מחשבות על רוממות ה' בבית הכסא

[ש. ספראי]

כתוב בספר חסידים: "וכל זמן שאדם יושב ודומם באיזה מקום שיהיה, יחשוב בבוראו ובקדושתו ובנפלאותיו וטובותיו אשר עושה בכל יום עמנו."

האם אפשר לחשוב כן גם בשירותים או במבואות המטונפים?

[חוקר ודורש]

דומני ששאלו את הגר"ח קניבסקי על 6 מצוות תמידיות והוא אמר שהרהור מותר

[ש. ספראי]

דומני ששאלו את הגר"ח קניבסקי על 6 מצוות תמידיות והוא אמר שהרהור מותר

אשמח למקור. תודה.
אני עורך כעת למישהו ספר בענין.

[דרומי]

בשו"ע נפסק שבשבת שאינו יכול לחשוב חשבונותיו יחשוב על דברים יפים שראה וכו', ולא הזכירו רעיון כזה של מחשבות בגדולת ה'. ומשמע לכאורה לשלילה.

אך זכור לי בוודאות שראיתי פעם בספר חסידי שדן בזה ונוטה לכך שהדבר מותר. איני זוכר היכן.

[קו ירוק]

פעם שאלתי את הגאון רבי אריה אברהמס שליט"א, בעת שמחה, לגבי ו' מצוות, הרי צריך ללמוד, והוא השיב כשא"א ללמוד, או כשאין צריך החיזוק הזה ביחוד.
שאלתיו הרי אסור להרהר בלימוד אז, והשיב לי ברגע כמימרא, כתוב בשיר היחוד 'וכל טינופת לא יטנפוך' וזה הפשט ..

[חוקר ודורש]

כתוב בספר חסידים: "וכל זמן שאדם יושב ודומם באיזה מקום שיהיה, יחשוב בבוראו ובקדושתו ובנפלאותיו וטובותיו אשר עושה בכל יום עמנו."

האם אפשר לחשוב כן גם בשירותים או במבואות המטונפים?

בספר סוכת חיים המצורף
מדייק ממקור אחר של ספר חסידים שלחשוב בקב"ה מותר

סוכת חיים.PDF

(127.33 KiB) הורד 250 פעמים

[הגיונות]

החכמת שלמה כתב לחדש שמותר להרהר במציאות ה' בבית הכסא (וטעמו שדברים אלו כה נשגבים עד שאין רוח טומאה מוחזקת בהם).

וראיתי בספר בני ציון (לרב”צ לכטמן) שהאריך בזה שאסור להרהר בדברי אמונה במקומות המטונפים, והוכיח מכך שדוד המלך עמד בבית המרחץ וראה שהוא ערום מן המצוות עד שנזכר במילתו, ואם יש היתר להרהר באמונה הרי מקיים בזה מצווה.

ועי' במשנ"ב דרשו בסי' פ"ה מ"ש שעות נוספות בזה.

ואסיים שראיתי דבר מחודש ופלאי בספר אורח נאמן (לרמ”נ אויערבאך) שכתב שאפילו לעשן בבית המרחץ אסור משום שצריך ליתן שבח והודאה לה' על העישון (ורק בבית הכסא מותר משום שזה עוזר לפתיחת הנקבים).

[קו ירוק]

מ"ב דרשו... אבוי לו לדור הזה...

מש"כ בבני ציון-לכטמן, לא מובן, דוד ראה עצמו ערום מן המצוות ולא ערום ממחשבות, ושמח שהיה עמו המילה שהיא מצווה קיומית בגופו.
לחשוב שם הויה או אדנות ודאי שאסור, אבל רוממות הבורא זה דבר אחר.

[ש. ספראי]

שאלתי מקודם את מרן הגרח"ק, דרך נכדו ידידי רבי אריה, והשיב שאפשר לחשוב ע"ז בבית הכסא.

[חוקר ודורש]

ד"א לספור ספירת העומר גם ניתן.[בלי ברכה כמובן, וברגע אחרון]

[ש. ספראי]

וע"ע ציץ אליעזר חי"ג סי' א' באורך. והוא דחה את הראי' מהס"ח שהביא הסוכת חיים הנ"ל, יעוי"ש.

[ש. ספראי]

ד"א לספור ספירת העומר גם ניתן.[בלי ברכה כמובן, וברגע אחרון]

אכן.
זה מה שכתבתי בספרי הקט דבר למועד בנוגע לספיה"ע בשירותים:

ספירת העומר במקום מטונף

מעשה בא' שננעל בבית הכסא ויודע שיישאר בו נעול זמן מה, עד שיפסיד זמן הספירה. האם יכול לספור בבית הכסא ספירת העומר. והנה לא נעסוק כעת בשאלה האם בית הכסא בימינו נחשב למקום מטונף, או לבה"כ דפרסאי, ואכמ"ל. ונעסוק במקום המוגדר לכו"ע כמקום מטונף, האסור בד"ת וברכות.

בשונה מדברי תורה והזכרת השם, שאסור לאומרם במקום מטונף, הרי שספירת העומר אינה אלא אמירה, שיש בה מעשה מצוה. הביאור הלכה בהלכות שופר כותב כך: "וקשה לי לפי מה שהכריע המג"א שלא להחמיר בהפסיק מחמת אונס, אלא א"כ בשהאונס הוא בגוף הדבר, כגון שלא היה האדם ראוי מחמת גוף נקי או שלא היה המקום ראוי שלא היה נקי, א"כ לכאורה לא שייך זה רק בתפלה או בבהמ"ז ובהלל ומגילה, שאסור להזכיר שם ולומר דברי תורה במקום מטונף, משא"כ בתקיעות שאינה רק מעשה מצוה, והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאין נקי? האם אסור ללבוש טלית של ד' כנפות כשגופו או המקום אינו נקי? לא מצינו כן בשום מקום! וצ"ע". ואמנם הביאה"ל כותב שהמטה אפרים כתב שראה שאם התחיל לתקוע ומים שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים וחוזר לתקוע מראש להלן על הסדר, ואם תקע בשעה שהמים היו שותתין, יצא, אך שיחזור ויתקע בשופר ללא ברכה. וכותב הביאה"ל שהמט"א דימה זאת לדיני קריאת שמע, והוא מסביר ש"אפשר שהטעם הוא דכיון דקי"ל דצריך כונה לצאת ידי המצוה שציונו הש"י, זה גופא ג"כ חשיב כדברי תורה [ודומיא דפסק הרמ"א סימן פ"ד דאסור לענות אמן בבית המרחץ], ולא גרע מהרהור בד"ת".

והנה אם האיסור הוא רק משום כוונת המצוה, נמצא לכאורה שאדם שכיון לשם המצוה לפני כניסתו למקום המטונף, יכול לקיים את מעשה המצוה במקום המטונף, וא"כ כשאדם יודע שעליו להיכנס למקום בו אסור לברך, עליו לכוין בלבבו לשם מצוה לפני כניסתו למקום זה, וכשיכנס יוכל לספור ספירת העומר.

זאת ועוד שמצינו בשו"ע בהלכות ספירת העומר, שאם שאלו חברו איזה יום היום בספירת העומר והשיב לו ש"היום כך וכך יום, שהם כך וכך שבועות לעומר", שאינו יכול לחזור ולמנות בברכה. וכתב המשנ"ב שהלכה זו היא להסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, אך אנו פוסקים שמצוות צריכות כוונה, ולכן כיון שהאדם לא התכוין לצאת בדבריו י"ח המצוה, יכול לספור שוב בברכה. ואולם כ' בשעה"צ ובביאה"ל שהרדב"ז והא"ר כתבו שמצוות אינם צריכות כוונה במצוות מדרבנן, וספירת העומר דרבנן היא לרוב הפוסקים, ולכן יצא י"ח גם ללא כוונה, ולכן אינו יכול לספור בברכה. וראו במשנ"ב סי' ס' סק"י שכ"כ המג"א בשם הרדב"ז, שאין הכוונה מעכבת בדיעבד במצוות מדרבנן, אך מכמה מקומות בשו"ע משמע שהוא חולק ע"ז, וכן מבאור הגר"א בסימן תפ"ט משמע ג"כ שאין לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. ולפי"ז לדעת הרדב"ז וסיעתו אכן א"צ כוונה, ויוכל לספור במקום מטונף, מבלי שיכוין במפורש לשם מצוה.

וביותר שהמשנ"ב (סי' ס' סק"י) כתב כך: "כתב החיי אדם (כלל ס"ח) דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה, היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצוה כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה. אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה, וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב, אע"פ שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אע"פ שאינו מכוין עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אע"פ שלא כיון בפירוש יצא", עכ"ל המשנ"ב. ולזה י"ל שיספור בלא כוונה מיוחדת, ומחד ייצא י"ח ספירה משום שהענין מוכיח את כוונתו למעשה המצוה, ומאידך כוונה כללית זו, ללא שכיון במפורש, מותרת לכאו' במקומות המטונפים, שהרי לא כיוון בפועל.

ואמנם בשו"ת מעט מים (סימן צה) דן בשאלתנו, האם מותר לספור ספיה"ע במקום מטונף, וכתב בתוכ"ד שכאשר אדם מקיים מצוה כמו ספירת העומר, בודאי עולה במוחו ולבבו שכעת מקיים מצות ה', מצות חכמים לספור בכל ערב וכו', "ואין לך הרהור ד"ת גדול מזה שמהרהר בחוקי האלוקים ותורותיו". והיינו שלא 'חלות הכוונה' היא זו הנחשבת כהרהור ד"ת, אלא שלא יימלט שאדם שלא עושה מצוה כמתעסק בעלמא, אלא משים את ליבו שכעת עושה מצוה, מהרהר הוא בכך שמקיים כעת מצוה כרצון התורה, וזהו גופא נחשב כהרהור בד"ת האסור במקום מטונף. וא"כ גם כשאדם לא מייחד את מחשבתו לכוונת המצוה, אלא רק עושאה בסתמא, הרי מהרהר הוא בכך שמקיים מצוה, וזה גופא אסור.

עוד כתב המשנ"ב בטעם ד' המט"א, ואלו דבריו: "וגם י"ל בפשיטות דבשעה שמקיים מצוה בפועל הוא עבודה ואין לעשות עבודת ד' דרך בזיון דהוא בכלל ביזה מצוה. וגדולה מזו אמרו בר"ה דף ל"ג דאסור לצחצח שופר של ר"ה במי רגלים מפני הכבוד, והוא רק הכשר מצוה, וכ"ש המצוה עצמה", עכ"ל. ולכאו' נראה שמשום ביזוי המצוה לא נאסור על האדם להפסיד יום אחד מספירת העומר, ועי"כ יפסיד את כל רציפות מ"ט ימי הספירה לדעת הבה"ג. (וסברה דומה לזו הובאה בנודע ביהודה מהדו"ק או"ח סי' כז גבי אונן, שמתיר לו לספור כדי שלא יפסיד שאר הימים, אע"פ שאסור לאונן לקיים מצוות עשה).

ושו"ר שהגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' קעג) נשאל האם מותר לעשות צדקה ומצוות אחרות במקום מטונף, והשיב שבדבר זה נסתפק בס' טוב עין, ובעקרי הד"ט כ' להתיר. ובסו"ד ציין לכמה ספרים בזה, ורמז לד' הרמ"א ביו"ד סי' יט שמותר לשחוט במקום מטונף ויברך בחוץ וכו'. וכ' שלענין ספירת העומר יספור בלא ברכה כדי שלא יאבד את המצוה לגמרי בשאר לילות כשיצא לחפשי מבית האסורים. וכן פסק בספרו מועד לכל חי (סי' ה אות ו).

[הצעיר באלפי]

כמדומה שגם רבי חיים וואלאזינער בספרו נפש החיים כותב כמו רבי שלמה קלוגער דרשאי לחשוב על רוממותו ית' בבית הכסא כמדומה שהוא בשער ד' בדברו על גודל מעלות לימוד התורה יותר ממחשבות של דביקות יעו"ש.

[יעקב כץ]

בסימן א' ביה"ל השני כתב בשם ספר החינוך על שש מצוות תמידיות שלא יפסקו מן האדם אף לא לרגע קט, נראה ברור שאף בבית הכסא!

[חוקר ודורש]

יש להסתפק על דרך הנ"ל אדם השומע שופר בבי"כ האם יצא ידי חובה.
והספק הוא שתכלית השמיעה בשופר זה להרהר בתשובה, והאם להרהר בתשובה
גם מותר.

[ש. ספראי]

יש להסתפק על דרך הנ"ל אדם השומע שופר בבי"כ האם יצא ידי חובה.
והספק הוא שתכלית השמיעה בשופר זה להרהר בתשובה, והאם להרהר בתשובה
גם מותר.

ראה מה שהבאתי לעיל בענין השומע שופר ומים שותתין לו וכו'.

[יואל שילה]

מה שהיה פשוט לי שיסוד 'והיה מחניך קדוש' הוא משום הבזיון לדברי התורה - עתה ראיתי שזו גמ' מפורשת בברכות כ"ד: 'היה מהלך במבואות המטונפות לא יקרא קריאת שמע, ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק, לא פסק מאי... רב אדא בר אהבה אמר מהכא כִּי דְבַר ה' בָּזָה'.
די פשוט שגם האיסור לקרוא מול ערוה הוא חלק מאותו בזיון, ואין לזה שום קשר להרהור ערוה, שהרי מיירי גם מול ערוות עצמו.
ענייני הערוה מדרבנן [טפח, שוק, שער, קול] הם בעצם הרחבה של אותו בזיון לד"ת גם לדברים שבהם הבזיון עדין יותר, ואין לזה קשר להרהור עבירה שהרי אסרוהו בד"ת גם מול ערוה המותרת לו, אשר על כן פשוט שאסור להרהר בענייני ערוה בעת שמדבר בד"ת, אף כשאין מולו אשה, כי עצם ההרהור בזה הוא הבזיון לד"ת, ק"ו מראיית דברים המביאים לידי הרהור.
לפ"ז אין שום מקום לאסור אשה בד"ת מול טפח באשה אחרת, שהרי אין זו ערוה כדי שנאסור מחמת הבזיון, וגם לא יוכל להביא אותה לידי הרהור אסור [דוגמא זו שייכת רק באשה, מאחר ובאיש לכאורה אין ערוה מדרבנן], ואף שבנשמת אדם (א' ד') הסתפק האם שוק הוא בכלל ערוה ממש, אך אין זה אלא מפני לשון הפסוק 'תגל ערותך', אך לגבי שער וקול כתב 'מילתא דפשיטא דשער וקול אף דאמרינן דהוי ערוה, היינו מדרבנן, שהרי לא מצינו בקרא שנקרא ערוה, אלא כיון דמצינו שהוא דבר נוי באשה כפירש"י שם - לכן אסרו חכמים'.
לגבי איסור ההרהור באשה האסורה לו - נוסף על איסור הבזיון של הד"ת - גם איסור עצמי של 'ונשמרת מכל דבר רע'.

[עזריאל ברגר]

אכן מותר לאשה לדבר דברי תורה נגד גופה המגולה של עצמה.
אבל נגד גופה המגולה של חברתה - זו מחלוקת הפוסקים.
ואולי נחלקו באמת בגדר האיסור, כדברי הרב יואל שילה.

[יונת אלם]

ב'צדיק כתמר יפרח' מביא ר"ג הוניגסברג שזקנו מרן הגראי"ל זצ"ל אמר לו שהוא חושב בבית הכסא על הקב"ה עד כמה יש לפחד ממנו.

[גימפעל]

עין משנ"ב סי' פה ס"ק ה, שמותר להרהר על שפלות האדם.