באחד הספרים ראיתי תשובה - מה המקור לחילוק זה
ועינא דשפיר חזי להארחות חיים (בדיני תחנות ומזמורים שאחר תפלת י"ח, אות ג), שכ', ואחר הקדיש אומר תהלה לדוד, שאמרו חז"ל (ברכות ד:) כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום ובכוונה מובטח לו שהוא בן העוה"ב. והטעם לג' פעמים, כנגד ג' תפלות, שאם לא כיון בראשון יכוין באחרונות. והתקינו לאומרו ב"פ בשחרית משום דתפלת ערבית רשות וכו'. ע"ש. וכ"כ בברכי יוסף (סי' נא סק"ה) בשם תפארת שמואל, שלכן תקנו לאמרו ג' פעמים, שאי אפשר שלא יכוין לפחות פעם אחת כדי שיזכה לעוה"ב. וסייעו מד' הא"ח הנ"ל. ע"ש. ואפשר שזהו ג"כ כוונת רע"ג בסידורו (סי' קג), שכ' בשם רב נטרונאי גאון: כשאמרו חכמים כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב, ולא אמרו שתים או שלש פעמים, ומשמע אפילו פעם אחת, אלא חכמים האחרונים התקינו לאומרו בפסוקי דזמרה ובסידרא ובמנחה, שמא יפשעו בפעם או בשתים תשתייר אחת בידם, אבל לא מפני שחייב לאומרו ג' פעמים וכו', ע"כ. ונראה כוונתו במ"ש שמא יפשעו בפעם או בשתים, ר"ל שלא יכוונו בהם כראוי, ע"י טירדא ושכחה. וכההיא דביצה (טו:) גזירה שמא יפשע, ופרש"י שמא ישכח ולא יערב משום דטריד. וע"ע בחי' הרש"ש (שבת כא) ע"ש. והרה"ג מהר"י סופר בכף החיים (סי' נא ס"ק לג) הביא דברי הברכי יוסף הנ"ל, וכתב, ולפ"ז נראה מי ששכח ולא כיון בפסוק פותח את ידיך שבתהלה לדוד, ולא נזכר עד לאחר שאמר פסוקים אחרים, א"צ לחזור ולאומרו, כיון שיש לו תשלומין לכוין בתהלה לדוד שלאחר תפלת י"ח, ולמה לו להפסיק ולאומרו שלא במקומו, ורק אם שכח לכוין באשרי של אחר העמידה, בפסוק פותח את ידיך, יחזור לאומרו בכל מקום שנזכר הואיל ואין שם דין הפסק, ע"כ. אבל מד' הפוסקים וגם מהברכי יוסף מוכח שלא כדבריו, אלא גם בפסד"ז אם נזכר שלא כיון בפותח את ידיך, צריך לחזור ולאומרו בכוונה, ולא חיישינן להפסק כיון שחוזר לצורך כוונה. וכ"פ בס' בן איש חי (פר' ויגש אות יב). ע"ש. וטוב שיאמרנו בין מזמור למזמור. עכ"פ מוכח מהכה"ח שכל שלא לצורך כוונה יש לחוש להפסק אפי' בין מזמור למזמור, וכמש"כ.
מה שנכון נכון כתב:איזה פסק קי"ל שלא היה ידוע לכל הני רברבי.
גם אם מספיק לכוין רק פעם אחת, ברור מהשו"ע שאם לא כיון באשרי שבפסד"ז ונזכר מיד צריך לחזור ולאומרו בכוונה, ואינו יכול לסמוך על אמירת אשרי בשתי הפעמים הבאות, או משום שכיון שעוסק בו יתקן מה שבידו, או משום שמא גם בהם ישכח לכוין, או אולי משום שפסד"ז הם המקום העיקרי שנתקן לאומרו (במנחה העיקר הוא לעמוד בתפלה תוך ד"ת).
אין כאן ממש ענין הפסק בפסד"ז, ואי"צ 'היתר' מיוחד. (וע"ע באג"מ).
השאלה אם כוונת המשיב הנ"ל היא שסגי בפעם אחת ביום, או שלדידיה דווקא בפסד"ז. [מסתמא הוא הרח"ק. והשווה לתשובתו בסוף האשי ישראל עמ' תשמה].
מהכה"ח שם בסוף הס"ק נראה שאם לא כיון חוזר גם בשאר הפעמים.
וע"ע במ"ב שהביא מהח"א שאם לא כיון בפסד"ז (ואין לו פנאי לחזור ולומר עד סוף המזמור) יאמרנו בכוונה אחר התפלה. ולכאו' אם כיון באשרי שלפני ובא לציון כבר יצא יד"ח, ומשמע שס"ל שצריך לכוין בשלשתם.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 125 אורחים