אדם בנשמת אדם (כלל ה סי' ו). ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' ז). וכ"כ מרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' ז). ובשו"ת מכתם לדוד פארדו (חאו"ח סי' ג). ובס' בית השואבה (דף קיא ע"ב ודף קנח ע"א) דלא מהני ס"ס בברכות. (ועמש"כ בחזון עובדיה ח"א סי' מט עמוד תתסו - תתסז. ע"ש). הרי כאן אין אנו דנים אם צריך לברך או לא, אלא אם יש צורך להודיעו ולהפרישו מאיסור בשא"צ, במקום שיש לחוש להפרת שלום בית, בזה אנו סומכים על הספק ספיקא להשאר בשב ואל תעשה, ולא להודיעו, ואין לנו בזה שום עון אשר חטא. ועוד שאפי' לגבי המברך במקום ספק ספיקא, כתב המכתם לדוד (סי' ג דף ח ע"א) ד"ה ומה, וכבר כתבנו דכל היכא דאיכא תרי ספיקי תו ליכא לא ריחא ולא קיוהא דאיסורא כלל, משום שהספק ספיקא מועיל להתיר כל איסורים שבתורה, וגם איסור ברכה לבטלה כאחד מהם. ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"א הכהן בס' ברית אברהם (מע' ס אות ב). ע"ש. הילכך יש להורות בנ"ד שאין להודיעו כלל, דשב ואל תעשה עדיף, שגדול כבוד הבריות, וגדול השלום.
ד) ומצאתי בשו"ת אבני צדק (חאו"ח סי' יז), שנשאל אודות מגיה ס"ת אחד, שמצא טעות בס"ת, ואין בעיר סופר שיוכל לתקנו קודם השבת, האם מחוייב להודיע לציבור שלא יקראו בס"ת בשבת בברכות, או שתיקתו יפה מדיבורו, והרה"ג השואל תלה דבר זה במחלוקת הרמב"ם והרא"ש ברואה כלאים של תורה על בגד חבירו שהוא שוגג בדבר, שלד' הרמב"ם צריך להודיעו מיד, וה"נ צריך להודיעו, אבל להרא"ש שכיון שהוא שוגג א"צ להודיעו עד שיגיע לביתו, משום כבוד הבריות, ה"נ א"צ להודיע לצבור, וכל זה לדעת המג"א אליבא דהרמב"ם שאיסור ברכה שא"צ דאורייתא, אבל לדעת התוס' והרא"ש דבשא"צ מדרבנן, וכ"כ הא"ר אליבא דהרמב"ם, א"צ להודיע לצבור. והגאון המחבר העיר מתשובת הרמב"ם (סי' קה) דס"ל בהדיא שאיסור ברכה שא"צ מדאורייתא. ומ"מ כיון דהתוס' והרא"ש וסיעתם ס"ל דבשא"צ מדרבנן, וכן נמנו וגמרו האחרונים, הא קי"ל אחרי רבים להטות. ועוד דהכא איכא ספק ספיקא להקל, שמא הלכה כהרא"ש וסיעתו שאפי' בכלאים של תורה אם הוא לבוש בשוגג א"צ להודיעו, ואת"ל דהלכה כהרמב"ם שבכלאים של תורה אפי' הוא שוגג צריך להודיעו, שמא הלכה כהתוס' והרא"ש שאיסור בשא"צ מדרבנן, וממילא אמרינן גדול כבוד הבריות וכו'. ובלא"ה נ"ל דבר חדש, שאפי' למ"ד שאיסור ברכה לבטלה הוי מדאורייתא, שאני הכא שהצבור אינם יודעים שיש טעות בס"ת, ואינו עולה על דעתם שאינם צריכים לברך על קריאת ס"ת, ואדרבה הם סוברים שמחוייבים הם לברך קודם קריאתם, ואין להם כל כוונה להוציא שם שמים לבטלה, אפילו כשיוודע להם אח"כ שלא היו צריכים לברך, לא עברו עבירה דלא תשא כלל, דהאי מילתא תליא בכוונת המברך, שאם מכוין לשוא עבירה היא, אבל אם אינו מכוין לשוא לאו עבירה היא כלל, אפי' כשנודע להם אח"כ שא"צ לברך. וסברא נכונה היא, והא דקי"ל בסי' רו שאם בירך ונפל מידו צ"ל ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אף על פי שבירך בדרך חיוב, מ"מ כל שאפשר לתקן כבוד ה' מתקנינן. סוף דבר דבנ"ד יש הרבה צדדים שאין צריך להודיע, שמא כהרא"ש דבשוגג א"צ להודיע, ושמא איסור ברכה לבטלה מדרבנן, ושמא הלכה כהפוסקים דבשעה"ד יכולים לברך על ס"ת פסול. עכת"ד. והנה דבריו אלו כדברינו לעיל לגבי נ"ד. ושוב ראיתי בשו"ת לחם שלמה (ח"ב מיו"ד סי' נג) שנשאל בשאלה דנ"ד ממש, והשיב ג"כ להקל, שאין לגלות את אזנו של הבעל בזה, שהרי אינו אלא שוגג, ועוד הוא פחות משוגג, שי"ל דחשיב כאונס, שכיון שהוא חושב לעשות מצוה ולברך נחשב כאונס. וממילא שייך לומר בזה גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, בשב ואל תעשה, כדאיתא בברכות (כ א), ושלא להגיד להלובש כלאים בשוגג חשיב שוא"ת, לדעת הרא"ש גבי כלאים. ואף שהרמב"ם חולק, כבר כ' הנוב"י קמא (חאו"ח סי' לה) שכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו להקל, אלא שדחה אח"כ דבנידונו הוא עושה איסור כל ימיו, וגם הרא"ש יודה לאסור, אבל בנ"ד דהוי רק שעה אחת בעת שמברך הברכות בפדיון הבן, י"ל דשפיר סמכינן על הרא"ש להקל, וכ"ש אם נאמר דבנ"ד הוי איסור בשא"צ דרבנן. וע' בשד"ח (מע' ג אות כג) דבדבר שאינו מפורש בתורה אף בגנאי קצת כבוד הבריות דוחהו בשוא"ת, ואיסור זה אינו מפורש בתורה, כי רק כשמזכיר שם שמים לשוא ממש חשיב איסור מפורש בתורה, אבל כאן אינו לשוא, שהוא סבור שהוא מצוה גמורה, וכ"ש שנחשב כאונס גמור, ואין כאן שם איסור כלל. וגם י"ל שכיון שהוא פגם ובזיון למשפחה חשיב כמו פגם גדול, דהכא נמי תתגנה עליו אשתו, ויהיה ביניהם קנאה ושנאה ופירוד לבבות, וגם יש בזה שלום ביתו, וגדול השלום שהשם שנכתב בקדושה ימחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו, ואם הכהן יודע מזה שאינו בכור פטר רחם יקח המעות ויקנה בהן מתנה לתינוק וכיו"ב, ואם אינו יודע א"צ להגיד לכהן משום פגם משפחה ושנאה בין האיש לאשתו. עכת"ד.
ה) וראיתי הלום בשו"ת מהרש"ג ח"ג (סי' סה), שנשאל באשה פנויה שנבעלה לערל אחד, וילדה לו בן, ואח"כ נשאה אלמן אחד בחזקת בתולה, וילדה לו בן, ואם יודיעו לבעלה שכבר ילדה קודם נישואיו עמה, מלבד הבושה, ירגיל עמה ריב וקטטה, וכתב, שאין אנו חייבים להודיעו ולמונעו מאיסור ברכה לבטלה בשעת הפדיון, מפני שגדול השלום, וכדקי"ל כבית הלל (בכתובות יז א) שאומרים כלה נאה וחסודה אפי' כשהוא שקר ממש. ואפי' את"ל דבנ"ד אין לנו לחוש על כבוד האשה, הואיל ופשעה ונבעלה בזדון לערל, מ"מ הרי הבעל לא פשע כלל, ואם נגיד לו שאשתו כבר ילדה קודם נישואיו עמה, הרי הדבר בזיון גם לו, ואסור לביישו ולצערו על לא חמס בכפו. ויש ללמוד כן ממ"ש בשו"ת דברי חיים ח"א (חאו"ח סי' לה), באחד שבא על אשת איש ברצונה, שאינו חייב להגיד לבעלה להפרישו מאיסור, משום שגדול כבוד הבריות, אף דהוי לאפרושי מאיסורא ממש, וסיים (בדברי חיים שם), שכן נהגו גדולי הדור כשבאו לפניהם החוטאים האלה, וק"ו בנ"ד שמחוייב לשתוק ולא להגיד לבעל הדברים שהיו קודם שנשאה, ורק בדרך עצה טובה, אם אפשר טוב לומר לבעל שיש ספק אם אשתו היא בת לוי ופטור מפדיון, ולכן לא יברך. ולענין כסף הפדיון, אם אפשר יש לומר לאבי הבן שיפדה את הבן במתנה ע"מ להחזיר, ואם אי אפשר, מפני שיש לחוש שמא ע"י זה ידע גופא דעובדא, יחזיר לו הכהן את הכסף בהבלעת הממון בתוך איזה חשבון, או ע"י מתנה וכו'. ואף דקי"ל באה"ע (סי' סז ס"ה), כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, הוי מקח טעות, זהו רק באופן שהרגיש בעצמו תיכף כשכנסה שהיא בעולה, אבל אם לא הרגיש, וחי עמה אח"כ כדרך איש ואשתו, י"ל שמחל על קפידתו, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, כדקי"ל בפרק המדיר גבי מומין. עכת"ד. [והנה בענין מה שהעיר מדין כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוי מקח טעות, יש להוסיף, דאף דהב"ש (סי' סח ס"ק כד) כ' עפ"ד התוס' שצריך לקדשה מחדש, אבל הבית מאיר שם כתב אליבא דהרמב"ם דלא עדיף מקידש סתם ונמצא בה מום דמ"מ מקודשת מספק, כמ"ש (בסי' לט ס"ה), ומבואר בב"י (ס"ס מד), שלדעת הרמב"ם, כל שהיא מקודשת מספק, שוב א"צ לקדשה מחדש, כדין קטנה שנתקדשה למיאון, וה"ה כאן. ע"ש. ובשו"ת רב פעלים ח"א (חאה"ע סי' ב) האריך בנידונו בזה וכתב, שכיון שאם יגלו הדבר לבעל יהיו קטטות ומריבות בין הזוג, וגם בזיון המשפחה, הילכך יש לסמוך בזה על ספק ספיקא שלא לגלות לבעל, ולא יצטרכו לקידושין מחדש וכו'. ע"ש. ולכאורה במומין גדולים כהאי גוונא י"ל שאינה מקודשת כלל, וכמ"ש בשו"ת אחיעזר (סי' כז אות ג). וע' באוצר הפוסקים (סי' לט דף קג ע"ד). ע"ש]. גם בשו"ת באר משה חלק ח' (סי' רלז) נשאל אודות בתולה שנבעלה לבחור אחד וילדה לו, ואח"כ מת הילד, ולאחר מכן חזרה בתשובה שלימה, ועברה לגור בעיר אחרת, ושם נישאת לאיש ירא וחרד לדבר ה', שלא ידע מאומה ממעשיה הראשונים, וילדה לו בן זכר, והבעל רוצה לפדותו כדת, ואיש היודע מכל מעשיה של האשה בא לשאול אם הוא חייב להודיע לבעל, ולגלות לו האמת שהבן אינו פטר רחם ופטור מהפדיון, כדי שלא יברך ברכות לבטלה, אלא שעל ידי כך בודאי שיבוטל שלום הבית, וגם יהיו לחרפה ובזיון בעיני משפחתו ובעיני תושבי העיר, ואפשר גם שיתגרשו. והשיב, שמכיון שאיסור ברכה שא"צ אינו אלא איסור דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, ועוד שכ' הרמב"ם (פי"ב מהל' שבועות הי"א): "ולא שבועה לשוא בלבד אסורה, אלא אפי' להזכיר שם שמים לבטלה אסור, שהרי הכתוב אומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא להזכיר שמו לבטלה", ובנ"ד האב מברך שתי הברכות ביראת השם, בחושבו שהוא מברך על מצות פדיון הבן שהוא מחוייב בה, והוא אונס גמור בדבר, וכמעט שאינו עושה שום איסור, לכן טוב שלא לגלות לו ולא כלום, כדי שלא לגרום חשש גירושין בין הזוג, ועכ"פ ודאי שיהיו מריבה וקטטה וביטול שלום הבית, וגם בזיון גדול לאשה ולמשפחה. וגם לילד הנולד יגרום הענין להוצאת שם רע, שיהיה שיחה בפי הבריות עד עולם וכו', הילכך יניחו לאבי הבן לעשות הפדיון עם שתי הברכות, שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, וכיו"ב כ' הנוב"י קמא (חאו"ח סי' לה), שיש לסמוך בזה על הרא"ש דס"ל שבשוגג א"צ להודיעו. וכ"ש בנ"ד דהוי איסור דרבנן בלבד, והרי אם יגלו הכל להאב יצמח מזה בזיון ופגם גדול, והתורה התירה למחוק שם שמים שנכתב בקדושה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, אלא יניחו את האב שהוא אנוס בדבר לעשות הפדיון בברכות, ויחיה עם אשתו בשלום ובמישור בהשקט ובטח. ושו"ר שכ"כ בשו"ת לחם שלמה (חיו"ד ח"ב סי' נג). עכת"ד. הנה לפנינו כמה מאחרוני זמנינו ובדור שלפנינו שפסקו להתיר. ודבריהם נכונים, שגדול השלום. ונכון שהרב המקומי שנוכח בשעת פדיון הבן, והיודע את כל פרשת העיבור, יבקש מהכהן שידלג על כל השאלות השגרתיות לאשה האם הפילה איזו פעם? וכו'. לבל תצטרך לשנות מפני השלום, בפני הקהל הרב הנמצאים שם בשעת הפדיון. [וכעת ראיתי לידידי הרב הגאון הראש"ל רבי אליהו בקשי דורון שליט"א בספרו בנין אב ח"ב (סי' נד - נה) שדן ג"כ בשאלה זו, והעלה כאמור לעיל. ע"ש]. סוף דבר הכל נשמע שאין להודיע לבעל ולא כלום ויקיים מצות הפדיון בברכות, ומכאן ולהבא חושבנא טבא. והנלע"ד כתבתי.
