בס''ד
בקצירת האומר הערות על מאמרו של הרב הלל בן שלמה באיסור פילגש.
א. הכותב מבהיר בתחילת דבריו, כי 'לאור הבנת מושג הפילגש מתוך עיון במקורות השונים, הדבר אסור באופן מוחלט, וחילוקי הדעות השונים בענין, מתייחסים לרמת האיסור בלבד'.
קביעה זו תמוהה ביותר, לאור המשך דבריו במאמר, כאשר הוא מצטט את דברי הרמב"ן המתיר באופן מוחלט לייחד לעצמו פילגש. אם כי הוא ממליץ להימנע מכך. כמו כן, ציטוט דברי הרמ"א מהווים פירכא גלויה על קביעתו זאת, ועוד יתבאר בהמשך.
ב. על אף שיטת ר"מ המקובלת להלכה כי אסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה. שומה עלינו ליישב את דברי הרמב"ן, כי קיים הבדל ברור בין אישה שהתקדשה ונשאת לבעל, ומתוך כך חלות עליה חובות האישה לבעלה, ואין להשהותה בלא כתובה. מצב המהווה ניצול האישה באופן ציני עד כדי הגדרת ביאת הבעל (הפעולה בה הבעל מפיק את מירב ההנאה מגופה) כבעילת זנות. לבין אישה שאינה מחויבת לבעל כפי שהוא אינו מחויב כלפיה, ושניהם יכולים לחזור מהסכם הייחוד בכל יום.
וזה ביאור דברי הרמב"ן בתשובה המצוטט בגוף המאמר.
ג. הכותב קובע (ע' 112) 'נראה כי הנחת היסוד של הרמב"ן, שיש מקום להתיר לאדם לקחת אשה שלא בדרך אישות, אינה ברורה כלל'.
אף אם אין הנחת היסוד ברורה כאקסיומה המקובלת על הכל. אין להכחיש כי זוהי שיטת הרמב"ן. ואין להציג מצג שווא כאילו אף הרמב"ן לא סבר כן.
ד. גם ההבנה לפיה אישה שלא בדרך אישות - זנות, מתוך שיטת הרמב"ם בהגדרת 'קדשה', אינה משליכה בהכרח על המצב הנידון. בו האישה מיוחדת לבעל אם כי איננה מחויבת לו כפי שהוא אינו מחויב לה. וכמוסבר לעיל.
ה. הוכחת המל"מ אינה כי אם לכך שבעל הבא על אישה שלא במסגרת הסכם מסודר, או במסגרת הסכם אך שלא כפי הכללים הנהוגים - מבצע בעילת זנות האסורה מן התורה. (וברור, שאדם שנשא קטנה בקידושין דרבנן, ובא עליה בנערותה בלא כוונת קידושין, מוגדר כבועל בזנות. על אף שהנערה לא תוגדר כזונה מאחר ובתומתה תלך. והגדרתו כבועל בזנות היא - מחמת ניצול הנערה לביאה בלא הסכם מסודר. וכפי שהגדיר ר"מ את הבא על אשתו בלא כתובה כבועל בזנות.
הגדרה זו קובעת, כי הוא עובר על איסור בעילת קדשה על אף שהאישה עצמה איננה מופקרת לזנות. ויש להאריך בזה רבות.)
ו. מדברי הרא"ש ניכר כי לא ראה בעיה עקרונית במוסד הפילגשות, וכל האיסור הוא טכני בעיקרו.
ז. הרמ"א כותב במפורש שיש מתירים, ואם כי יתכן ודעתו האישית היא כאוסרים, ברור שהוא הבין בדעת הראב"ד שהוא מתיר, ולא רק פוטר ממלקות.
זאת ועוד, הדיוק הקלוש מלשון הרמ"א 'זנות בעלמא' אינו מוכיח. כי עיקר תכלית ומטרת דבריו היא להגדיר את שהות המומר עם המומרת כחיים משותפים שלא במסגרת נישואין הלכתיים, ואין צורך בגט. כאשר בדר"כ, אין כאן אלא זנות בעלמא. אף שוודאי אם היא קבעה עימו הסכם ייחוד, ושמרה עליו - לא עברו על שום איסור לדעת הרמב"ן והראב"ד.
יתכן, והרדב"ז חולק על הרמ"א בהבנת דברי הראב"ד, אך אין זה שולל את הבנת הרמ"א.
ח. אף לדברי הרדב"ז ומסקנת דברי הרמב"ן, אין כאן כי אם פעילות טקטית לפיה אין הרבנים מגלים את ההיתר בפילגש. אך עדיין, לא נוצר איסור יש מאין. וכל עוד אין תקנת חז"ל לאסור את הפילגש הטהורה המיוחדת לאיש מסוים - לא עבר היודע את ההיתר על שום איסור.