מצוות מבטלות או אינן מבטלות זו את זו

[יאיר1]

מה הסוגיא בזה?
מפני מה שיבטלו, ומפני מה שלא יבטלו?
אולי יש מי שמבאר ענין זה מתחילתו לסופו?
כל מידע בהיר יתקבל בברכה.

[ביליצר]

עיין פסחים קטו עמוד א ,
כבר הביאו כאן לפני מספר ימים מצות כורך ,דאם יאכל כורך לשם חיובו מדאורייתא הרי כשיצרף לזה מרור יתבטל טעם המצה ומבטלות זו את זו לכו"ע כי המצה דאורייתא והמרור דרבנן ,
ואם לדוגמה שכח לאכול מצה בהסבה ונניח שיועיל לאכול שוב את הכזית בכורך בהסבה הרי לנו שני מצוות מדרבנן ,ולמ"ד מבטלות זו את זו הרי לא יועיל ולמ"ד אין מבטלות זו את זו מכיון שחיובן שוה יש טעם לומר שיצא,כך גם הקשה בעל האדרת

[יאיר1]

אני בפסחים שם.
מחפש ביאורים בענין לא נ"מ.
תודה

[עוד יהודי]

לא כל כך ביאור אבל להשלמת הסוגיא עי' זבחים עט' א' מה שדימתה הגמ' מצוות מבטלות זו את זו לאיסורים מבטלים זא"ז.

[אברכון]

עי"ש בחידושי רבינו דוד שהאריך בזה. ובס' דבר שמואל.

[פרי יהושע]

כמדומה [לפי המפתחות] עשוי להופיע ע"ז מאמר בירחון האוצר ניסן.

[אברכון]

אני כתבתי על הנידון שמצוה דרבנן מבטלת מצוה דאורייתא. עיין בפנים שהרחבתי את כל הסוגיא. (מתוך ספר מילי דרבנן שיצא לאחרונה)

מצוה דרבנן מבטלת מצוה דאורייתא

א'. איתא בפסחים קט"ו ע"א, דלא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן, מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא, ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו, הני מילי דאורייתא בדאורייתא, או דרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן, אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא. מאן תנא דשמעת ליה מצוות אין מבטלות זו את זו, הלל היא, דתניא, אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר על מצות ומררים יאכלהו. אמר רבי יוחנן, חולקין עליו חביריו על הלל. דתניא, יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן, תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו.
ומבואר בסוגיין, דנחלקו הלל וחכמים, האם מצוות מבטלות זו את זו, אולם לכו"ע מצוה דרבנן מבטלת מצוה דאורייתא.
ובזבחים ע"ח ע"א איתא, אמר ר"ל, הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן, פטור, א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו וכו' ש"מ איסורין מבטלין זה את זה. ושם בע"ט ע"א ביארו, דפליגא על רבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר, כשם שאין מצות מבטלות זו את זו, כך אין איסורין מבטלין זו את זו. מאן שמעת ליה דאמר אין מצות מבטלות זו את זו, הלל היא וכו'.
ולגבי איסורין שמבטלין זא"ז, פי' רש"י שם, שכשהוא לועס אותה בפיו, נבלל מין לתוך חבירו, מיעוטו של זה ברובו של זה, ובטל המיעוט ברוב, והבטל בכל מין נוסף על המבטל, ונקרא בשמו ונגרע ממינו, וא"א לכוין שלא יהא ממין האחד בטל בחבירו יותר ממה שבטל ממין חבירו בו, ונמצא שאין באותו מין כשיעור, דבציר ליה שיעוריה, ולא ידעינן הי מינייהו בצר ליה וכו'.
ב'. ובגדר ביטול המצוה, פי' רש"י והרשב"ם בפסחים, דהמרור מבטל את הטעם של המצה שהוי מדאורייתא. [ובס' דבר שמואל שם כתב לבאר, דאע"ג דאם בלע מצה יצא ידי חובתו, וא"כ חזינן דלא בעי שירגיש טעם מצה כלל, אפ"ה היכא שהמצה מצד עצמה אין בה טעם, אינו יוצא בה, דכיון שטעמה מתבטל ברוב של המרור והחסרון בגוף המצה, משא"כ בבלע מצה, שהחסרון הוא בגברא שאינו הרגיש את הטעם, ואינו מעכב].
והקשה בשו"ת ר' שלמה אייגר באו"ח סי' כ', דאם הטעם הוא משום ביטול, א"כ מדוע אמרינן דדוקא מרור דהוי מדרבנן מבטל את המצה דהוי מדאורייתא, ומ"ש דדאורייתא לא מבטל דאורייתא וכן דרבנן לא מבטל דרבנן. ועוד, שהסברא נותנת להיפוך, דכמו דהטפל בטל לעיקר, א"כ גם המצוה דרבנן צריכה להתבטל למצוה דאורייתא, ומדוע אמרינן איפכא, דהמצוה דרבנן מבטלת את המצוה דאורייתא.
ג'. ואפ"ל, דהנה בחי' החתם סופר כתב לבאר את הטעם דמ"ד שאין מצוות מבטלות זא"ז, עפ"י דברי הר"ן בנדרים נ"ב ע"א, דרבנן דסברי דמין במינו בטל, הוא מטעם דחשיב כאינו מינו, כיון שא' מותר והב' אסור והוו כב' מינים, ולכן היכא דהוי דבר שיש לו מתירין אינו בטל, כיון שחשיב למותר וא"כ לא הוו ב' מינים אלא מין אחד שהרי שניהם מותרים ואינו בטל, וכל דבר הדומה לחבירו אינו מבטלו אלא מעמידו ומחזקו. וא"כ ה"ה דב' מצוות חשיבי כמין אחד ואין מבטלים זא"ז.
וכעי"ז כתב הרשב"ם בסוגי', דכיון דכי הדדי נינהו, כולהו קיום מצות נינהו ולא מבטלי אהדדי.
וא"כ אפ"ל, דמצוה דרבנן מבטלת את המצוה דאורייתא, כיון דלא הוו כהדדי, וא"כ לא חשיב כמין במינו, וא"כ הטעם של המרור שהוא מדרבנן מבטל את הטעם של המצה דהוי מדאורייתא, אולם כששני המצוות שקולים בחיובם חשיבי כמין אחד ואין בטלין, אלא אדרבה מעמידים ומחזקים זא"ז.
ד'. ובמהר"ם חלאווה כתב לבאר באו"א בשם הרמב"ן, דענין ביטול המצוה הוא משום מעלת המצוות, שתקנו לעשות כל מצוה בפני עצמה, ודרבנן ודאורייתא הו"ל כרשות לגבי מצוה ומבטל לה.
וכ"כ במאירי, וענין בטול מצוות זו את זו לאו בטול טעם הוא, שהרי אין הטעם בטל בכך, אלא שחבוב מצוה מצריך שלא לערב טעם אחר עמו, אא"כ היא טעם מצוה שכמותה או חמורה ממנה.
וכן משמע באלפסי זוטא בר"ה ל"ג ע"א, דאיתא שם, דהמתעסק עם התינוקות בתקיעות לא יצא. וכתב לבאר, שהרי נתכוון למצוה אחרת, ואתי מתעסק דרבנן ומבטל מצות תקיעה דאורייתא, כדאמרינן בפ' ערבי פסחים גבי מרור בזמן הזה דרבנן.
ומבואר מדבריו, דהטעם הוא משום מעלת המצוה, דאם הטעם היה משום ביטול וכמו באיסורין, א"כ מאי שייכא למימר סברא זו בתקיעות.
וכן משמע מדברי הרמב"ן בשבת כ"א ע"ב, שכתב את הלשון של מצוות מבטלות זא"ז, לענין ביזוי מצוה בנר חנוכה.
אולם דבריהם צ"ע, דהא בזבחים ע"ט איתא, כשם שאין מצוות מבטלות זו את זו, כך אין איסורין מבטלין אלו את אלו, ולכאו' לפי דבריהם, אין שום שייכות בין איסורין למצוות, דבמצוות אינו משום ביטול כלל, אלא משום מעלת וחביבות המצוה.
וע"כ צ"ל, דהם סברו דרק לשיטת ר"א מדמין איסורין למצוות, ובאמת לר"א אין הטעם משום חביבות ומעלת המצוה, אלא משום ביטול הטעם. אולם ר' יוחנן דפליג אפ"ל דסבר דהטעם במצוות הוא משום מעלת המצוה.
אולם גם בחילוק בין מצוות ואיסורין יש כמה צדדים, דהנה הרמב"ם פסק בפי"ח מהל' פסולי המוקדשין ה"כ, דאין איסורין מבטלין זא"ז, ואילו בפ"ח מהל' מצה ה"ו פסק לחשוש לשיטת הלל דמצוות מבטלין זא"ז.
ובכסף משנה כתב לבאר, דהרמב"ם פסק כשיטת ר"י בירושלמי שמחלק בין מצוות לאיסורין.
ואפ"ל שהחילוק הוא, דדוקא במצוות מבטלין זא"ז משום חביבות המצוה, משא"כ באיסורין דהוי מדין ביטול, לא סבירא ליה דבטל בהכי. אולם ר"ל מדמה איסורין למצוות, וסבר דבשניהם הטעם הוא משום ביטול, וכמש"כ לעיל.
אולם בשו"ע פסק איפכא, דביו"ד סי' צ"ח סעי' ט' פסק, דאיסורין מבטלין זא"ז, ואילו לגבי מצה פסק בסי' תע"ה דחיישינן להלל. אבל עכ"פ חזינן, דלמסקנא אין לדמות בין איסורין למצוות. וכ"כ בחק יעקב שם.
ה'. בחי' רבינו דוד הקשה על רש"י והרשב"ם, דאם הטעם הוא משום ביטול, א"כ הוי כשאר איסורין שההיתר מבטל את האיסור, ובמין במינו אמרינן דמבטל אחד את חבירו כיון שאי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ומבטלו, אולם בב' מינים אין האחד מבטל את חבירו, כיון דטעמא לא בטיל, וא"כ במצה ומרור דהוו ב' מינים, היאך מתבטלים אחד בחבירו.
ותי', שהמרור טעמו יותר גדול מטעם המצה, ופעמים שיבטל טעם המצה.
וכ"כ ליישב בתוס' בזבחים ע"ח ע"א בד"ה אלא, שחוזק המרירות הוא מבטל את הטעם של המצה. וכ"כ במנחת חינוך במצוה ו' לדייק מדברי רש"י, שכתב בזבחים ע"ט ע"א, דהלל כורך פסח מצה ומרור בבת אחת, ולא אתי טעם מרור ומבטל לי' לטעם מצה. וחזינן דדוקא המרור מבטל את טעם המצה, והוא משום דטעמו חזק.
אולם בסוגי' בפסחים איתא, השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל. ובתוס' שם כתבו לבאר, דצריך לאכול את המרור לבד קודם הכורך, דכיון שכבר אכל מצה, אם היה כורכן ביחד, אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן, ורק לאחר שאכל אף את המרור לבדו, יכול לכורכן ביחד כדי לצאת את שיטת הלל.
ולכאו' דבריהם סותרים, דבזבחים כתבו דהמרור מבטל את הטעם של המצה מחמת חריפותו, והוי מדיני ביטול, ואילו בפסחים כתבו, דאף המצה דהוי רשות מבטלת את המרור, וזה מבואר לפי מה שכתבו הראשונים, דטעם הביטול הוא משום חשיבות ומעלת המצוה, וא"כ אף רשות מבטלת מצוה דרבנן. וכבר העיר כן בגליון הש"ס בזבחים, וכן הקשה במנחת חינוך הנ"ל.
ובישועות יעקב בסי' תע"ה סק"ג כתב ליישב, דלפעמים אף המצה יכולה לבטל את הטעם של המרור. ועיי"ש שהאריך לבאר את דברי התוס' בטו"ט.
ו'. המהרש"ם בח"ו סי' ל"ח הביא להקשות בשם האדר"ת, על הא דאיתא בשו"ע או"ח סי' תע"ב סעי' ז', דכל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא, וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה. ולכאו' צ"ב מדוע צריך לחזור ולאכול בהסיבה, והא יכול לצאת ידי חובת הסיבה בכורך, דהא כתבו התוס' דמה שצריך לאכול מרור בפ"ע קודם הכורך, הוא משום דלשיטת חכמים דאין צריך לכרוך הכל ביחד, א"כ המצה שאוכל הוי רק רשות והמרור הוי מדרבנן, ורשות מבטל דרבנן, ולכן צריך להקדים ולאכול את המרור בפ"ע, אולם היכא דאכל מצה בלא הסיבה, וא"כ צריך לחזור ולאכול רק מדרבנן, א"כ הוו שניהם חיובא מדרבנן, ואין מבטלין זא"ז . וכן מובא בהגדה של פסח לגאוני ווילנא בשם הגר"ש הכהן מווילנא זצ"ל.
וכתב האדר"ת לת', דאפ"ל דאין חיוב דרבנן של הסיבה שוה כחיוב של אכילת מרור בעצמו. וצ"ב מה הגדר בחיוב זה.
ונראה לבאר את דבריו עפ"י דברי מרן הגרי"ז הלוי זצ"ל בהל' חמץ ומצה, שכתב לחקור בגדר דין הסיבה, האם הוי דין בפ"ע אלא שקבעו אותו באכילת מצה ובד' כוסות, או דהוי דין באכילת המצה גופא, וכמו שיש שיעור באכילה כמו כן יש דין הסיבה.
ואי נימא דהסיבה הוי דין בפ"ע, א"כ מובנים דברי האדר"ת, דאם אכל בלא הסיבה אע"פ דצריך לחזור ולאכול, אבל אינו חייב באכילת המצה, אלא חייב רק בדין הסיבה, וחיוב זה מחייבו אף לאכול מצה, דבלא האכילה היאך יצא ידי חובת הסיבה, ולכן לא שווה חיובו לדין המרור, דהוי חיוב אכילה בעצמו, ולכן המצה חשיבא כרשות לגבי המצוה של המרור ומבטלים זא"ז.
אולם המהרש"ם שם סבר, דלכתחילה צריך לאכול את המרור בפ"ע, ולכן עדיף לאכול את המרור בפ"ע ורק אח"כ לכרוך ביחד, ואז יצא ידי חובת אכילת מצה.
[וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר בחי"ח סי' כ"ז דכתב עצה למי שקשה לו לאכול ב' כזיתים מרור בזא"ז, שיאכל בתחילה מצה ללא הסיבה ויצא ידי חובת מצה מדאורייתא, ואח"כ יאכל את המצה והמרור בכריכה ובהסיבה, ויצא ידי חובת הסיבה במצה יחד עם האכילת המרור].

[מיללער]

אני כתבתי על הנידון שמצוה דרבנן מבטלת מצוה דאורייתא. עיין בפנים שהרחבתי את כל הסוגיא. (מתוך ספר מילי דרבנן שיצא לאחרונה).

תודה רבה, מאמר יפה בליקוט כל הענינים.

מן הנכון להוסיף עוד ציון, שבתוס' מנחות כב: בסוגיא דכל העולין אין מבטלין זא"ז (היינו כשנתערבו דמי קרבן א' בחבירה זורקין שניהם בב"א), הקשו התוס' (בד"ה מכאן) דתיפוק ליה משום דאין מצות מבטלות זא"ז כדאמרי' בפסחים.

ולכאורה, בתערובת הדם לגבי מזבח מיירי באופן שדם של אחד מרובה על חבירה והשאלה היא אם נתבטלה ברוב (עי' רש"י זבחים פא. ד"ה דאין עולין) ואם לגבי מצוות זא"ז הוא הדיון משום הטעם וכמ"ש רש"י והרשב"ם בפסחים לכאורה אין לזה שייכות לכאן ומה הוא קושית התוס'. ואולי זהו כוונת התוס' שם בתירוצם 'ושמא לגבי אכילה שאני'. וצ"ע

[מיללער]

לאחר העיון עוד הפעם בהסוגיא ובמאמר הנ"ל נראה שיש כאן ג' מהלכים בביאור הענין של ביטול בהמצוה

א. ביטול ברוב (בכמות) דכשלועס הכזיתים אי אפשר שלא יבלל מין בתוך חברו וכו' כמו שביאר רש"י בארוכה בזבחים לגבי איסורין אי מבטלין זא"ז.

ב. ביטול ע"י טעם - ובזה גופא יש לומר ב' אופנים: א. דחוזק המרירות של המרור מבטל טעם המצה (כמ"ש התוס' בזבחים וכן משמע מרש"י בזבחים כנ"ל בארוכה בתוך המאמר) וא"כ זה דוקא שייך לגבי מצה ומרור וקשה מדברי התוס' בפסחים לכבי כורך. ב. שכל דבר מאכל חשוב רק עם הטעם, וכשנבלל עם דבר אחר נמצא שכ"א מחליש הטעם של הדבר אחר ומבטל את הטעם (וזה נרמז בתירוצם השני של התוס' בזבחים עח. ד"ה אלא מין בשא"מ - ולפי"ז לא קשה מהתוס' בפסחים דשם אזלי לפי התירוץ השני בזבחים ודו"ק).

ג. ביטול משום חשיבות עשיית המצוה בפ"ע ולא ביחד עם מצוה אחרת או דבר של חול (כנ"ל).


אבל כל ג' המהלכים הם ביסודם ענין של ביטול, ובכל אופן שלא נאמר עיקר הענין של ביטול כגון במין במינו, לא נפק"מ גדר הביטול בדבר הזה שהוא רק פרט וסעיף מהכלל של ביטול, ואם אין כאן ביטול בכלל ממילא לא שייך כאן ביטול אף אם המדובר בפרט אחר של ביטול.

ואם כנים הדברים לא קשה על דברי ר"א כשם שאין איסורין מבטלין זא"ז כך אין מצוות מבטלות זא"ז, וכן מה שהקשו התוס' במנחות דלמה לי קרא דכל העולין אין מבטלין זא"ז תיפוק ליה משום דמצוות אין מבטלות זא"ז, דאף אם כאן המדובר בביטול ברוב וכאן מיירי לענין ביטול בטעם או ביטול בעשיית המצוה, שורש אחד של כולם הוא 'ביטול' ואם לא נאמר דין ביטול באיסור באיסור (משום שנחשב כמו מין במינו כדברי החת"ס, או משום דכך נתקבלה הדין של ביטול רק באיסור שנתערב בהיתר) כך לא נאמרה הדין במצוה ומצוה שנתערבו, וכך לא נאמרה הדין בדם ודם שנתערבו לגבי זריקה על המזבח, דדבר זה לא בטיל, לא ברוב, לא בטעם ולא שלא יחשב שעשה המצוה.