כל דפריש - לפני עוור

[אלכסנדר וימפן]

נראה לי שהנידון כאן זה בעצם גמרא מפורשת בכמה מקומות שאסור למכור דבר איסור לגוי שמא הוא יחזור וימכור את זה לישראל אפילו שהישראל השני לא צריך לחשוש

איכשהוא לא שמו לב...

[פלתי]

לא ברור מה רוצים פה בכלל.
הנוב"י דן שם אם זה אונס ואין צריך כפרה או שוגג ועל זה מחלק מספר חילוקים, גם אם חכמים אמרו לה לא לבדוק וכדומה.

מה כל זה קשור לעניין. הרעיון המוזר כאן הוא שאם אתה אנוס או אפילו נוהג על פי דין גמור לי מותר להכניס אותך לאונס. ובכלל כל דיני רוב נאמרו למי שאינו יודע, אבל מי שיודע ברור שאסור לו לאכול וחייב להפריש את השני מהאכילה הזאת כי הוא הרי יודע שזה איסור (נושא נפרד הוא מה שהוזכר למעלה מהדברי חיים מה יהיה כשהשני לא חייב להאמין לי).

הענין הוא, שמענין לענין, עברנו לדיון קצת שונה: והוא, למה באחד שאכל על פי חזקה או רוב, ואח"כ התברר שאכל חלב, הרי זה פטור מחטאת כיון דאנוס. ואילו במי שאכל על פי עד אחד או שני עדים, ואח"כ התברר שהיה עד שקר, אין זה נקרא אונס וחייב חטאת.
אני לא מצליח להבין את הנקודה הזו. ומשום מה לא עוזרים לי כל ההסברים. לא נחה דעתי מהם.

[פלתי]

נראה לי שהנידון כאן זה בעצם גמרא מפורשת בכמה מקומות שאסור למכור דבר איסור לגוי שמא הוא יחזור וימכור את זה לישראל אפילו שהישראל השני לא צריך לחשוש

איכשהוא לא שמו לב...

על איזה נדון בדיוק הבאת את הגמרא הזו?

[אוצר החכמה]

על נידון תחילת האשכול וכוונתו שאם אסור למכור לגוי שמא ימכור ליהודי כ"ש שאסור לזרוק ברחוב ר"ע בב"ב. אבל האמת היא שהמפורסמות אין צריכות ראייה, ושם החידוש הוא שאסרו חכמים אפילו במקום שיש ספק או אפילו ספק רחוק יותר אם יגיע לידי יהודי.

[אוצר החכמה]

לא ברור מה רוצים פה בכלל.
הנוב"י דן שם אם זה אונס ואין צריך כפרה או שוגג ועל זה מחלק מספר חילוקים, גם אם חכמים אמרו לה לא לבדוק וכדומה.

מה כל זה קשור לעניין. הרעיון המוזר כאן הוא שאם אתה אנוס או אפילו נוהג על פי דין גמור לי מותר להכניס אותך לאונס. ובכלל כל דיני רוב נאמרו למי שאינו יודע, אבל מי שיודע ברור שאסור לו לאכול וחייב להפריש את השני מהאכילה הזאת כי הוא הרי יודע שזה איסור (נושא נפרד הוא מה שהוזכר למעלה מהדברי חיים מה יהיה כשהשני לא חייב להאמין לי).

הענין הוא, שמענין לענין, עברנו לדיון קצת שונה: והוא, למה באחד שאכל על פי חזקה או רוב, ואח"כ התברר שאכל חלב, הרי זה פטור מחטאת כיון דאנוס. ואילו במי שאכל על פי עד אחד או שני עדים, ואח"כ התברר שהיה עד שקר, אין זה נקרא אונס וחייב חטאת.
אני לא מצליח להבין את הנקודה הזו. ומשום מה לא עוזרים לי כל ההסברים. לא נחה דעתי מהם.

כשבאו עדיפ מדובר שהיה ספק ועל זה העידו.
חיפשתי בקופיא באשכול ולא מצאתי איפה הביאו ראייה לעניין הזה שאם אדם הסתפק באיזה עניין וסמך על רוב, והתברר אח"כ שהוא מהמיעוט שמקרי אנוס ולא שוגג.

כי ממה שהביאו על טריפות לעניין הפשטה אינו ראיה כי אולי אין כאן ספק כלל. ואותו דבר לגבי נידון הנוב"י דאשה בימי טהרתה אינה בכלל הספק בכלל ולכן אינה צריכה כפרה.

[פלתי]

לא ברור מה רוצים פה בכלל.
הנוב"י דן שם אם זה אונס ואין צריך כפרה או שוגג ועל זה מחלק מספר חילוקים, גם אם חכמים אמרו לה לא לבדוק וכדומה.

מה כל זה קשור לעניין. הרעיון המוזר כאן הוא שאם אתה אנוס או אפילו נוהג על פי דין גמור לי מותר להכניס אותך לאונס. ובכלל כל דיני רוב נאמרו למי שאינו יודע, אבל מי שיודע ברור שאסור לו לאכול וחייב להפריש את השני מהאכילה הזאת כי הוא הרי יודע שזה איסור (נושא נפרד הוא מה שהוזכר למעלה מהדברי חיים מה יהיה כשהשני לא חייב להאמין לי).

הענין הוא, שמענין לענין, עברנו לדיון קצת שונה: והוא, למה באחד שאכל על פי חזקה או רוב, ואח"כ התברר שאכל חלב, הרי זה פטור מחטאת כיון דאנוס. ואילו במי שאכל על פי עד אחד או שני עדים, ואח"כ התברר שהיה עד שקר, אין זה נקרא אונס וחייב חטאת.
אני לא מצליח להבין את הנקודה הזו. ומשום מה לא עוזרים לי כל ההסברים. לא נחה דעתי מהם.

כשבאו עדיפ מדובר שהיה ספק ועל זה העידו.
חיפשתי בקופיא באשכול ולא מצאתי איפה הביאו ראייה לעניין הזה שאם אדם הסתפק באיזה עניין וסמך על רוב, והתברר אח"כ שהוא מהמיעוט שמקרי אנוס ולא שוגג.
כי ממה שהביאו על טריפות לעניין הפשטה אינו ראיה כי אולי אין כאן ספק כלל. ואותו דבר לגבי נידון הנוב"י דאשה בימי טהרתה אינה בכלל הספק בכלל ולכן אינה צריכה כפרה.

תסתכל למעלה בקובץ אור ישראל שהבאתי, מוזכר שם ששחט ואח"כ נמצאה טריפה במקום שהיה מותר לסמוך על הרוב, כגון בי"ח טריפות, אין צריך כפרה. וגם מובא שם תוס' ביבמות שכותבים שזה אונס.

[סגי נהור]

הראיה פשוטה מדין ביטול ברוב, להסוברים שהוא מדין רוב בספקות, שבוודאי אינו צריך כפרה (אף שאם אכל כל התערובת, בוודאי אכל איסור).

[פלתי]

הראיה פשוטה מדין ביטול ברוב, להסוברים שהוא מדין רוב בספקות, שבוודאי אינו צריך כפרה [יש אומרים שאם אכל הכל ביחד חייב באשם תלוי]. (אף שאם אכל כל התערובת, בוודאי אכל איסור [דעת הרא"ש שנתהפך האיסור להיות היתר]).

[סגי נהור]

הרי כתבתי "להסוברים שהוא מדין רוב בספקות" (ולא להצד הב', שנתהפך האיסור להיתר).

[אלף אלפים]

הראיה פשוטה מדין ביטול ברוב, להסוברים שהוא מדין רוב בספקות, שבוודאי אינו צריך כפרה (אף שאם אכל כל התערובת, בוודאי אכל איסור).

יותר היה לך להביא מד' המל"מ בהל' שאר אה"ט שי"ל חזקה דמעיקרא אפילו בתרתי דסתרי.
אלא שאינו דומה כלל ששם עדיין ההיתר של חזקה קיים גם אחרי שנתברר שבכלליות יש כאן איסור שהרי גם את זה להדיא התירה התורה.
ומשא"כ במקום שסמך על היתר רוב וחזקה ושוב נתברר לו האיסור עצמו.
וז"פ.

[סגי נהור]

באו רוב וחזקה אלו, במקום שהאיסור ידוע מעיקרא, ולימדו (במכ"ש) על רוב וחזקה במקום שאין האיסור ידוע מעיקרא, שגם כשנודע - לא בטל ההיתר של הרוב והחזקה.

אכן י"ל בדוחק כדבריך, שלא אמרינן כן אלא במקום שהתירה התורה להדיא את האיסור הידוע. אבל מאי דפשיטא לך כוליה האי, לענ"ד אינו פשוט כלל.

[אלף אלפים]

באו רוב וחזקה אלו, במקום שהאיסור ידוע מעיקרא, ולימדו (במכ"ש) על רוב וחזקה במקום שאין האיסור ידוע מעיקרא, שגם כשנודע - לא בטל ההיתר של הרוב והחזקה.

אכן י"ל בדוחק כדבריך, שלא אמרינן כן אלא במקום שהתירה התורה להדיא את האיסור הידוע. אבל מאי דפשיטא לך כוליה האי, לענ"ד אינו פשוט כלל.

א. כל שכן אין כאן דאיכא למיפרך מה למקום שנודע האיסור שבטל גורם ההיתר למפרע
ב. מאי דפשיט"ל כך זהו מהוכחה פשוטה שהרי איתא בש"ע יו"ד סימן קפ"ה לגבי בא על אשה שלא בשעת וסתה שסומך על רוב ופטור מקרבן בזה"ל

היה משמש עם הטהורה ואמרה לו: נטמאתי, ופירש מיד, חייב כרת, שיציאתו הנאה לו כביאתו. כיצד יעשה, נועץ צפרני רגליו בארץ, ושוהה בלא דישה, עד שימות האבר, ופורש באבר מת.
הגה: וימלא פחד ורתת על העבירה שבאה לידו.

ואם עושה עבירה שסמך על רוב צריך להמלא פחד ורתת כיצד מותר לו לעשות כן לכתחילה, אתמהה?
[שו"ר שכבר הביא ה"ר אנונימי לדברי רמ"א אלו לעיל]

[סגי נהור]

לכאורה אין הנדון דומה לראיה כלל, כי אין כאן ידיעה חדשה אלא מעשה חדש - ראיית הדם - העוקר את הרוב ומבטלו לגמרי כפשוט.

[ידידיה]

פן מעניין לנדון על אדם שאכל בהיתר ואח"כ נודע.
חכמת אדם כלל יג
(יז) שחט בסכין בדוק ונאבד קודם שיבדקוה אחר שחיטה ואחר כך נמצא והוא פגום וכל שכן אם בדק הסכין גם אחר שחיטה ונמצא יפה והצניעו ואחר כך נמצא פגום שחיטתו כשרה דכיון דכבר יצא בהיתר [ד] דאילו נאבד לגמרי הסכין כשרה כמו בסימן הקודם ולכן אף שמצא עכשיו שנפגם כשרה ואמרינן שמא עשה בו מלאכה ונפגם או שנפגם בדבר אחר דאין זה דרכי נועם שאלו מתחלה קודם שמצא היה מותר לו לאכול מבהמה זו ואחר כך כשנמצא הסכין נמצא שאכל נבילה

[סגי נהור]

באשכול אחר שאלתי שם על מה שהתירו גדולי הפוסקים ממזרים על סמך כל מיני כללים הלכתיים, כגון חוסר נאמנות האם לפסול את בנה וכיו"ב, גם במקרים שהמציאות היתה ידועה וברורה שממזר לפנינו. שאם כלפי שמיא יש איסור, הרי הממזר נשאר ממזר. ומשמע מזה שע"י התרתו ע"פ כללי התורה פקע ממנו שם ממזר גם כלפי שמיא (וצ"ע).

שו"מ שכן כתב להדיא בשו"ת צמח צדק (השמטה לסי' יד) לגבי ממזר. והבאתי רק מקצת הדברים.

ולולא דמסתפינא הוי אמינא דהכא [בממזר] אין שייך כ"כ איסורא דמאמין. משום דראינו שהתורה לא הלכה בזה בתר ידיעת האמת כיון שהתירה ספק ממזר. ובודאי שהספק קרוב לצד זה כמו לצד זה, וא"כ את"ל דאזלינן בתר ידיעת האמת ה"ל לחוש לספק זה כמו בשאר ספקות דאורייתא דאסור מה"ת לפ"ד רוב הפוסקים, וכ"ש לפמ"ש הפנ"י בקדושין דע"ג דמדאוריי' אפי' ברוב פסולין הולד מותר אפי' בלא אמירת האם לכשר נבעלתי דאע"ג דבכל התורה אזלי' בתר רובא למשווי' כודאי אפ"ה גבי ממזר בעינן ודאי גמור כו' יעו"ש. א"כ י"ל דאין להחמיר ג"כ באיסורא דמאמין היכא דמותר עפ"י הדין כיון דלא הלכו בזה בתר ידיעת האמת. (והטעם עפ"י הסוד שמעתי ממו"ר א"ז נ"ע [בעל התניא זי"ע] בהאי דספק ממזר שריא. משום דכל שיש לנו ספק בזה שוב אין החיצונים יונקים מנשמה זו אפי' אם באמת הוא ממזר וכה"ג הוא ספק דבהרת קדמה לפמ"ש הקב"ה טהור)...

[אמסטרדם]

מה הדין לפי הבנתכם באשה שבאו שני עדים להעיד שמת בעלה, ובעלה חי, האם מחוייב לבא הרוג ברגליו או שיכול לומר כיוון שעושה על פי דין אין במעשיה איסור ולא אבוא?

יתכן שכבר נכתב אך עדיין לא הספקתי לקרוא כל התגובות: בשבועות ל' ב' חזינן דחייב לבוא ופשוט.

[שליטא]

בס"ד

ראובן לקח בשר טריפה והשליכו ברח' ר' עקיבא בב"ב והלך כלעומת שבא מבלי שאיש יראה אותו.
בא לוי ולקחו ע"פ כלל חז"ל: "כל דפריש מרובא פריש".
ברור שלוי אוכל בשר כשר לכל הדעות ללא שאלות ואף לא נקרא שוגג. [זה ברור]

השאלה: מה דינו של ראובן. בוודאי יקפצו כמה ויאמרו: "לפני עוור"!!!
רגע, לפני עור אומרים בשעה שהשני עבר על איסור, פה, לא ניתן לומר זאת בצורה חותכת,
כי בפועל ממש, לוי לא עבר על שום איסור.

מה נקרא ומה דינו של ראובן?

לא היה לי כח לעבור על כל השרשור

אשמח לקבל את המסקנה הסופית אם יש

[אוצר החכמה]

ראובן רשע מרושע.

[אוהב אוצר]

זה בהסתכלות המיידית הראשונה. [ובצדק]

[איש גלילי]

מה הדין לפי הבנתכם באשה שבאו שני עדים להעיד שמת בעלה, ובעלה חי, האם מחוייב לבא הרוג ברגליו או שיכול לומר כיוון שעושה על פי דין אין במעשיה איסור ולא אבוא?

באופן הזה ודאי שצריך לבוא ולומר, כי אם התברר למפרע שהוא חי, הולד ממזר.
אבל בחזקות של מאכלות אסורות, לדברי ה"בני יששכר", הדבר הופך להיתר.

[שליטא]

ראובן רשע מרושע.

גזירת הכתוב?

[בן עזאי]

מה הדין לפי הבנתכם באשה שבאו שני עדים להעיד שמת בעלה, ובעלה חי, האם מחוייב לבא הרוג ברגליו או שיכול לומר כיוון שעושה על פי דין אין במעשיה איסור ולא אבוא?

לכאו׳ ברור שאסור כמו שנכתב,
אך מצד שני ידוע שהרב קוק אמר על סיפורו של עגנון ״והיה העקוב למישור״ בו מספר מקרה כזה בו הבעל לא חזר לספר לאשתו שהוא חי וילדה ממזר והוא שמר סודו ולא גילה לאף אדם עד מותו, והרב קוק אמר על הסיפור ״זהו סיפור עברי באמת נובע מן הצנורות בלא שום מחיצה״ (ציטוט מדויק).
והדברים תמוהים שהרי ברור לכאו׳ שהדמות בסיפור נהגה שלא כהלכה.

[עושה חדשות]

לא עברתי על הכל, אבל כפה"נ מן הכותרת עסקו כאן דוקא בהלכה של כל דפריש.
ברצוני להוסיף ענין אחר, בהלכה של ביטול ברוב.
דבפשיטות נראה שאם חתיכת איסור מעורבת בחתיכות של היתר, אמנם ראובן מכיר ויודע היכן היא החתיכה האסורה, ורק ידידו שמעון אינו מבחין, ודאי יש בזה איסור לפני עיור וחובת הפרשה מאיסור שיפריש ראובן את שמעון.
אמנם לא אכחד שהכהן הגדול בשער"י ג,ו נקט אחרת, וצריך לי עיון.
[הדברים ידועים בביהמ"ד, אבל לע"ע נשמט מזכרוני הדו"ד בזה. אשמח לעזרה].

[עושה חדשות]

אמנם לגבי ההיתר של ספק ערלה בחו"ל מבואר לכאו' בקידושין לט. דמותר בכה"ג.

[אליעזר ג]

בס"ד
דומני שפותח האשכול רצה לדון בדין לפני עיוור ולא בדין הדוגמה שהביא לכן אנסה להתייחס לכך.
א. אנוס שעליו נאמר שאין זה מעשה כלל הוא אנוס ע"י אחר ולא אנוס באי ידיעתו.
ב. באנוס באי ידיעתו מהדין כשעשה איסור להדיה להלכה מביא קורבן כעולה מהדין במי שעושה בהוראת ביה"ד הגדול וטעו או מתינוק שנשבה. וכן משמע למייטב זכרוני גם ביומא דף פ. לעניין שעורים. לכן בציור כזה שאינו ציור דידן יש לפני עיוור כי סוף סוף עצם המעשה גם רע לו ודורש כפרה.
ג. הציור שהביא פותח האשכול מדבר לא באי ידיעת הדין אלא באי ידיעת המציאות שזה בשר טרפה אבל לכאורה באיסור שנהנה אין פטור מתעסק ולכאורה יש לפני עיוור כמו ב-ב.
ד. לו יצויר שזה היה במקום שיש פטור מתעסק, לפי רעקב"א שיש בכך עבירה יש מסתמא גם לפני עיוור. לפי החוות דעת שלי בעניותי נראה כדבריו אין לפני עיוור ,אבל מאידך הוא מצמצם את העבירות שבהם ישנו פטור מתעסק לעבירות של איסור מעשה ולא תוצאה ולכאורה מכל עבירות הכריתות זה מצטמצם רק לשבת. בשאר עבירות לעניין לפני עיוור צריך לבדוק היכן יש עבירת מעשה.
ה. תמהני על השיטה שהובאה לגבי הנחת תפילין לכאורה לעניין מצוות עשה לא אמרינן שמי שנאנס כמאן דעביד וכל הנידון יכול להיות לגבי לא תעשה.